www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



בין שתי ערים - מצ'וקיקיראו ועד למאצ'ו-פיצ'ו
מאת: אמיר גור


רוקנתי בוץ מהנעליים, בפעם המי-יודע-כמה ודידיתי יחף, כדי לתלות את המכנסיים והגרביים לייבוש, בכפור של ערב טיפוסי בהרי האנדים. היום הראשון בטרק שלי לא עלה יפה: הצלחתי לטעות בדרך כבר בתחילת המסלול, לשקוע בבוץ סמיך עד לגובה המותניים, קרעתי שרוול שלם מהמכנסיים בניסיונות לחלץ עצמי מהבוץ וכתוצאה מכל אלו הגעתי למחנה הלילה המתוכנן בחשיכה מוחלטת. אכן, יום ארוך ומייגע, וידעתי שצפויים לי עוד 7 כאלו בטרם אסיים את המסע שדחפתי את עצמי אליו.


בניגוד להגיון הבריא, יצאתי לבדי לטרק. התפתיתי שוב לכמה ימים של בדידות, בטבע מרהיב, עם היסטוריה מרתקת. באותו ערב, למרות התלאות המרובות של היום הראשון, אחזה בי התרגשות להיות שוב בטבע, בין הרי האנדים האדירים. למחרת היום, אם אהיה זריז, אולי כבר אגיע לאתר הארכיאולוגי של צ'וקיקיראו (Choquequirao) , העיר האחרונה של בני האינקה.
 
טרק מצ'וקיקיראו למאצ'ו-פיצ'ו, אנדים, פרו 
אני, התרמיל ונופי בראשית אנדיאנים (צילום: אמיר גור)
 
המסלול בו הלכתי, יצא מהעיירה קצ'ורה שמדרום מערב לעיר קוסקו שבמרכז דרום פרו, עבר דרך האתר של צ'וקיקיראו ואמור היה להסתיים, לאחר 8 ימים, בעיירה התיירותית אגוואס-קליינטס (Aguas calientes) שלרגלי אתר מאצ'ו-פיצ'ו - האתר הארכיאולוגי המפורסם (ויש האומרים המרשים) ביותר ביבשת דרום אמריקה.
כתבה על קוסקו
 

יעדים במסלול ובכתבה


טיולי אופניים




 
בני האינקה
ההיסטוריה העגומה של בני האינקה סיקרנה אותי עוד בטרם הגעתי לפרו, ולא בכדי. ההיסטוריה הפרה-קולומביאנית של יבשת דרום אמריקה כולה, כרוכה סביב סיפור עלייתם המהירה בתחילת המאה ה- 12 ועד היעלמותם בתקופה קצרה באמצע המאה ה- 16, עת הגיעו קומץ ספרדים עזי מצח ליבשת. זו הייתה האימפריה הגדולה ביותר שהתקיימה אי פעם ביבשת אמריקה הפרה-קולומביאנית.
 
בסביבות המאה ה- 12, החלו בני האינקה את דרכם כשבט בגודל בינוני באזור קוסקו.
תחת מנהיגותו של מאנקו-קאפאק (Manco Cápac), האינקה הראשון ("אינקה" הוא שמו של עם, כמו גם התואר של שליט האימפריה), הם בנו את בירתם, קוסקו. עד אמצע המאה ה- 15 לא חלה התפשטות משמעותית מחוץ לסביבתם המיידית. ב- 1438 , תחת שלטונו של האינקה התשיעי פאצ'אקוטי (Pachacuti Inca Yupanqui ), שמשמעות שמו היא "מרעיד העולם", החלו האינקה את התפשטותם המסיבית. תחת שרביט מנהיגותו, וזו של בנו, טופק (Túpac Inca Yupanqui) שמלך אחריו, נפלו מרבית שטחי האנדים בידי אימפריית האינקה. ממלכתו של הבן כללה את כל פרו ובוליביה של ימינו, מרבית אקוודור, חלקים בצפון ומרכז צ'ילה, צפון ארגנטינה ודרום קולומביה. בתחילת המאה ה- 16, ערב הגעת הכובש הספרדי ליבשת, כללה אימפריית האינקה הענקית בליל עצום של תרבויות, שפות ועמים.
במשעולי האנדים המתפתלים
תחושת הרעב קטעה את הרהוריי באימפריה הקדומה והשיבה אותי למציאות – ערב ראשון בטרק הסולו שלי מצ'וקיקיראו אל מאצ'ו-פיצ'ו. התחלתי לבשל ארוחת ערב, מרוצה מעוד הזדמנות להעביר חלק מהמטען החורג מהתרמיל אל הבטן. הדלקתי נר בפתח האוהל ופתחתי את היומן, לעדכן בו את מאורעות היום. מחר, קיוויתי, אזכה לראות את "העיר האחרונה".
 
למחרת השכמתי קום, העמסתי את המחנה הנייד שלי על הגב ופסעתי במורד המדרון לעבר ערוצו האדיר של נהר אפורימאק (Apurimac). ציפיתי להגיע לעיר האינקה בשעות אחר הצהריים, אבל כמו שכל מטייל יודע - המרחקים שנראים במפה, מתעתעים בנו פעמים רבות. במציאות של הרי האנדים, השבילים מתפתלים ומטפסים, עולים ויורדים ומקשים על ההליכה. אחרי שחציתי את הנהר והעפלתי כ- 1,500 מטר במעלה הרכס, הבחנתי ממרחק בטרסות העצומות שמתחת לעיר. אבל כשתרתי בעיניי אחרי העיר עצמה, שרידי מבנים ובתים, לא הבחנתי בדבר. העיר נחבאה מעיניי. עד שהגעתי לאתר עצמו כבר החל להחשיך ומיהרתי להקים את האוהל. גם העייפות הכריעה אותי וחרף הציפייה, החלטתי לדחות את הסיור בעתיקות לבוקר המחרת.
כתבה על אתרים ויעדים מרכזיים בפרו
 
 תרבות האינקה פרו
עתיקות תרבות האינקה בפרו  (צילום: אמיר גור)
 
האחות האחרונה והאחות האבודה
למחרת, מוקדם בבוקר, כשטיפסתי כמה מאות מטרים נוספים, לאתר הארכיאולוגי השני הכי נחשב בפרו, הבנתי מדוע ממרחק לא הבחנתי בעיר: מרבית המבנים מוסווים היטב בתוך הג'ונגל הסבוך שעוטף את ההרים.
צ'וקיקיראו מכונה לעתים: "העיר-אחות של מאצ'ו-פיצ'ו" בגלל השטח הדומה שמכסות שתיהן, והמיקום הדומה על רכס הר ומעל ערוץ נהר מרכזי, אבל בזה מסתכם הדמיון בין השתיים לדעתי. צ'וקיקיראו לא מרשימה כמו התמונות שראיתי ממאצ'ו-פיצ'ו. היא מכונה גם "העיר האחרונה של האינקה" משום שהייתה כנראה מעוז ההתנגדות האחרון של לוחמי האינקה לכיבוש הספרדי. סיבה נוספת לדעתי, ולא פחות חשובה לכינוי הזה של העיר, היא שמאצ'ו-פיצ'ו מכונה "העיר האבודה של האינקה" ובאנגלית "The lost city of the Inca" ולכן מצלצל יפה לכנות את אחותה "The last city of the Inca" .
 
את הכיבוש הספרדי של דרום אמריקה הוביל פרנסיסקו פיסארו (Francisco Pizarro), שהגיע עם חייליו ב- 1526 לאזור שהיה בתחום השפעת האינקה. פיסארו הבין שככל הנראה הגיע לאזור עשיר ולא מוכר ושב ליבשת שש שנים מאוחר יותר, בשנת 1532, בראש כוח צבאי קטן. באמצעות עורמה, תחבולות ומרמה, ועם 180 ספרדים חמושים, 27 סוסים ותותח אחד, הכניע פיסארו אימפריה של 12 מיליון בני אדם!
 
מלבד העליונות שהייתה לו בציוד ובאסטרטגיה, נעזר פיסארו בשבטי אינדיאנים שנאמנותם לאינקה הייתה מפוקפקת. כך שלצד הכוח הספרדי המצומצם, עמד צבא מקומי שמנה עשרות אלפים. אטאהואלפה, שליט האינקה המובס שהוצא להורג, ושני אחיו שמילאו תפקיד כשליטי בובה של האינקה, שיתפו פעולה עם הספרדים משך זמן מה, אך ב- 1536 האינקה הממונה מאנקו קאפאק (השני), תפס מחדש את קוסקו בירת האימפריה. מאוחר יותר באותה שנה כבשו הספרדים ובני בריתם את העיר מחדש, והמורדים נסוגו למעוז ההררי בצ'וקיקיראו שהייתה עיר בת מאה שנה באותה עת, אשר שימשה מאחז בדרך לבירת האינקה האחרונה ווילקבמבה (Vilcabamba). באזור זה שרדו האינקה כ- 36 שנה כשהם מנהלים מאבק גרילה כנגד הספרדים, עד שב- 24 ליוני 1572 כבשו הספרדים את  ווילקבמבה, בירת האינקה האחרונה ובכך בא הקץ על אימפריית האינקה.
 
בצהריים המוקדמים התעייפתי משיטוטי בין שרידי העיר. צ'וקיקיראו פזורה על שטח נרחב ביותר לצלעו של מדרון תלול (וזה בלשון המעטה) וידעתי שצפוי לי עוד יום צעידה ארוך, עם הרבה עליות ומורדות. אחרי ארוחת בוהריים כיתפתי את תרמילי והחלתי לעשות את דרכי במעלה ההר, לעבר העמק הבא. ידעתי שבמרוצת הימים הבאים לא אזכה לראות מטיילים רבים, אם בכלל. רוב המטיילים המגיעים לעיר שבים כלעומת שבאו ואך לעתים נדירות ממשיכים בדרך העקלקלה, העולה מכאן ומתפתלת בנבכי האנדים. שלושת הימים הבאים צפויים להיות הקשים ביותר ובחלק הנידח ביותר של הטרק שלי.
 
לבד בביתן של רוחות הקאמק
עד לערב אותו היום, טיפסתי כ- 500 מטר נוספים לעבר מעבר הרים בגובה 3,800 מטר, אחריו צנחתי עם המדרון העיקש כמעט 2,000 מטר, עד למחנה הלילה שלי, לגדות נהר ריו סילבסטר (Rio Silvestre - "הנהר הפרוע"). אחרי שסעדתי את ליבי וקינחתי בתה עם עלי קוקה (משקה שכיח באזור עוד מימי האינקה), הבטתי בהרים האדירים המתנשאים מעלי. לפתע קלטתי שאני לבדי בעמק העצום הזה, ליד נהר גועש בקצף לבן, בלילה ללא ירח ולמרגלות הרי האנדים הנוגעים בשמיים. אין ספק שזו הרגשה מיוחדת.
כתבה על פרו - פייסטה ללא הפסקה
 
אלפקה פרו
אלפקה בקרן אור אחרונה  (צילום: אמיר גור)
 




 
רכס האנדים הוא הרכס הגדול ביבשת, ולמעשה חוצה אותה כמעט לכל אורכה. לאורך 7,000 הקילומטרים שלו, המקבילים לקו החוף הפסיפי של דרום אמריקה, הוא עובר דרך שבע ארצות: ונצואלה, קולומביה, אקוודור, פרו, בוליביה, ארגנטינה וצ'ילה. בצדו המזרחי של הרכס הוא משתפל בהדרגה לתוך אגני הנהרות הגדולים. אנשי האנדים, בני האינקה, וגם יושבי האנדים של העידן החדש, מאמינים כי בהרים ישנן רוחות קדושות, הקרויות בפיהם קאמק (Camac). במקומות רבים בנו האינקה תילי אבנים לכבודן. במקומות אחרים נחצבו בסלע דגמים מוקטנים של תצורת ההרים שנשקפת משם. מקדשים נבנו בנקודות תצפית עוצרות נשימה בצוקים ופסגות הרים. אבל מעבר לכל, אני מאמין שאנשי האינקה פשוט אהבו את הנוף. הם אהבו לטייל בהרים. ואני בהחלט יכול להבין אותם.
 
ביום הבא היה עליי לטפס עד לגג הבית של רוחות הקאמק - יום מדכדך, איטי ומייגע למדי. האזור מיושב בדלילות יחסית. כשכבר הגעתי למקום "יישוב" זה בדרך כלל היה בית בודד על צלע הר, שמכלכל את עצמו באופן עצמאי כמעט לחלוטין. כשרציתי לצייד עצמי במזון נוסף קניתי מהם גבינה או לחם, או נשארתי לארוחת צהריים של אורז ותפוחי אדמה. חלק מהמקומיים עוד משתמשים בלמות לנשיאת משאות או מגדלים אלפקות בשביל הצמר האיכותי, אבל נראה שהחמור כבר מזמן תפס את מקומה של הלמה כמוביל הלאומי והכבשה מתחרה היטב באלפקה על התואר: "ספקית הצמר של פרו".
 
 
קונדור באנדים בפרו
הקונדור, הידוע משירם של סיימון וגורפינקל "אל קונדור פאסה"  (צילום: אמיר גור)
 
עם מלך הרי האנדים
היום המייגע הסתיים לפחות בשקיעה מרהיבה ממרפסת דשא מעל מצוק תלול, בחצרו של מקומי מתבודד. למחרת שוב צניחה חופשית ללא מצנח, במורד 1,000 מ', לפני טיפוס נוסף. ביום הזה ציפיתי להגיע למעבר ינמה (4,700 מ') הגבוה ביותר בטרק הזה. מאות המטרים האחרונים מייגעים במיוחד - החמצן דליל, הגוף זועק לחמצן, הריאות מתאמצות לאסוף כמה שיותר ממנו על ידי שאיפה מופרזת של אוויר והלב עובד שעות נוספות. התוצאה: כל צעד מלווה בהתנשפות מוגזמת בעליל והדופק מואץ בטירוף. בפסגה במעבר ינמה נפלתי תשוש ליד גלעד אבנים שמסמן את המעבר. הגלעד הזה לא נבנה על ידי האינקה עבור רוחות הקאמק אלא הושאר על ידי מטיילים שקדמו לי וסימנו את המעבר עבור הבאים אחריהם.
 
אחרי שהתאוששתי והבטתי סביבי, גיליתי את נקודת התצפית המפורסמת ביותר של הטרק הזה עד כה. מעברו השני של המעבר, נפתח לפני עמק חדש, ומאחוריי העמק שממנו אני נפרד. תחושת ניצחון הציפה אותי, מלווה בציפייה. כאילו כדי להעצים את התחושה, המדרון שלפני מקושט היה כולו בפריחה צבעונית ויפהפייה. צבעי הפרחים, במיוחד צהוב וסגול, מתבלטים היטב על גבי הירוק והחום של הצמחייה שבמורד ההר.
 
 העמק הקדוש של האינקה בדרום פרו
אוויר פסגות בעמק הקדוש של האינקה בדרום פרו  (צילום: אמיר גור)
 
במעבר ההרים הרתחתי לעצמי תה מעלי קוקה, אבל כמעט הפכתי את הפינג'אן בבהלה כשצל גדול חלף מעליי. הרמתי את הראש כדי להביט בקונדור העצום שחלף קרוב אליי. אם הנשר האפריקאי אכן זכאי לתואר "מלך העופות" הרי שהקונדור הוא ללא ספק מלך הרי האנדים. זו בהחלט הייתה הפתעה מושלמת לשיאו (תרתי משמע) של הטרק. כשישבתי לשתות את תה הקוקה והבטתי בעוף האדיר הגולש אל צלע ההר שממול, לא יכולתי שלא לקנא מעט ביכולתו לדלג בדקותיים על פני העמק בו אני עתיד לצעוד ביומיים הקרובים. עם מוטת כנפיים של למעלה משלושה מטרים ומשקל שעשוי להגיע ל- 15 קילוגרם, זהו העוף הדורס הגדול ביותר בעולם ואחת הציפורים המעופפות הגדולות ביותר. הקונדורים מרבים לדאות וכמעט שאינם מנפנפים בכנפיהם (מלבד בהמראה ובתחילת הנסיקה). למעשה, זכור לי שקראתי שצ'ארלס דרווין בעצמו ציין ברשומותיו, שהביט בקונדורים במשך שלושים דקות תמימות מבלי שהנ"ל נפנפו בכנפיהם ולו פעם אחת (לא זכור לי אם דרווין ציין שהם היו במעוף בזמן שמדד, אבל הנחתי שזו הייתה כוונתו...)
 
הקונדור שלי גמע את העמק ונחת על צוק סלע מרוחק, אולי כדי להחליף את זוגתו בתורנות הדגירה, בגובה של 5,000 מטרים, ואילו אני גמעתי את התה והחילותי לרדת במורד הגן הבוטני הטבעי שגיליתי במעבר ינמה.
 
הקונדור, מלך האלפים, פרו
מלך האנדים, הקונדור, החסידה ועוף הטרף הגדול ביותר (שאינו קרוב משפחה של הנשר)
(צילום: אמיר גור)
 
מאצ'ו-פיצ'ו בכבודה ובעצמה
היומיים הבאים בטרק הביאו אותי לחיבור עם טרק סאלקאנטי (salkanty), הפופולרי מאד בקרב מטיילים בכלל וישראלים בפרט. כך, בצהרי היום השביעי למסעי, באחד המורדות האחרונים של טרק סאלקאנטי, על קו האופק, מתבלטת על פני קו המתאר של ההרים, הבחנתי בה - מאצ'ו-פיצ'ו בכבודה ובעצמה. הרגשתי שאין דרך טובה יותר ליהנות מעיר עתיקה מאשר לשמור אותה לסיומו של מסע מפרך. את אחד עשר הקילומטרים האחרונים לעבר העיירה אגואס-קליינטס (Aguas Calientes) יכולתי לדלג בעזרת הרכבת שעוברת שם תכופות. אבל אחרי 110 הקילומטרים שכבר צעדתי, החלטתי שגם את ה"גראנד פינלה" אעשה בעזרת הרגליים ועם התרמיל על הגב. וכך היה. לפנות ערב מיקמתי את עצמי באכסניית מטיילים נוחה בעיירה תיירותית למדי, עצמתי עיניים וחלמתי על טיפוס מוקדם כדי לצפות בזריחה מעל המאצ'ו-פיצ'ו. לצערי, החלום הסתיים בשעה 9:30 בבוקר, הרבה אחרי שהשמש זרחה מעל העיר האבודה של האינקה.
 
תחיית השמש בעמק הקדוש
מאצ'ו-פיצ'ו הוא האתר הארכיאולוגי המפורסם והמתויר ביותר ביבשת, כך שבטרם בואי יצא לי לשמוע סיפורים רבים ולהביט בצילומים רבים של העיר. אבל האמת ניתנת להיאמר - זה לא פגע או גרע במאום. העיר נבנתה ככל הנראה באמצע המאה ה- 15, בימים שהאימפריה הייתה בשיא גדולתה. באופן פרדוקסלי, זו העיר הכי ידועה והכי פחות ידועה מבין האתרים הרבים שהשאירה מורשת האינקה. הספרדים כנראה לא היו מודעים כלל לקיומה ומאומה לא מצוין אודותיה בכתבי היד של ההיסטוריונים בני התקופה. העיר שקעה בתהומות הזמן וכחלוף השנים נבלעה בתוך היער ההררי המקיף אותה, עד שבשנת 1911 גילה אותה חוקר אמריקאי בשם היירם בינגהאם. בדומה לטעות של קולומבוס, שחשב כי גילה את הודו כשנחת לחופי אמריקה, גם בינגהאם שגה והניח שהנה סוף סוף מצא את המעוז האחרון של בני האינקה.
כתבה על חוויות בחוף הדרומי של פרו
 
מאצ'ו פיצ'ו פרו
מאצ'ו-פיצ'ו - נכס שימור מורשת עולמית של אונסק"ו ואחד משבעת פלאי תבל ה"חדשים"
(צילום: אמיר גור)
 
כשישבתי בחלקו העליון של האתר, בנקודת התצפית הקלאסית המשקיפה על פסגת הואינה-פיצ'ו, תהיתי אם אחותה, צ'וקיקיראו, תיראה כה מרשימה כשיסיימו לחשוף אותה. איכשהו, פקפקתי בזה. מנקודת מבטי המוגבהת בדרום האתר, הבחנתי שהעיר מתחלקת לשני חלקים משני צדיה של כיכר דשא מרכזית. "הצד המערבי", כך הסביר מאחורי באנגלית שבורה מדריך תיירים לקבוצה של קנדים בגיל פרישה, "כולל את מרבית האתרים הדתיים והטקסיים, והצד המזרחי הוא אזור המגורים, פחות או יותר. מולי פסגת הואינה-פיצ'ו ומאחור מתנשאת הרבה יותר גבוה, פסגת מאצ'ו-פיצ'ו ועליה מתנוסס דגל ענקי. כעת, בואו נצעד לעבר מקדש השמש".
 
"בואו נצעד", חשבתי לעצמי והשתרכתי אחרי הקנדים לכיוון המקדש. גרם מדרגות תלול במעלה גבעה קטנה הוביל אותנו לאתר המעניין ביותר בעיר, לטעמי. בראש הגבעה הזו, מסתבר, מונח סלע מוזר למראה, שהוא אולי החשוב ביותר באתר כולו, ובפי האינקה הוא נקרא "סלע אינטי-הואטאנה" (Intihuatana). מאמינים שהוא שימש כשעון אסטרונומי לתצפיות על השמש, כדי לקבוע מתי הימים מתחילים להתארך והקיץ קרב. "למעשה", שמעתי את המדריך אומר, "זה היום". הצצתי בשעון וראיתי את התאריך: ה- 21 בחודש יוני! היום הארוך ביותר בשנה! תכננתי להעמיד את המדריך על טעותו שמכאן והלאה הימים דווקא יתקצרו, אבל אחד הקנדים הקדים אותי. גם אני וגם הקנדי המבולבל שכחנו שאנו חיים בחצי הכדור הצפוני ואילו בפרו של האינקה, המצויה בחציו הדרומי של העולם, דווקא ה- 21 ביוני הוא היום הקצר בשנה, וממנו והלאה הימים אכן מתארכים. בשביל היום הזה ממש, אותו היום בו ביקרתי אני את האתר, נועד המכשיר שחצוב בסלע האינטי-הואטאנה. צירוף מקרים בר מזל: אין כמו לבקר במאצ'ו-פיצ'ו ביום שלמענו נוצר האתר החשוב ביותר שבה. מרוצה מהתגלית החדשה, השארתי את הקנדים ופסעתי למטה, לעבר הכיכר המרכזית ולהמשך אחר צהריים של שוטטות בעיר. האמת, שהאתר כה גדול ומסועף שהרגשתי שיכולתי בקלות להעביר בו יותר מיום אחד, אבל אחרי שמונה ימים של צעידה כבר הייתי מותש. בנוסף, ההבנה שכעת ה- 21 ביוני הובילה אותי למסקנה הבלתי נמנעת שבעוד שלושה ימים, אם כן, יחגגו בקוסקו את חג אינטי-ריימי (Inti-Raymi משמעות השם, בתרגום חופשי "חג השמש") - הפסטיבל הכי נחשב בפרו, וכדאי להקדים להגיע לקוסקו לקראת החגיגות שיחתמו את מסעותיי בעמק הקדוש ובארץ האינקה.
 
 חגיגות חג השמש במצודת סקסייהואמן בפרו
ההמון החוגג את "חג השמש" במצודת סקסייהואמן  (צילום: אמיר גור)
 




 
פסטיבל השמש אינטי-ריימי
שלושה ימים אחר כך, ישבתי על גבעת דשא בין אלפי אנשים מעל שרידי מצודת סקסייהואמן (Sacsayhuamán) הסמוכה לקוסקו ומשקיפה עליה ממעל, וחיכיתי לאירוע המרכזי שיתחיל, בגרסה המודרנית של טקס שנחוג בקוסקו כבר למעלה מחצי מילניה (למרות שכנראה לא ברציפות). טקס האינטי-ריימי האחרון שנכח בו קיסר אינקה אמיתי, נחוג ב- 1535, לאחריו הכובש הספרדי והכנסייה הקתולית אסרו על קיום הפולחן. ב- 1944 בוצע לראשונה שחזור של הטקס, שכולל הוצאת לב של למה בעודה בחיים (לפחות עד לחלקו הזה של הטקס), אל מול עיניי הקהל, על פי רשומות של היסטוריון ספרדי שתיאר את הטקס האותנטי.
 
השחקנים בשחזור הם אינדיאניים בני המאה ה- 20. כיום, הטקס המרכזי ב- 24 ביוני, הוא שיאו של שבוע של חגיגות פרועות ברחבי העיר, פסטיבל צבעוני והמוני לכבודו של אינטי, אל השמש ואביו של קיסר האינקה הראשון. כמו בטקס המקורי, השחקנים מגלמים את קיסר האינקה, שר הצבא שלו ובכירים אחרים בממשל. בנקודת השיא של הטקס מובאת למה לבמה המרכזית, תחליף הולם לנערה שהייתה בטקסים המקוריים.
 
הכוהן שולף את ליבה מקרבה, וה"אינקה" מניף לב נוטף דם לעיניי הקהל. האם הלב הזה יצא הרגע מתוך גופה של למה חיה ובועטת או לא, היה קשה לי לקבוע מנקודת מושבי שעל הגבעה. אמנם זהו שחזור בלבד, טקס המוני ותיירותי, אבל בעצם גם חגיגה מקומית, חג לאומי שמכבד מסורת עתיקה של עם מפואר שממלכתו נכחדה אבל השאירה מורשת נכבדה. וחוץ מזה, זה היה טקס צבעוני ומרהיב שהשאיר לי טעם טוב לסיום מסע של חודש סביב העמק הקדוש של אימפריית האינקה.
 
חגיגות חג השמש במצודת סקסייהואמן בפרו
מלך השמש (או לפחות שחקן המגלם דמותו) בטקס "חג השמש" בסקסייהואמן
(צילום: אמיר גור)

מידע נוסף
בתי מלון בפרו - השוואת מחירים והזמנות

כתבות העוסקות בהיסטוריה ובתרבות של פרו
ההיסטוריה של פרו
קווי נאסקה ואוצרות התרבויות העתיקות של פרו
פרו - פייסטה ללא הפסקה

כתבות נוספות על טרקים וטיפוס הרים 
10 יעדי טרקים מומלצים
קורדיירה-בלאנקה, מסע ברכס הלבן

טרקים בפרו בוליביה ואקוודור
קרחון פסטרורי - המקום הגבוה ביותר אליו הגעתי
טרקים בארגנטינה
טרק בפארק הלאומי טורס דל פיינה

טרק השיניים של נווארינו (צ'ילה)
טרק צלב הימים (צ'ילה)

כתבות נוספות על פרו
לימה - רומא של דרום אמריקה
אתרים ויעדים מרכזיים בפרו





אמיר גור
 
אודות הכותב
אמיר גור - מוביל ומדריך טיולי צלילה ושייט בחברה הגיאוגרפית, ומתאים תכניות טיול לקבוצות ולמטיילים עצמאיים. ביולוג ימי בהכשרתו, כתב וצלם תת-ימי, מחבר הספר "מתחת למים - 44 אתרי צלילה בישראל" וכותב בלוג צלילה עתיר תוכן. 

אמיר עונה לשאלותיכם בפורום מומחי תיירות
לקריאת כתבות נוספות של אמיר








מספר צפיות: 13145
2267