החיים במבט מלמעלה - כל מה שחשוב לדעת על מחלת גובה
מאת: ד"ר דליה נבות מינצר


טיולים באזורים רבים בעולם כוללים עלייה למקומות גבוהים. הטיפוס, השהייה והפעילות בגובה רב, עלולים להוות בעיה ואפילו סכנה, בעיקר למי שלא מודע להשפעת הגובה על גופו. מחלת גובה היא מושג מוכר, אבל לא תמיד מובן. רבים האנשים שלא מודעים לסכנה, עד לרגע בו היא גורמת להם סבל או מונעת מהם את המשך הטיול.


כרופאה חובבת טיולים וטרקים אני נתקלת במטיילים רבים שאינם מודעים לסכנה, לצד כאלו שנמנעים בשל פחד חסר בסיס. אנסה לעשות כאן סדר, קצת להפחיד... ובעיקר להרגיע.

1 / 6
2 / 6
3 / 6
4 / 6
5 / 6
6 / 6

בדרך לפסגת המון בלאן בצרפת - 4,810 מ' (צילום: Marc)
מעבר תורונג-לה בנפאל - 5,416 מ'  (צילום: Alain)
העיר לה בצפון הודו - 3,500 מ'  (צילום: Riccardo Maria Mantero)
הרכבת לפסגת יונגפאו-יוך בשוויץ - 3,454 מ'  (צילום: rockyeda)
הרכס הלבן בפרו - 	6,768 מ'   (צילום: CC Esmée Winnubst)
הרכבל לפסגת הר טיטליס בשוויץ - 3,240 מ'  (צילום: Björn Söderqvist)

היכן ומדוע מסוכן בגבהים?

נהוג להתייחס לגבהים שמעל 2,500-3,000 מטר, כבעלי משמעות מבחינת הסיכון לפתח תופעות גופניות ורפואיות הקשורות לחשיפה לגובה.

הבעיה נוצרת כיוון שעם העלייה לגובה יורד לחץ האוויר. כתוצאה מהירידה בלחץ האוויר, יורד גם הלחץ החלקי של החמצן ולכן פוחתת כמות החמצן הנשאף לריאות בכל נשימה, וכמות החמצן המפעפע למחזור הדם.
לצורך ההדגמה: בגובה 3,500 מטר מעל פני הים, לחץ האוויר הוא בערך שני שלישים מהלחץ בגובה פני הים. בגובה 5,000 מטר, הלחץ קרוב למחצית. הירידה בלחץ לא אחידה לחלוטין, ותלויה בגורמים נוספים כמו קרבה לים, לחות יחסית, ייעור, קו רוחב ועוד.
אנאפורנה, נפאל
עלייה תלולה בטרק אנאפורנה בייס קמפ בנפאל, רק מלהסתכל אפשר לקבל סחרחורת... (צילום: כרמית וייס)

מתמודדים עם הגובה

החשיפה לגובה חדש, מעוררת מספר תגובות פיזיולוגיות, המאפשרות לגוף להמשיך לתפקד ולפעול בתנאי הסביבה החדשים. ככל שעולים גבוה יותר דרושה הסתגלות ברמה גבוהה יותר. ההתאמה למצב החדש מכונה "התאקלמות" והיא מתרחשת במספר צורות ובמשכי זמן שונים.
לדוגמה: האצה של קצב הנשימה (חלה באופן מיידי), יצור כדוריות דם אדומות, ועלייה ברמת ההמוגלובין, לצורך שיפור ביכולת נשיאת החמצן לאברי הגוף (מופיעים תוך כשבועיים), ושינוי ביחס בין שומן לשריר בגוף (מתחיל לאחר תקופות ממושכות יותר). כלומר, חלק חשוב מתהליכי ההסתגלות, לא חל מיידית ונדרשים זמן וחשיפה הדרגתית לצורך התאקלמות לגובה.
למי שחי בגובה פני הים לא כדאי לנחות בפסגת האוורסט וגם לא בגובה 3,500 מטר ויותר, ללא הכנה מוקדמת. רצוי מאוד להגיע למקומות גבוהים לאט ולאחר שהייה בגבהי ביניים. במקרים בהם אין בררה, ניתן להיעזר בתרופות למניעת מחלת גובה, אך חשוב לזכור, גם שימוש בתרופות לא מונע באופן מוחלט את המחלה ואף עשוי לגרום לתופעות לוואי.

מון בלאן, צרפת
רכבל מהעיירה הצרפתית שאמוני, נקודה מומלצת לטיול כוכב באלפים הצרפתים לצורך הסתגלות לגובה,
אל איגוויל דו מידי (
3,842 מ'), הכי קרוב שאפשר לפסגת המון בלאן (צילום: CC Vasile Cotovanu)

הרצאות




כשהגוף אינו מתמודד עם הגובה

מחלת גובה (Altitude sickness) מופיעה כאשר הגוף לא מצליח להסתגל לשינויים בקצב המתאים, ומופיעים סימנים ל"סבל" של מערכות גוף שונות, בעיקר של המוח ושל הריאות. תופעות "נורמליות", המופיעות בעת עלייה לגובה ואינן חלק ממחלת גובה, כוללות עלייה בקצב הנשימה והדופק, נשימה לא סדירה בזמן שינה וקושי יחסי בביצוע מאמצים.
מחלת גובה הוא כינוי למספר תופעות, המופיעות במשולב בעת חשיפת הגוף לגובה אליו הוא אינו מאוקלם דיו, והיא מורכבת משלושה שלבים.
טיפוס לקילימנג'רו
טיפוס אל הקילימנג'רו (5,895 מ'), הפסגה הגבוהה של אפריקה (צילום: עמית רייכמן)

שלושה שלבים במחלת גובה

מחלת הרים חריפה (Acute mountain sickness) מתבטאת בכאבי ראש, המופיעים לרוב כשעה או יותר לאחר ההגעה לגובה "חדש" שמעל 2,500 מטר. כאבי הראש מלווים באחד או יותר מהסממנים: חוסר תאבון, בחילה והקאות, קשיים בהרדמות, תשישות וסחרחורת.
לא כל מקרה של מחלת הרים יתבטא בכל התופעות שתוארו. גם כאב ראש, לא מאוד חמור, יכול להוות ביטוי למחלת גובה, ובסבירות גבוהה יותר, כאשר הוא מלווה בבחילות או חוסר שינה. לפעמים בחילות והקאות הן הסימן המוביל ולפעמים חולשה וסחרחורת. תסמיני מחלת ההרים החריפה יכולים להופיע גם שעות לאחר ההגעה לגובה, ובשכיחות גבוהה גם במהלך הלילה הראשון לשהייה או בבוקר שלאחר ההגעה לגובה חדש.
בצקת מוח תלוית גובה (High altitude Cerebral edema- HACE) - התמשכות של סימני מחלת הרים חריפה, מעל יממה, והחמרה במצב, עם הופעת חוסר יציבות, ערפול, בלבול, עד אובדן הכרה ומוות!
בצקת ריאות תלוית גובה (High altitude pulmonary edema- HAPE) מתחילה לרוב לאחר יום בגובה. בתחילה יופיעו קוצר נשימה במנוחה ושיעול יבש, ובהמשך האצת דופק, חולשה, ישנוניות, כיחלון ושוב - סכנת מוות!
בצקת המוח ובצקת הריאות נדירות, אבל כדאי לזכור שהן קיימות. מרגע שעולה החשד להתפתחותן, יש להגיב מידית, להגיע לטיפול או להזעיק עזרה באופן בהול.
רבים מהעולים לגובה יפתחו תסמינים של מחלת הרים חריפה (לדוגמה, במחקר שנערך בקולורדו ארה"ב, נמצא כי 42% מהעולים לגובה של 3,000 מטר, יפתחו תסמינים של מחלת הרים חריפה). עם זאת, לא ידועים מקרים בהם לקה אדם במחלת הרים מסכנת חיים, מסוג בצקת המוח או בצקת הריאות תלויות הגובה, אם לא סבל מוקדם יותר ממחלת הרים חריפה.
כלומר, ניתן למנוע מחלת גובה על כל צורותיה, ואין כל ספק שהתנהגות נכונה בעת הופעת התסמינים מצילה חיים!
טרק סובב אנאפורנה, מעבר תורונג לה
מעבר ההרים תורונג לה
(5,416 מ'), הנקודה הגבוהה ביותר במסלול טרק סובב אנאפורנה בנפאל -
כבר גבה הרבה קורבנות וחובה להסתגל היטב לגובה (צילום: CC Andrew and Annemarie)

התנהגות נכונה ומניעה של התפתחות מחלת גובה

* מומלץ לעלות בהדרגה.
* מעל גבהים של 2,500-3,000 מ', אין לעלות יותר מ 300-600 מ' גובה ביום אחד.
* אפשר לעבור במעבר הרים גבוה, בתנאי שהלינה תהיה בגובה סביר מעל גובה לינת הלילה הקודם.
* רצוי לשהות יום נוסף בכל גובה חדש אליו הגעתם.
* מומלץ לישון בגובה נמוך יותר משיא הגובה אליו הגעתם באותו יום.
* רצוי לא לנחות בגבהים של מעל 3,000 מ' - טיסות ישירות ליעדים כמו
לה-פאס בירת בוליביה (3,640 מ'), להסה בירת טיבט (3,656 מ') או לה בירת לדאק בצפון הודו (3,500 מ').
* אם אין ברירה, ניתן לקחת כדור שמשפר את ההסתגלות וההרגשה. הכדור המקובל למניעת מחלת גובה הוא אורמוקס או בשמו הגנרי אצטאזולאמיד (Acetazolamide, Uramox, Diamox). המינון המומלץ הוא חצי כדור של 250 מ"ג פעמיים ביום, יום לפני ההגעה לגובה ויומיים לאחר ההגעה. יתכנו תופעות לוואי שונות, דוגמת, נימול סביב הפה ובאצבעות והשתנה מרובה, ויתכנו גם תופעות לוואי חמורות יותר.
* יש המאמינים ששתייה מרובה מקלה על ההסתגלות. סברה זו לא הוכחה, אך כיוון שבגובה, הקרינה חזקה, ואזורי גובה רבים יבשים מאוד, קיימת סכנה משמעותית להתייבשות (גם כשמזג האוויר קר). לא תמיד קל להבדיל בין תסמיני מחלת גובה לאלו של התייבשות, ולכן, בכל מקרה, רצוי לשתות הרבה.
* מספר צמחים, תכשירים טבעיים, משקאות ומזונות, נחשבים כמסייעים בהסתגלות לגובה ובמניעת מחלת גובה. לדוגמא: גינקו-בילובה, שום, קאנביס, ג'ינג'ר, אגוז-ביטל, תה-קוקה ותה-טיבטי. יעילותם של התכשירים והמשקאות לא הוכחה באופן מדעי, אך לגבי חלק מהם קיימת מסורת ארוכת שנים בקרב אנשים המתגוררים באזורי גובה שונים בעולם.


למחלת הרים חריפה אין תסמינים או סימנים ייחודיים, ולכן לא תמיד קל לדעת אם אכן מדובר במחלת גובה. תסמינים דומים יכולים להיות ביטוי להתייבשות, תשישות, שפעת ומצבים קליניים רבים אחרים. בכל מקרה, יש להתייחס לתסמינים מחשידים (כפי שפורטו למעלה), בגובה שמעל 2,500 מטר, כאל מחלת גובה, עד שיוכח אחרת. אם מתחיל כאב ראש, המלווה בחוסר תיאבון, הפרעה בשינה או תשישות, לאחר ההגעה לגובה חדש, מומלץ לשתות הרבה (לא משקאות אלכוהוליים) וליטול כדור נגד כאבים, דוגמת אקמול או אדוויל. אם פעולות אלה לא הועילו, הסבירות גבוהה שאכן מדובר במחלת גובה.
לגונה 69 פרו
לגונה 69, מסלול פופולרי להסתגלות לגובה על רכס קורדיירה בלאנקה בפרו (צילום: CC Esmée Winnubst)





המלצות להתנהגות כאשר יש חשד סביר למחלת גובה

1. בכל מקרה, אסור להמשיך לעלות! יש להקפיד על שתייה, לנוח ולא לבצע מאמצים.
2. ניתן ורצוי לקחת כדור נגד כאב ראש (אקמול, אדוויל או דומיהם). כדורים אלה יכולים לעזור ולא "ימסכו" את מחלת הגובה אם קיימת.
3. במידה והמצב מחמיר או לא משתפר, מומלץ לרדת כ- 500 מטר בגובה (כאשר לא קיים סיכון פיזי לעשות זאת, ורצוי שלא בזינוק ממצוק...).
4. במידה וקיימים במקום אמצעים מתאימים, ניתן להשתמש בחמצן או בתא\אוהל לחץ.

5. אם אין אפשרות לרדת, ויש ברשותכם את התרופות המתאימות, ניתן ליטול אורמוקס (אצטאזולאמיד Acetazolamide, Uramox, Diamox), במינון של 250 מ"ג פעמיים ביום. גם דקסאמטזון (dexamethasone), במינון של 4 מ"ג כל שש שעות, יעיל, אך השימוש בו מקובל פחות.

כדאי לזכור כי ברוב המקרים שהייה באותו גובה, כשהמחלה קלה, תאפשר הסתגלות תוך יום עד שלושה ימים. לעומת זאת, עלייה נוספת, ובעיקר שינה בגובה גבוה יותר ביום הבא, מהווה סיכון משמעותי להחמרה וסיכון חיים ממשי.

הר טיטליס, שוויץ
הרכבל המסתובב בדרך לפסגת הר טיטליס בשוויץ (3,239 מ') -
למרות המרחק הקצר מציריך, חשוב להסתגל לגובה לאחר הנחיתה
(צילום:
CC Márcio Cabral de Moura)

מי בסכנה למחלת גובה?

קשה להעריך מראש מי מועד יותר לפתח מחלת גובה. אנשים שסבלו ממחלת גובה בעבר מועדים יותר. גברים צעירים המצויים בכושר גופני טוב מועדים מעט יותר, ואילו אנשים מעל גיל 50 עמידים מעט יותר. ילדים מצויים בסיכון דומה לבוגרים, אך לא תמיד יודעים לדווח או למקם את אי הנוחות, ולכן על המבוגרים האחראים להיות ערניים יותר לגביהם. הסובלים ממחלות לב וריאות או עלייה בלחץ תוך גולגולתי, מומלץ שיתיעצו עם רופא לפני עלייה לגובה.
גם כאשר ההתאקלמות בגובה חדש תקינה, לרוב קיים קושי בביצוע פעילות רגילה, ויותר מכך בפעילות מאומצת. רצוי להתקדם לאט ולשמור על קצב נשימה ודופק סבירים. כדאי לשקול היטב את יכולת ההתקדמות ואת יכולת הנשיאה בתנאי גובה, בעיקר בשבועיים הראשונים לשהייה באזור גבוה או בשלבים בהם נחשפים מידי יום-יומיים לגובה חדש. מי שהסתגל והתאקלם יחזור ליכולת גופנית טובה יותר, שתמשך כל עוד שוהים בגובה ולתקופה של מספר שבועות לאחר מכן. כלומר, עלייה חוזרת לגובה, לאחר 2-6 שבועות, יכולה להיות קלה בהרבה, כיוון שהגוף עדיין מאוקלם.
אנאפורנה, נפאל
ילדים בסיכון דומה למבוגרים, טרק עם שלושה ילדים על רכס אנאפורנה בנפאל (צילום: אדווה סיני)

לסיכום ובקיצור!

ניתן למנוע מחלת גובה וללא ספק אין שום סיבה בעולם למות ממנה. רצוי לתכנן את הטיול כראוי, לא להתחייב לזמנים קשיחים ולא להתנהג בהתאם לתחושות של חברים, או חברים לקבוצה, בעת העלייה לגבהים. רצוי מאוד לא להגיע לשלב בו סומכים על יכולתם הפיזית של אחרים. מודעות, ידע, סבלנות ושיקול דעת, הן תכונות שכדאי להצטייד בהן.

מידע נוסף

כתבות על טרקים

10 יעדי טרקים מומלצים
שני טרקים בקירגיזסטן
טיפוס לפסגת אלברוס

דליה נבות מינצר
 
אודות הכותבת
ד"ר דליה נבות-מינצר, רופאת ספורט, רופאת משפחה, מדריכת מתמחים ומדריכת סטודנטים במחלקה לרפואת המשפחה מרכז רפואי העמק ומחוז צפון של שירותי בריאות כללית ומטעם אוניברסיטת בן גוריון בנגב. מטפסת הרים וטרקרית. 







מספר צפיות: 41502
11799



0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר