השבטים מעמק אומו
מאת: אמנון כפיר

יצאתי למסע אנתרופולוגי לתוך עולמם של בני השבטים המסקרנים הללו, כשאני מלווה בבן שבט מורסי. גיליתי שמתחת למעטה "הגיבורים" עם רובי הקלשניקוב, חיים בני אדם רגישים, בעלי יופי פנימי וחזות חיצונית מרשימה ומקושטת, המשמשת כיום כמקור פרנסה לעיניהם של תיירים מזדמנים חמושים במצלמות.

בכתבה זו נצא למסע לאורכו ולרוחבו של עמק אומו בדרומה של אתיופיה, לביקור בכפרי השבטים הצבעוניים החיים שם, בניסיון לחשוף את תרבותם השונה ואורח חייהם המרתק, בליווי תמונות הממחישות זאת יותר מכול.

 
מתחת למעטה "הגיבורים" עם רובי הקלשניקוב, חיים בני אדם רגישים בעלי יופי פנימי (צילום: אמנון כפיר)

 

יעדים מרכזיים בכתבה זו: ארבה מינץ (A), טורמי (B), שמורת מאגו (C)

 

---

   טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
  טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » 
  טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »

---

פגשתי אותו בשדה התעופה של אדיס אבבה, בירת אתיופיה. בחור רזון וחייכן, בשנות ה-20 המוקדמות לחייו, לבוש חולצה אדומה מבריקה עם צווארון גבוה, זכר נוסטלגי משנות השישים. החתיך המקומי סימן לי בידו שהוא האיש שאני מחפש. שמו ברקת טדסה, מדריך השבטים שתקשרתי עימו באינטרנט טרם בואי.

ברקת נולד בעיר הדרומית ג'ינקה (Jinka) שבדרום המדינה. בהיותו בן עשר ספג חבטות מאביו השתיין, בגלל שאיחר עשר דקות לבית הספר המקומי. עם לסת שבורה, התחיל ברקת את חייו החדשים, עם נערי הרחוב העזובים בבירה אדיס אבבה. בנחישות ובכוחות עצמו למד אנגלית ובסיוע אנשיי חסות מקומיים שרד את ילדותו הקשה, כשהוא נוהג להצטרף לחבורת נהגים שעסקה בסיורים מודרכים המתמקדים באוכלוסיית השבטים. התעוזה והרצון להצליח, הפכו לימים את ברקת דובר שפתם של מרבית השבטים, כדי שיוכל להדריך מטיילים הרפתקנים וחסרי מנוח, שחיפשו להגיע לאזור השבר סורי-אפריקני, בסמוך לנהר אומו (Omo) הבוצי.
 

 

ריקוד הקפיצות של בנות שבט האמר (צילום: אמנון כפיר)

 

לא קל לטייל בחלקה הדרומי של אתיופיה, נטולת התשתיות התיירותיות. תנאי השטח קשים לניידות, על בתי מלון לא שמעו כלל, שלא לדבר על הפסקות חשמל ארוכות. תקשורת כמעט בלתי זמינה, מקלחת חמה מוגדרת כחלום רטוב, ושירותים, זו בחירה חופשית שמעניק הטבע. רעבים? כשתיראו את התנאים הסניטרים תהיו בעיצומה של דיאטת חייכם. מצד שני, התרבויות והנופים האנושיים, יובילו את יצר הסקרנות שלכם למקום עוצמתי, שישכיח את התנאים השייכים למאה הקודמת ואתם צפויים לחוויה מיוחדת במינה.

 

מחויכים ומסופקים מהמפגש שלנו, יצאנו לדרך ברכב טויוטה לנד-קרוזר 4X4, עם נהג בשם בולו, לכיוון העיר הדרומית ארבה מינץ (Arba Minch). העיר שוכנת בין שני אגמים, אבאייה (Abaya) וצ'אמו (Chamo), המשופעים בעופות מים, היפופוטמים וקרוקודילים. הדרך מאדיס אבבה לארבה מינץ אורכת כעשר שעות, בנסיעה רציפה, והיא חולפת על פני כפרים ועיירות קטנות, שעוטפות ומחברות אותנו למראות אפריקנים חדשים, לקראת המפגש שלנו עם בני השבטים. לאחר יום של התאקלמות, שייט בנהר צ'אמו והבנת תנאי המחיה החדשים, יצאנו לדרך לכבוש את היעד הנכסף.

 

  

בת שבט האמר לאחר הצלפות על גבה – מסורת של כוח סבל ועוצמה רוחנית (צילום: אמנון כפיר)

 

שבט האמר (Hamer) הוא השבט הגדול ביותר בעמק האומו. הוא מונה כ-46,000 איש, הגרים בכפרים סביב העיירה טורמי (Turmi), המהווה מרכז לסחר חליפין לבני השבט. השוק בעיירה מתקיים בימים קבועים בשבוע, ומשמש מקום מפגש חברתי של בני השבט, החיים בכפרים קטנים באזור. משפחות השבטים מתקיימות מעדרי בקר.

 

בנות השבט דומות במראן אחת לשנייה. הן חשופות חזה ולבושות בבגד מינימלי, העשוי מעור עיזים, כשהן עדויות בתכשיטים, צדפים ומחרוזות בכל חלקי הגוף, ובעיקר, הן חייכניות לזולת. אישה נשואה כורכת סביב צווארה חישוק אלומיניום עבה, המעיד על היותה אשת איש. שיער הנשים עשוי רסטות דקות, משוחות בשומן חמאת עיזים וטין אדמדם טבעי.

 

הגברים אוחזי קלשניקוב, משופעים בעגילים באוזניהם ומתהלכים כדרך קבע כשבד צבעוני כרוך סביב גופם, ואיתם שרפרף קטן עשוי מעץ מגולף המשמש כסא לישיבה. הם מורחים על ראשם עיסת בוץ צבעונית דמוית כתר, שבחלקו האחורי תקועה נוצת יען לקישוט ולאות מעשי גבורה. עוצמתם הכלכלית של הגברים נמדדת ברכושם, שהוא הבקר, המשמש גם כמוהר – חשוב מאוד על מנת לכבוש את ליבה של בחירת ליבם.
כתבה על שבט האמר

 

 

תינוק בן שבט האמר בא לעולם (צילום: אמנון כפיר)

 

נפלה בחלקי ההזדמנות לחוות טקס חניכה והתבגרות של נער שבטי. זהו פולחן עוצמתי שניקרא "קפיצת שוורים". הגענו השכם בבוקר והתכנסנו ביחד עם כל בני השבט לאירוע המרגש והחשוב הזה. נערות הכפר ערכו טקס ריקוד קופצני, כשפעמונים לרגליהן והן תוקעות בשופרות מתכת קטנים, שמטרתם לקרוא לאורחים מהסביבה לטקס. בשלב מסוים, כחלק מריטואל הטקס, התגרו בנות השבט הצעירות בבחורים ושידלו אותם להצליף בגבן בענפי עץ קשיחים עד זוב דם. ככל שיש לה יותר צלקות, כך מעמדה וחוזקה של הנערה גבוה והיא נחשקת יותר.

אחר הצהריים, לאחר טקס מסורתי של שתיית קפה שנמזג לקערות גדולות וחצויות, העשויות מדלעת יבשה, הכין הבוגר את השוורים בשורה, כשחבריו אוחזים בקרניהם ובזנבותיהם. כשהוא ערום לחלוטין ובשיא כושרו, דילג הנער על גבם של עשרה שוורים, ארבע פעמים מבלי ליפול. היה ונפל, צריך הנער להיבחן מחדש. לעת ערב, לאחר הצלחת הדילוגים, נערכו המשתתפים לחגיגת משתה, מחולות והתקשרויות רומנטיות. ומעתה ואילך, הנער נחשב גבר בוגר לכל דבר ועניין.

 

 

 

נער בן שבט האמר מדלג על שוורים בטקס ההתבגרות שלו (צילום: אמנון כפיר)

 

בני שבט קארה/קארו (Karo/Kara) חיים בסמיכות לנהר האומו. נהר זה אורכו כ- 760 קילומטר, ומימיו נשפכים בדלתא לאגם טורקאנה בגבול הצפוני של קניה. הם חיים בג'ונגלים שבגדתו המזרחית של הנהר, בשכנות מאולצת עם בני שבט ניאנגטום (Nyangatom), שהשתלטו על חלק מאדמותיהם. לוחמים סודנים שגובלים באזור, העבירו נשק לבני הקארה והפכו אותם לצלפים מיומנים, תוך שהם מגנים על הטריטוריה שלהם. לוחמי הקארה מאופיינים בציורי גוף ובקשיחות מנטלית, שבאה לידי ביטוי בחוסר סבלנות ובעצבנות יתרה, בעיקר כשמצלמים אותם ללא אישורם.

צבעי הגוף עשויים מתערובת של פחם, גיר, אבקות סלעים וברזל. השבט הקטן הזה מונה כאלף נפש וסימן ההיכר המובהק שלו הוא מסמר מתכת גדול שנעוץ בשפה התחתונה – סוג של פירסינג פרימיטיבי. בני השבט מצלקים עצמם בפנים ובבטן, כביטוי ליופי ואומץ. הם עונדים על עצמם כל דבר מתכתי שנמצא בסביבה. בקתות מגוריהם עשויות קש וענפים קשיחים ויבשים, כשפנים הבקתה מרוצף בשטיחי עורות עיזים שיובשו. כשהגעתי לכפר הקטן והפסטורלי של בני השבט, פגשתי נשים כשתינוק על גבן, טוחנות קמח באבני ריחיים, ומסביבן קהילת ילדים ערומים, מנוזלים ומאובקים, שצבע האיפור הלבן לא פסח גם על פניהם. גדוד הילדים המיומן נטפל אליי בקריאות שחזרו על עצמן: "הלו, פוטו". זו הזמנה אולטימטיבית לצילום של ילדי אזור השבטים, שלא תמחקו מזיכרונכם זמן רב לאחר ביקורכם באזור.

 

 

בן שבט קארה – המסמר הבולט בשפתו התחתונה ושרשרת הצדפים מבדלים אותו משאר השבטים (צילום: אמנון כפיר)

 

---

---

ביקרתי שבטים רבים בדרום אתיופיה. כל שבט מאופיין בלבוש והתנהגות שונה ומשונה. אבל ישנו שבט אחד שבשבילו עשיתי את כל הדרך הלא קלה הזו. אלה הם הלוחמים האמיצים, הקשוחים והאגרסיביים של שבט מורסי (Mursi).

ברקת ובולו הכינו לביקור את הרכב עם מזון, מזרונים ודלק. נפרדנו מהעיר ג'ינקה בדרכנו לפארק מאגו (.Mago N.P) רחב הממדים, שהוא מקום מחייתם של בני המורסי. הם פזורים בקבוצות קטנות ובכפרים שונים. הכניסה לפארק כרוכה בתשלום וכן שומר חמוש שמצטרף לביקור. ברקת בחר בכפר מעט מרוחק מעיניהם של תיירים סקרנים, כשהמטרה שלנו הייתה לאפשר לי להכיר מקרוב ולשהות במחיצתם של בני השבט, שזו משימה כמעט בלתי אפשרית פיזית ומנטאלית.

הדרך הייתה מרגשת, בלתי צפויה וקשה לנסיעה. חלפנו על פני מספר כפרים בדרך וכבר חשתי איך האדרנלין משתלט עליי. לעת ערב הגענו לכפר המיוחל, כשילדי המקום רצים לקראתנו, תוך שאנחנו מחלקים להם מתנות. לאחר אמירת שלום מקומית, המלווה במגע כתף ימין שלי עם כתף שמאל של המארח, ביחד עם חיבוק לבבי, פרקנו את ציודנו במרכז הכפר ויצרנו קשר ראשוני עם אנושות בלתי נתפסת ופראית למראה, בהתנהגות ובעיקר, כש"עיניים מקומיות" בוחנות בחשדנות את הזרים לבנים.

קשר לא פחות חשוב, יצרנו עם אין סוף זבובי הצה-צה המציקים ללא הפסקה. הלילה ירד ואנו נערכנו לשינה, לאחר שטעמנו אינג'רה (Injera) שהכינו עבורנו נשות השבט. (אינג'רה הוא מאכל אתיופי מסורתי עשוי מקמח דגן הטף. טעמו חמצמץ והוא ניראה כמו פיתה חומה ולחה, מנוקבת בהמון חורים).

 

צמד נשות שבט מורסי – לוחמות אגרסיביות בשמירה על הטריטוריה הפרטית שלהן (צילום: אמנון כפיר)

 

בני שבט מורסי אינם בוטחים בזולת, בשל המבנה החברתי האינדיבידואלי שלהם. הם מונים כיום כ- 7,000 איש ואישה, הדוברים את שפת מורסי, שכמו מרבית השפות האתיופיות מקורה בשפות הנילו-סהריות (Nilo-Saharan). מלחמות עם שכנים על שטחי מרעה וגנבות בקר הן עניין שבשגרה. כלי נשק אוטומטיים שהגיעו מסודן, החליפו את מקלות הדונגה המסורתיים, וכל זה תחת עינו "הלא" פקוחה של הממשל האתיופי באזור. כלכלת בני השבט מתבססת על גידולים של סורגום, תירס, עדרי בקר וכוורות דבש.

 

נשות השבט משחילות דסקיות חמר גדולות בשפתן התחתונה, לאחר שהוצאה שורת שיניים קדמית תחתונה. ככל שהדסקית גדולה יותר, כך מעמדה של בת השבט גבוה יותר. מטרת הדסקית בפה, על פי אחת ההשערות, הייתה בעבר לכער את פני האישה ולמנוע סחר ועבדות נשים. סברה נוספת היא שהדסקית מונעת מהרוע לחדור לגופה של האשה. חלק ניכר מנשות השבט משחילות דסקיות עץ לתנוך האוזן, כחלק מקישוט אותנטי. הרחבת השפה ותנוכי האוזניים נעשית בגיל צעיר. היום זהו מנהג שלא מותנה באיום סביבתי, אולם מנהג הוא מנהג.

 

בת שבט מורסי בכפר עם חברותיה (צילום: אמנון כפיר)

 

ערכו וכוחו של הגבר נמדד ביכולתו לנצח בקרב דונגה (לחימה במקלות) ובכך לזכות בבחירת ליבו כגיבור. נערי השבט עוברים מבחן בגרות על ידי טקס חיתוך שק האשכים. אם יש משהו שמפחיד את אנשי המורסי, זה המגע עם מי הנהר. על מנת לעבד את האדמות משני צדי הנהר נעזרים אנשי המורסי באנשי קווגו (Kwegu), שמעבירים אותם מצד לצד בסירות קאנו.

 

אנשי מורסי אומנים בקישוטי פנים וראש. הם נצבעים בצבעים טבעיים, והאביזרים שהם מניחים על עצמם, בעיקר על ראשיהם, הופכים אותם לפוטוגניים ביותר בעיניי האדם הלבן, שמשלם כל סכום על מנת לצלם ולהצטלם איתם.

 

 

"היפים והאמיצים", לוחמי מורסי (צילום: אמנון כפיר)

 

לאחר שנת לילה תחת כיפת השמיים, שארכה נצח, התעוררנו לדנדון פעמוני בקר שיצא למרעה. הצ'יף בישר לנשות הכפר "להתגנדר" לכבוד הצלם אורח שהגיע, ותוך זמן קצר מצאתי עצמי מוקף בפסיפס אנושי מרהיב של עשרות גברים נשים וטף, כשהם מביטים בי, עושים לי עיניים, מושכים את ידי בחוזקה ומתמחרים אותי על כל תמונה שצולמה. יחד איתם הגיעו גם מיליוני זבובים, שהפכו חלק בלתי ניפרד מהנוף האנושי.

חודש נובמבר הוא חודש נוח ומעניין לבקר בדרום אתיופיה. הצמחייה הירוקה והבוהקת מתעוררת לחיים, לאור קרני השמש החמה, אחרי חודשים של גשם, כשהיא מתמזגת נפלא עם ענני השמים התכולים שמצוירים בצורות צמר גפן. זוהי תפאורה נפלאה מבית היוצר של הטבע, לדמויות הססגוניות והמעניינות שקימות באזור.

המפגש עם השבטים ריגש אותי מאוד והיווה עבורי הצצה נדירה לחיים שלא שייכים לנו, חיים שנשכחו מהעולם, ובכל זאת ממשיכים להתקיים ומתייצבים מול קידמת המערב התובענית, כשהם חשופים להשפעות חיצוניות.

נער מתבגר בן שבט מורסי רועה צאן ובקר (צילום: אמנון כפיר)

 

מקום	שבט
קונסו (Konso)	קונסו (Konso)
ויאטו (Weyto)	ארבורה (Arbore)
טורמיTurmi) )	האמר (Hamer)
קי-אפר (Key Afer)	באנה (Banna)
אומורטה (Omorate)	דאסנץ / גאלב (Dassanech)
קאנגטן (Kangaten)	ניאנגטום (Nyangatom)
מורולה / דוס (Duz / Murulle)	קארה (Kara)
ג'ינקה (Jinka)	מורסי (Mursi)

 

הדרך הטובה ביותר לתכנן את הטיול באזור, היא לבנות את ביקורי השבטים על פי "ימי השוק" שמתקיימים באותו אזור ובימים מוגדרים במשך השבוע.
כתבה על שבט קונסו

 

בנות שבט ארובורה (צילום: אמנון כפיר)

 
 

מידע למטייל העצמאי בדרום אתיופיה הגעה: בטיסה בינלאומית ישירה ת"א - אדיס אבבה - ת"א. אקלים: התקופה הטובה ביותר לטייל באזור היא חדשי החורף אוקטובר- מאי. אשרת כניסה: צריך אשרת כניסה. ניתן לקבלה בשגרירות אתיופיה בת"א מבעוד מועד. חיסונים: חובה להתחסן. יש להציג פנקס חיסונים במקום בו מתחסנים, לפחות שבועיים לפני מועד היציאה. משך הביקור: בשל המרחקים הארוכים, רצוי להקדיש לפחות שבועיים על מנת לבקר את השבטים העיקריים. מטבע: ביר Birr)). להמיר באדיס אבבה כמה שיותר ולהצטייד בכסף קטן ובירים בודדים (תזדקקו להם נואשות לצילום). בריאות: יש לשתות רק מים מינרליים מבקבוקים סגורים, לאכול פירות עם קליפה עבה, לאכול במסעדות מומלצות ופעילות, לדאוג ללבוש שמכסה אזורים חשופים בגוף, לקחת תרופות נדרשות ולעשות ביטוח בריאות. תקשורת: בעייתית ככל שמתרחקים מהעיר ארבה מינץ. ציוד חובה: נעליים נוחות ואיכותיות, שק שינה (בעיקר לרוצים לעשות טיוליי עומק). תרמיל גב, תרופות למניעת מחלות, עזרה ראשונה והרבה מצב רוח טוב. טיולים מאורגנים במקום המדריך בו נעזרתי: ברקת טדסה (Bereket Tadesse) כתובות הדוא"ל של ברקת: meetthetribes@gmail.com ; omovalleyboy@gmail.com טלפון:  251916853603

 

 

אישה משבט ניאנגטום מאופיינת בסליל מתכת מעוצב הנעוץ בסנטרה ושרשראות צבעוניות על צווארה (צילום: אמנון כפיר)

 

מידע נוסף

כתבות נוספות