s america_120(2).jpg)
.jpg)
מה נשאיר אחרינו?
על תיירות אחראית בעידן הגלובליזציה
מאת: ליאור מורג
כשאנחנו מטיילים באזור נידח - מה אנחנו לוקחים איתנו בסוף המסע? חוויות, זיכרונות, מזכרות, תמונות, אוכל שנספג והופך לחלק מאיתנו, אווירה ממקום ומזמן מסוים שנחרטת לשנים. אנחנו צורכים אנרגיה ומשאבים מהמקום. ומה אנחנו משאירים אחרינו? חוץ מכסף, מה עוד?
האם התיירות משאירה משקע על המקומיים? האם המשקע תמיד חיובי? האם אנחנו עוברים ורומסים, או שאנו רגישים וקשובים לאוכלוסייה אותה אנו מבקרים? בכתבה אעסוק בשאלות אלו ונוספות, העולות כשמטיילים באזורים בתוליים ובאים במגע עם בני המקום ועם תרבות שונה ומרתקת.
.jpg)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
שקית של כוונות טובות
בתחילת דרכי כמדריכה ירדתי מאוטובוס עם קבוצה ליד כפר של שבט אקא ( Akha ) שנמצא כמה מאות מטרים מהכביש. כבר מרחוק, לפני שעצרנו, ראיתי כי חבורת ילדים זיהתה את האוטובוס ורצה אליו מהר. הגענו לכפר, ירדנו מהאוטובוס, התארגנו לצעוד לכיוון הכפר, אך הילדים כבר הגיעו אלינו, ואחת המטיילות הוציאה שקית עם סוכריות.
סוכר יכול להביא ילדים (ולא רק...) להתנהגות קיצונית בכל תרבות: המוני ילדים החלו לקפוץ עליה תוך דחיפת חבריהם והפעלת "כוח ילדי" רב. הם עטו עליה. כעשרים ילדים שלחו ידיים ונלחמו כמו שדים לזכות בסוכריה. השקית נקרעה לגזרים, כל הסוכריות התפזרו על הרצפה ונאספו בשנייה. המטיילת, עם שריטות על זרועותיה הסתכלה עלי במבט כואב ולי "נפל אסימון" בגודל הר. ההר התעצם, חודשים לאחר מכן, כשהסתובבתי בכפר וזיהיתי עטיפות עם כיתוב בעברית, מפוזרות על הרצפה באותו המקום. אספתי אותן בעיניים דומעות.
עטיפות סוכריות וחטיפים? זו אינה תוספת רצויה בכפר האותנטי והשקט (צילום: ליאור מורג)
סוכריות ופטרוניזם תיירותי אז איך האדם הלבן יצר מצב שהוא נתפס כ"ארנק מהלך"? פשוט מאוד: התחושה הזו, שאנחנו יכולים לעשות משהו טוב עם הכסף שברשותנו, להעלות חיוך על פניו של ילד, למשל, היא "מלכודת הפטרוניזם", וקל מאוד ליפול אליה.
חלק מרכיבי המושג "פטרוניזם" הוא מתן סיוע מתוך תחושת עליונות, ואף אחד בעולם לא אוהב להרגיש שיש מישהו מעליו. אף אחד לא אוהב להרגיש נחות.
הרי למתנות הללו באמת אין כל ערך. שום כלום.
שום עט שניתן לא ישנה חייו של ילד ולא יעניק לו השכלה, והוא באמת לא יהיה יותר מאושר כי קיבל סוכריה. חייו יהיו בדיוק אותו הדבר. ההבדל היחיד יהיה שאנחנו, "הפטרונים", נקבל הרגשה טובה לכמה דקות.
אבל מה באמת קורה שם כשאנחנו מחלקים סוכריות או במבה? מי מקבל הכי הרבה סוכריות? הילד החזק – שנדחף וחוטף. הילד החלש, שמוותר, לא יזכה בסוכריה. לבסוף, אותן סוכריות שיוצרו בסין והוטסו במיוחד מישראל, פוגעות בשיניים של הילדים המקומיים ועטיפותיהן נחות על הרצפה בכפר בצפון לאוס.
ילדים מחכים לזכות בסוכריות. יעדיפו לשבת לצד הדרך ולהמתין מאשר ללכת לבית הספר (צילום: ליאור מורג)
כוחן של המתנות מניסיוני, אמנם תושבי "העולם השלישי" ("המתפתח"), כמו גם תושבי העולם המפותח אוהבים מתנות (מי לא?), אבל באופן מובהק – הם מעדיפים שיביטו להם ישר בעיניים. כשווים אל שווים.
בשנה שעברה התארחתי בביתו של אחד מראשי הכפרים, במשולש הגבולות לאוס – סין – וייטנאם. בכניסה לבית תלויה מראה קטנה עם מסגרת מצועצעת, שעצם הימצאותה שם לא ברורה, ולידה תלויה כוס ובה לפחות 20 מברשות שיניים, ארוזות עם משחה קטנה חד פעמית. שאלתי אותו לפשר העניין – אם הוא פותח מרכז צחצוח שיניים מוניציפלי, והוא צחק וסיפר שהוא לא היחיד. לכל תושבי הכפר יש שפע אריזות כאלו, שלאחרונה – כל מטייל לבן שמגיע נותן לו אחת או שתיים. מסתבר שבגסטהאוס ממנו יוצאים לטרק שעובר דרך הכפר שלו, התחילו לתת ערכת מברשת שיניים ומשחה.
כל האריזות היו סגורות - הם לא השתמשו בהן. שאלתי אותו: "כבר יש לך את המברשות והמשחות כאן, למה אתה לא משתמש בהן?", והוא ענה לי: "יש לי כבר, אני לא צריך. אולי פעם יעברו כאן מטיילים שלא יהיה להם – ואני אתן להם. אני מת פעם גם לתת משהו, רוצה? אולי תיקחי?". לקחתי והודיתי לו.
אבל זה לא תמיד עובר עידון.
כואב לי לראות כיצד אותה יד ידידותית, המנופפת לשלום באצבעות פשוטות, מורדת למטה בבקשת מתנה, וזאת לאחר פעם אחת בלבד שקיבלה ממתק (או עט או בלונים). איך אחרי פעם אחת בלבד, הילדים החייכנים שנופפו לנו לשלום הופכים (עבור הקבוצה הבאה) – למקבצי נדבות. המתנות מהאדם הלבן הן כה נחשקות, עד שהילדים מעדיפים לעמוד לצדי הדרכים ולא ללכת לבית הספר.
כתבה על נשות שמורת לואנג נמטה - שבטי צפון לאוס
הנתינה ממלאת את הלב בהרגשה טובה. גם הנער הצעיר הזה רוצה לתת משהו, ולהרגיש טוב עם עצמו
(צילום: ליאור מורג)
ביקורים בבתי ספר – כדאי או לא כדאי? כולנו רוצים לחוות ביקור אותנטי שכזה. בהרבה מקרים, בכך אנו מודדים את הצלחתנו לראות את "חיי האדם הפשוט".
הצרה היא שעבור המארחים, מפגש שכזה מעמיד דילמות רבות ומציף תחושות של נחיתות. מצד אחד – הם המארחים, והנימוס מחייב אותם להיענות לנו. מצד שני – הביקור הספונטני שלנו מכריח אותם לעצור את הלימודים בכיתה, ואין אף מורה בעולם ששמח לוותר על זמן לימוד.
המנהלים יהיו מוכנים להפרעה שכזו אם בית הספר ירוויח מכך. למשל: יזכה לתרומה של כיתת לימוד נוספת, של מגורי מורים או ברז מים נקיים... מאחר שבדרך כלל התרומה מסתכמת בחבילת עפרונות או מחברות – אין הצדקה אמיתית לקטוע את הלימודים.
מזווית אחרת – עצם הכניסה שלנו לכיתה, מעמידה בפניהם מראה, נקודת השוואה. פתאום הם רואים את עצמם כפי שהם משתקפים בעינינו: מורה שמלמד במקביל מספר קבוצות גיל, במבנה במבוק עם קירות בחצי גובה, כשלא תמיד לכל התלמידים יש ספר או מחברת. המצב הזה הוא דוגמה נוספת לפטרונות.
כתבה על השבטים מעמק אומו (אתיופיה)
רוצים לצלם בית ספר? מבחוץ זה מרשים לא פחות, ומפריע - הרבה פחות! (צילום: ליאור מורג)
סאגת התמונות עוד נקודה ראויה להתייחסות היא שלמרות רצוננו הטוב לצלם את המקומיים כפי שהם, שיהיה לנו למזכרת ולהראות לחברים בבית, לא לכולם נעים שנעמדים מולם עם מצלמה, עם פלאש מעוור, או במקרים קיצוניים – שדוחפים להם את האייפד לפנים.
מעבר לכך, באזורים שבהם אני מדריכה, יש מי שמאמין שחלק מהנשמה נשארת בתמונה, ולא רוצה בשום אופן שיצלמו אותו או את ילדיו.
אני מנחה את הקבוצות לשאול האם אפשר לצלם, ולהראות את התמונות מיד לאחר מכן. "אבל איך נשאל אם אפשר? אנחנו לא יודעים את השפה..." – מצוין. זאת הזדמנות לתרגל תקשורת לא מילולית. יש כל מיני סוגים של תקשורת ואפשר לשאול בלי מילים. זה מצליח כשמנסים. אפשר בפנטומימה. התשובה תהיה כל כך ברורה – הרבה פעמים הילדים פשוט ירוצו להתחבא מאחורי עצים והנשים המבוגרות יפנו את הגב.
אם קיבלתם רשות וצילמתם – יש להראות את התמונה למי שצילמתם אותו, ובמקרים נדירים אפילו לקחת את המייל ולשלוח (נדיר שיש אבל קורה).
חשוב להראות את התמונות מיד לאחר הצילום (צילום: ליאור מורג)
אז מה כן לעשות? או – איך לטייל ברגישות? זה לא קל לקרוא את הביקורת שמובאת כאן. אני בטוחה שאיש מהקוראים והמתעניינים בתיירות אחראית אינו מעוניין להזיק לסביבתו. איש אינו רע, הבעיה היחידה היא חוסר במודעות. על מנת להרחיב את המודעות לעניין התיירות האחראית, אני רוצה להזמין אתכם לשני תרגילי מחשבה שניתן לעשות אותם אפילו עכשיו, או כשתהיו בכל כפר נידח בין גוואטמלה, אתיופיה ולאוס.
תרגיל מס' 1: חפשו את האדם
חפשו את האדם שבכל אדם. לא את "המקומי". זה קורה בלי מתנות. בלי צילום פולשני. חפשו את העיניים. צרו קשר עין ותחייכו. תשחקו עם הילדים. בשביל משחק לא צריך כלום. כל מקל ואבן יספיקו.
תהיו שם. תהיו נוכחים. אל תסתכלו על "המקומי" דרך עדשת המצלמה. נסו לכבות את כל המכשירים שסביבכם ולשבת כמה שעות בכפר.
את התחושה הזו, אני מבטיחה לכם, תישאו עוד שנים רבות (הרבה אחרי שטעם המתנה שחשבתם לחלק יפוג).
תרגיל מס' 2: דמיינו את ההיפך
במפגש עם המקומיים אני מציעה למטיילים, תמיד, לדמיין את ההיפך, וכך תדעו איך להתנהג:
* הקבוצה הלבנה נכנסת לבקר במנזר בשעת התפילה? דמיינו איך היו מגיבים בארץ לו קבוצה של אסייתיים הייתה נכנסת לבית הכנסת בשעת תפילה ומתחילה לצלם.
* ראיתם טקס והתפרצתם אליו? דמיינו חתונה באולם אירועים בארץ, במהלכו קבוצה של אפריקאים עוצרת את האוטובוס, מתפרצת ומתחילה לצלם ללא בקשת רשות נאותה.
* ליטפתם ילד בראשו? (הראש נחשב קדוש ואינטימי בהרבה מקומות באסיה) דמיינו נער סרילנקי חביב שולח ידיו ללטף את שיפולי בטנכם התחתונים.
כתבה על השבטים של מאלי
להיכנס לנעליים של תושבי המקום (צילום: ליאור מורג)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
"זוזים" - כסף שמזיז דברים נו, אז מה - באמת לא לתת שום מתנה? אם בכל זאת רוצים לתת במהלך הטיול, חשוב לתת עם אחריות. השקיעו את כספכם כך שיהפוך להיות "זוזים": כסף שמזיז דברים - שמניע תהליכי התפתחות, שמניח אוכל על שולחנות.
• לעזור על ידי השתתפות: לאכול במסעדות מקומיות, לקנות מזכרות מהיצרנים המקומיים. לרכוש עבודות יד.
• לתת או לתרום ישירות לארגוני עזרה עצמית, לארגוני קהילה.
• לשאול את הקהילה למה הם זקוקים ולקנות ישירות במקום (וכך הסוחרים המקומיים ייהנו).
• מתנות פרטיות - הביאו עמכם לא יותר ממתנה אחת או שתיים ותנו אותם רק למי שנוצרו אתו קשרים אמתיים (עם מדריך מקומי, חדרנית שהתעכבה לשיחה בחדר וכד'). את המתנה הזאת אתם והם תיזכרו היטב והיא לא תינתן מתוך פטרוניות, אלא מתוך הערכה כנה לרגע שנוצר ביניכם.
המתנה הכי גדולה - מפגש אישי וכן, בגובה העיניים (צילום: ליאור מורג)
לעתים אנחנו רוצים להועיל, אך בשל חוסר מודעות התועלת שאנחנו שואפים אליה עלולה לגרום נזק. לא לגרום נזק חשוב יותר מאשר לנסות להביא תועלת.
יש לנו נטייה לרצות לשנות דברים. אנחנו חושבים שרק אם נזיז שניה את הפיתה על הסאג' – אז היא תקבל יותר חום ותהיה טובה יותר. האמת היא שמהרגע שהבצק נח על המתכת החמה הוא יגיב הכי טוב אם לא יזוז יותר. לפעמים התועלת החזקה ביותר היא פשוט – לא לעשות כלום.
לין ג'י , נזיר ומורה זן מיוחד שחי במאה העשירית כתב:
"אתה מחפש דבר מיוחד ומפספס את המיוחד שיש לך בידיים. אין מה להתאמץ - הכל פה. פנו מעייכם, השתינו, אכלו , התלבשו, אם עייפתם – נוחו. הבורים ילעגו לי. החכמים יבינו. אם כל מקום יהיה ביתכם – יהיו המקומות אמיתיים. אל תנסו לשנות אותם."
כמה מאות שנים אחרי שאמר לין ג'י את דבריו הגיע נזיר זן נוסף, יפני, הקווין שמו, והוא סיפר על הפרפר בו צפה בדיוק ברגע שבו הוא הצליח להגיח מתוך הגולם. בעודו מנסה לפרוש כנפיים נפל על הרצפה וכנף אחת עוד נותרה בגולם. הפרפר נאבק להשתחרר ולבו של הקווין נכמר. הוא התכופף לעזור לפרפר להשתחרר ובעדינות שיחררו משארית הגולם. להפתעתו של הקווין, הכנף לא נפתחה. לעולם.
הפרפר לא זכה לעוף.
וזה בדיוק לב העניין – אל תנסו לשנות אותם.
אל תנסו ללמד אותם לשיר הבה נגילה – תלמדו את נגינת הלב שלהם. תשירו איתם את שיריהם.
אל תתנו להם חומוס, אתם אלו המתארחים בביתם. תדמיינו שזהו ביתכם. תנהגו בכבוד. תדמיינו את ההיפך ותיצרו רגעים אנושיים שייחרטו להם ולכם בלב.
ואל תפסיקו לטייל.
* תודה רבה לאתי דיין המתגוררת בקרב שבט המסאי באתיופיה על עזרתה בהכנת הכתבה.
כתבות נוספות
טקס האוקולי באתיופיה
מסע עם המסאים בטנזניה
עטיפות סוכריות וחטיפים? זו אינה תוספת רצויה בכפר האותנטי והשקט (צילום: ליאור מורג)
חלק מרכיבי המושג "פטרוניזם" הוא מתן סיוע מתוך תחושת עליונות, ואף אחד בעולם לא אוהב להרגיש שיש מישהו מעליו. אף אחד לא אוהב להרגיש נחות.
הרי למתנות הללו באמת אין כל ערך. שום כלום.
שום עט שניתן לא ישנה חייו של ילד ולא יעניק לו השכלה, והוא באמת לא יהיה יותר מאושר כי קיבל סוכריה. חייו יהיו בדיוק אותו הדבר. ההבדל היחיד יהיה שאנחנו, "הפטרונים", נקבל הרגשה טובה לכמה דקות.
אבל מה באמת קורה שם כשאנחנו מחלקים סוכריות או במבה? מי מקבל הכי הרבה סוכריות? הילד החזק – שנדחף וחוטף. הילד החלש, שמוותר, לא יזכה בסוכריה. לבסוף, אותן סוכריות שיוצרו בסין והוטסו במיוחד מישראל, פוגעות בשיניים של הילדים המקומיים ועטיפותיהן נחות על הרצפה בכפר בצפון לאוס.
ילדים מחכים לזכות בסוכריות. יעדיפו לשבת לצד הדרך ולהמתין מאשר ללכת לבית הספר (צילום: ליאור מורג)
כוחן של המתנות מניסיוני, אמנם תושבי "העולם השלישי" ("המתפתח"), כמו גם תושבי העולם המפותח אוהבים מתנות (מי לא?), אבל באופן מובהק – הם מעדיפים שיביטו להם ישר בעיניים. כשווים אל שווים.
בשנה שעברה התארחתי בביתו של אחד מראשי הכפרים, במשולש הגבולות לאוס – סין – וייטנאם. בכניסה לבית תלויה מראה קטנה עם מסגרת מצועצעת, שעצם הימצאותה שם לא ברורה, ולידה תלויה כוס ובה לפחות 20 מברשות שיניים, ארוזות עם משחה קטנה חד פעמית. שאלתי אותו לפשר העניין – אם הוא פותח מרכז צחצוח שיניים מוניציפלי, והוא צחק וסיפר שהוא לא היחיד. לכל תושבי הכפר יש שפע אריזות כאלו, שלאחרונה – כל מטייל לבן שמגיע נותן לו אחת או שתיים. מסתבר שבגסטהאוס ממנו יוצאים לטרק שעובר דרך הכפר שלו, התחילו לתת ערכת מברשת שיניים ומשחה.
כל האריזות היו סגורות - הם לא השתמשו בהן. שאלתי אותו: "כבר יש לך את המברשות והמשחות כאן, למה אתה לא משתמש בהן?", והוא ענה לי: "יש לי כבר, אני לא צריך. אולי פעם יעברו כאן מטיילים שלא יהיה להם – ואני אתן להם. אני מת פעם גם לתת משהו, רוצה? אולי תיקחי?". לקחתי והודיתי לו.
אבל זה לא תמיד עובר עידון.
כואב לי לראות כיצד אותה יד ידידותית, המנופפת לשלום באצבעות פשוטות, מורדת למטה בבקשת מתנה, וזאת לאחר פעם אחת בלבד שקיבלה ממתק (או עט או בלונים). איך אחרי פעם אחת בלבד, הילדים החייכנים שנופפו לנו לשלום הופכים (עבור הקבוצה הבאה) – למקבצי נדבות. המתנות מהאדם הלבן הן כה נחשקות, עד שהילדים מעדיפים לעמוד לצדי הדרכים ולא ללכת לבית הספר.
כתבה על נשות שמורת לואנג נמטה - שבטי צפון לאוס
הנתינה ממלאת את הלב בהרגשה טובה. גם הנער הצעיר הזה רוצה לתת משהו, ולהרגיש טוב עם עצמו
(צילום: ליאור מורג)
ביקורים בבתי ספר – כדאי או לא כדאי? כולנו רוצים לחוות ביקור אותנטי שכזה. בהרבה מקרים, בכך אנו מודדים את הצלחתנו לראות את "חיי האדם הפשוט".
הצרה היא שעבור המארחים, מפגש שכזה מעמיד דילמות רבות ומציף תחושות של נחיתות. מצד אחד – הם המארחים, והנימוס מחייב אותם להיענות לנו. מצד שני – הביקור הספונטני שלנו מכריח אותם לעצור את הלימודים בכיתה, ואין אף מורה בעולם ששמח לוותר על זמן לימוד.
המנהלים יהיו מוכנים להפרעה שכזו אם בית הספר ירוויח מכך. למשל: יזכה לתרומה של כיתת לימוד נוספת, של מגורי מורים או ברז מים נקיים... מאחר שבדרך כלל התרומה מסתכמת בחבילת עפרונות או מחברות – אין הצדקה אמיתית לקטוע את הלימודים.
מזווית אחרת – עצם הכניסה שלנו לכיתה, מעמידה בפניהם מראה, נקודת השוואה. פתאום הם רואים את עצמם כפי שהם משתקפים בעינינו: מורה שמלמד במקביל מספר קבוצות גיל, במבנה במבוק עם קירות בחצי גובה, כשלא תמיד לכל התלמידים יש ספר או מחברת. המצב הזה הוא דוגמה נוספת לפטרונות.
כתבה על השבטים מעמק אומו (אתיופיה)
רוצים לצלם בית ספר? מבחוץ זה מרשים לא פחות, ומפריע - הרבה פחות! (צילום: ליאור מורג)
סאגת התמונות עוד נקודה ראויה להתייחסות היא שלמרות רצוננו הטוב לצלם את המקומיים כפי שהם, שיהיה לנו למזכרת ולהראות לחברים בבית, לא לכולם נעים שנעמדים מולם עם מצלמה, עם פלאש מעוור, או במקרים קיצוניים – שדוחפים להם את האייפד לפנים.
מעבר לכך, באזורים שבהם אני מדריכה, יש מי שמאמין שחלק מהנשמה נשארת בתמונה, ולא רוצה בשום אופן שיצלמו אותו או את ילדיו.
אני מנחה את הקבוצות לשאול האם אפשר לצלם, ולהראות את התמונות מיד לאחר מכן. "אבל איך נשאל אם אפשר? אנחנו לא יודעים את השפה..." – מצוין. זאת הזדמנות לתרגל תקשורת לא מילולית. יש כל מיני סוגים של תקשורת ואפשר לשאול בלי מילים. זה מצליח כשמנסים. אפשר בפנטומימה. התשובה תהיה כל כך ברורה – הרבה פעמים הילדים פשוט ירוצו להתחבא מאחורי עצים והנשים המבוגרות יפנו את הגב.
אם קיבלתם רשות וצילמתם – יש להראות את התמונה למי שצילמתם אותו, ובמקרים נדירים אפילו לקחת את המייל ולשלוח (נדיר שיש אבל קורה).
חשוב להראות את התמונות מיד לאחר הצילום (צילום: ליאור מורג)
אז מה כן לעשות? או – איך לטייל ברגישות? זה לא קל לקרוא את הביקורת שמובאת כאן. אני בטוחה שאיש מהקוראים והמתעניינים בתיירות אחראית אינו מעוניין להזיק לסביבתו. איש אינו רע, הבעיה היחידה היא חוסר במודעות. על מנת להרחיב את המודעות לעניין התיירות האחראית, אני רוצה להזמין אתכם לשני תרגילי מחשבה שניתן לעשות אותם אפילו עכשיו, או כשתהיו בכל כפר נידח בין גוואטמלה, אתיופיה ולאוס.
תרגיל מס' 1: חפשו את האדם
חפשו את האדם שבכל אדם. לא את "המקומי". זה קורה בלי מתנות. בלי צילום פולשני. חפשו את העיניים. צרו קשר עין ותחייכו. תשחקו עם הילדים. בשביל משחק לא צריך כלום. כל מקל ואבן יספיקו.
תהיו שם. תהיו נוכחים. אל תסתכלו על "המקומי" דרך עדשת המצלמה. נסו לכבות את כל המכשירים שסביבכם ולשבת כמה שעות בכפר.
את התחושה הזו, אני מבטיחה לכם, תישאו עוד שנים רבות (הרבה אחרי שטעם המתנה שחשבתם לחלק יפוג).
תרגיל מס' 2: דמיינו את ההיפך
במפגש עם המקומיים אני מציעה למטיילים, תמיד, לדמיין את ההיפך, וכך תדעו איך להתנהג:
* הקבוצה הלבנה נכנסת לבקר במנזר בשעת התפילה? דמיינו איך היו מגיבים בארץ לו קבוצה של אסייתיים הייתה נכנסת לבית הכנסת בשעת תפילה ומתחילה לצלם.
* ראיתם טקס והתפרצתם אליו? דמיינו חתונה באולם אירועים בארץ, במהלכו קבוצה של אפריקאים עוצרת את האוטובוס, מתפרצת ומתחילה לצלם ללא בקשת רשות נאותה.
* ליטפתם ילד בראשו? (הראש נחשב קדוש ואינטימי בהרבה מקומות באסיה) דמיינו נער סרילנקי חביב שולח ידיו ללטף את שיפולי בטנכם התחתונים.
כתבה על השבטים של מאלי
להיכנס לנעליים של תושבי המקום (צילום: ליאור מורג)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
"זוזים" - כסף שמזיז דברים נו, אז מה - באמת לא לתת שום מתנה? אם בכל זאת רוצים לתת במהלך הטיול, חשוב לתת עם אחריות. השקיעו את כספכם כך שיהפוך להיות "זוזים": כסף שמזיז דברים - שמניע תהליכי התפתחות, שמניח אוכל על שולחנות.
• לעזור על ידי השתתפות: לאכול במסעדות מקומיות, לקנות מזכרות מהיצרנים המקומיים. לרכוש עבודות יד.
• לתת או לתרום ישירות לארגוני עזרה עצמית, לארגוני קהילה.
• לשאול את הקהילה למה הם זקוקים ולקנות ישירות במקום (וכך הסוחרים המקומיים ייהנו).
• מתנות פרטיות - הביאו עמכם לא יותר ממתנה אחת או שתיים ותנו אותם רק למי שנוצרו אתו קשרים אמתיים (עם מדריך מקומי, חדרנית שהתעכבה לשיחה בחדר וכד'). את המתנה הזאת אתם והם תיזכרו היטב והיא לא תינתן מתוך פטרוניות, אלא מתוך הערכה כנה לרגע שנוצר ביניכם.
המתנה הכי גדולה - מפגש אישי וכן, בגובה העיניים (צילום: ליאור מורג)
לעתים אנחנו רוצים להועיל, אך בשל חוסר מודעות התועלת שאנחנו שואפים אליה עלולה לגרום נזק. לא לגרום נזק חשוב יותר מאשר לנסות להביא תועלת.
יש לנו נטייה לרצות לשנות דברים. אנחנו חושבים שרק אם נזיז שניה את הפיתה על הסאג' – אז היא תקבל יותר חום ותהיה טובה יותר. האמת היא שמהרגע שהבצק נח על המתכת החמה הוא יגיב הכי טוב אם לא יזוז יותר. לפעמים התועלת החזקה ביותר היא פשוט – לא לעשות כלום.
לין ג'י , נזיר ומורה זן מיוחד שחי במאה העשירית כתב:
"אתה מחפש דבר מיוחד ומפספס את המיוחד שיש לך בידיים. אין מה להתאמץ - הכל פה. פנו מעייכם, השתינו, אכלו , התלבשו, אם עייפתם – נוחו. הבורים ילעגו לי. החכמים יבינו. אם כל מקום יהיה ביתכם – יהיו המקומות אמיתיים. אל תנסו לשנות אותם."
כמה מאות שנים אחרי שאמר לין ג'י את דבריו הגיע נזיר זן נוסף, יפני, הקווין שמו, והוא סיפר על הפרפר בו צפה בדיוק ברגע שבו הוא הצליח להגיח מתוך הגולם. בעודו מנסה לפרוש כנפיים נפל על הרצפה וכנף אחת עוד נותרה בגולם. הפרפר נאבק להשתחרר ולבו של הקווין נכמר. הוא התכופף לעזור לפרפר להשתחרר ובעדינות שיחררו משארית הגולם. להפתעתו של הקווין, הכנף לא נפתחה. לעולם.
הפרפר לא זכה לעוף.
וזה בדיוק לב העניין – אל תנסו לשנות אותם.
אל תנסו ללמד אותם לשיר הבה נגילה – תלמדו את נגינת הלב שלהם. תשירו איתם את שיריהם.
אל תתנו להם חומוס, אתם אלו המתארחים בביתם. תדמיינו שזהו ביתכם. תנהגו בכבוד. תדמיינו את ההיפך ותיצרו רגעים אנושיים שייחרטו להם ולכם בלב.
ואל תפסיקו לטייל.
* תודה רבה לאתי דיין המתגוררת בקרב שבט המסאי באתיופיה על עזרתה בהכנת הכתבה.
כתבות נוספות
טקס האוקולי באתיופיה
מסע עם המסאים בטנזניה
בשנה שעברה התארחתי בביתו של אחד מראשי הכפרים, במשולש הגבולות לאוס – סין – וייטנאם. בכניסה לבית תלויה מראה קטנה עם מסגרת מצועצעת, שעצם הימצאותה שם לא ברורה, ולידה תלויה כוס ובה לפחות 20 מברשות שיניים, ארוזות עם משחה קטנה חד פעמית. שאלתי אותו לפשר העניין – אם הוא פותח מרכז צחצוח שיניים מוניציפלי, והוא צחק וסיפר שהוא לא היחיד. לכל תושבי הכפר יש שפע אריזות כאלו, שלאחרונה – כל מטייל לבן שמגיע נותן לו אחת או שתיים. מסתבר שבגסטהאוס ממנו יוצאים לטרק שעובר דרך הכפר שלו, התחילו לתת ערכת מברשת שיניים ומשחה.
כל האריזות היו סגורות - הם לא השתמשו בהן. שאלתי אותו: "כבר יש לך את המברשות והמשחות כאן, למה אתה לא משתמש בהן?", והוא ענה לי: "יש לי כבר, אני לא צריך. אולי פעם יעברו כאן מטיילים שלא יהיה להם – ואני אתן להם. אני מת פעם גם לתת משהו, רוצה? אולי תיקחי?". לקחתי והודיתי לו.
אבל זה לא תמיד עובר עידון.
כואב לי לראות כיצד אותה יד ידידותית, המנופפת לשלום באצבעות פשוטות, מורדת למטה בבקשת מתנה, וזאת לאחר פעם אחת בלבד שקיבלה ממתק (או עט או בלונים). איך אחרי פעם אחת בלבד, הילדים החייכנים שנופפו לנו לשלום הופכים (עבור הקבוצה הבאה) – למקבצי נדבות. המתנות מהאדם הלבן הן כה נחשקות, עד שהילדים מעדיפים לעמוד לצדי הדרכים ולא ללכת לבית הספר.
כתבה על נשות שמורת לואנג נמטה - שבטי צפון לאוס
הנתינה ממלאת את הלב בהרגשה טובה. גם הנער הצעיר הזה רוצה לתת משהו, ולהרגיש טוב עם עצמו
(צילום: ליאור מורג)
הצרה היא שעבור המארחים, מפגש שכזה מעמיד דילמות רבות ומציף תחושות של נחיתות. מצד אחד – הם המארחים, והנימוס מחייב אותם להיענות לנו. מצד שני – הביקור הספונטני שלנו מכריח אותם לעצור את הלימודים בכיתה, ואין אף מורה בעולם ששמח לוותר על זמן לימוד.
המנהלים יהיו מוכנים להפרעה שכזו אם בית הספר ירוויח מכך. למשל: יזכה לתרומה של כיתת לימוד נוספת, של מגורי מורים או ברז מים נקיים... מאחר שבדרך כלל התרומה מסתכמת בחבילת עפרונות או מחברות – אין הצדקה אמיתית לקטוע את הלימודים.
מזווית אחרת – עצם הכניסה שלנו לכיתה, מעמידה בפניהם מראה, נקודת השוואה. פתאום הם רואים את עצמם כפי שהם משתקפים בעינינו: מורה שמלמד במקביל מספר קבוצות גיל, במבנה במבוק עם קירות בחצי גובה, כשלא תמיד לכל התלמידים יש ספר או מחברת. המצב הזה הוא דוגמה נוספת לפטרונות.
כתבה על השבטים מעמק אומו (אתיופיה)
רוצים לצלם בית ספר? מבחוץ זה מרשים לא פחות, ומפריע - הרבה פחות! (צילום: ליאור מורג)
סאגת התמונות עוד נקודה ראויה להתייחסות היא שלמרות רצוננו הטוב לצלם את המקומיים כפי שהם, שיהיה לנו למזכרת ולהראות לחברים בבית, לא לכולם נעים שנעמדים מולם עם מצלמה, עם פלאש מעוור, או במקרים קיצוניים – שדוחפים להם את האייפד לפנים.
מעבר לכך, באזורים שבהם אני מדריכה, יש מי שמאמין שחלק מהנשמה נשארת בתמונה, ולא רוצה בשום אופן שיצלמו אותו או את ילדיו.
אני מנחה את הקבוצות לשאול האם אפשר לצלם, ולהראות את התמונות מיד לאחר מכן. "אבל איך נשאל אם אפשר? אנחנו לא יודעים את השפה..." – מצוין. זאת הזדמנות לתרגל תקשורת לא מילולית. יש כל מיני סוגים של תקשורת ואפשר לשאול בלי מילים. זה מצליח כשמנסים. אפשר בפנטומימה. התשובה תהיה כל כך ברורה – הרבה פעמים הילדים פשוט ירוצו להתחבא מאחורי עצים והנשים המבוגרות יפנו את הגב.
אם קיבלתם רשות וצילמתם – יש להראות את התמונה למי שצילמתם אותו, ובמקרים נדירים אפילו לקחת את המייל ולשלוח (נדיר שיש אבל קורה).
חשוב להראות את התמונות מיד לאחר הצילום (צילום: ליאור מורג)
אז מה כן לעשות? או – איך לטייל ברגישות? זה לא קל לקרוא את הביקורת שמובאת כאן. אני בטוחה שאיש מהקוראים והמתעניינים בתיירות אחראית אינו מעוניין להזיק לסביבתו. איש אינו רע, הבעיה היחידה היא חוסר במודעות. על מנת להרחיב את המודעות לעניין התיירות האחראית, אני רוצה להזמין אתכם לשני תרגילי מחשבה שניתן לעשות אותם אפילו עכשיו, או כשתהיו בכל כפר נידח בין גוואטמלה, אתיופיה ולאוס.
תרגיל מס' 1: חפשו את האדם
חפשו את האדם שבכל אדם. לא את "המקומי". זה קורה בלי מתנות. בלי צילום פולשני. חפשו את העיניים. צרו קשר עין ותחייכו. תשחקו עם הילדים. בשביל משחק לא צריך כלום. כל מקל ואבן יספיקו.
תהיו שם. תהיו נוכחים. אל תסתכלו על "המקומי" דרך עדשת המצלמה. נסו לכבות את כל המכשירים שסביבכם ולשבת כמה שעות בכפר.
את התחושה הזו, אני מבטיחה לכם, תישאו עוד שנים רבות (הרבה אחרי שטעם המתנה שחשבתם לחלק יפוג).
תרגיל מס' 2: דמיינו את ההיפך
במפגש עם המקומיים אני מציעה למטיילים, תמיד, לדמיין את ההיפך, וכך תדעו איך להתנהג:
* הקבוצה הלבנה נכנסת לבקר במנזר בשעת התפילה? דמיינו איך היו מגיבים בארץ לו קבוצה של אסייתיים הייתה נכנסת לבית הכנסת בשעת תפילה ומתחילה לצלם.
* ראיתם טקס והתפרצתם אליו? דמיינו חתונה באולם אירועים בארץ, במהלכו קבוצה של אפריקאים עוצרת את האוטובוס, מתפרצת ומתחילה לצלם ללא בקשת רשות נאותה.
* ליטפתם ילד בראשו? (הראש נחשב קדוש ואינטימי בהרבה מקומות באסיה) דמיינו נער סרילנקי חביב שולח ידיו ללטף את שיפולי בטנכם התחתונים.
כתבה על השבטים של מאלי
להיכנס לנעליים של תושבי המקום (צילום: ליאור מורג)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
"זוזים" - כסף שמזיז דברים נו, אז מה - באמת לא לתת שום מתנה? אם בכל זאת רוצים לתת במהלך הטיול, חשוב לתת עם אחריות. השקיעו את כספכם כך שיהפוך להיות "זוזים": כסף שמזיז דברים - שמניע תהליכי התפתחות, שמניח אוכל על שולחנות.
• לעזור על ידי השתתפות: לאכול במסעדות מקומיות, לקנות מזכרות מהיצרנים המקומיים. לרכוש עבודות יד.
• לתת או לתרום ישירות לארגוני עזרה עצמית, לארגוני קהילה.
• לשאול את הקהילה למה הם זקוקים ולקנות ישירות במקום (וכך הסוחרים המקומיים ייהנו).
• מתנות פרטיות - הביאו עמכם לא יותר ממתנה אחת או שתיים ותנו אותם רק למי שנוצרו אתו קשרים אמתיים (עם מדריך מקומי, חדרנית שהתעכבה לשיחה בחדר וכד'). את המתנה הזאת אתם והם תיזכרו היטב והיא לא תינתן מתוך פטרוניות, אלא מתוך הערכה כנה לרגע שנוצר ביניכם.
המתנה הכי גדולה - מפגש אישי וכן, בגובה העיניים (צילום: ליאור מורג)
לעתים אנחנו רוצים להועיל, אך בשל חוסר מודעות התועלת שאנחנו שואפים אליה עלולה לגרום נזק. לא לגרום נזק חשוב יותר מאשר לנסות להביא תועלת.
יש לנו נטייה לרצות לשנות דברים. אנחנו חושבים שרק אם נזיז שניה את הפיתה על הסאג' – אז היא תקבל יותר חום ותהיה טובה יותר. האמת היא שמהרגע שהבצק נח על המתכת החמה הוא יגיב הכי טוב אם לא יזוז יותר. לפעמים התועלת החזקה ביותר היא פשוט – לא לעשות כלום.
לין ג'י , נזיר ומורה זן מיוחד שחי במאה העשירית כתב:
"אתה מחפש דבר מיוחד ומפספס את המיוחד שיש לך בידיים. אין מה להתאמץ - הכל פה. פנו מעייכם, השתינו, אכלו , התלבשו, אם עייפתם – נוחו. הבורים ילעגו לי. החכמים יבינו. אם כל מקום יהיה ביתכם – יהיו המקומות אמיתיים. אל תנסו לשנות אותם."
כמה מאות שנים אחרי שאמר לין ג'י את דבריו הגיע נזיר זן נוסף, יפני, הקווין שמו, והוא סיפר על הפרפר בו צפה בדיוק ברגע שבו הוא הצליח להגיח מתוך הגולם. בעודו מנסה לפרוש כנפיים נפל על הרצפה וכנף אחת עוד נותרה בגולם. הפרפר נאבק להשתחרר ולבו של הקווין נכמר. הוא התכופף לעזור לפרפר להשתחרר ובעדינות שיחררו משארית הגולם. להפתעתו של הקווין, הכנף לא נפתחה. לעולם.
הפרפר לא זכה לעוף.
וזה בדיוק לב העניין – אל תנסו לשנות אותם.
אל תנסו ללמד אותם לשיר הבה נגילה – תלמדו את נגינת הלב שלהם. תשירו איתם את שיריהם.
אל תתנו להם חומוס, אתם אלו המתארחים בביתם. תדמיינו שזהו ביתכם. תנהגו בכבוד. תדמיינו את ההיפך ותיצרו רגעים אנושיים שייחרטו להם ולכם בלב.
ואל תפסיקו לטייל.
* תודה רבה לאתי דיין המתגוררת בקרב שבט המסאי באתיופיה על עזרתה בהכנת הכתבה.
כתבות נוספות
טקס האוקולי באתיופיה
מסע עם המסאים בטנזניה
מעבר לכך, באזורים שבהם אני מדריכה, יש מי שמאמין שחלק מהנשמה נשארת בתמונה, ולא רוצה בשום אופן שיצלמו אותו או את ילדיו.
אני מנחה את הקבוצות לשאול האם אפשר לצלם, ולהראות את התמונות מיד לאחר מכן. "אבל איך נשאל אם אפשר? אנחנו לא יודעים את השפה..." – מצוין. זאת הזדמנות לתרגל תקשורת לא מילולית. יש כל מיני סוגים של תקשורת ואפשר לשאול בלי מילים. זה מצליח כשמנסים. אפשר בפנטומימה. התשובה תהיה כל כך ברורה – הרבה פעמים הילדים פשוט ירוצו להתחבא מאחורי עצים והנשים המבוגרות יפנו את הגב.
אם קיבלתם רשות וצילמתם – יש להראות את התמונה למי שצילמתם אותו, ובמקרים נדירים אפילו לקחת את המייל ולשלוח (נדיר שיש אבל קורה).
חשוב להראות את התמונות מיד לאחר הצילום (צילום: ליאור מורג)
תהיו שם. תהיו נוכחים. אל תסתכלו על "המקומי" דרך עדשת המצלמה. נסו לכבות את כל המכשירים שסביבכם ולשבת כמה שעות בכפר.
את התחושה הזו, אני מבטיחה לכם, תישאו עוד שנים רבות (הרבה אחרי שטעם המתנה שחשבתם לחלק יפוג).
במפגש עם המקומיים אני מציעה למטיילים, תמיד, לדמיין את ההיפך, וכך תדעו איך להתנהג:
* הקבוצה הלבנה נכנסת לבקר במנזר בשעת התפילה? דמיינו איך היו מגיבים בארץ לו קבוצה של אסייתיים הייתה נכנסת לבית הכנסת בשעת תפילה ומתחילה לצלם.
* ראיתם טקס והתפרצתם אליו? דמיינו חתונה באולם אירועים בארץ, במהלכו קבוצה של אפריקאים עוצרת את האוטובוס, מתפרצת ומתחילה לצלם ללא בקשת רשות נאותה.
* ליטפתם ילד בראשו? (הראש נחשב קדוש ואינטימי בהרבה מקומות באסיה) דמיינו נער סרילנקי חביב שולח ידיו ללטף את שיפולי בטנכם התחתונים.
כתבה על השבטים של מאלי
להיכנס לנעליים של תושבי המקום (צילום: ליאור מורג)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
"זוזים" - כסף שמזיז דברים נו, אז מה - באמת לא לתת שום מתנה? אם בכל זאת רוצים לתת במהלך הטיול, חשוב לתת עם אחריות. השקיעו את כספכם כך שיהפוך להיות "זוזים": כסף שמזיז דברים - שמניע תהליכי התפתחות, שמניח אוכל על שולחנות.
• לעזור על ידי השתתפות: לאכול במסעדות מקומיות, לקנות מזכרות מהיצרנים המקומיים. לרכוש עבודות יד.
• לתת או לתרום ישירות לארגוני עזרה עצמית, לארגוני קהילה.
• לשאול את הקהילה למה הם זקוקים ולקנות ישירות במקום (וכך הסוחרים המקומיים ייהנו).
• מתנות פרטיות - הביאו עמכם לא יותר ממתנה אחת או שתיים ותנו אותם רק למי שנוצרו אתו קשרים אמתיים (עם מדריך מקומי, חדרנית שהתעכבה לשיחה בחדר וכד'). את המתנה הזאת אתם והם תיזכרו היטב והיא לא תינתן מתוך פטרוניות, אלא מתוך הערכה כנה לרגע שנוצר ביניכם.
המתנה הכי גדולה - מפגש אישי וכן, בגובה העיניים (צילום: ליאור מורג)
לעתים אנחנו רוצים להועיל, אך בשל חוסר מודעות התועלת שאנחנו שואפים אליה עלולה לגרום נזק. לא לגרום נזק חשוב יותר מאשר לנסות להביא תועלת.
יש לנו נטייה לרצות לשנות דברים. אנחנו חושבים שרק אם נזיז שניה את הפיתה על הסאג' – אז היא תקבל יותר חום ותהיה טובה יותר. האמת היא שמהרגע שהבצק נח על המתכת החמה הוא יגיב הכי טוב אם לא יזוז יותר. לפעמים התועלת החזקה ביותר היא פשוט – לא לעשות כלום.
לין ג'י , נזיר ומורה זן מיוחד שחי במאה העשירית כתב:
"אתה מחפש דבר מיוחד ומפספס את המיוחד שיש לך בידיים. אין מה להתאמץ - הכל פה. פנו מעייכם, השתינו, אכלו , התלבשו, אם עייפתם – נוחו. הבורים ילעגו לי. החכמים יבינו. אם כל מקום יהיה ביתכם – יהיו המקומות אמיתיים. אל תנסו לשנות אותם."
כמה מאות שנים אחרי שאמר לין ג'י את דבריו הגיע נזיר זן נוסף, יפני, הקווין שמו, והוא סיפר על הפרפר בו צפה בדיוק ברגע שבו הוא הצליח להגיח מתוך הגולם. בעודו מנסה לפרוש כנפיים נפל על הרצפה וכנף אחת עוד נותרה בגולם. הפרפר נאבק להשתחרר ולבו של הקווין נכמר. הוא התכופף לעזור לפרפר להשתחרר ובעדינות שיחררו משארית הגולם. להפתעתו של הקווין, הכנף לא נפתחה. לעולם.
הפרפר לא זכה לעוף.
וזה בדיוק לב העניין – אל תנסו לשנות אותם.
אל תנסו ללמד אותם לשיר הבה נגילה – תלמדו את נגינת הלב שלהם. תשירו איתם את שיריהם.
אל תתנו להם חומוס, אתם אלו המתארחים בביתם. תדמיינו שזהו ביתכם. תנהגו בכבוד. תדמיינו את ההיפך ותיצרו רגעים אנושיים שייחרטו להם ולכם בלב.
ואל תפסיקו לטייל.
* תודה רבה לאתי דיין המתגוררת בקרב שבט המסאי באתיופיה על עזרתה בהכנת הכתבה.
כתבות נוספות
טקס האוקולי באתיופיה
מסע עם המסאים בטנזניה
המתנה הכי גדולה - מפגש אישי וכן, בגובה העיניים (צילום: ליאור מורג)
יש לנו נטייה לרצות לשנות דברים. אנחנו חושבים שרק אם נזיז שניה את הפיתה על הסאג' – אז היא תקבל יותר חום ותהיה טובה יותר. האמת היא שמהרגע שהבצק נח על המתכת החמה הוא יגיב הכי טוב אם לא יזוז יותר. לפעמים התועלת החזקה ביותר היא פשוט – לא לעשות כלום.
"אתה מחפש דבר מיוחד ומפספס את המיוחד שיש לך בידיים. אין מה להתאמץ - הכל פה. פנו מעייכם, השתינו, אכלו , התלבשו, אם עייפתם – נוחו. הבורים ילעגו לי. החכמים יבינו. אם כל מקום יהיה ביתכם – יהיו המקומות אמיתיים. אל תנסו לשנות אותם."
כמה מאות שנים אחרי שאמר לין ג'י את דבריו הגיע נזיר זן נוסף, יפני, הקווין שמו, והוא סיפר על הפרפר בו צפה בדיוק ברגע שבו הוא הצליח להגיח מתוך הגולם. בעודו מנסה לפרוש כנפיים נפל על הרצפה וכנף אחת עוד נותרה בגולם. הפרפר נאבק להשתחרר ולבו של הקווין נכמר. הוא התכופף לעזור לפרפר להשתחרר ובעדינות שיחררו משארית הגולם. להפתעתו של הקווין, הכנף לא נפתחה. לעולם.
הפרפר לא זכה לעוף.
וזה בדיוק לב העניין – אל תנסו לשנות אותם.
אל תנסו ללמד אותם לשיר הבה נגילה – תלמדו את נגינת הלב שלהם. תשירו איתם את שיריהם.
אל תתנו להם חומוס, אתם אלו המתארחים בביתם. תדמיינו שזהו ביתכם. תנהגו בכבוד. תדמיינו את ההיפך ותיצרו רגעים אנושיים שייחרטו להם ולכם בלב.
ואל תפסיקו לטייל.
* תודה רבה לאתי דיין המתגוררת בקרב שבט המסאי באתיופיה על עזרתה בהכנת הכתבה.
טקס האוקולי באתיופיה
מסע עם המסאים בטנזניה
 |
אודות הכותבת
ליאור מורג - מדריכת טיולים במקצועה, מומחית למזרח אסיה. בעבר חיה בעומק הג'ונגל של לאוס וכיום מדריכה ומארגנת פרויקטים תיירותיים בכל רחבי המדינה. ליאור דוברת השפה הלאית (המדוברת בלאוס) ומובילה מטיילים השואפים להכיר לעומק את מזרח אסיה. התגוררה ביפן ומכירה אותה על בוריה, מדריכה טיולי איכות ותרבות ברחבי המדינה. לעמוד הפייסבוק של ליאור
|
.jpg)
.jpg)
