פייסטה בארצות האנדים שבדרום אמריקה, היא חגיגה, אליה מגיעים מאות ולעתים אלפי אנשים, שהיטלטלו למקום במשאיות רעועות.
איך אפשר לתרגם את המילה פְיְיסְטָה (Fiesta)? איך אפשר לקרוא בעברית להמון בני אדם, בפנים צרובות שמש, מצטופפים בכיכר לבושי מחלצות? איך אפשר להגדיר במילה מדויקת, זקנים, ילדים, נשים וגברים, המתחפשים בשלל צבעים ומסכות? איך אפשר לתאר את חגיגת הצבעים המתפרצת הזו ואת הסרט האנושי הדמיוני כמעט, כמצטרפים אליהם מוסיקה הבוקעת מרמקולים, שתייה לשכרה בצהרי יום, תלבושות מוזרות, פריקת עול ותפילות?
איך אפשר לתאר את חגיגת הצבעים המתפרצת הזו ואת הסרט האנושי הדמיוני כמעט? (צילום: חסקין)
מילולית, פייסטה היא חגיגה, שמקורה דתי, להבדיל מפֶרְיָה (Feria), שהיא בעצם יריד.
פייסטה בארצות האנדים שבדרום אמריקה, היא חגיגה, אליה מגיעים מאות ולעתים אלפי אנשים, שהיטלטלו למקום במשאיות רעועות, אוטובוסים מקרטעים וטנדרים מתפקעים מכמויות האנשים שעליהם. הם יורדים מכלי הרכב בהמוניהם, עמוסים בצרורותיהם, נשותיהם מהדסות בהילוך האופייני רק להן, ילדים הבולעים בתאווה דברי מתיקה ואבות המתחילים לשתותמוקדם מדי לדעת נשותיהם. יפה להתבונן בהם, לבושים בבגדים האופייניים לכל כפר וכפר, כשנשותיהם מתעטפות במָנְטָה השונה מכפר לכפר. לעתים מָנְטָה הוא אריג העשוי במכונה וצבוע בצבעים כימיים זוהרים ולעתים זו עבודת רקמה, מלאכת מחשבת של ממש, שעלותה כמו משכורת דו חודשית.
הם פוסעים חגיגית, כשברקע נשמעת מוסיקה רעשנית מרמקולים, המורכבת משילוב בלתי אפשרי של כלי נגינה אנדיניים, כמו הקֶנָה (חליל מעוגל), טָרְקְה (חליל מרובע), סָמְפּונְיה (חליל פאן), צָ'רָנגו (כלי מיתר המזכיר מנדולינה, העשוי במקור משריון של ארמדילו) ולצדם חצוצרות ותופים, בבליל מוזיקלי שקצת קשה לעיכול למי שלא מורגל בו.
מנגנת בחליל הפאן - סאמפוניה בחגיגות חסוס דל גראן-פודר (צילום: יובל נעמן)
חלון ראווה אנתרופולוגי
בהרי האנדים של פרו ובוליביה, דרומית לקו המשווה, יולי ואוגוסט הם שיאה של עונת החורף. התקופה הקרה והיבשה. החורף המגיע, מבטיח ימים רצופים של שמיים נקיים מעננים, הווה אומר אומר שמש קופחת בימים וקור מקפיא איברים בלילות ובבקרים. זהו כנראה הזמן המתאים יותר לקיום החגיגות העליזות והצבעוניות של תושבי האנדים. בתקופה זו , בה הדרכים כבר אינן מלאות בוץ והעונה החקלאית טרם החלה, נוהרים הכפריים לאירועים העונתיים, שם נשפך אלכוהול בכמויות מסחריות, דוכני מזון מוקמים בכל פינה, להקות משמיעות מוזיקה קיצבית ונערות רוקדות בשלל תחפושות.
הפייסטה איננה רק שמחת עניים, המטביעים את צער חייהם בכמויות ענק של צ'יצָ'ה (Chicha, בירה מקומית עשויה מתירס), אלא גם חלון ראווה אנתרופולוגי לסבך האמונות הרווחות, ברכסים המושלגים או ברמות סחופות הרוח של בוליביה ופרו. בפייסטה אפשר לחזות בפולקלור המקומי במיטבו. למרות הפיתוי, אין לראות בתלבושות, במסכות ובריקודים, מורשת ילידה, פרה קולומביאנית, אלא בעיקר את תוצאותיו הדומיננטיות, הטוטליות, של הכיבוש הספרדי.
המטביעה את צער חייה בכמויות ענק של צ'יצָ'ה - בירה מתירס (צילום: יובל נעמן)
מתנות יקרות מחליפות ידיים
עד לפני כמעט חמש מאות שנה שלטו באזור האנדים אנשי האינקה, בנו של השמש. המלך ניהל את טקסי הפולחן לאל השמש בחודשים יוני ודצמבר, חודשי המעבר וההשתנות של השמש. הימים הקצר והארוך בשנה נחשבו לימים רגישים והחגיגות דאגו לחיזוקם. הטקסים נערכו בקוּסְקוְ הבירה ברוב פאר והדר, בעיקר בקוֹרינְקָצָ'ה(Corincacha) , המקדש הגדול לאל השמש. נציגים מכל רחבי הממלכה הגיעו ומנחות יקרות בידיהם, מתנה לאל השמש ולבנו מלך האינקה. עדרי לאמות (Lamas, מבוטא ייאמות) ואלפקות, צדפות צבעוניות, אריגים מעשי מחשבת, פסלי זהב וכסף וכנראה גם... ילדים. המלך מצדו השיב להם במתנות יקרות, בקרקעות, ולעיתים אף בנשים יפות, פילגשים לשליטי המחוזת. כך, לאורך השנה, נערכו חגיגות שונות:בספטמבר, חגגו ברוב עם את חגה של המלכה, המזוהה עם הירח, בן זוגו הלילי של השמש. בחודשים נוספים חגגו גם לאבות הקדמונים, לכוכב נגה, לברק, לרעם, לשביל החלב ולקשת בענן. כמו כן נערכו חגיגות שציינו ברוב הדר את ראשיתן או סיומן של העבודות החקלאיות השונות. כמו בתרבויות אחרות, זוהתה פוריות האישה עם פוריותה של האדמה ופולחן האלים התערבב עם הודיה לאדמה ואלה נחגגו ברוב עם, בליווי מנגינה ומחול.
מקדמת דנא עבדו תושבי האנדים את כוחות הטבע, שנים רבות לפני שמלכיהם כונו בשם "אינקה". הם עבדו את גרמי השמים, כמו ההרים, שהיו בעלי נשמה משל עצמם והשגיחו על בני האדם, שמרו עליהם וסייעו להם לעבד את שדותיהם. מעת לעת, כאשר סטו תושבי האנדים מדרך הישר, הזכירו להם האלים כי אינם אלא אורחים לרגע על האדמה הזו. מעת לעת היתה מגיעה תזכורת קטלנית בדמות מפולות סלעים, גלשונים (מפולות שלג), שיטפונות, ברקים קטלניים, התפרצויות געשיות, ואחת לכמה שנים גם זרם "אל-ניניו", אותו זרם ים חמים, המשנה את האקלים בצורה קיצונית. כך נוכחו בני האדם, שוב ושוב כי האלים היו קיימים הרבה לפניהם. הקורבנות הרבים של אותן תזכורות איומות, נחשבו לזעקת האלים, שקראו לאיזון האדם עם הטבע, עם אמא אדמה.
תפילת בן אל השמש - האינקה, הקורא לאביו בחגיגות האינטי-ראיימי בקוסקו (צילום: יובל נעמן)
התמזגות האלים עם הקדושים
כאשר הגיעו לכאן הספרדים במאה ה- 16, הם רצחו את מלך האינקה, כבשו את קוסקו הבירה ובצורה שיטתית ומאורגנת, שרפו את מקדשי השמש, ניפצו את פסלי האלים השונים, ויותר מכל עסקו בביזת הזהב והכסף הרבים שנועדו לחלות את פני האלים. בכל מקום בו היה מקדש, הקימו הכובשים במקומו כנסיה או מנזר. על הריסותיו של כל מזבח נעצו צלב. את המומיות של האבות הקדמונים, אותם עבדו בני האינקה, הם ביזו, ניפצו ושרפו, על שלל הכלים והמנחות היקרות שהיו עימם. הם רצחו את הילידים כדי להציל את נשמתם. ברחבי האנדים נבנו כנסיות, נערכו הטבלות המוניות ועקרונות הנצרות הקתולית התפשטו עד לכפרים הנידחים ביותר.
הילידים קיבלו על עצמם, מי בהסכמה ומי בכוח, את דתם של הכובשים. סביר להניח שביום היה הקָמְפֶּזינוֹ (כינוי ליליד הכפרי) מתפלל לקדושים הנוצריים ובלילה לאלי הטבע. עם הזמן חל מיזוג בין אלה לאלה, וכך דמותו של האל הבורא וירָה קוֹצָ'ה (Viracocha) תמזגה בזו של ישו, ואילו אמא אדמה, פאצ'אמאמא (Pachamama) קיבלה ביטוי נוצרי בדמותה של הבתולה מריה.
אם עד להגעת הספרדים, היה לכל כפר באנדים אל מקומי, ששמר על אנשי הכפר, הרי שאחרי התפשטות הנצרות, אימץ כל כפר לעצמו קדוש נוצרי, שמילא את תפקידו של אותו אל. פעמים רבות היה זה הפטרון של אותו יום בו הגיעו הספרדים אל הכפר. מאז חלפו כעשרה יובלות. הילידים רואים עצמם כקתולים נאמנים ורבים מהם התערבבו בספרדים בקשרי תרבות ודם.
כתבה על חגיגות הממצ'ה כרמן בפאוקרטמבו
בני תערובת המחפשים את זהותם
כיום, היחס לספרדים מורכב ומעורב. הם אלה שהביאו את השפה, את הדת, את מרבית מרכיבי הזהות. אפילו שפת האינקה, הקֶצ'וּאָה, הופצה עלי יד הספרדים שהפכו אותה ל"לינגווה פרנקה". אפילו התלבושות הצבעוניות שמגדירות להפליא כל כפר וכפר, לידתן בהנחיות נוקשות שהנחיתו הכובשים. מאידך, הספרדים חיסלו את מרבית האוכלוסייה המקומית, מי בהתעמרות ומי במחלות, עשקו את רכושה ולמעשה מוטטו את המבנים החברתיים עליהם הושתתה אוכלוסיית הילידים. הפולחנים העתיקים לאלי האנדים, חגי הטבע והחקלאות, פסטיבלי השמש והירח, כל אלה היו אסורים בזמן הכובש הספרדי. במקומם חגגו את החגים הקתוליים לישו, הבתולה והקדושים השונים. הספרדים, אלה שנותרו ואלה ששבו לארצם, הותירו ביבשת האומללה צלקות שלא ימחו, מכרות מדולדלים ובני תערובת רבים המחפשים את זהותם.
יותר מאוחר, כאשר עזבו הספרדים, לא היה באופנה להיות "אינדיאני", כולם ניסו להבליט את החלק הלבן של עברם והחגיגות המקוריות נזנחו או נשכחו. עד לפני כמאה שנה, עשרות שנים לאחר קבלת העצמאות, ה"בון טון" היה להיות ספרדי. בעשרות השנים האחרונות, מבליטים המקומיים, דווקא את מוצאם האינדיאני, גם אלה ששמם ספרדי ודמם של אבותיהם הכובשים ניכר בפניהם.
עבור רבים, הקדושים הנוצרים הם התגלמויות נוצריות של אלי האנדים, האלים האחראים על ההרמוניה שבין האדם לבין הטבע. על כך מודים אנשי האנדים בתפילות ובחגיגות. בכל כפר מקדישים יום חג לכבוד הפטרון השומר על הכפר ומודים לו ודרכו לאל אינקאי קדמון, על חסדו בשנה החקלאית שחלפה.
מעט נותר ממה שהיה קיים בפרו טרם בוא הספרדים ואת מה שנותר, יש להתאמץ כדי לזהות. ובכל זאת, בעיניים רגישות, אפשר לנסות ולהסיר את המעטה הקתולי-ספרדי ולאתר את השורשים הפרה קולומביאניים הרוחשים תחתיו כמו גחלים.
השורשים הילידיים נוכחים גם בפולקלור, שקשה לדעת איך נראו היו טרם שדרכה כף רגלי הספרדים ביבשת, טרם שהפכה ללטינית. דומה שיש כאן לא רק תערובת שלל חגיגות נוצריות קתוליות עם חגי טבע ופולחנים לאלי האנדים הקדומים, אלא תרכובת של ממש, ואיש אינו יכול או רוצה להצביע על המקור לחגיגות, כולם עסוקים בהוויה, לשתות ולשמוח.
תחפושת פסטיבל, המגלמת את הפנינסולארים הלבנים בהרי האנדים - חגיגות בפאוקרטמבו (צילום: גילי חסקין)
פייסטה במסכה
כמעט בכול פייסטה, נראות מסיכות מסוגים שונים, רובן בדמויות נלעגות של הכובש הספרדי, מרביתן ארוכות אף, חלקן כחולות עיניים. לעתים, מתחת למעטה הספרדי וללגלוג עליו, מבצבצים פולחנים פרה קולומביאניים, ניסיון לשחזר מה היה כאן טרם שהתחילה הקולטוריזציה המאולצת הגדולה ביותר בתולדות האנושות.
למסכה יש תפקיד חשוב בפייסטה האנדינית, כמו בכול קרנבל. המסכה אינה רק מסתירה את זהותו של החובש אותה, אלא מאפשרת לו, לפרק זמן קצוב, להיות מישהו אחר. אדם שאף פעם לא יהיה. או אולי דווקא להתחבר לחלומות כמוסים, להוויה אלטרנטיבית, לזהות נסתרת שלו, שהוא אינו מעז להחצין בדרך כלל.
בקרב מטיילים מקובל להתרפק על העבר, שהיה מוצלח בהרבה טרם "התקלקל" על ידי המודרניזציה והתיירות. תחושותיי שדווקא ההפך הוא הנכון. בשנים האחרונות, במסגרת גל ה"חזרה למקורות" השוטף את העולם, חודשו חגים ופסטיבלים רבים, אשר כמעט נעלמו מן העולם. חגים אשר עד לא מזמן נחגגו רק בכפרים נידחים ומנותקים, אליהם כמעט ולא הגיעו הכמרים הספרדים, החלו נחגגים בערים הגדולות ברוב עם. חגיגות נוצריות אשר נחגגו מאז הגעת הספרדים, אימצו מוטיבים מקומיים והפכו לחג מקורי אנדיני. כך למשל חגה של הבתולה מקופקבנה (Copacabana) שנחוג בחודש אוגוסט, על שפת אגם טיטיקקה בבוליביה; בחודש בו מתחיל עיבוד השדות והחריש באנדים.
המסכה אינה רק מסתירה את זהותו של החובש אותה, אלא מאפשרת לו,
לפרק זמן קצוב, להיות מישהו אחר (צילום: גילי חסקין)
חגיגות הבתולה מקנדלריה
במקור, על שפת אגם טיטיקקה, חגגו את חגה של הפאצ'מאמה, אלת הפיריון, אמא אדמה. בחודש זה היו מעלים קורבן לאמות רבות וקוברים אותן בשדות, כמתנה לפאצ'מאמה. מעט לאחר הגעת הספרדים התגלתה הבתולה מריה לתושב האזור, וביקשה שיקים לה אתר פולחן על שפת האגם. וכך נבנתה כנסייה לבנה ומפוארת על שפת האגם, אליה עולים לרגל מיליוני אנשים מכל רחבי בוליביה. המבקרים מביאים עימם מינייטורות של בתים, מכוניות, פרות ומשאיות בתקווה שהבתולה תעשה עבורם נס והם יזכו לכך במציאות. בשנים האחרונות החלו להביא ערימות של דולרים קטנים מנייר, על מנת לזכות בהם במשך השנה.
כך הפכה הבתולה מקופקבנה, התגלמותה הנוצרית של אלת האדמה והפיריון, לפטרונית הראשית של בוליביה. בדומה לה, החגיגות לכבודה של הבתולה מקנדלריה (Virgen del la Candelaria) הנחגגות בפונו מדי שנה בחודש פברואר. כך החגיגות לכבוד הבתולה מאורוקופיניה (Virgen del Urucupiňa) המושכות אלפי חוגגים וסקרנות לקוצבמבה מדי חודש אוגוסט, וכמובן הדיאבלדה(Diablada) , חגיגות השטן המתקיימות באוֹרוּרוּ בחודש פברואר.
במאי נערכת חגיה מיוחדת באזור קוסקו שבפרו, לייתר דיוק למרגלות רכס האוזנגטה(Auzangate) , שפסגותיו המושלגות נישאות לגבהים של 6,000 מטרמעל פני הים. הפייסטה של קויוריטי (Qollyority) היא חגיגה הררית מיוחדת, המוקדשת לכוכב השחר, וונוס בלשוננו. אלפי כפריים צועדים בלבוש צבעוני תוך שירה וריקודים.
החגיגות לכבוד הבתולה מאורוקופיניה (צילום: גילי חסקין)
חגיגות "קוֹרְפּוּס כְּריסטי"
באפריל חוגגים בכל רחבי האנדים את חגיגות קוֹרְפּוּס כְּריסטי(Corpus Cristy) . בערים ההרריות יוצאים חוגגים רבים, חדורי להט דתי, מן הכנסיות השונות ומובילים בשיירות ארוכות, על גבי בהמות, את צלמי הקדושים השונים, ובראשם כמובן את פסל ישו הצלוב. החוגגים מתקבצים בעמק, בגובה של 4,600 מטר, שם הם עורכים מיסה נוצרית גדולה. אך בלילה, כאשר יכבו הנרות בכנסייה, יוצאים הנועזים שבהם ומטפסים הקרחונים הנישאים. נציגים בודדים מכל כפר יעלו לפסגה ויביאו עימם עם עלות כוכב השחר, גלידי קרח, עבור אנשי קהילתם. אלה הם על פי האמונה העתיקה, מים קדושים ומרפאים מקרחון של נשמת ההר הגדול, הר שפעם, טרם הגיעו הספרדים ופסלונים בידיהם, היווה מקום מקודש, ווקה (Waka) בלשונם, אולי אפילו אל. אני מאמין שעבור רבים מהם, הוא עדיין כזה, בעל כוח וכבוד משלו, לצד האלים החדשים שהביאו עימם הלבנים.
התכנסות המונית בימי החגיגות (צילום: גילי חסקין)
פסטיבל השמש
ב- 24 ביוני חוגגים בקוסקו, בירת האינקה, את פסטיבל השמש או אינטי ראיימי (Inti Raimi) בשפת הקֶצ'וּאָה, שפתם המקורית של תושבי האנדים. זהו אולי הפסטיבל החשוב ביותר בפרו, גם אם לא הארוך הסוער או הצבעוני מכולם, אך יותר מכולם, הוא מסמל את החזרה לעבר האינקאי הנכסף, לפולחן השמש.
הקהל, בני האינקה, הצופים בחגיגות האינטי-ראיימי מעל חומת סקסייווימן (צילום: יובל נעמן)
כמעט כל יום חג
יש עוד הרבה פייסטות שלא מניתי כאן. לפייסטות אחדות טרם הגעתי. ישנן כמה שוודאי טרם שמעתי עליהן. כל כפר ומנהגיו, כל עמק ותאריכי החריש והקציר הנכונים לו על פי האקלים השונה כל כך ממקום למקום בהרי האנדים. לכל כפר יש את הקדוש הנוצרי או האל העתיק המגן עליו ויום חגו של הכפר הוא יומו של אותו קדוש. כך, כמעט לכל אורך השנה אנו זוכים לחגיגות צבעוניות באנדים. אלו הם ימי חג של אכילה ושתייה, זלילה וסביאה, שחרור והודיה לאלים על חסדם בשנה שעברה, כמו גם בקשות ליבולים בריאות פריון ופרנסה בשנה הזאת.
לשילוב של אלכוהול עם המוסיקה, יש תפקיד מרכזי ביצירת האקלים התרבותי, המאפשר למקומיים קשיי היום את פורקן היצרים הזה. דבר השובר את שגרת היום-יום המעיקה והחדגונית, ומזמן עבור הילידים כמה ימים של פריצת גבולות ושחרור לחצים.יש לפייסטה תפקיד חשוב דווקא בשמירת הסדר החברתי. הוא מאפשר למקומיים "לשבור את הכלים" בצורה מאורגנת. יש כאן אפוא עידון של לחצים, ניתוב של תסכולים. לאחר יומיים או שלושה של פייסטה, אחרי שתייה רבה וריקודים לרוב, ישובו כולם לבתיהם עייפים ומחייכים.
כך בהרי האנדים, למרות מצוקת הקיום, למרות המציאות והתנאים הקשים, שמחת החיים והאמונה הדתית נותנות לאנשים כוח להמשיך הלאה לעוד שנה חקלאית קשה, בציפייה לשובו של מלך האינקה, או עד אז, לפחות לציפייה לפייסטה של השנה הבאה.
בכול טיול לבוליביה או פרו, מומלץ מאד לכלול לפחות פייסטה אחת, חוויה פולקלוריסטית מאין כמותה. עם הזמן למדתי שראוי לתכנן טיול, בין היתר בהתחשב במועדה של פייסטה ואפילו לחצות מרחקים ארוכים לשם כך.
מחבר המאמר עם החוגגים (צילום: גילי חסקין)
.jpg)
.jpg)
.jpg)
טיול עצמאי לדרום אמריקה לחצו לרשימת היעדים »
