צברים על דרך המשי
דינה היימן


סיפורה האמיתי של דינה היימן, הסופרת, המספרת על טיולה בסין בשנת 1985 אותו התחילה למעשה בהונג קונג, שם נפגשה עם אחיה אלי ומשם עברו השניים אל סין גופא והחלו לטייל יחדיו עד שנפרדו כאשר רצה אלי לנסוע אל פסגת הרי ההימאליה שבטיבט ודינה החליטה שתוותר, ומאוחר יותר יפגשו השניים בלהסה, בירת טיבט. 


תכניתם לא יצאה לפועל. אלי נפטר ממחלת גבהים בהונגליוטאן שבמערב סין. רק לאחר חודש גילתה דינה על דבר מותו של אחיה ומאוחר יותר חלתה בצהבת קשה ואושפזה בבתי חולים שונים בסין.
כתבות על יעדי טיול בסין - לפי אזורים 
| כתבה על מחלת גבהים
 
טיבטית חרושת-קמטים וצרובת-שמש בבגדי יום-יום
טיבטית חרושת-קמטים וצרובת, מתוך כתבתה של דינה היימן על הקפות נוסח טיבט  (צילום: יובל נעמן)

המזרח הרחוק





את תחילת המסע התחילו דינה ואחיה בעיר שאנגחאי הממוקמת במזרח סין בסמוך לים. כבר שם הבחינו השניים בצפיפות האדירה המאפיינת את הערים הסיניות ובמיוחד בשאנגחאי בה התגוררו באותה העת כ-12 מיליון תושבים. "מצאנו את עצמנו דחוסים בתוך ים של נוסעים. הצפיפות באוטובוס הייתה כה גדולה עד שלא היה צורך להאחז בדבר על מנת שלא ניפול". בנוסף, נתקלו השניים בקשיים הרבים המצפים לתייר המערבי בבואו למזרח. בין אם הזמנת אוכל במסעדה בה התפריט כולו בסינית או קניית כרטיס נסיעה ברכבת.
כתבה על שאנגחאי כתבות על מזרח סין
 
משנחאי יצאו השניים יחד עם סיני דובר אנגלית רהוטה בשם לואיס שפגשו, אל העיר האנגז'ואו. משם יצאו לטיול בהר המפורסם האנג-שאן, ההר הצהוב. גובהו של ההר 1,800 מטר ומאות עולי רגל סינים מטפסים על ההר יום יום, מגיעים לפסגתו ויורדים למחרת. לאחר ביקור בהר ובגנים הקסומים בהאנגז'ואו המשיכו השניים במסעם כאשר התחנה הבאה שלהם הייתה העיר קאיפינג. עיר זו היא העיר הראשונה בה התפתחה קהילה סינית יהודית. דינה ואחיה קיבלו מידע על אחד מתושבי המקום מר. ג'או שהוא יהודי אשר איתו יוכלו לצור קשר בעת הגעתם לעיר. מר ג'או הסביר להם על מקורות הקהילה היהודית במקום ונתן להם עובדות מעניינות נוספות על המקום.
מקאיפינג המשיכו השניים לעיר ש'יאן. בעיר ביקרו באתר שנחשב לגולת הכותרת בעיר, אתר חיילי הטאראקוטה. חיילים אלה הם חיילים המקיפים את קברו של הקיסר צ'ין, כששת אלפים במספר, כאשר לכל חייל תווי פנים והבעה מיוחדת לו.
 
לאחר ש'יאן יצאו השניים במסע אל עבר ש'ינג'יאג שהוא מחוז בצפון מערב סין של מיעוט הנקרא אויגורים והאזרחים הגרים שם הינם מוסלמים הדוברים שפה מקומית. לאחר מסע ארוך בו ביקרו השניים בכמה ערים , הגיעו לבסוף לעיר אורומוצ'י שהיא בירת המחוז. דינה ואלי ביקרו באתרים המרכזיים בעיר ונסעו במרחבים הצהובים של מדבר טאקלמאקאן שמצפון לעיר.
משם פנו אל העיר קאשגאר, גם כן באותו המחוז. עיר זו מרוחקת מבייג'ינג הבירה כמו מתל אביב. בקשגאר פגשו דינה ואלי שני תיירים בריטים אשר נפגשו בלהסה, בירת טיבט וערכו מסע לרוחבה של טיבט. אלי התפעל רבות ממסעם של השנים ולאחר ששמע שגרג, הבחור אותו פגשו בדרך לקשגאר מתכנן טיול משלו לטיבט, נאורו עינו של אלי. אלי הציע לדינה שבמקום להמשיך בדרכם המתוכננת, יחברו השניים לגרג ויצאו איתו לטיבט. דינה חששה מיציאה למסע אינטנסיבי שכזה בהתראה כה קצרה ואמרה לאלי שעדיף שהוא יצא כעת והם יוכלו להפגש לאחר מספר שבועות כאשר הוא יסיים את טיולו.
 
בק-דור טיבט, מחוזות סין הטיבטית
מחוז טיבט (בצבע אדום) ומחוזות סין הטיבטית במערב סין (גווני ירוק)
(מקור www.d-maps.com) להגדלה לחץ על המפה
 
דינה המשיכה ללא אלי ללהסה יחד עם תיירים שפגשה בקאשגאר: רנה, מנדי ולינדי. בעשרים ושישה בדצמבר, ימים ספורים לאחר שנפרדו דינה ואחיה, הגיע אלי לעיר צבאית 800 ק"מ מדרום לקאשגאר כשהוא חולה. הוא עזב את המשאית עליה נסע ונכנס לעיר. חיילים סינים טיפלו בו לפני שנפטר. חוות הדעת הרפואית היתה שהוא נפטר ממחלת גבהים. מנקודה זו, הוריה וקרוביה של דינה ניסו להשיגה בדרכים רבות אך הצליחו רק כאשר הגיעה דינה לעיר קונמינג שבדרום מערב סין.
דינה לא הייתה בטוחה האם עליה להמשיך את המסע בנקודה זו או עדיף שתחזור הביתה. לבסוף החליטה להמשיך. כשהגיעו דינה ומנדי לדאלי, החלה דינה להרגיש ברע ולאחר זמן מה התאשפזה בבית החולים המקומי, שם אובחנה דינה כחולת צהבת. לאחר מכן עברה דינה בכמה בתי חולים שם התקרבה רבות לחברתה מנדי שטיפלה בה צמוד. לאחר חודש, החלימה מנדי וחזרה ארצה.
כתבות על טיבט
 

"צברים על דרך המשי" מנקודת מבט אישית

בשנת 1992 טיילתי עם החבר שלי (לימים בעלי) חודש בסין. הייתה זו השנה הראשונה בה ישראלים יכלו לטייל בסין שלא במסגרת טיול מאורגן, ושנים ספורות לאחר שסין נפתחה לישראלים ולמערב בכלל.
 
הטיול שלנו שכלל מדינות נוספות היה טיול "תרמילאים לוקסוס". טיילנו עם תרמיל על הגב, התניידנו ברכבות, אוטובוסים או טרמפים וישנו בבתי הארחה ואכסניות, אך הקפדנו להיות ב- top end של הקטגוריה, תמיד לקחנו חדר פרטי ונקי עם שירותים ומקלחת פרטיים אם אפשר, ולא השתתפנו בתחרות התרמילאים של "מקסימום ימי טיול במינימום כסף".
בסין זה היה עולם שונה ממקומות אחרים במזרח בהם טיילנו: הרגשתי כמו במסע הישרדות. בכל מקום אליו הגענו, לפחות יום שלם הוקדש לחיפוש מלון סביר, מקום סביר לאכול, וקניית הכרטיסים לרכבת ליעד הבא. הכל מול סינים לא-קלים שהוצבו בתפקידם מטעם הממשלה למרות שאין להם שום מושג באנגלית, תיירות ושירות. שלא לדבר על הלכלוך הרב, חוסר כל מודעות להיגיינה או שיקולים סביבתיים, יריקות, קינוחי אף ביד ושאר דברים שאני מעדיפה לא להיזכר בהם. אחת הסצנות העצובות/מצחיקות שזכורה לנו היא במהלך נסיעה ברכבת, בה הקפדנו להכניס את האשפה לאחר שאכלנו לשקית ששמנו לידנו. שאר הנוסעים זרקו את כל הזבל על הרצפה, והביטו במבטים מאד לא מרוצים בשקית הזבל שלנו. כשיצאנו לרגע מהקרון, מישהו דאג לשפוך את תכולת השקית על הרצפה. זהו, עכשיו זה נקי ומסודר. כשהרכבת עצרה, עובדי הרכבת טיטאו את כל הזבל מהרצפה, פתחו את דלת הקרון וזרקו הכל החוצה. מעל הכל שררה שם אווירת הייאוש והפחד של חיים במדינה בלתי דמוקרטית בה חופש וזכויות הפרט אינם מושגים מוכרים.
 
בספרה של דינה היימן "צברים על דרך המשי", מתואר טיולם של דינה ואלי היימן, אח ואחות, שטיילו בסין מספר שנים לפני ביקורי בסין. הם יכלו לטייל שם בזכות דרכון ניו זילנדי בו החזיקו. דינה מספרת בספר את סיפור המסע שלהם, שסופו טרגי. מאחר וזה סיפור מסע ולא יצירה ספרותית, בעיני אין זה ספויילר ולכן אני מספרת את המאורעות כאן, כפי שהם כתובים גם על הכריכה האחורית. דינה מצטרפת לטיול בסין, לאלי אחיה שטייל כבר זמן רב. הם מטיילים לאורך דרך המשי, וכשהם מגיעים לטיבט דרכיהם נפרדות, משום שאלי מוקסם מסיפורים על טיול בדרך מסוימת בתנאים מאד קשים, שדינה לא מעוניינת לעשות. הם קובעים להיפגש שוב בהמשך, אך אלי נפטר ממחלת גבהים. בגלל חוסר קיום היחסים הדיפלומטיים בין סין וישראל ובכלל בעקבות הקשיים להשיג את דינה, לוקח חודש עד שהידיעה מגיעה אליה. לאחר שנודע לה על גורלו של אלי היא חולה בצהבת ומאושפזת בבתי חולים סיניים למשך כחודש.
 
מסלול הקורה של מנזר לאברנג, מתוך כתבתה של דינה היימן על הקפות נוסח טיבט  (צילום: יובל נעמן)
 
לעומת המסע של דינה ואלי, ואחר כך של דינה לבדה, הנסיעה שלנו לסין נראית פתאום כמו טיול של חמישה כוכבים. הם עשו טיול דל תקציב ביותר, ישנו כמעט תמיד בדורמטוריז בהם יש אולמות שינה משותפים, נסעו לפעמים בעמידה או בישיבה על ספסל עץ קשה ברכבת במשך שעות על גבי שעות בלי לישון ובלי לנוח, והגיעו לאזורים נידחים של סין בהם אפילו את הלוקסוס של רכבת לא היה. נציגי שרותי התיירות היו עוד הרבה פחות אדיבים ויעילים מאשר בתקופה שבה אנחנו היינו שם עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי. דינה מתארת בפרוטרוט את המקומות אליהם הגיעו, האנשים שפגשו בדרך, ולאחר מכן מגיע תיאור קורע לב של הטרגדיה, כיצד הגיעה אליה, מחלתה והאנשים הטובים, מקומיים ואחרים, שעזרו לה ותמכו בה עד שהבריאה ויכלה לצאת מסין ולהגיע להתאבל על אחיה עם משפחתה בארץ.
 
הפירוט גדול ולעתים מייגע, והפסקתי לעקוב אחרי הדמויות השונות שנכנסות ויוצאות. כאמור זו לא יצירה ספרותית, בה "אקדח המופיע במערכה הראשונה יירה עד סוף המערכה האחרונה". אין שום הגיון במותו הפתאומי של אלי באמצע האיחוד המרגש והטיול עם אחותו. אין סימנים מוקדמים, אין אשמים למרות שדינה מאשימה את עצמה על שנתנה לו לצאת לדרך המסוכנת – הוא אדם בוגר וההחלטה הייתה שלו.
 
את הספר מלווים צילומים יפהפיים שצולמו ברובם על ידי אלי. למרות שלא אהבתי את התיאורים כיצד הוא צילם ללא כל התחשבות בפרטיות של המקומיים, והתעקש לצלם גם במקומות אסורים, למרות שבאחת הפעמים גרשו את כל הקבוצה שאיתה הם טיילו מהאתר. חוצפה ישראלית למרות הדרכון הניו זילנדי... עם זאת עולה בברור זיכרון של אדם מיוחד, מלא שמחת חיים, סקרנות וקסם אישי שהשפיע על כל הסובבים אותו. גם דינה עושה רושם של בחורה מיוחדת מאד, לא רק בגלל עמידתה בגבורה בתנאים הקשים של סין ושל מחלתה לאחר מכן, אלא גם בגלל נקודת הראות החיובית והאופטימית שליוותה אותה גם ברגעים הקשים.
 
מעניין לקרוא, גם למי שהיה בסין ורוצה להשוות את החוויה, וגם למי שלא ורוצה לקבל קצת מהחוויה בלי נסיעות אינסופיות ברכבת צפופה, אטימות וקולות בלתי פוסקים של יריקה ומחיטת אף.

 

כתבות נוספות





סטטיסטיקות

0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר