www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



כוח המשיכה של טיבט - כוח הרצון של אישה
מאת: דינה היימן


בראשית המאה חצתה אלכסנדרה דוד-נֶאל, עיתונאית, זמרת אופרה ונוסעת גדולה, את הרי ההימלאיה ברגל, והיא בת 55. היא גנבה את הגבול בתקופה שבה נאסר על אנשים לבנים להיכנס לטיבט, ולמדה לעומקן תורות מזרחיות נסתרות, שלא היו מוכרות במערב. דינה היימן הלכה בעקבותיה לטיבט, למקומות שגם כיום מתרחשים בהם דברים, שמותירים את בן המערב פעור פה.



גם אני נמשכתי לטיבט. הגעתי לשם בפעם הראשונה לפני שנים. בנובמבר 1985 נסעתי באוטובוס מקומי מגולמוד (Gé'ěrmù, Golmud) שבמחוז צ'ינגחאי (qīnghǎi) ללהאסה, בירת טיבט. המסע ארך שלושים שעות עם עצירות קצרות בלבד. הנהגים החליפו ביניהם את האחיזה בהגה ואני נרדמתי מדי פעם. התעוררתי בתחושת מחנק וחרדה. לקחתי שאיפה גדולה ונרדמתי, רק כדי להתעורר שוב בתחושת פחד גדולה, שאין לי אוויר.
 
אלכסנדרה בילדותה          אלכסנדרה כנוודית טיבטית
אלכסנדרה בילדותה                                  אלכסנדרה כנוודית טיבטית
 
שבעה חודשים בדרך לטיבט
אלכסנדרה דוד-נֶאל (Alexandra David-Néel) הייתה אישה נועזת. סקרנית, אמיצה, עצמאית, הרפתקנית, לא שגרתית, נחושה בדעתה להגשים את חלומותיה וכנראה גם חזקה מאוד פיזית ונפשית. במשך 14 שנים היא ערכה מסעות בדרום-מזרח אסיה, וב-1924, בהיותה בת 55, יצאה לאחד המסעות המפורסמים ביותר שלה, לבירת טיבט. היא הלכה שבעה חודשים ברחבי ההימלאיה, ממנזר קומבום (Ta'er si / Kumbum), שבשוליים הצפון-מזרחיים של טיבט, ללהאסה (Lhasa), הבירה. כשהיא מחופשת לקבצנית טיבטית, השלימה בכך את אחד המסעות הגיאוגרפיים המרשימים ביותר באותה תקופה. היא צעדה ברגל, רכבה על פרדה, על גב סוסים וגם על יאק. כאשר נזקקה לזריקת מרץ לקחה גרגר סטריכנין כדי להאיץ את התקדמותה.

טיבט הייתה אז סגורה למבקרים. הטיבטים והבריטים מנעו מזרים את הכניסה, ולכן עשתה דוד-נאל את דרכה שם מחופשת לקבצנית עולת רגל. היא קלעה שיער יאק שחור בשערה החום, כדי להאריכו כמנהג הטיבטים, צבעה אותו בעזרת מקל דיו סיני שחור ופידרה את פניה באבקת קקאו מעורבת בפחם. בכל פעם שרחצה את ידיה או הורידה את כובעה, הייתה ערה ומודעת למבטי הסובבים. במהלך החודשים שבהם שהתה בלהאסה הכה אותה פעם שוטר משום שנכנסה לאזור שהכניסה אליו אסורה לקבצנים.
"כה מושלמת הייתה הסוואתי", כתבה אחר כך בספרה "המסע שלי ללהאסה", שראה אור באנגלית לראשונה ב-1927 והיה לאחד מספרי המסע הנמכרים והנקראים ביותר בעולם.
כתבות על טיבט


יעדים במסעותיהן של דוד-נאל ושל הכותבת, על פי סדר הופעתם בכתבה
 
בדרכים עם נזיר בודהיסטי
דוד-נאל הייתה אישה עצמאית. היא ידעה מה מושך ומעניין אותה, הרגישה מהו ייעודה ודבקה בניסיונותיה להגשימו. כבר מגיל צעיר היא התעניינה בתרבויות המזרח, ועוד לפני המסע ללהאסה הספיקה לבקר בהודו, ציילון (סרי לנקה), בורמה (מיאנמר), יפן וקוריאה. היא הייתה לאישה המערבית הראשונה והיחידה שפגשה את הדלאי לאמה ה-13, ובעקבות המפגש עמו אף למדה טיבטית.
 
כשהיה בן 15, והוא צעיר ממנה בשלושים שנה, הצטרף למסעותיה יונגדן, נזיר בעל תואר לאמה. במסע ללהאסה הם השתדלו ללכת בלילה ולנוח ביום, כדי שלא יגלו אותם. לעיתים ישנו בתוך בור שחפרו ולפעמים נפרדו כדי להפיג חשד. רוב הזמן הם התחזו לאם ובנה. ב-1925 אימצה דוד-נאל את יונגדן באורח חוקי לבן. הוא נסע איתה לצרפת, שם נפטר ב-1955, 14 שנה לפניה. היא נפטרה שישה שבועות לפני יום הולדתה ה-101.
 
הסקרנות של דוד-נאל לתרבות המזרח הייתה עצומה, והיא הייתה פתוחה להכיר ולגלות מנהגים, טקסים, אמונות ודרכי חיים שונים מאלה שהכירה. היא למדה לעומקן תורות מזרחיות נסתרות, שלא היו מוכרות באותה תקופה במערב, והותירה ספרי מסע, אוצר תיעודי גדול והשראה לבאים ולבאות אחריה.
 
נזירים טיבטיים
נזירים טיבטיים (צילום: דינה היימן)

המזרח הרחוק




 
המסע שלי לטיבט וסופו המר
גם אני נמשכתי לטיבט. הגעתי לשם בפעם הראשונה לפני שנים. בנובמבר 1985 נסעתי באוטובוס מקומי מגולמוד (Gé'ěrmù, Golmud) שבמחוז צ'ינגחאי (qīnghǎi) ללהאסה, בירת טיבט. המסע ארך שלושים שעות עם עצירות קצרות בלבד. הנהגים החליפו ביניהם את האחיזה בהגה ואני נרדמתי מדי פעם. התעוררתי בתחושת מחנק וחרדה. לקחתי שאיפה גדולה ונרדמתי, רק כדי להתעורר שוב בתחושת פחד גדולה, שאין לי אוויר.
 
יש מעט מאוד חמצן בגובה 5,000 מטר, הראש לוחץ והבטן מתהפכת. הקור היה עז. לבשתי את כל בגדי בכמה שכבות וישבתי בתוך שק שינה שתפרתי יום קודם ברחובות גולמוד, משמיכת פוך שקניתי בכלבו. בפעם היחידה שירדתי בלילה מן האוטובוס, התנדנדתי כשיכורה. לא יכולתי ללכת ישר. היו אלה השפעות קלות של מחסור החמצן בגבהים.
 
חודשיים מאוחר יותר למדתי, באופן האישי ביותר, על ההשפעות הקשות יותר של הגבהים. אחי, אלי, נפטר ממחלת הגבהים על גבול טיבט ומחוז ש'ינג'יאנג (Xīnjiāng) שבמערב סין, כשעשה את דרכו ללהאסה במשאית דלק של הצבא הסיני (ראה ספרי צברים על דרך המשי). נפרדנו רק שבוע קודם בעיר קשגאר (Kashgar, Kāshí) וקבענו להיפגש בלהאסה. הוא בחר דרך קשה יותר, שמעט מאוד נוסעים עברו בה. אני הרגשתי שהנתיב הזה קשה מדי, ובחרתי בנתיב מקובל יותר בדרך לטיבט. אבל אין נתיב קל...
גם אלכסנדרה דוד-נאל ידעה זאת.
 
דוד-נאל הייתה כנראה אישה חזקה ביותר. היא לא סבלה ממחלת הגבהים, כיוון שהתקדמותה הייתה איטית משלנו. בעלייה איטית הגוף מתרגל לגובה. אבל ההליכה בהרי טיבט תמיד קשה. הגובה הממוצע שם הוא כ- 4,000 מטרים. שרשרת הרי ההימלאיה, בעלת הפסגות הגבוהות בעולם, נמצאת בתחומה ובה גם הפסגה הגבוהה בעולם, האוורסט, הנושקת לתשעה קילומטרים מעל פני הים. הקשיים שמערימה טיבט על המבקשים לבקר בה, הם אדירים. אבל הם גם שהיוו אתגר עבור רבים, בהם אלכסנדרה דוד-נאל, ומשכו אותם להתגבר עליהם ולהגיע לגג העולם.
 
טיבט, מערב סין
גם כיום תייר לבן על רמת טיבט הוא אטרקציה למקומיים  (צילום: הילה וייס)
 
ילדות בפריז וחלומות על המזרח
אלכסנדרה דוד-נאל נולדה בפריז ב- 1868. אביה היה בן 56 כשנולדה, ו- 16 שנים לפני כן נשא לאישה נערה בת 20. אלכסנדרה, שנולדה לתוך נישואים לא מאושרים, נהגה לברוח מן הבית ולחפש מקומות להתבודד בהם. המתנות היחידות שביקשה מהוריה, היו ספרי מסע, מפות ונסיעות לחו"ל. בנערותה היא בילתה שעות במוזיאון גימה (Guimet) בפריז, המוקדש למזרח הרחוק. היא ישבה ליד פסל בודהא בחדר הקריאה ולמדה כתבים בודהיסטים. בשנות העשרים המוקדמות לחייה, ירשה דוד-נאל סכום כסף קטן מסבתהּ והשתמשה בכולו כדי לממן מסע ימי להודו וציילון (סרילנקה). אחרי שכל כספה אזל, היא התפרנסה משירת אופרה ואופרטות ונסעה בחברת להקת אופרה להודו-סין הצרפתית - וייטנאם של היום.
 
ב- 1902 היא הגיעה לטוניס, שם פגשה בן דוד רחוק, פיליפ-פרנסואה נאל, שעבד כמהנדס בחברת הרכבות של צפון אפריקה. ב- 1904, בהיותה בת 36, הם נישאו. הם היו נשואים עד מותו ב- 1941, אולם בקושי ראו אחד את השנייה. כבר ביום החתונה הבהירה דוד-נאל שאין בכוונתה לחיות חיי נישואין קונבנציונליים. אין אפילו עדות לכך שקיימו יחסי מין. ובכל זאת, היא ראתה בבעלה את החבר הקרוב ביותר שלה והוא אף תמך בה כלכלית במשך שנים רבות.
 
המערבית הראשונה שפגשה בדלאי-למה
דוד-נאל עבדה כעיתונאית בפריז ובלונדון, וב- 1911, כשהיא בת 43, חזרה לאסיה למסע שנמשך 14 שנים ושיאו במסע ללהאסה. באותה תקופה, בשל פלישת הסינים בראשות קיסרות מאנצ'ו (Manchus) לטיבט, חי הדלאי לאמה ה- 13, טובטן גיאצ'ו, בעיר דארג'ילינג, תחת חסות בריטית. אלכסנדרה נפגשה עמו כדי לראיין אותו. לא היה זה דבר של מה בכך, טיבטים נכבדים המליצו לו להיפגש עמה. הם הכירו את הידע וההתעמקות שלה בבודהיזם הטיבטי.
 
דוד-נאל הייתה האישה המערבית הראשונה והיחידה שנפגשה עם הדלאי לאמה ה- 13 והפגישה שינתה את חייה. לדבריה, הדלאי לאמה לא היה מסוגל לתפוס, שאישה מערבית מכירה דוקטרינות טיבטיות: "אם הייתי נעלמת בחלל האוויר, היה נדהם פחות ומקבל תופעה זו כיותר מתקבלת על הדעת". הוא לא ידע שדוקטרינות טיבטיות תורגמו לצרפתית, וטען שגם אם קומץ אירופאים התעמקו בכתבים, הם בוודאי לא הבינו את משמעותם. "תלמדי טיבטית", אמר לה. וכך היא עשתה. בגיל 44 התחילה ללמוד שפה חדשה, עד שהגיעה לשליטה מלאה ודיברה אותה באופן שוטף.
טיבט, מערב סין
נזירים בודהיסטים  (צילום: הילה וייס)
 
המסע הראשון של דוד-נאל, המסע השני שלי
ב- 1914 נכנסה דוד-נאל לארץ האסורה לראשונה, באורח לא חוקי, מממלכת סיקים (אז ממלכה עצמאית למחצה, כיום מדינה בצפון הודו) והגיעה לש'יגָצֶה(Xigazê)  ,ק354 קילומטרים מערבית ללהאסה. שם היא פגשה את הפנצ'ן לאמה, המנהיג הרוחני של טיבט. הדלאי לאמה משמש מנהיג דתי וגם חילוני עליון. הפנצ'ן לאמה, ללא דאגות ארציות, יכול להקדיש עצמו לעיון רוחני בלבד. לאחר שיחה של כמה שעות, התרשם הפנצ'ן לאמה כל כך, שהעניק לדוד-נאל גלימה אדומה של בוגר לימודי לאמה, כלומר, תואר מורה רוחני.
 
לא פעם, כששוטטתי בין בתי הספר השונים של המנזרים הטיבטיים, חשבתי שלו הייתי רוצה דוקטורט כלשהו, הייתי רוצה "דוקטורט בשמיימיות". תואר כזה אפשר לקבל לאחר לימוד של שנים ארוכות. אבל למידה במנזר לא מספיקה, צריך גם להתנסות.
 
על צוק שמאחורי מנזר לברנג (Labrang sì), דרומית לעיר לנזואו (Lánzhōu), בירת מחוז גאנסו (Gānsù) שבסין, יש גומחות התבודדות. עברתי מתחת לצוק יחד עם הורי במסע נוסף לטיבט, ב- 1993. אבי הוא שהפגיש אותי עם ספריה של אלכסנדרה דוד-נאל. היא חוותה את טיבט עם בנה המאומץ. אני עם הורי.
 
נזירים מתבודדים במערות כדי לפגוש שדים. יש המסבירים זאת ביכולתם של נזירים דגולים לשלוט בשדים ולאלפם לצרכיהם, ויש הטוענים שמתוך ההתבודדות וההתמודדות לומד האדם שהשדים היחידים שקיימים הם אלה שבתודעתו.
חשבתי רבות על התבודדות במערות נשכחות במדבריות מאיימים כמו בטיבט. במקום כל כך גבוה - קרובים לאלים, אבל רחוקים מאוד מבני אדם. לעיתים דווקא עם אנשים רבים אנו מרגישים בודדים. כיצד מרגיש אדם שמתרחק מאנשים וממקורות קיום?
 
דוד-נאל בילתה כמה חודשים בהתבודדות במערה. אולי התמודדה עם השדים הפנימיים שלה. היא גם סיפרה בהשתאות על מפגשים עם קבוצות נשים טיבטיות שחיו במדבר לבדן. לעיתים היו אלה קבוצות של חמש נזירות, לעיתים נשים שצעדו לבדן במשך חודשים או שנים. עולות רגל או מתבודדות מבחירה. עם האביב, כאשר יצאה מהמערה וראתה את העמק ואגמים שקופים, כתבה באחד מספריה: "התבודדות, התבודדות... הנפש והחושים מתחדדים בעקבות חיי ההתבוננות והבחינה המחודשת. האם אנו שוגים בחזיונות, הופכים לאשליה, או שמא היינו עיוורים עד עכשיו?".
 
מה כוח רצונה של אישה יכול להשיג
בתקופת מסעותיה של דוד-נאל, הרפתקנים ומגלים רבים רצו להגיע לטיבט משום שהכניסה אליה הייתה אסורה. היא מעידה על עצמה שהחליטה לבקר בלהאסה בגלל האיסור. הנושאים שעניינו אותה היו בהישג ידה גם מחוץ ללהאסה. אבל ככל שלמדה על אודות קשיי הכניסה שמערימים הבריטים והסינים, הייתה נחושה יותר ויותר להגיע ללהאסה.
 
לאחר הביקור בשיגָצה שבה דוד-נאל לסיקים, שם נדרשה לשלם קנס בשל הפרת האיסור ואף גורשה על ידי הבריטים בשל המעבר הלא חוקי. רק נתיב אחד נשאר פתוח בפניה עתה - מסין. היא עברה מסיקים לכלכותה ומשם - דרך בורמה, יפן וקוריאה - הגיעה ב- 1917 לבייג'ינג. היא עצרה במקומות רבים בדרך ולמדה במנזרים שונים. מבייג'ינג המשיכה דוד-נאל יחד עם יונגדן במסע של 3,000 קילומטרים נוספים, שנמשך שבעה חודשים, עד שהגיעו למנזר קומבום  (Ta'er si / Kumbum) ק25 קילומטרים דרומית-מערבית לש'ינין (Xining).
 
באחד ממסעותיה, גילו הסינים בחפציה כלים לאיסוף ממצאים בוטאניים והכריחו אותה לפנות לאחור. "כאשר ליוו אותי אל תחנת הגבול נשבעתי", כתבה אחר כך, "שלמרות כל המכשולים אגיע ללהאסה, ואראה מה כוח רצונה של אישה יכול להשיג". היא לא רצתה רק להגיע בעצמה. היא רצתה שבעקבותיה ישברו אחרים את האיסורים ושהגבול שהוצב במרכזה של אסיה יוסר.
 
למעשה, דוד-נאל לא מיהרה ללהאסה. בקומבום היא שהתה עם יונגדן שלוש שנים, ועסקה בלימוד בודהיזם טנטרי ובתרגום טקסטים קדושים. היא ערכה את אחד המסעות הגדולים בהיסטוריה לא רק לשם ההישג שבהגעה ללהאסה, אלא מתוך היכרות עם התרבות, סקרנות ורצון להתעמק. למרות הדגש הלימודי, התרבותי והדתי של המסע, היה זה מסע גיאוגרפי אדיר מימדים שהגיע לשיאו כשהייתה בת 55, במסע ללהאסה.
 
טיבט, מערב סין
אשה לבנה ומצלמה, אטרקציה במחוזות טיבט ההיסטורית  (צילום: הילה וייס)
 
יוגת הדוּמו והתמודדות עם הקור הטיבטי
בביקור שלי בלהאסה, בסוף נובמבר 1985, יצאתי באחת עשרה בלילה לבקר באחד מבתי ההארחה בעיר. ראיתי טיבטים ישנים ברחוב בטמפרטורה שמתחת לאפס. את הג'ינס שלי הורדתי מחבל הכביסה בבוקר, כשהם עומדים בכוחות עצמם. קפואים לגמרי. שפופרת משחת השיניים שנותרה על אדן החלון הייתה קפואה. כיצד יכלו הטיבטים לישון בחוץ? התופעה נגדה את כל מה שלמדתי. החינוך שלנו מלמד אותנו להיות ספקנים. להעמיד כל דבר למבחן מדעי. מה אנחנו אמורים לעשות עם כל אותן תופעות שלא מסתדרות עם ה"אמיתות" עליהן גדלנו?
 
אלכסנדרה דוד-נאל הפצירה בחוקרים לערוך מחקר מדעי על אודות היכולות המיוחדות של הטיבטים, כדי לשנות את ראייתן כאמונות תפלות. "אין מדובר בנסים או בתופעות על-טבעיות", כתבה, "ואסור שייחשבו לאמונות תפלות. אימון הנפש, כאשר הוא מתנהל רציונאלית ומדעית, יכול להניב תוצאות רצויות. לכן מידע על אימון זה הינו חשוב וראוי לתשומת לב, גם אם אנו מסתייגים מן התיאוריות עליהן הטיבטים מבססים אותו". ואכן, כך קרה. חוקרים מערביים, בהם ד"ר הרברט בנסון מאוניברסיטת הרווארד, ביקרו במנזרים בצפון הודו ובדקו בעזרת מכשור מתאים נזירים שעסקו ביוגת הדומו. החוקרים מצאו שעל ידי מדיטציה מיוחדת מצליחים הנזירים להרחיב את כלי הדם שלהם ולהעלות את חום גופם בארבע עד שמונה מעלות צלזיוס.





 
נזירים מעופפים וניסים אחרים
לא הייתה זו התופעה המדהימה הראשונה שבה נתקלה דוד-נאל במסעה. בזמן שהותה בסיקים היא ביקשה לדבר עם נלג'ורפאס, נזיר מתבודד, ששיערו הארוך היה כרוך סביב ראשו. היא עקבה אחריו וביקשה מהמתורגמן שלה, דווסנדופ (שניתן לה "במתנה" על ידי נסיך סיקים), לתרגם עבורה את דבריו. הנזיר התנהג אליהם בגסות, וכאשר היא ביקשה לעזוב, חשבה שיהיה ראוי להגיש לו מעות כיוון שיצא לדרך למחרת. היא נתנה כסף לדווסנדופ והוא הציע לנזיר, אך הנזיר סירב. דווסנדופ חשב שמן הנימוס להפציר ולהתעקש. הוא התקרב לנזיר ולפתע מעד, נפל לאחור ופגע בקיר כאילו נדחף בגסות. הוא תפס את בטנו וצעק: "אני מרגיש כאילו ספגתי מכה נוראית". הנזיר לא נגע בו. הוא העיף אותו בכוח המחשבה.
 
אלכסנדרה נתקלה בדברים מופלאים מאלה. בספריה היא מתעדת טקסי מוות, מקטלגת ומסבירה מנהגים רבים ועוזרת למי שרוצה להתעמק ב"ספר המתים הטיבטי", המתאר את מסעה של הנשמה לאחר המוות. במהלך הדרך ללהאסה היא ראתה, תחילה באמצעות משקפת ואחר כך במו עיניה, נזיר שעוסק ב"אמנות התעופה". לא היה זה פרי דמיונה. אנשים נוספים שהיו איתה הסבירו לה במה מדובר. הם ראו אדם שמקפץ באוויר, בדילוגי ענק, ומתקדם מרחקים אדירים. הוא היה נתון בטראנס שידוע בשם לונג-גום (Lung-Gom, לונג= רוח, גום-פה=מדיטציה). גם כאשר הצליחה לדבר איתו, כמה ימים מאוחר יותר, הוא לא שיתף פעולה, כיוון שבמנזרים מדגישים בפני הנזירים את סודיות הידע. כל שהיא הצילה מפיו הם כמה פרטים שנוגעים לתזמון הנכון לביצוע הלונג-גום.
 
במסעותיי בעולם ראיתי הרבה צורות חיים אלטרנטיביות והייתי עדה לתופעות בלתי מוסברות. ראיתי את "נס החלב" בהודו, שבו "שתו" פסלי אלים חלב, ואין ביכולתי לפסול את שראיתי. אומרים שלראות זה להאמין, אבל יש דברים שאנחנו רואים ועדיין מתקשים להאמין להם. אנחנו מחפשים הסברים רציונאליים שנוכל לחיות איתם בשלום. אנו מבססים את השליטה בעולמנו על סדר, קטלוג והסבר. כשההסברים הללו מאכזבים אותנו, אנו חשים מאוימים. נדמה לפעמים שתגובה אינטליגנטית, היא להטיל ספק ולהפריך בטיעונים של אחיזת עיניים או שרלטנות. אבל אני - כמו אלכסנדרה דוד-נאל - יודעת את שראיתי. ראיתי, לא הבנתי, ואולי יום אחד מישהו ימצא לכך הסבר.
 
טיבט, מערב סין
מנהגים ואמונות בודהיסטים מרתקים  (צילום: הילה וייס)
 
מבצר המדיטציה בדרום צרפת
במנזר קומבום התרשמה דוד-נאל דווקא מן האלמנטים הסותרים שארוגים אל תוך חיי המנזר. "פילוסופיה מפותחת לצד מסחור. רוחניות נעלה, לצד חיפוש הנאות גסות", כדבריה. היא לא שפטה את הטיבטים בעיניים מתנשאות, אלא התייחסה לכל הנושא בכבוד וברצינות תהומית. היא אספה חומר יקר מפז, ממקורות שהיו פתוחים באותה עת רק בפניה. פרצה אל העולם הסגור של הידע הטיבטי ותיעדה את שראתה. החומר עניין וריתק אותה, והיא העבירה אותו לקוראים בצורה מסודרת עד כמה שיכלה.
 
אחרי מותה של דוד-נאל, היו שטענו כי כל כתביה הם מעשייה בדיה, שהיא מעולם לא ביקרה בטיבט ושלא ידעה טיבטית. אבל אנשים שהכירו אותה ואת מסעותיה, גם אלה שהתנגדו להם (הבריטים, למשל, שניסו למנוע את כניסתה לטיבט), אישרו את אמיתותם. לעדות נותרו כמובן לא רק דבריהם וספריה, אלא גם תמונות שצילמה.
ב- 1925 חזרה דוד-נאל לצרפת, עם יונגדן, בכוונה לחדש את חיי נישואיה. בכל התקופה שהייתה בדרום-מזרח אסיה נשמר קשר של מכתבים בינה ובין בעלה, פיליפ-פרנסואה נאל, והוא אף שלח לה כסף למימון מסעותיה ושימש סוכן ספרותי שלה. אבל הוא לא התלהב מהרעיון לחיות בבית אחד איתה, עם אוסף הספרים הענק שלה על אסיה ועם יונגדן. הוא עזב לאלג'יר והם לא ניסו שוב לחיות יחד. אך הוא המשיך לספק לה כסף בנדיבות ואף עזר לה ב- 1927 לקנות בית בדין (Digne) שבדרום-מזרח צרפת. היא כינתה את הבית בשם טיבטי - Samten Dzong - שפירושו "מבצר מדיטציה".
 
דוד-נאל זכתה במדליית זהב מן "החברה הגיאוגרפית הצרפתית", בתואר אבירות של "לגיון הכבוד" וספריה ומאמריה הפכו אותה לאישיות מפורסמת. כשהייתה בת 80, עשתה עסקה עם העירייה במקום מגוריה: בתמורה לפטור ממיסים, יועברו אחרי מותה התמלוגים מספריה לקופת העיר. איש לא חשב שהיא תחיה עוד 20 שנה. ביום הולדתה ה- 100 ביקר אצלה המו"ל הבריטי שלה. הוא ציפה למצוא אישה שעוסקת במדיטציה ומתכוננת לקראת המסע המסתורי ביותר שלה, אל המוות. הוא פגש אישה שמתמצאת בכל פרט בחוזה התמלוגים. אישה שיודעת את רצונה. אישה שלא מתעסקים איתה.
 
סוף דבר
המפגש עם סיפור חייה של אלכסנדרה דוד-נאל משמש לי השראה ונותן לי כוחות. היא ידעה מה מושך אותה, הרגישה מהו ייעודה והייתה מוכנה להשקיע הכל כדי להגשימו. היה לה כוח פיזי, נכונות להתמודד עם קשיים ועם אי נוחות, ויוזמה לנצל הזדמנויות שנקרו בדרכה. היו בה דבקות ואומץ והיא הגיעה להישגים שהם מעבר לנורמה, לא רק ביחס לתקופתה. עבורי, אלכסנדרה דוד-נאל קסומה לא פחות מטיבט עצמה.
 
*תודה ללידיה ארן על הערותיה המועילות.





דינה היימן
 
אודות הכותבת
דינה היימןבעלת תואר ראשון בגיאוגרפיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ותואר שני בסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, בדגש על לימודי נשים. מדריכת טיולים ומרצה על סין ועל מדינות מזרח אסיה, בנושאים הקשורים בנשים ואודות חברות מטריליניות. על סיפור טיולה עם אחיה אלי ז"ל כתבה בספרה צברים על דרך המשי.   לאתר של דינה
 
לקריאת כתבות נוספות של דינה.








מספר צפיות: 6505
926