"צברים על דרך המשי" מנקודת מבט אישית
בשנת 1992 טיילתי עם החבר שלי (לימים בעלי) חודש בסין. הייתה זו השנה הראשונה בה ישראלים יכלו לטייל בסין שלא במסגרת טיול מאורגן, ושנים ספורות לאחר שסין נפתחה לישראלים ולמערב בכלל.
הטיול שלנו שכלל מדינות נוספות היה טיול "תרמילאים לוקסוס". טיילנו עם תרמיל על הגב, התניידנו ברכבות, אוטובוסים או טרמפים וישנו בבתי הארחה ואכסניות, אך הקפדנו להיות ב- top end של הקטגוריה, תמיד לקחנו חדר פרטי ונקי עם שירותים ומקלחת פרטיים אם אפשר, ולא השתתפנו בתחרות התרמילאים של "מקסימום ימי טיול במינימום כסף".
בסין זה היה עולם שונה ממקומות אחרים במזרח בהם טיילנו: הרגשתי כמו במסע הישרדות. בכל מקום אליו הגענו, לפחות יום שלם הוקדש לחיפוש מלון סביר, מקום סביר לאכול, וקניית הכרטיסים לרכבת ליעד הבא. הכל מול סינים לא-קלים שהוצבו בתפקידם מטעם הממשלה למרות שאין להם שום מושג באנגלית, תיירות ושירות. שלא לדבר על הלכלוך הרב, חוסר כל מודעות להיגיינה או שיקולים סביבתיים, יריקות, קינוחי אף ביד ושאר דברים שאני מעדיפה לא להיזכר בהם. אחת הסצנות העצובות/מצחיקות שזכורה לנו היא במהלך נסיעה ברכבת, בה הקפדנו להכניס את האשפה לאחר שאכלנו לשקית ששמנו לידנו. שאר הנוסעים זרקו את כל הזבל על הרצפה, והביטו במבטים מאד לא מרוצים בשקית הזבל שלנו. כשיצאנו לרגע מהקרון, מישהו דאג לשפוך את תכולת השקית על הרצפה. זהו, עכשיו זה נקי ומסודר. כשהרכבת עצרה, עובדי הרכבת טיטאו את כל הזבל מהרצפה, פתחו את דלת הקרון וזרקו הכל החוצה. מעל הכל שררה שם אווירת הייאוש והפחד של חיים במדינה בלתי דמוקרטית בה חופש וזכויות הפרט אינם מושגים מוכרים.
בספרה של דינה היימן "צברים על דרך המשי", מתואר טיולם של דינה ואלי היימן, אח ואחות, שטיילו בסין מספר שנים לפני ביקורי בסין. הם יכלו לטייל שם בזכות דרכון ניו זילנדי בו החזיקו. דינה מספרת בספר את סיפור המסע שלהם, שסופו טרגי. מאחר וזה סיפור מסע ולא יצירה ספרותית, בעיני אין זה ספויילר ולכן אני מספרת את המאורעות כאן, כפי שהם כתובים גם על הכריכה האחורית. דינה מצטרפת לטיול בסין, לאלי אחיה שטייל כבר זמן רב. הם מטיילים לאורך דרך המשי, וכשהם מגיעים לטיבט דרכיהם נפרדות, משום שאלי מוקסם מסיפורים על טיול בדרך מסוימת בתנאים מאד קשים, שדינה לא מעוניינת לעשות. הם קובעים להיפגש שוב בהמשך, אך אלי נפטר ממחלת גבהים. בגלל חוסר קיום היחסים הדיפלומטיים בין סין וישראל ובכלל בעקבות הקשיים להשיג את דינה, לוקח חודש עד שהידיעה מגיעה אליה. לאחר שנודע לה על גורלו של אלי היא חולה בצהבת ומאושפזת בבתי חולים סיניים למשך כחודש.
לעומת המסע של דינה ואלי, ואחר כך של דינה לבדה, הנסיעה שלנו לסין נראית פתאום כמו טיול של חמישה כוכבים. הם עשו טיול דל תקציב ביותר, ישנו כמעט תמיד בדורמטוריז בהם יש אולמות שינה משותפים, נסעו לפעמים בעמידה או בישיבה על ספסל עץ קשה ברכבת במשך שעות על גבי שעות בלי לישון ובלי לנוח, והגיעו לאזורים נידחים של סין בהם אפילו את הלוקסוס של רכבת לא היה. נציגי שרותי התיירות היו עוד הרבה פחות אדיבים ויעילים מאשר בתקופה שבה אנחנו היינו שם עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי. דינה מתארת בפרוטרוט את המקומות אליהם הגיעו, האנשים שפגשו בדרך, ולאחר מכן מגיע תיאור קורע לב של הטרגדיה, כיצד הגיעה אליה, מחלתה והאנשים הטובים, מקומיים ואחרים, שעזרו לה ותמכו בה עד שהבריאה ויכלה לצאת מסין ולהגיע להתאבל על אחיה עם משפחתה בארץ.
הפירוט גדול ולעתים מייגע, והפסקתי לעקוב אחרי הדמויות השונות שנכנסות ויוצאות. כאמור זו לא יצירה ספרותית, בה "אקדח המופיע במערכה הראשונה יירה עד סוף המערכה האחרונה". אין שום הגיון במותו הפתאומי של אלי באמצע האיחוד המרגש והטיול עם אחותו. אין סימנים מוקדמים, אין אשמים למרות שדינה מאשימה את עצמה על שנתנה לו לצאת לדרך המסוכנת – הוא אדם בוגר וההחלטה הייתה שלו.
את הספר מלווים צילומים יפהפיים שצולמו ברובם על ידי אלי. למרות שלא אהבתי את התיאורים כיצד הוא צילם ללא כל התחשבות בפרטיות של המקומיים, והתעקש לצלם גם במקומות אסורים, למרות שבאחת הפעמים גרשו את כל הקבוצה שאיתה הם טיילו מהאתר. חוצפה ישראלית למרות הדרכון הניו זילנדי... עם זאת עולה בברור זיכרון של אדם מיוחד, מלא שמחת חיים, סקרנות וקסם אישי שהשפיע על כל הסובבים אותו. גם דינה עושה רושם של בחורה מיוחדת מאד, לא רק בגלל עמידתה בגבורה בתנאים הקשים של סין ושל מחלתה לאחר מכן, אלא גם בגלל נקודת הראות החיובית והאופטימית שליוותה אותה גם ברגעים הקשים.
מעניין לקרוא, גם למי שהיה בסין ורוצה להשוות את החוויה, וגם למי שלא ורוצה לקבל קצת מהחוויה בלי נסיעות אינסופיות ברכבת צפופה, אטימות וקולות בלתי פוסקים של יריקה ומחיטת אף.