www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



קורדיירה-בלאנקה - מסע ברכס הלבן
מאת: עמיר ראש


הקורדיירה-בלאנקה (La Cordillera Blanca) הוא רכס ההרים המערבי ברכס הרי האנדים. כרכס הקרוב לאוקיינוס, הוא זה שמעט הלחות ברוחות המערביות יורדת על ראשו בצורת שלג, כשהאוויר בהמשך זרימתו אל עבר הרכס הבא, נותר יבש ושחון ולכן הקורדיירה נגרה (הרכס השחור) נותר לא מושלג.


 
קורדיירה בלאנקה, הרכס הלבן, הווארז, מפת פרו
הווארז – הפארק הלאומי על פסגותיו של הרכס הלבן  (למפה מוגדלת)
 
משמעותו המילולית של השם קורדיירה-בלאנקה היא “הרכס הלבן", שם המתאר היטב את לובן קרחוניו. רכס זה לכל אורכו, נמתח לאורך אלפי קילומטרים, לאורכה של אמריקה הדרומית כולה, מתוכם החלק לו ניתן השם הקורדיירה בלאנקה, אורכו 180 קילומטרים, ויש בו 33 פסגות שגובהן מעל 5,500 מטר, עם שיא של 6,768 מטר בפסגת הוואסקרן (Huascarán Sur). עבור מטפסי הרים הקורדיירה בלאנקה היא אחד האתגרים המרתקים בעולם. מלבדם פוקדים אותה מדי שנה אלפי טרקרים הרפתקנים, בדרך אל אחת מפסגות הרכס.
  
וואי וואש, הווארז, אגם קואסילוקוצ'ה, לגונה סיולה והלגונה המפשירה גנגרחנקה, על רקע ההרים ירופחה וסיולה, סיולה פונטה, קורדיירה בלאנקה 
הנוף עוצר הנשימה של אגם קואסילוקוצ'ה, לגונה סיולה והלגונה המפשירה גנגרחנקה,
על רקע ההרים ירופחה וסיולה, סיולה פונטה
(
צילום: אפרת נקש)
 
במשעולי הקורדיירה בפרו, מומלץ לטייל בחודשים הקרים שבין מאי לאוגוסט, שהם העונה היבשה בפרו. ניתן לשלב מסלולים רגליים רבים: החל ממסלול של יום אחד ועד למסלולים בני עשרה ימים ויותר - הכול תלוי בזמן שעומד לרשותכם, בחשק ובעיקר בכושר הגופני. אחד הטרקים האטרקטיביים ביותר, מוליך מעמק יאנגנוקו (Llanganuco) ועד העמק הקרחוני סנטה קרוז (Santa Cruz), שאת מסלולו אתאר כאן.
 

הפלגות גיאוגרפיות




 
ליבו של העמק הירוק
להווארז (Huaraz) הגענו לאחר תשע שעות נסיעה צפונה, מלימה הבירה, לאורך מדבר הדיונות. בשלב מסוים פנינו מזרחה וטיפסנו בכביש מפותל, לעבר ראשי ההרים.
העיר הווארז היא בירת מחוז אנקאש (Ancash), והיא שוכנת בגובה 3,000 מטרים מעל פני הים, בליבו של עמק סנטה. בשפת הקצ'ואה האינדיאנית מכונה העמק קייחון דה ווילאס, כלומר, "העמק הירוק". העיירה, שרחובותיה בנויים שתי וערב, מעל אפיקו של נהר סנטה, מהווה בסיס מצוין לטיולים באזור. הווארז היא עיירה גדולה יחסית, שרוב תושביה הם אינדיאנים או בני תערובת, והאווירה השלווה בה משתלבת נפלא עם הפסגות הלבנות המקיפות אותה.
 
הווארז, הר שירישנקה וקרחון ירופחה, אגם סולטרקוצ'ה, סמבויה פונטה, פרו  
הר שירישנקה וקרחון ירופחה מערב מאחורי מי הטורקיז המדהימים של אגם סולטרקוצ'ה,
סמבויה פונטה
 (צילום: אפרת נקש)
 
אל ההרים
יצאנו מהווארז צפונה, לאורך עמק סנטה, לכיוון הכפר יונגאי (Yungay). הכפר נחרב כמעט כולו ברעידת אדמה בשנת 1970. בדרך פגשנו נהג טנדר, איתו סיכמנו שייקח אותנו לתחילת מסלול ההליכה - וחשוב יותר - שיאסוף אותנו בסופו, בכפר קצפמפה (Cashapampa). נדחסנו אל חלקו האחורי של הטנדר, והתחלנו לטפס בדרכי העפר. מיונגאי הדרך עולה אל מדרונותיו המערביים של הרכס הלבן, בין כפרים קטנים, הנבלעים כמעט לחלוטין בתוך הנוף החקלאי, עד ללגונת יאנגנוקו (Laguna Llanganuco).
כשנכנסנו בין קירות הענק שבפתח הקניון, נתבקשנו להציג דרכונים ולשלם מחיר כניסה בסך 25 דולרים. זוהי הכניסה הרשמית לפארק הוואסקרן (Huascaran), הקרוי על שם הפסגה הגבוהה בפרו.
לאחר פיתולים רבים, כשהגענו למעין מישור צר, המכוסה באחו ירוק, נתגלתה לעינינו לגונת יאנגנוקו במלוא הדרה. שומר הפארק נתן לנו אישור להיכנס לאחת הבקתות במקום, כדי להסתתר ממטח הברד שהחל לרדת לפתע. את הלילה הראשון עשינו מכורבלים על רצפת הבקתה, בגובה 3,880 מטרים מעל פני הים.
 
להתחמם על הבוקר
בבוקר קיווינו להתחמם לאורן של קרני השמש הראשונות, אך בגלל שהעמק היה צר ועמוק מדי, סירב כתם השמש להתקדם לעברנו. נאלצנו להסתפק בחומה של צלחת דייסה מהבילה. עוד דבר שחימם את לבנו באותו בוקר היה פניו המחויכות של סבל מקומי, שהופיע לפתע בפתח הבקתה והציע לנו את שירותיהן הטובים של שלוש פרדותיו. אחרי שיחה קצרה שניהלנו אתו, הבנו שנוכל להיפרד מהתרמילים ומהאוהלים הכבדים בבטחה, ולפגוש אותם שוב בנקודת הלינה הבאה. במשך הלילה התכסו המדרונות בשכבה דקה של שלג, והעלייה נראתה מכאן כפס בהיר ומתפתל שאין לו סוף.
 
עם העלייה בגובה השתנתה הצמחייה מיער דליל, לאזור שיחים צפוף, וגבוה יותר השתרעו להם מישורי עשב. לאחר העלייה המפרכת עמדנו באמצע מעבר ההרים פורטצוולו (Portachuelo), והתקשינו לעכל את המראה. נדמה היה שפסגות ההרים הגבוהים של הקורדיירה נמצאות ממש במרחק נגיעה. מרשימה מכולן הייתה פסגת הוואסקרן, ההר הגבוה בפרו, לו שתי כיפות וביניהן אוכף מכוסה קרח. ההר מגיע לגובה 6,768 מטרים, ומתנשא מעל שאר ההרים בסביבה, והוא אחד האתגרים הקשים למטפסי ההרים.
  
הווארז, הר שירישנקה וקרחון תם, אגם סולטרקוצ'ה, תצפית ממינה פונטה, פרו 
הר שירישנקה וקרחון תם ברקע של אגם סולטרקוצ'ה, תצפית ממינה פונטה (צילום: אפרת נקש)





 
מפגש משמח עם התרמילים
הירידה לצדו השני של הרכס הייתה מעין מנוחה ביחס לחלקו הראשון של היום. עברנו דרך לגונת מורורוצה (Morococha), שנראתה כעין ירוקה ממרומי המעבר. בשלב מסוים של הירידה התלולה, החלו הרגליים לבגוד בנו וסירבו לבלום את משקל גופנו. מזל שמנקודה זו כבר אפשר היה לראות את התרמילים הגדולים מתנודדים על גב הפרדות, שעקפו אותנו הרבה קודם ועתה היו שקועות בליחוך נינוח של עשב. מיקמנו את האוהלים באחו של פמפה מצאי (Pampa mchay). השמים הכהים היו צלולים הפעם, וזרועים בכוכבים.
בכפרים התקבלנו בדרך כלל בחשדנות רבה, אם כי היו גם כפרים שבהם גילו כלפינו הכנסת אורחים נאה והזמינו אותנו לבקר בבתים. בהמשך גילינו שניתן לעשות עם המקומיים סחר חליפין לא רע: ביצים וירקות בתמורה לכדורי מציצה נגד כאבי גרון, ותפוחי אדמה בתמורה לכדורי אספירין ואקמול.
 
המשכנו דרך העמק הקרחוני של נהר הואריפמפה (Huaripampa). קרוב לנהר עברנו דרך יער מרהיב של עצי קינואל, אשר מגזעיהם מתקלפת קליפה דקיקה ושקופה, שכאילו עומדת להינתק מהם בכל רגע. לכל אורך המסלול באותו יום התנשאה מולנו פסגת הטאולירחו (Taulliraju), המגיעה לגובה 5,830 מטרים, ומכוסה בקרחון-עד. שמות הרים רבים באזור נגמרים במילה "רחו", שפירושה בשפת הקצ'ואה היא קרח.
 
תוך כדי הקפת הגוש ההררי הגדול, חצינו נהרות קפואים, שאלמלא הגשרים המאולתרים מכמה בולי עץ, שחיברו בין גדותיהם, לעתים רק בול עץ אחד ארוך וצר, היינו נאלצים לדשדש במימיהם הקפואים. כשירד הלילה, הצלחנו רק בקושי להדליק את הבנזיניות, והלהבה הכחולה האירה את המחנה הקטן שהקמנו.
 
על גג האנדים
מכאן התחלנו בטיפוס לעבר מעבר ההרים (פאס) פונטה אוניון (Punta Union). הלילה במעבר ההרים, בגובה 4,750 מטרים, היה מהלילות הקרים והדלילים ביותר בחמצן שידענו. את המים שהשארנו בסירים מצאנו בבוקר כגושי קרח שקופים.
בבוקר שלמחרת, אחרי צעדה מרובת עצירות לשם תצפיות, הגענו לנקודה על קו פרשת המים של הקורדיירה בלאנקה, בה כמעט אפשר לעמוד ברגליים מפושקות, כאשר רגל אחת נמצאת בצדו של המדרון המתנקז אל האוקיינוס האטלנטי והרגל השנייה בצד שמתנקז אל האוקיינוס השקט. נוף הררי סחוף, כתוצאה מפעילות קרחונים, הקיף אותנו מכל עבר. האדרנלין הלם ברקות, והרגשנו ממש על גג העולם.
 
הימים הבאים היו קלים יותר. הירידה אפשרה לנו לנשום בנחת, ולהרים את הראש כדי ליהנות מהנופים שנפרסו מתחתינו. דרך עתיקה, פרה-קולומביאנית, הובילה אותנו לעבר העמק הקרחוני סנטה קרוז, ששוכן ליד הכפר קצפמפה, המקום שבו קבענו עם נהג הטנדר.
לפתע הדהדה באוויר צעקה מוכרת בעברית "אחי!". זה היה הנהג שלנו, ששמח לקראתנו לאחר כארבעה ימים שבהם לא נפגשנו. ככל הנראה לא היינו הישראלים הראשונים שפגש. גם אנחנו שמחנו לראות אותו, ואפילו שקלנו לאמץ אותו לאח כחוק... אחרי הטרק המפרך (אבל שווה) שעשינו באנדים הקפואים של פרו הרחוקה.
  
הר צ'ורופ, אגם צ'ורופ, קורדיירה בלנקה, פרו 
השתקפות הר צ'ורופ במימי אגם צ'ורופ הכחולים, קורדיירה בלנקה (צילום: אפרת נקש)
 
טיפים:
§         להווארז מגיעים בנסיעה של כ- 8 שעות מלימה.
§         בשל הגובה היחסי, עדיף לשהות מספר ימים באזור העיר כדי להסתגל לגובה.
ראה כתבה על מחלת גבהים
החיים במבט מלמעלה באתר זה.
§        כדאי לעשות טרק חד יומי, כמו, ללגונה צ`ורופ או לגונה 69 לפני שמסתערים על טרקים ארוכים כמו הוואי וואש (Huayhuash)
§        אין לצאת לטיול לבד ואין להתחכם עם שודדים באם לרוע מזלכם נפגשתם איתם. יותר מדי ישראלים חזרו משם בארון. האזור בטוח למי שלא ייקח סיכון מיותר, וכמו במקומות אחרים ביבשת, גם יכין שטר של 20$ למקרה של שוד.
§       לפני כל יציאה לטרק וודאו שיש מי שיודע להיכן יצאתם ומתי אתם צפויים לשוב.
 
פסגות הירופחה, אגם קרהואקוצ'ה, הווארז, פרו 
צבעי זריחה אדומים מרהיבים על פסגות הירופחה משתקפים באגם קרהואקוצ'ה (צילום: אפרת נקש)
 





אמיר ראש
 
אודות הכותב
עמיר ראש, טייל בנשמתו, בוגר לימודי ארץ ישראל, מוותיקי ובכירי המדריכים לאמריקה הלטינית, בעל רקע אקדמי בתחומים שונים הנוגעים ליבשת אמריקה. כותב ומרצה על נושאים מגוונים המאפיינים את היבשת. עמיר מדריך טיולים בחברת אקו - טיולי שטח.

לקריאת כתבות נוספות של אמיר.








מספר צפיות: 9160
1708