אל עומק הדרום:
טיול ג'יפים באתיופיה
מאת: עומר בריקמן

אתיופיה היא תערובת תוססת של רכיבים, מפגש בלתי פוסק בין ערכים ותרבויות שהופך אותה להר געש אנתרופולוגי, פעיל ומסקרן. הטיול בחלקה הדרומי פותח צוהר לעולם של יופי שונה ומגוון, נופים מרהיבים והיכרות עם השבטים המרתקים החיים בעמק נהר אומו.

בטיול הג'יפים בחלק זה של המדינה ובמגוון החוויות שהוא מציע, עוסקת הכתבה.

1 / 9

2 / 9

3 / 9

4 / 9

5 / 9

6 / 9

7 / 9

8 / 9

9 / 9

❯ ❮

אתרים ונקודות עניין בדרום אתיופיה, המתוארות בכתבה
(להגדלה לחצו על הפינה השמאלית העליונה)

   טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
  טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
  טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »

היכן לטייל באתיופיה?

ייחודה של אתיופיה הוא במגוון המרתק של החוויות שהיא מציעה, המשולבות זו בזו ויוצרות פסיפס ססגוני של תרבויות, נופים, ממצאים היסטוריים וארכיאולוגיים מפתיעים ותוואי שטח שונים. שטחה העצום של המדינה מציג תנאים טופוגרפיים מהם נגזרים שלושה אזורי אקלים שונים וסגנון חיים תואם.

"הרמה האתיופית", חבל ארץ הררי שחלק מפסגותיו מתנשאות לכ- 3000 מ', משתרעת בצפון אתיופיה ונחצית מצפון-מזרח לדרום-מערב על ידי הבקע הסורי-אפריקני. טיול בצפון המדינה הצונן מקיף בדרך כלל את נתיב ההיסטוריה בת אלפי השנים המשויכת למקום: סיפור מפגשה של מלכת שבא והמלך שלמה, נתיב ארון הברית שנמסר לבנם המשותף מנליק והנצרות הקדומה, המנציחה סיפורים אלה, שהשתרשה פה עוד בתחילת דרכה, בשנת 325 לספירה.

מזרחה של המדינה מאופיין במדבריות צחיחים – בדרום-מזרח מדבר אוגדן (Ogaden) ובצפון-מערב מדבר דנקיל (Danakil) ושקע אפר (Afar), שגובלים באריתריאה ובג'יבוטי ומהווים יעד לטיול בטבע קיצוני, אל מרחבים צהובים מחול, לבנים ממלח ושחורים מבזלת שמקורה בהרי געש, שחלקם עוד פעילים. האזור מאופיין במיעוט משקעים ובמיעוט תושבי קבע.

מדרום לבקע, וכחלק מקו השבר הסורי-אפריקני, משתבצים אגמי השבר (Rift Valley lakes) ועמק נהר אומו (Omo Valley), הנשפך אל ימת טורקנה (Turkana) – שראשה הצפוני באתיופיה וחלקה העיקרי בקניה. אזור זה מאופיין במזג אוויר חם וסוב-טרופי. כאן מרוכזות קבוצות אתניות רבות, על רקע נופים מרהיבים, שמורות טבע, נהרות, דרכים הרריות יפות, קרוקודילים, היפופוטמים ועופות רבים.

אתיופיה היא קו תפר מרתק בין המזרח התיכון השמי לאפריקה השחורה, הן מבחינה גאוגרפית ונופית והן מבחינה אתנוגרפית, היסטורית ותרבותית. בלתי אפשרי להקיף את כל האלמנטים הללו בטיול אחד (אלא אם כן מדובר בטיול ארוך מאוד) ולכן צריך לבחור היכן להעמיק, או – להשלים עם טיול שטחי בנתיב התיירות השחוק. מסיבה זו אני תמיד אומר שלאתיופיה צריך להגיע יותר מפעם אחת, אבל אם אתם באמת מוכרחים לבחור – הדרום ואגמי השבר – זו ההמלצה החמה שלי. בכל מקרה ברוב המקרים אתיופיה נכנסת לנשמה ואז תמיד רוצים לשוב אליה שוב ושוב.

עוברים מגדה לגדה בנהר אומו עם סירת קאנו (צילום: CC Rod Waddington)

מוזיאון אנושי חי ובועט

כדי לחוות את אתיופיה האמיתית רצוי מאוד להסיר את המשקפיים המערביות שלנו, ולפתח את היכולת להתבוננות מורכבת יותר. מנהגים שעשויים להיראות לנו פרימיטיביים, ברבריים, בלתי מובנים, מקבלים אז לפתע הסבר ולובשים היגיון. היגיון שונה וייחודי, שהתעצב משך מאות שנים לכדי תרבות שלמה, בעלת חוקים משלה. החוויה האנתרופולוגית החזקה מלווה את הטיול בכל שלב, שכן דרום אתיופיה היא כעין מוזיאון אנושי פתוח, שמשמר באדיקות את מנהגי העבר.

כך, פתוחים ומוכנים, אפשר לחדור לעומק, לרדת מהכבישים הראשיים, להגיע לכפרים הנידחים ולהכיר מקרוב קבוצות אתנוגרפיות שונות ומשונות. בטיול אחד פוגשים מגוון אנושי מסחרר, החל מבני שבט המורסי (Mursi) – המתאפיינים בצלחות החרס המולבשות על תנוכי אוזניהם ועל שפתותיהם – ועד לבני קבוצת ההאמר (Hamer), שעורכים טקסי התבגרות מרתקים במרכז השוק לעיני כול, וקבוצות נוספות, בהן הדורזה והקונסו, הארבורה, הדסנץ' הקארו, הבאנה וההארי.

לפני היציאה לדרך חשוב לעבור הכנה טובה, לשמוע הרצאות בנושא ולהכיר את המורכבות האנושית במדינה. במפגש ההכנה לטיול ניתן חומר רקע מקיף ומתחילים להבין שגם לנו, כמטיילים, חלק גדול בהצלחת הטיול ובדיאלוג התוסס והאינטנסיבי עם התושבים המקומיים. את תפיסת העולם המערבית נוטשים לטובת הבנה שלמטבע יש שני צדדים: ממש כשם שאנו, המבקרים, מתעניינים באורך חייהם ומנהגיהם של המקומיים, הם מתעניינים בנו ושואלים את עצמם איך נוכחותנו תורמת להם, אם בכלל.
כתבה על השבטים מעמק אומו

לפגוש מקרוב תרבויות שונות ומנהגים מרתקים. בני שבט הקארו (מימין) ושבט הבאנה
(צילומים: CC Rod Waddington)

אנשים טובים באמצע הדרך

אחד הדברים שחוזרים על עצמם בכל דרך שבה מטיילים במדינה הענקית הזו, הוא שבכל מקום רואים אנשים הולכים ברגל. פוסעים בדרכם לעיירה השכנה, צועדים אל השוק, חוזרים מביקור כזה או אחר. לא ברכב ולא על גבי פרדות או סוסים – תמיד ברגל. מבוגרים, זקנים וילדים, נשים וגברים, אין זה משנה.

בהשוואה אליהם אפשר לחשוב שאנחנו ממש חסרי אונים... לכל ארבעה אנשים רכב ממוזג ומאובזר, מערך לוגיסטי שדואג בכל צעד ושעל לבטיחות, לנוחות ולארוחה הבאה. צוות הדרכה ותמיכה שכולל מדריך ישראלי, מדריך מקומי, אנשי מטבח, מכונאי וצוות של נהגים מקומיים ברכב מנהלה מאחור.
כתבה על טקס הקפה האתיופי

כלי התחבורה הנפוץ ביותר באתיופיה הוא... זוג רגליים (צילום: אלי גולן)

חוויית הנהיגה העצמית באתיופיה

אז למה ג'יפים? לא ניתן להגיע לכל אותם כפרים בהרים בדרכים הראשיות, באוטובוס תיירים? הרבה פעמים לפני שלוקחים החלטה לצאת לטיול בנהיגה עצמית, עולים אותם החששות. באתיופיה יש לכך אפילו סיבה מוצדקת – מאחר שאתיופיה מעולם לא היתה קולוניה של אף מעצמה, לא היה מי שיותיר בה תשתית תעבורתית, לכן רוב הדרכים הצדדיות משובשות, במקרה הטוב. מצד שני – בדיוק בגלל זה כדאי להתנהל בה ברכב 4X4, שיודע לצלוח גם את הרעועות שבדרכים, ואיתו ניתן לחרוג מהנתיב ולהיכנס אל שבילים בתוך הטבע המקיף אותנו, ובין הכפרים הנדחים והמרוחקים, כמובן תוך הסתמכות על הדרכה ברמה הכי מקצועית שיש.

הנהיגה העצמית מאפשרת להרחיב את המסלול ולפרוץ את המעגל של הטיול הקלאסי באזור. כך ניתן להגיע לפינות קסומות ונידחות שנמצאות מחוץ למפת התיירות. גם ערים וכפרים שניתן להגיע אליהם בקלות היום בדרכים ראשיות, נראים אחרת לחלוטין כשמגיעים אליהם מ"הכניסה האחורית", דרך השטחים החקלאיים והחלקות המעובדות.

זה אולי מוזר אבל קבלת ההיתר לנהיגה עצמית באתיופיה עולה יותר מאשר השכרת רכב ונהג פרטי, ותוקפו של האישור הוא רק לשעות האור. כשיורדת החשכה מחויב על פי החוק להעביר את ההגה לנהג מקומי (או לחכות שיעלה השחר). כשיוצאים בקבוצה מאורגנת, כל ג'יפ נהנה מאוטונומיה פרטית מצד אחד וממעטפת קבוצתית מצד שני, שמעניקה את הביטחון, את מסלול הטיול ומענה לכל שאלה. אה, כן – ואת הנהג המקומי שעובר מרכב המנהלה ותופס את המקום ליד ההגה, אם במקרה יש תקלה ונתקעים עם רדת החשכה.
לכתבות על טיולי ג'יפים ביעדים נוספים בעולם

טיול ג'יפים – הדרך הטובה ביותר לגלות את אתיופיה מקרוב (צילום: CC Peter Chou Kee Liu)

נחיתה באדיס אבבה, שלום ללוסי ויוצאים לדרך

הטיול אל דרומה של אתיופיה מתחיל – ככל הטיולים במדינה – בנמל התעופה הבינלאומי בעיר הבירה אדיס אבבה (Addis Ababa). המפגש עם ה"עירוניים" שונה לחלוטין ממה שמצפה לנו בביקורים הכפריים, ועדיין אפילו המעבר בטרמינל המקומי הוא חוויה אנתרופולוגית בפני עצמה. הנחיתה בעיר טובה לנו כ"חימום" לדבר האמיתי, ומאפשרת זמן התרגלות וטעימה מהפולקלור המקומי.

בעיר הגדולה נמצא המוזיאון הלאומי של אתיופיה, שמומלץ לבקר בו ולו כדי לראות את הממצאים הפרהיסטוריים המרגשים, ובראשם שלד ההומיניד המאובן בן 3.2 מיליון השנים, שזכה לשם "לוסי" (ההשראה לשם מהשיר המוכר של הביטלס Lucy in the Sky with Diamonds). כיום הדעות חלוקות באשר למיקומו המדויק של השלד באבולוציה האנושית, אך אין ספק שהממצא הוא עדות נוספת לשורשים אבולוציוניים עמוקים של המין האנושי ביבשת אפריקה בכלל ובאתיופיה בפרט.

על ההגה "עולים" רק למחרת ההגעה, לאחר שנת לילה טובה. יוצאים לדרך, אל אגמי השבר, דרך רמזים נוספים שהותירו אבותינו הקדמונים ביבשת השחורה: האתר הפרהיסטורי אוואש מלקה (Awash Melka), כ- 50 ק"מ דרומה מאדיס אבבה, המציג שרידים של האדם הקדמון, בהם עצמות וכלי ציד קדומים.
לינה בעיר הבירה אדיס אבבה

תצפית על אגמי השבר (צילום: CC Rod Waddington)

סביב מדורת השבט

במהלך הטיול פוגשים בכ- 10 שבטים שונים, לכל אחד מהם מנהגיו הייחודיים ותרבותו. אם נחפש מכנה משותף, אפשר למצוא מוטיבים חוזרים בין כל הקבוצות: קישוטי גוף בעלי משמעות ואסתטיקה שבטית, טקסי גבריות והתבגרות וחברה שבה החזק שורד (לפחות בדרך כלל).

בני שבט ההאמר למשל, החיים במרחב שבין עמק האומו לאגמי השבר, מקשטים את גופם בצבעים ססגוניים, תכשיטים לרוב ותערובת חימר ושמן אותה הם מושחים בשערם הקלוע צמות צפופות. נשות השבט, הנחשבות ליפות מאוד, נושאות על גביהן צלקות – עדות להשתתפותן בטקסי התבגרות של בני משפחתן. במהלך הטקס הצעירים "רצים" על גבי שורת שוורים במערומיהם והצעירות נכנסות לאקסטזה ומוצלפות עד זוב דם. סיכוי טוב לצפות בטקס שכזה ביום השוק המקומי של העיירה טורמי (Turmi), אליה מגיעים עם הג'יפים ביום החמישי לטיול.
כתבה על טקס ההתבגרות של בני שבט ההאמר

טקס התבגרות בשבט ההאמר. על גבן החשוף של נשות השבט ניתן לראות צלקות מטקסים קודמים (צילום: אלי גולן)

דוגמה נוספת מגיעה משבט קטן שחי לגדות נהר האומו – שבט קארו (Karo) שמו. אנשיו ידועים בקישוטי הגוף הצבעוניים וכן בחשיבות שהם מעניקים למראה ושלמות הגוף – שהביאה אותם בעבר להקרבת תינוקות שנולדו עם פגמים חיצוניים.

המרתק ביותר מבחינה ויזואלית הוא המפגש עם בני שבט המורסי. נשות השבט מכניסות מגיל צעיר דסקיות לשפה התחתונה ולתנוכי האוזניים, שמרחיבות בהדרגה אזורים אלה ומוחלפות בדיסקיות גדולות יותר. בסופו של דבר, הבוגרות שבהן יכולות להכניס דסקית בקוטר צלוחית ממוצעת, הישג מרשים ומסקרן.

נשות שבט המורסי עם דסקיות בשפה התחתונה (צילום: CC Richard Mortel)

על אגמים ובעלי חיים

לטיול באתיופיה יש כמה רכיבים שונים, שכל אחד מהם חשוב ומשמעותי לחוויה השלמה. עד כה עמדנו על הרכיב האנושי ועל המפגש האנתרופולוגי עם בני המקום ועל הרכיב ההיסטורי. לטבע הסובב יש חלק בלתי מבוטל בטיול. אין מדובר כאן בשטחי ציד ומחייה לחיות טרף או בנתיב נדידות גדולות, כפי שמוכר לנו ממדינות מזרח אפריקה אחרות (קניה, טנזניה וכו') אך יש כאן כמות נכבדה של בעלי כנף, בהם ניתן לצפות בפארק הלאומי אַבְּיַיאתַה-שַלַה (Abijatta-Shalla), כ- 200 ק"מ דרומית לאדיס אבבה. בפארק, המתפרש על פני 887 קמ"ר, חיים כ- 350 מיני ציפורים, כאשר אגם אביאתה הוא למעשה מושבת קינון אחת גדולה להמוני שקנאים וציפורי פלמינגו. אגם שלה, העמוק ממנו משמעותית, נמצא במרכז מכתש וולקני ונובעים ממנו מעיינות חמים ונעימים לשכשוך.

למי שעניינו בבעלי חיים גדולים יותר מזדמנת חוויה מיוחדת במינה באגם צ'אמו (Chamo), שם ניתן לשוט על פני מים רדודים השורצים בקרוקודילים ענקיים והיפופותמים מנומנמים. האגם נמצא דרומית לאגם אבאיה (Abaya), הגדול ביותר באזור, בו שפע של בעלי חיים במרחבי הסוואנה המקיפים אותו, ודגה עשירה במימיו הרדודים.

ויש גם מפגשים מסוג אחר, בשייט הספארי על אגם צ'אמו (צילום: אלי גולן)

ביקור בעיר הגדולה

בנוסף לביקור בכפרים נידחים ועיירות שכוחות אל לאורך הנהר, מומלץ להגיע בטיול לדרום אתיופיה ל"עיר הגדולה" ארבה מינץ' (Arba Minch), שפירוש שמה: "ארבעים המעיינות". מדובר ביישוב הגדול והחשוב ביותר באזור המהווה מקום טוב ללון ולהתמקם בו ליציאה לשמורות וכפרים בסביבה. העיירה משקיפה על האגמים התוחמים אותה: צ'אמו ואבאיה, והיא מוקפת נופים מרהיבים.

עיר נוספת שנכללת במסלול היא אוואסה (Awasa), השוכנת לגדות אגם בעל אותו שם. בשעות הבוקר המוקדמות מתעורר שוק הדגים של העיר לחיים. הסירות שבות מהאגם עם שלל היום, מלוות במשק כנפיהן של ציפורים רבות הממתינות להזדמנות לחטוף "ארוחת חינם". בשוק עצמו – התרחשות רבה: גברים עומדים על המקח וסחורה מחליפה ידיים, אנשים רבים נכנסים ויוצאים, על רקע נוכחותן הערה של הציפורים ונוף מקסים. השוק פוטוגני מאוד והביקור בו חווייתי.

עושים שוק, בימי שני בעיירה טורמי (צילום: אלי גולן)

בטיסה הפנימית מארבה מינץ' לאדיס אבבה, מתחילים לעכל את עוצמת החוויה שעברנו במהלך 10 ימים של טיול ג'יפים בדרום אתיופיה. התמונות צפות ועולות, בהתחלה ללא סדר של ממש ולאט לאט נכנסות ל"ספרייה" הנכונה. השמות עוד שגורים בפינו ואנחנו ממהרים לחזור עליהם ולמקם אותם על המפה לפני שישקעו. לכולנו כבר ברור שאתיופיה היא לא מקום שנוסעים אליו פעם אחת, וכך, עם חיוך של הבטחה, אנחנו נפרדים.