.jpg)
.jpg)
סבתא תרמילאית: רשמים מאתיופיה
מאת: קרני חזן
כבר שנים ארוכות שקרני חזן, סבתא לנכדים, מטיילת לבדה בעולם כתרמילאית. היא מבקרת בעיקר בארצות מתפתחות באסיה, דרום אמריקה, מרכז אמריקה ואפריקה. הפעם יצאה קרני למסע של שלושה חודשים למזרח אפריקה, מסע אשר כלל ביקור באוגנדה, קניה, טנזניה, זנזיבר ואתיופיה.
אתיופיה היא מדינה הררית ברובה. אדיס אבבה (Addis Ababa), עיר הבירה, שוכנת בגובה 2,440 מטר, ואילו ההרים הגבוהים ביותר, הרי סימיאן (Semien), בצפון מזרח המדינה, מתנשאים לגובה 4,533 מטר.
לינה בעיר הבירה אדיס אבבה
לינה בעיר הבירה אדיס אבבה
השבטים של עמק אומו
בעמק אומו (Omo), הנמצא בדרום-מערב אתיופיה, לצדי נהר אומו, אפשר לפגוש בשבטים שונים החיים במקום. התלבושות והקישוטים מיוחדים מאוד והם התברכו במסורת עשירה ורבת שנים. בביקורי אצל שבט בנה (Bena) התרשמתי מהגברים הגבוהים, שהליכתם אלגנטית והם לובשים חצאיות קצרות מאוד, מקושטות בנוצות ותכשיטים. הנשים גם הן לובשות חצאית קצרה, עונדות תכשיטי מתכת, והן סורקות את שערן בתסרוקת מיוחדת שנעטפת בבוץ אדום.
אישה משבט בנה, חצאית קצרה, תכשיטים ותסרוקת שנעטפת בבוץ אדום (צילום: קרני חזן)
.jpg)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיולי עצמאי למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
בני שבט מורסי (Mursi) עוסקים בעיקר במרעה ובחקלאות. נשותיהם נושאות דסקיות חרס גדולות, הכלואות בחור שנוקב לשם כך בשפתן התחתונה. השתלת הדסקית נעשית בגיל 15, באמצעות ניקוב השפה התחתונה בעזרת קוצים גדולים מעץ השיטה. לשם כך צריך לחתוך את השפה התחתונה ולעקור את שורת השיניים התחתונה. בני השבט מאמינים שהדסקית עוצרת את הכוחות הרעים, אך יש הסבורים שהדבר נעשה כדי למנוע את קניית הבנות על ידי סוחרי עבדים.
לאחר טקס השתלת הדסקית רשאית הנערה להתחתן, אך שמורה לה הזכות להסכים לחתן עמו היא תתחתן. האישה הנשואה בונה בית לה ולילדים שתלד בעתיד. הבקתה עשויה טיט וקש, ובנייתה נמשכת כשבועיים. לגברים בקתות משלהם, וכל לילה הם בוחרים מתוך נשותיהם את האישה שאצלה יבקרו. הנשים מיניקות את התינוקות עד גיל שנתיים, כדי שלא ישתו ממי הנהר המזוהמים.
רוב עבודות הכפר נעשות בידי הנשים: עיבוד האדמה, גידולי יבולים, טחינת תירס לקמח, בישול וטיפול בילדים. הן בונות כוורות דבש, העשויות עץ חלול, ותולות אותן למשך חצי שנה על צמרות העצים. בתום תקופה זו הן רודות את הדבש באמצעות צינור ומעבירות אותו לכדי אחסון. הגברים אחראים על הטיפול בבקר, יציאה למרעה, חליבה, שחיטה והקזת דם, המוגש כתוסף תזונתי כשהוא מעורבב עם חלב.
בת שבט מורסי ודיסקית בשפתה התחתונה (צילום: קרני חזן)
כוורות דבש העשויות עץ חלול אותן תולות נשות שבט מורסי על העצים (צילום: קרני חזן)
מכונית אחת, 14 נוסעים
העם האתיופי הוא עם חרוץ מאוד. חלק גדול מהאוכלוסייה מתפרנסת ממרעה וענפי חקלאות אחרים. על מנת להגיע לשדות על העובדים ללכת ברגל מספר קילומטרים מדי יום. גם התלמידים נאלצים ללכת ברגל מרחק רב מאוד. הממשלה מקפידה על בניית בתי ספר, היא מכריזה על כך בשלטים בכל רחבי המדינה, אולם היא אינה דואגת לפיתוח סביבתי ובניית כבישים. הכבישים, שנסללו בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, מוזנחים מאוד, מלאי מהמורות והנסיעה בהם קשה. בזמן ביקורי החלו בהכשרת דרך עפר לדרום. לפעמים קל יותר לנסוע בדרך עפר מאשר על כביש מלא מהמורות. הנסיעה באוטובוסים ובמוניות שרות היא קשה ביותר, מאחר שנדחסים בהם עשרות אנשים, כולל תרנגולות ומטען, ואין אוויר לנשום כי כל החלונות סגורים. בנסיעותיי הייתה לי מלחמה עיקשת לפתוח חלון, אך ללא הצלחה.
אני השתמשתי בעיקר במוניות שירות, בהן נדחסים 14-17 איש, לפעמים גם בעמידה שפופה, לנסיעה של 8-12 שעות. במקום לנסוע באוטובוס, שהנסיעה בו היתה בלתי נסבלת עבורי, נסעתי במוניות שירות. תמיד ביקשתי לשבת במושב ליד הנהג וליד החלון, כדי שאוכל לנשום וכדי שיהיה לי מקום ליישר מעט את הרגליים, אך לפעמים קרה שנאלצתי לשבת מאחור. פעם אחת נסעתי במכונית פרטית, בה במקום חמישה נוסעים נדחסו 14 איש. אתם בוודאי שואלים איך? ובכן: 4 במושב הקדמי (נהג + 3 נוסעים), 4 בשורה השניה, 4 בשורה השלישית, ובתא המטען, בנוסף ל- 4 ארגזי קולה... עוד 2 אנשים. ככה זה, אין ברירה.
בצפון אתיופיה, שם המרחקים גדולים, נסיעה ממקום למקום נמשכת יומיים, עם עצירה בדרך ללינה. תחילת הנסיעה היא בשעה 2:00 בלילה. למרות שאין עומס של כלי רכב בדרכים, ישנם מכשולים "טבעיים" של מהמורות, עדרי בקר המסתובבים חופשי על הכביש, אנשים וילדים, ועל הרכב לתמרן בין כל אלו. הנהגים רק רוחצים את המכוניות מבלי לתחזק אותן, ולכן לא נדיר שנוסעים עם פנס אחד, אורות חניה, מראות שבורות, ידית פתיחת החלון לא קיימת ועוד שפע של תקלות. אבל למי זה מפריע – נוסעים עד שהרכב נעצר מעצמו. לומר את האמת, מצב הרכב מפחיד וכך גם צורת הנהיגה של המקומיים, המחייבת להתפתל בין המכוניות.
כתבה על מסע אל צפון אתיופיה הוולקנית
עדרי הבקר של שבט בנה (צילום: קרני חזן)
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיולי עצמאי למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
מבנים מוזנחים, אוכל טעים וזול
ניקיון אינו הצד החזק של האתיופים, וזה בלשון המעטה. האכסניות ברמה ירודה, לפחות הזולות בהן בחרתי ללון מטעמי חיסכון. השירותים והמקלחת נמצאים ברוב המקרים בחוץ, ולעיתים אין בהם חשמל. השירותים הם למעשה בור באדמה, על אסלה אין מה לדבר. גם מבנים חדשים נראים מוזנחים, מכיוון שאיש לא טורח לתקן את מה שנשבר או מתקלקל. כשקמים בבוקר אין מים לרחצה, כי בעל האכסניה מקפיד לסגור את השיבר בערב. כשאין חשמל גם משאבות המים אינן עובדות.
לעומת זאת האוכל במסעדות טעים וזול מאוד. המאכל הלאומי, אינג'רה (Injera), הדומה לפיתה, נאכל כשעליו מגוון תבשילי ירקות ובשר. אם תרצו תוכלו לאכול אוכל מערבי, כגון: ירקות, בשר, פיצה, ספגטי ועוף, אך אוכל זה הוא יקר יותר ולרוב קשה להשיגו. ימי רביעי ושישי בכל שבוע הם ימי צום, בהם המקומיים לא אוכלים בשר.
בדרך כלל אפשר לשלם יותר וללון במקום טוב יותר, אך אם הייתי נוהגת כך לא היה נשאר לי תקציב לטייל תקופות ארוכות, כמו שאני אוהבת, ולבקר בהרבה מדינות. מסיבה זו אני בוחרת לחסוך באוכל ובלינה. אני אוכלת במסעדות של מקומיים, שם האוכל הכי טוב, ולנה באכסניות.
בתיהם של בני השבטים בעמק אומו (צילום: קרני חזן)
אתיופיה – מדינת שנור
אתיופיה עבורי היא מדינת "שנור". זה מתחיל מילדים פעוטים ממש, שמבקשים מהתיירים ממתק או מטבע של ביר אחד (שווה ל-9 סנט של דולר). אחרים עומדים לצדי הדרכים וצועקים "High land”, שמה של חברת המים המינרלים אותם שותים התיירים (הבקבוקים משמשים את האתיופים ככלי קיבול למים, דלק או שמן). אך זה מגיע עד לכך שתלמידים מבקשים שתהיה ספונסר שלהם בקניית תלבושת לבית הספר, מחברות, ספרים, כדורגל ועטים. גם המורים בבתי ספר ובגני ילדים בהם ביקרתי, מבקשים תמיכה כלכלית למוסד בו הם מלמדים. לעתים הם אף מגדילים לעשות ומבקשים להצטרף לתייר החוזר למדינתו תמורת עבודות שירות.
השנור מתחיל כשהילדים נצמדים לתיירים ומציקים בשאלות: מה שמך? בת כמה את? מאיזו מדינה את? מה מקצועך? ואז תמיד מגיעה הבקשה לתמיכה כספית. יש גם ילדים שניגשים ישר לעניין ודורשים 1-2 ביר. זהו מטרד קשה לתייר, הדורש ממנו סבלנות רבה. גם עבור תמונה שמצטלמים עם המקומיים הם דורשים 1-2 ביר. לפעמים מספר המצטלמים איתי בתמונה היה גדול, ואז כמובן צריך לשלם לכל אחד מהם בנפרד. הם אינם מוכנים לקבל תחליף לכסף, כמו, סבון או סכיני גילוח, שהם מוצרים שאין להם.
לדעתי, בשום פנים ואופן אסור לשלם להם, כדי שלא יתרגלו לכך. אני בדרך כלל התעלמתי מהם, או שדחיתי אותם, אך היו תיירים ששילמו. לתופעה הזאת אין סוף, כי הם ממש פושטים עליך. עבורי כתיירת זה היה מטרד גדול, וזו אחת הסיבות שהטיול היה לי קשה. פגשתי מטיילות ישראליות, שתי בנות צעירות בטיול ראשון אחרי צבא, שממש בכו בגלל זה.
השוק בקונסו, נשים מוכרות שמן, נפט ודלק (צילום: קרני חזן)
להתמקח על המחיר
הוצאות המחיה באתיופיה זולות יותר מאשר בשאר מדינות אפריקה בהן ביקרתי. לינה באכסניה ברמה נמוכה עולה בסביבות 10$ (במדינות השכנות היא עולה 20-25$). ארוחה עולה 1-2$. כשנסעתי במטטו (מונית שירות) תמיד שאלתי את המקומיים מה המחיר. כשעוזר הנהג ביקש ממני כסף, עמדתי על כך שאשלם כמו שהמקומיים משלמים. בכל מקום יש להתמקח על המחיר. כאשר הם ביקשו יותר, אמרתי שאני יודעת מה המחיר וכי לא אשלם יותר, והם בתגובה רק חייכו.
יחד עם זאת העלויות למטיילים באתיופיה אינן כה נמוכות. לדוגמא, כניסה לפארק לאומי עולה 20$. בנוסף לכך יש לשלם על כניסה לרכב, למדריך מקומי ולשומר. חציית נהר בסירה, או על זרועותיהם של שני מקומיים, כפי שעשיתי אני, כרוכה אף היא בתשלום.
חציית הנהר על זרועותיהם של המקומיים אף היא כרוכה בתשלום (צילום באדיבות קרני חזן)
לישון עם תפילות המואזין
אחרי יום נסיעות מפרך או יום של ביקור באתרים, כשסוף סוף מגיעים לאכסניה, לפעמים מתברר שאין מים ולרוב גם אין חשמל בשעות הערב. כשהחשמל חוזר, אליה וקוץ בה, אז נפתחים הברים, המשמיעים מוסיקה רועשת עד השעה שתיים-שלוש לפנות בוקר. כשזה מסתיים, מתחילות המשאיות הכבדות להפעיל את מנועיהן, הכלבים מתחילים לנבוח ולסיום מצטרף לתזמורת גם קרקור התרנגולות וגעיית הפרות. ואם כל זה לא מספיק, במשך כל הלילה מתפלל המואזין במסגד הסמוך, באמצעות מכשירי הגברה. ביום הוא צריך לנוח... ולכן תפילותיו אינן נשמעות ברחבי העיר (כשליש מהתושבים באתיופיה מוסלמיים).
המקומיים אינם מגלים התחשבות באורחים העייפים שבאכסניה, הם יושבים לפני דלת החדר ומדברים. גם אחרי שהסברתי להם שאני רוצה לישון וביקשתי שילכו למקום אחר, הם לא הבינו מה לא בסדר. כשהם מתעוררים לפנות בוקר הם מדברים בקולי קולות בלי להתחשב באחרים. כך, ביום שלמחרת, במקום ליהנות מהנוף היפה, העיניים נעצמות מעייפות.
השוק בדורזה – הגברים מעשנים, הנשים עובדות (צילום: קרני חזן)
מדינה יפה ומרתקת
למרות התנאים הקשים לטיול וחוסר ההתחשבות בתייר, כדאי להכיר עולם אחר, ואתיופיה היא מדינה יפה ומרתקת. בשונה משכנותיה במזרח אפריקה, באתיופיה מעטות חיות הבר. בצפון המדינה יש מקומות עם היסטוריה מעניינת, במקומות כמו: אקסום, לליבלה וגונדר. פולקלור מעניין ניתן לראות בביקור אצל השבטים בדרום.
טיפים לארגון הטיול באתיופיה
בבירה אדיס אבבה, ישנן סוכנויות טיולים דרכן ניתן לארגן טיולים. אני נסעתי לבד והתקשיתי מאוד למצוא שותפים לטיולים מאורגנים, כמו, טיול של יום ל או ביקור בשבטים בדרום. שאלתי תיירים ברחוב, במסעדות, בחנויות ובמקומות אחרים, אך בדרך כלל ללא הצלחה. אם יש אפשרות לארגן מהארץ, דרך האינטרנט, זה עדיף, אך אני לא ידעתי מתי אגיע לאתיופיה.
אפריקה היא יבשת יקרה לתרמילאים. אני מאוד הופתעתי מכך. רוב האנשים מטיילים באפריקה בטיולים מאורגנים. התרמילאים הם ברובם צעירים, אולם זה אופייני גם במדינות אחרות. אני ושותפיי לטיול שילמנו 140 $ ליום עבור סיור בג'יפ, שכלל: מדריך, נהג, ביטוח ודלק. כל שאר ההוצאות היו על חשבוננו. אך כשיוצאים לטיול אין צורך במדריך ונהג, אלא יש לקחת נהג דובר אנגלית, שהוא גם מדריך, ובכך ניתן לחסוך כסף.
בצפון אני מאוד ממליצה לקחת 3 טיסות עם חברת אתיופיין איירליינס (Ethiopian Airlines ): גונדר-אקסום, אקסום-לליבלה, לליבלה-אדיס אבבה. מחיר שלוש טיסות הוא כ- 300$. אם יותר משני נוסעים טסים יחד ניתן לקבל הנחה. אין בעיה לשנות את מועדי הטיסות, בתנאי שיש מקום.
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיולי עצמאי למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
לאחר טקס השתלת הדסקית רשאית הנערה להתחתן, אך שמורה לה הזכות להסכים לחתן עמו היא תתחתן. האישה הנשואה בונה בית לה ולילדים שתלד בעתיד. הבקתה עשויה טיט וקש, ובנייתה נמשכת כשבועיים. לגברים בקתות משלהם, וכל לילה הם בוחרים מתוך נשותיהם את האישה שאצלה יבקרו. הנשים מיניקות את התינוקות עד גיל שנתיים, כדי שלא ישתו ממי הנהר המזוהמים.
רוב עבודות הכפר נעשות בידי הנשים: עיבוד האדמה, גידולי יבולים, טחינת תירס לקמח, בישול וטיפול בילדים. הן בונות כוורות דבש, העשויות עץ חלול, ותולות אותן למשך חצי שנה על צמרות העצים. בתום תקופה זו הן רודות את הדבש באמצעות צינור ומעבירות אותו לכדי אחסון. הגברים אחראים על הטיפול בבקר, יציאה למרעה, חליבה, שחיטה והקזת דם, המוגש כתוסף תזונתי כשהוא מעורבב עם חלב.
העם האתיופי הוא עם חרוץ מאוד. חלק גדול מהאוכלוסייה מתפרנסת ממרעה וענפי חקלאות אחרים. על מנת להגיע לשדות על העובדים ללכת ברגל מספר קילומטרים מדי יום. גם התלמידים נאלצים ללכת ברגל מרחק רב מאוד. הממשלה מקפידה על בניית בתי ספר, היא מכריזה על כך בשלטים בכל רחבי המדינה, אולם היא אינה דואגת לפיתוח סביבתי ובניית כבישים. הכבישים, שנסללו בשנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, מוזנחים מאוד, מלאי מהמורות והנסיעה בהם קשה. בזמן ביקורי החלו בהכשרת דרך עפר לדרום. לפעמים קל יותר לנסוע בדרך עפר מאשר על כביש מלא מהמורות. הנסיעה באוטובוסים ובמוניות שרות היא קשה ביותר, מאחר שנדחסים בהם עשרות אנשים, כולל תרנגולות ומטען, ואין אוויר לנשום כי כל החלונות סגורים. בנסיעותיי הייתה לי מלחמה עיקשת לפתוח חלון, אך ללא הצלחה.
אני השתמשתי בעיקר במוניות שירות, בהן נדחסים 14-17 איש, לפעמים גם בעמידה שפופה, לנסיעה של 8-12 שעות. במקום לנסוע באוטובוס, שהנסיעה בו היתה בלתי נסבלת עבורי, נסעתי במוניות שירות. תמיד ביקשתי לשבת במושב ליד הנהג וליד החלון, כדי שאוכל לנשום וכדי שיהיה לי מקום ליישר מעט את הרגליים, אך לפעמים קרה שנאלצתי לשבת מאחור. פעם אחת נסעתי במכונית פרטית, בה במקום חמישה נוסעים נדחסו 14 איש. אתם בוודאי שואלים איך? ובכן: 4 במושב הקדמי (נהג + 3 נוסעים), 4 בשורה השניה, 4 בשורה השלישית, ובתא המטען, בנוסף ל- 4 ארגזי קולה... עוד 2 אנשים. ככה זה, אין ברירה.
בצפון אתיופיה, שם המרחקים גדולים, נסיעה ממקום למקום נמשכת יומיים, עם עצירה בדרך ללינה. תחילת הנסיעה היא בשעה 2:00 בלילה. למרות שאין עומס של כלי רכב בדרכים, ישנם מכשולים "טבעיים" של מהמורות, עדרי בקר המסתובבים חופשי על הכביש, אנשים וילדים, ועל הרכב לתמרן בין כל אלו. הנהגים רק רוחצים את המכוניות מבלי לתחזק אותן, ולכן לא נדיר שנוסעים עם פנס אחד, אורות חניה, מראות שבורות, ידית פתיחת החלון לא קיימת ועוד שפע של תקלות. אבל למי זה מפריע – נוסעים עד שהרכב נעצר מעצמו. לומר את האמת, מצב הרכב מפחיד וכך גם צורת הנהיגה של המקומיים, המחייבת להתפתל בין המכוניות.
כתבה על מסע אל צפון אתיופיה הוולקנית
כתבה על מסע אל צפון אתיופיה הוולקנית
טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיולי עצמאי למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
מבנים מוזנחים, אוכל טעים וזול
ניקיון אינו הצד החזק של האתיופים, וזה בלשון המעטה. האכסניות ברמה ירודה, לפחות הזולות בהן בחרתי ללון מטעמי חיסכון. השירותים והמקלחת נמצאים ברוב המקרים בחוץ, ולעיתים אין בהם חשמל. השירותים הם למעשה בור באדמה, על אסלה אין מה לדבר. גם מבנים חדשים נראים מוזנחים, מכיוון שאיש לא טורח לתקן את מה שנשבר או מתקלקל. כשקמים בבוקר אין מים לרחצה, כי בעל האכסניה מקפיד לסגור את השיבר בערב. כשאין חשמל גם משאבות המים אינן עובדות.
לעומת זאת האוכל במסעדות טעים וזול מאוד. המאכל הלאומי, אינג'רה (Injera), הדומה לפיתה, נאכל כשעליו מגוון תבשילי ירקות ובשר. אם תרצו תוכלו לאכול אוכל מערבי, כגון: ירקות, בשר, פיצה, ספגטי ועוף, אך אוכל זה הוא יקר יותר ולרוב קשה להשיגו. ימי רביעי ושישי בכל שבוע הם ימי צום, בהם המקומיים לא אוכלים בשר.
בדרך כלל אפשר לשלם יותר וללון במקום טוב יותר, אך אם הייתי נוהגת כך לא היה נשאר לי תקציב לטייל תקופות ארוכות, כמו שאני אוהבת, ולבקר בהרבה מדינות. מסיבה זו אני בוחרת לחסוך באוכל ובלינה. אני אוכלת במסעדות של מקומיים, שם האוכל הכי טוב, ולנה באכסניות.
בתיהם של בני השבטים בעמק אומו (צילום: קרני חזן)
אתיופיה – מדינת שנור
אתיופיה עבורי היא מדינת "שנור". זה מתחיל מילדים פעוטים ממש, שמבקשים מהתיירים ממתק או מטבע של ביר אחד (שווה ל-9 סנט של דולר). אחרים עומדים לצדי הדרכים וצועקים "High land”, שמה של חברת המים המינרלים אותם שותים התיירים (הבקבוקים משמשים את האתיופים ככלי קיבול למים, דלק או שמן). אך זה מגיע עד לכך שתלמידים מבקשים שתהיה ספונסר שלהם בקניית תלבושת לבית הספר, מחברות, ספרים, כדורגל ועטים. גם המורים בבתי ספר ובגני ילדים בהם ביקרתי, מבקשים תמיכה כלכלית למוסד בו הם מלמדים. לעתים הם אף מגדילים לעשות ומבקשים להצטרף לתייר החוזר למדינתו תמורת עבודות שירות.
השנור מתחיל כשהילדים נצמדים לתיירים ומציקים בשאלות: מה שמך? בת כמה את? מאיזו מדינה את? מה מקצועך? ואז תמיד מגיעה הבקשה לתמיכה כספית. יש גם ילדים שניגשים ישר לעניין ודורשים 1-2 ביר. זהו מטרד קשה לתייר, הדורש ממנו סבלנות רבה. גם עבור תמונה שמצטלמים עם המקומיים הם דורשים 1-2 ביר. לפעמים מספר המצטלמים איתי בתמונה היה גדול, ואז כמובן צריך לשלם לכל אחד מהם בנפרד. הם אינם מוכנים לקבל תחליף לכסף, כמו, סבון או סכיני גילוח, שהם מוצרים שאין להם.
לדעתי, בשום פנים ואופן אסור לשלם להם, כדי שלא יתרגלו לכך. אני בדרך כלל התעלמתי מהם, או שדחיתי אותם, אך היו תיירים ששילמו. לתופעה הזאת אין סוף, כי הם ממש פושטים עליך. עבורי כתיירת זה היה מטרד גדול, וזו אחת הסיבות שהטיול היה לי קשה. פגשתי מטיילות ישראליות, שתי בנות צעירות בטיול ראשון אחרי צבא, שממש בכו בגלל זה.
השוק בקונסו, נשים מוכרות שמן, נפט ודלק (צילום: קרני חזן)
להתמקח על המחיר
הוצאות המחיה באתיופיה זולות יותר מאשר בשאר מדינות אפריקה בהן ביקרתי. לינה באכסניה ברמה נמוכה עולה בסביבות 10$ (במדינות השכנות היא עולה 20-25$). ארוחה עולה 1-2$. כשנסעתי במטטו (מונית שירות) תמיד שאלתי את המקומיים מה המחיר. כשעוזר הנהג ביקש ממני כסף, עמדתי על כך שאשלם כמו שהמקומיים משלמים. בכל מקום יש להתמקח על המחיר. כאשר הם ביקשו יותר, אמרתי שאני יודעת מה המחיר וכי לא אשלם יותר, והם בתגובה רק חייכו.
יחד עם זאת העלויות למטיילים באתיופיה אינן כה נמוכות. לדוגמא, כניסה לפארק לאומי עולה 20$. בנוסף לכך יש לשלם על כניסה לרכב, למדריך מקומי ולשומר. חציית נהר בסירה, או על זרועותיהם של שני מקומיים, כפי שעשיתי אני, כרוכה אף היא בתשלום.
חציית הנהר על זרועותיהם של המקומיים אף היא כרוכה בתשלום (צילום באדיבות קרני חזן)
לישון עם תפילות המואזין
אחרי יום נסיעות מפרך או יום של ביקור באתרים, כשסוף סוף מגיעים לאכסניה, לפעמים מתברר שאין מים ולרוב גם אין חשמל בשעות הערב. כשהחשמל חוזר, אליה וקוץ בה, אז נפתחים הברים, המשמיעים מוסיקה רועשת עד השעה שתיים-שלוש לפנות בוקר. כשזה מסתיים, מתחילות המשאיות הכבדות להפעיל את מנועיהן, הכלבים מתחילים לנבוח ולסיום מצטרף לתזמורת גם קרקור התרנגולות וגעיית הפרות. ואם כל זה לא מספיק, במשך כל הלילה מתפלל המואזין במסגד הסמוך, באמצעות מכשירי הגברה. ביום הוא צריך לנוח... ולכן תפילותיו אינן נשמעות ברחבי העיר (כשליש מהתושבים באתיופיה מוסלמיים).
המקומיים אינם מגלים התחשבות באורחים העייפים שבאכסניה, הם יושבים לפני דלת החדר ומדברים. גם אחרי שהסברתי להם שאני רוצה לישון וביקשתי שילכו למקום אחר, הם לא הבינו מה לא בסדר. כשהם מתעוררים לפנות בוקר הם מדברים בקולי קולות בלי להתחשב באחרים. כך, ביום שלמחרת, במקום ליהנות מהנוף היפה, העיניים נעצמות מעייפות.
השוק בדורזה – הגברים מעשנים, הנשים עובדות (צילום: קרני חזן)
מדינה יפה ומרתקת
למרות התנאים הקשים לטיול וחוסר ההתחשבות בתייר, כדאי להכיר עולם אחר, ואתיופיה היא מדינה יפה ומרתקת. בשונה משכנותיה במזרח אפריקה, באתיופיה מעטות חיות הבר. בצפון המדינה יש מקומות עם היסטוריה מעניינת, במקומות כמו: אקסום, לליבלה וגונדר. פולקלור מעניין ניתן לראות בביקור אצל השבטים בדרום.
טיפים לארגון הטיול באתיופיה
בבירה אדיס אבבה, ישנן סוכנויות טיולים דרכן ניתן לארגן טיולים. אני נסעתי לבד והתקשיתי מאוד למצוא שותפים לטיולים מאורגנים, כמו, טיול של יום ל או ביקור בשבטים בדרום. שאלתי תיירים ברחוב, במסעדות, בחנויות ובמקומות אחרים, אך בדרך כלל ללא הצלחה. אם יש אפשרות לארגן מהארץ, דרך האינטרנט, זה עדיף, אך אני לא ידעתי מתי אגיע לאתיופיה.
אפריקה היא יבשת יקרה לתרמילאים. אני מאוד הופתעתי מכך. רוב האנשים מטיילים באפריקה בטיולים מאורגנים. התרמילאים הם ברובם צעירים, אולם זה אופייני גם במדינות אחרות. אני ושותפיי לטיול שילמנו 140 $ ליום עבור סיור בג'יפ, שכלל: מדריך, נהג, ביטוח ודלק. כל שאר ההוצאות היו על חשבוננו. אך כשיוצאים לטיול אין צורך במדריך ונהג, אלא יש לקחת נהג דובר אנגלית, שהוא גם מדריך, ובכך ניתן לחסוך כסף.
בצפון אני מאוד ממליצה לקחת 3 טיסות עם חברת אתיופיין איירליינס (Ethiopian Airlines ): גונדר-אקסום, אקסום-לליבלה, לליבלה-אדיס אבבה. מחיר שלוש טיסות הוא כ- 300$. אם יותר משני נוסעים טסים יחד ניתן לקבל הנחה. אין בעיה לשנות את מועדי הטיסות, בתנאי שיש מקום.
אתיופיה עבורי היא מדינת "שנור". זה מתחיל מילדים פעוטים ממש, שמבקשים מהתיירים ממתק או מטבע של ביר אחד (שווה ל-9 סנט של דולר). אחרים עומדים לצדי הדרכים וצועקים "High land”, שמה של חברת המים המינרלים אותם שותים התיירים (הבקבוקים משמשים את האתיופים ככלי קיבול למים, דלק או שמן). אך זה מגיע עד לכך שתלמידים מבקשים שתהיה ספונסר שלהם בקניית תלבושת לבית הספר, מחברות, ספרים, כדורגל ועטים. גם המורים בבתי ספר ובגני ילדים בהם ביקרתי, מבקשים תמיכה כלכלית למוסד בו הם מלמדים. לעתים הם אף מגדילים לעשות ומבקשים להצטרף לתייר החוזר למדינתו תמורת עבודות שירות.
השנור מתחיל כשהילדים נצמדים לתיירים ומציקים בשאלות: מה שמך? בת כמה את? מאיזו מדינה את? מה מקצועך? ואז תמיד מגיעה הבקשה לתמיכה כספית. יש גם ילדים שניגשים ישר לעניין ודורשים 1-2 ביר. זהו מטרד קשה לתייר, הדורש ממנו סבלנות רבה. גם עבור תמונה שמצטלמים עם המקומיים הם דורשים 1-2 ביר. לפעמים מספר המצטלמים איתי בתמונה היה גדול, ואז כמובן צריך לשלם לכל אחד מהם בנפרד. הם אינם מוכנים לקבל תחליף לכסף, כמו, סבון או סכיני גילוח, שהם מוצרים שאין להם.
לדעתי, בשום פנים ואופן אסור לשלם להם, כדי שלא יתרגלו לכך. אני בדרך כלל התעלמתי מהם, או שדחיתי אותם, אך היו תיירים ששילמו. לתופעה הזאת אין סוף, כי הם ממש פושטים עליך. עבורי כתיירת זה היה מטרד גדול, וזו אחת הסיבות שהטיול היה לי קשה. פגשתי מטיילות ישראליות, שתי בנות צעירות בטיול ראשון אחרי צבא, שממש בכו בגלל זה.
להתמקח על המחיר
הוצאות המחיה באתיופיה זולות יותר מאשר בשאר מדינות אפריקה בהן ביקרתי. לינה באכסניה ברמה נמוכה עולה בסביבות 10$ (במדינות השכנות היא עולה 20-25$). ארוחה עולה 1-2$. כשנסעתי במטטו (מונית שירות) תמיד שאלתי את המקומיים מה המחיר. כשעוזר הנהג ביקש ממני כסף, עמדתי על כך שאשלם כמו שהמקומיים משלמים. בכל מקום יש להתמקח על המחיר. כאשר הם ביקשו יותר, אמרתי שאני יודעת מה המחיר וכי לא אשלם יותר, והם בתגובה רק חייכו.
יחד עם זאת העלויות למטיילים באתיופיה אינן כה נמוכות. לדוגמא, כניסה לפארק לאומי עולה 20$. בנוסף לכך יש לשלם על כניסה לרכב, למדריך מקומי ולשומר. חציית נהר בסירה, או על זרועותיהם של שני מקומיים, כפי שעשיתי אני, כרוכה אף היא בתשלום.
חציית הנהר על זרועותיהם של המקומיים אף היא כרוכה בתשלום (צילום באדיבות קרני חזן)
לישון עם תפילות המואזין
אחרי יום נסיעות מפרך או יום של ביקור באתרים, כשסוף סוף מגיעים לאכסניה, לפעמים מתברר שאין מים ולרוב גם אין חשמל בשעות הערב. כשהחשמל חוזר, אליה וקוץ בה, אז נפתחים הברים, המשמיעים מוסיקה רועשת עד השעה שתיים-שלוש לפנות בוקר. כשזה מסתיים, מתחילות המשאיות הכבדות להפעיל את מנועיהן, הכלבים מתחילים לנבוח ולסיום מצטרף לתזמורת גם קרקור התרנגולות וגעיית הפרות. ואם כל זה לא מספיק, במשך כל הלילה מתפלל המואזין במסגד הסמוך, באמצעות מכשירי הגברה. ביום הוא צריך לנוח... ולכן תפילותיו אינן נשמעות ברחבי העיר (כשליש מהתושבים באתיופיה מוסלמיים).
המקומיים אינם מגלים התחשבות באורחים העייפים שבאכסניה, הם יושבים לפני דלת החדר ומדברים. גם אחרי שהסברתי להם שאני רוצה לישון וביקשתי שילכו למקום אחר, הם לא הבינו מה לא בסדר. כשהם מתעוררים לפנות בוקר הם מדברים בקולי קולות בלי להתחשב באחרים. כך, ביום שלמחרת, במקום ליהנות מהנוף היפה, העיניים נעצמות מעייפות.
השוק בדורזה – הגברים מעשנים, הנשים עובדות (צילום: קרני חזן)
מדינה יפה ומרתקת
למרות התנאים הקשים לטיול וחוסר ההתחשבות בתייר, כדאי להכיר עולם אחר, ואתיופיה היא מדינה יפה ומרתקת. בשונה משכנותיה במזרח אפריקה, באתיופיה מעטות חיות הבר. בצפון המדינה יש מקומות עם היסטוריה מעניינת, במקומות כמו: אקסום, לליבלה וגונדר. פולקלור מעניין ניתן לראות בביקור אצל השבטים בדרום.
טיפים לארגון הטיול באתיופיה
בבירה אדיס אבבה, ישנן סוכנויות טיולים דרכן ניתן לארגן טיולים. אני נסעתי לבד והתקשיתי מאוד למצוא שותפים לטיולים מאורגנים, כמו, טיול של יום ל או ביקור בשבטים בדרום. שאלתי תיירים ברחוב, במסעדות, בחנויות ובמקומות אחרים, אך בדרך כלל ללא הצלחה. אם יש אפשרות לארגן מהארץ, דרך האינטרנט, זה עדיף, אך אני לא ידעתי מתי אגיע לאתיופיה.
אפריקה היא יבשת יקרה לתרמילאים. אני מאוד הופתעתי מכך. רוב האנשים מטיילים באפריקה בטיולים מאורגנים. התרמילאים הם ברובם צעירים, אולם זה אופייני גם במדינות אחרות. אני ושותפיי לטיול שילמנו 140 $ ליום עבור סיור בג'יפ, שכלל: מדריך, נהג, ביטוח ודלק. כל שאר ההוצאות היו על חשבוננו. אך כשיוצאים לטיול אין צורך במדריך ונהג, אלא יש לקחת נהג דובר אנגלית, שהוא גם מדריך, ובכך ניתן לחסוך כסף.
בצפון אני מאוד ממליצה לקחת 3 טיסות עם חברת אתיופיין איירליינס (Ethiopian Airlines ): גונדר-אקסום, אקסום-לליבלה, לליבלה-אדיס אבבה. מחיר שלוש טיסות הוא כ- 300$. אם יותר משני נוסעים טסים יחד ניתן לקבל הנחה. אין בעיה לשנות את מועדי הטיסות, בתנאי שיש מקום.
יחד עם זאת העלויות למטיילים באתיופיה אינן כה נמוכות. לדוגמא, כניסה לפארק לאומי עולה 20$. בנוסף לכך יש לשלם על כניסה לרכב, למדריך מקומי ולשומר. חציית נהר בסירה, או על זרועותיהם של שני מקומיים, כפי שעשיתי אני, כרוכה אף היא בתשלום.
אחרי יום נסיעות מפרך או יום של ביקור באתרים, כשסוף סוף מגיעים לאכסניה, לפעמים מתברר שאין מים ולרוב גם אין חשמל בשעות הערב. כשהחשמל חוזר, אליה וקוץ בה, אז נפתחים הברים, המשמיעים מוסיקה רועשת עד השעה שתיים-שלוש לפנות בוקר. כשזה מסתיים, מתחילות המשאיות הכבדות להפעיל את מנועיהן, הכלבים מתחילים לנבוח ולסיום מצטרף לתזמורת גם קרקור התרנגולות וגעיית הפרות. ואם כל זה לא מספיק, במשך כל הלילה מתפלל המואזין במסגד הסמוך, באמצעות מכשירי הגברה. ביום הוא צריך לנוח... ולכן תפילותיו אינן נשמעות ברחבי העיר (כשליש מהתושבים באתיופיה מוסלמיים).
המקומיים אינם מגלים התחשבות באורחים העייפים שבאכסניה, הם יושבים לפני דלת החדר ומדברים. גם אחרי שהסברתי להם שאני רוצה לישון וביקשתי שילכו למקום אחר, הם לא הבינו מה לא בסדר. כשהם מתעוררים לפנות בוקר הם מדברים בקולי קולות בלי להתחשב באחרים. כך, ביום שלמחרת, במקום ליהנות מהנוף היפה, העיניים נעצמות מעייפות.
המקומיים אינם מגלים התחשבות באורחים העייפים שבאכסניה, הם יושבים לפני דלת החדר ומדברים. גם אחרי שהסברתי להם שאני רוצה לישון וביקשתי שילכו למקום אחר, הם לא הבינו מה לא בסדר. כשהם מתעוררים לפנות בוקר הם מדברים בקולי קולות בלי להתחשב באחרים. כך, ביום שלמחרת, במקום ליהנות מהנוף היפה, העיניים נעצמות מעייפות.
מדינה יפה ומרתקת
למרות התנאים הקשים לטיול וחוסר ההתחשבות בתייר, כדאי להכיר עולם אחר, ואתיופיה היא מדינה יפה ומרתקת. בשונה משכנותיה במזרח אפריקה, באתיופיה מעטות חיות הבר. בצפון המדינה יש מקומות עם היסטוריה מעניינת, במקומות כמו: אקסום, לליבלה וגונדר. פולקלור מעניין ניתן לראות בביקור אצל השבטים בדרום.
טיפים לארגון הטיול באתיופיה
בבירה אדיס אבבה, ישנן סוכנויות טיולים דרכן ניתן לארגן טיולים. אני נסעתי לבד והתקשיתי מאוד למצוא שותפים לטיולים מאורגנים, כמו, טיול של יום ל או ביקור בשבטים בדרום. שאלתי תיירים ברחוב, במסעדות, בחנויות ובמקומות אחרים, אך בדרך כלל ללא הצלחה. אם יש אפשרות לארגן מהארץ, דרך האינטרנט, זה עדיף, אך אני לא ידעתי מתי אגיע לאתיופיה.
אפריקה היא יבשת יקרה לתרמילאים. אני מאוד הופתעתי מכך. רוב האנשים מטיילים באפריקה בטיולים מאורגנים. התרמילאים הם ברובם צעירים, אולם זה אופייני גם במדינות אחרות. אני ושותפיי לטיול שילמנו 140 $ ליום עבור סיור בג'יפ, שכלל: מדריך, נהג, ביטוח ודלק. כל שאר ההוצאות היו על חשבוננו. אך כשיוצאים לטיול אין צורך במדריך ונהג, אלא יש לקחת נהג דובר אנגלית, שהוא גם מדריך, ובכך ניתן לחסוך כסף.
בצפון אני מאוד ממליצה לקחת 3 טיסות עם חברת אתיופיין איירליינס (Ethiopian Airlines ): גונדר-אקסום, אקסום-לליבלה, לליבלה-אדיס אבבה. מחיר שלוש טיסות הוא כ- 300$. אם יותר משני נוסעים טסים יחד ניתן לקבל הנחה. אין בעיה לשנות את מועדי הטיסות, בתנאי שיש מקום.
אפריקה היא יבשת יקרה לתרמילאים. אני מאוד הופתעתי מכך. רוב האנשים מטיילים באפריקה בטיולים מאורגנים. התרמילאים הם ברובם צעירים, אולם זה אופייני גם במדינות אחרות.
מידע נוסף
לינה בעיר הבירה אדיס אבבה
כתבות והמלצות לטיול באתיופיה
כתבות נוספות
אודות הכותבת:
קרני חזן , חובבת טיולים מושבעת, המטיילת מזה 11 שנה כתרמילאית ברחבי העולם. חובבת טבע, ומתעניינת בהיסטוריה ותרבויות של עמים. נמשכת במיוחד למדינות מתפתחות.
|
|
|
.jpg)
