איפה הן הנזירות כולן?
העיר ארקיפה ומנזר סנטה-קטלינה
מאת: רונית אתרוג

מנזר סנטה-קטלינה נמצא בעיר ארקיפה, שבדרום פרו, העיר השניה בגודלה ואחת הערים היפות בפרו.

כעיר גבוהה ומוקפת הרים, ארקיפה שימשה כמרכז תרבותי, מסחרי ופוליטי חשוב בתקופה הקולוניאלית הספרדית. בניינים רבים נבנו בסגנון זה - שתי קומות המקיפות חצר פנימית, שבמרכזה מזרקה מפוסלת. חזיתות הבתים, הן אל פני הרחוב והן לחצר, נחצבו בקפידה ומתגאות בפיתוחי אבן מרהיבים. כיום משמשים רוב הבניינים כמשרדים או בנקים ועדיין שומרים על הדרם.

ארקיפה - אחת הערים היפות בפרו (צילום: karlnorling)

במרכז העיר, כמו בערים אחרות בפרו, נמצאת הכיכר המרכזית פלאסה דה ארמאס (Plaza de Armas) המסוגננת, ובה גינה וספסלים אל מול הכנסייה המרכזית (הקתדרלה).

במעלה הרחוב - מנזר סנטה-קטלינה -”העיר האחרת”.

המנזר הצבעוני סנטה-קטלינה (צילום: Jialiang Gao)

יעדים בכתבה: העיר ארקיפה (A), מנזר סנטה קטלינה (B) והר הגעש אל מיסטי (C)

  טיולי אקטיב - אופניים והליכה לחצו לרשימת יעדים »
  טיול עצמאי-מאורגן באפריקה לחצו לרשימת ההצעות »
  טיולי טריפולוג'י – ג'יפים, טרקים ומשפחות לחצו לרשימת ההצעות »

עיר בתוך עיר

מנזר סנטה-קטלינה (Monasterio de Santa Catalina) הוקם ב-1580, שופץ והורחב במשך השנים, עד שבמאה השבע עשרה הפך לעיר בתוך עיר, סגורה ומבודדת מהעולם, מספקת צרכי עצמה, ובה רחובות הנושאים שמות ספרדיים. בזמנים ההם נהוג היה שכל משפחה מקצה את אחד מבניה או בנותיה לשרות הכנסייה. הגברים הפכו לאנשי כמורה והנשים לנזירות. לפחות בת אחת מכל משפחה עברה לחיות במנזר. סנטה-קטלינה יועד ושימש כאכסניה לנשים בלבד, נוהל ותוחזק על ידי נשים. נערה שהחליטה (או שהחליטו בשבילה) להיות נזירה ובחרה בסנטה-קטלינה, התגוררה בתחילה במגורי המתלמדות לתקופה של שנה לפחות, הזמן הדרוש לה על מנת להחליט האם חיי הפרישות שבמנזר מתאימים לה. המשפחה שלחה את הנערה עם משרתת אחת לפחות וכן מימנה את כל הוצאותיה.

במידה והנערה אכן בחרה בחיי נזירות, נבנתה לה יחידת מגורים שכללה חדר ובו מקום למיטה, שולחן ופינת תפילה, חדר נוסף למשרתת ופינת מטבח. נשים שלמשפחתן לא היו האמצעים לבנות יחידות דיור שכאלו, גרו בנפרד, בבתים שניבנו מכספי תרומות. לא היו שירותים והן השתמשו בעביטים (סירי לילה). אולם מתחת לכל ה”בתים” היתה מערכת ניקוז, שהוציאה את השפכים אל מחוץ למנזר, לנהר.

נערה שהצטרפה למנזר לא יצאה ממנו יותר עד יום מותה. הקשר עם העולם החיצון, התקיים רק בביקורים בחדרי ביקור מיוחדים, כששבכה מפרידה בין המבקרים והנזירות. כל ביקור היה בנוכחות אם המנזר המפקחת. הנזירות הקדישו את זמנן בעיקר לתפילות, ובמקביל עסקו ברקמה, נגינה ושאר מלאכות שנחשבו הולמות את מעמדן, וכן לימדו את הנזירות המתלמדות מלאכות אלו. את הקשר עם העולם שמחוץ לכותלי המנזר קיימו המשרתות, שהיו אחראיות על הקניות.

חצר פנימית, צבעונית, במנזר סנטה-קטלינה (צילום: יובל נעמן)

מנזר במנהרת הזמן

המנזר נשאר ב"ימי הביניים" בזמן שהעיר והעולם התפתח סביבו. רק בשנות השבעים של המאה העשרים החליטו הנזירות "לישר קו" ולהתקין מים זורמים וחשמל. מכיוון שלא היה לכך מימון, נפתח חלקו של המנזר למבקרים, שזוכים לראות את העולם הקולוניאליסטי הספרדי, כמו במנהרת הזמן.

המנזר נשמר בשלמותו ואפשר להתרשם מאורח החיים שהתנהל בסבך הרחובות שלו. ציוד החדרים הפרטיים, המשקף את עושר המשפחה: כלי החרסינה הסינים, ציורי המיניאטורות, ארגזי הכלים המעוטרים, מיטות האפיריון. במכבסה שורה של כדי חרס ענקיים שקוטרם למעלה ממטר, הבריכה - מקום הרחצה, שנעשתה פעם בשבוע בלבוש מלא. המטבח המשותף, הנרחב, שנבנה לאחר שירד המנזר מגדולתו והופסקה שיטת המשרתות האישיות. המטבח, אשר שרת את כל דיירות המנזר, מכיל פומפיות, קומקומי מתכת, סירי אוכל, מטהרי מים מאבן, מלכודות עכברים ועוד.

מטבח המנזר (צילום: Stevage)

הגבר היחיד במנזר

במרכז המנזר נמצאת קפלה, בה בילו הנזירות את מרבית זמנן בתפילה והודיה, או בווידוי על חטאיהן, באזני הכומר המוודה -הגבר היחיד שנכנס למנזר.

גם כיום מתגוררות נזירות בסנטה-קטלינה, אך אזור מגוריהן סגור למבקרים, ואלה חולקים עימן רק את השקט והשלוה השוררים בו.

לא נותר אלא הרהור חולף: האם באמת בתקופה שהברירה בפני הנשים היתה להתחתן בשידוך הולם או להישאר בבית ההורים ולסעוד אותם בזקנתם, עדיף היה לבחור בחיי נזירות בעולם שהוא שקט ושלו, שהזמן בו מוקדש לתפילות, צום, סיגופים ועבודות “היאות” לנשים?

מידע למבקר

המנזר פתוח לכניסה בין 09:00-16:00 (יציאה עד 17:00).
דמי כניסה 25 סולס
במקום יש שירותים וחנות מזכרות, וניתן למצוא מדריכים דוברי אנגלית וספרדית.
ארקיפה מקושרת אווירית עם לימה וקוסקו, וכן מקושרת בכביש ורכבת לכל יעדי דרום פרו.

הנוף הנשקף מחדר נזירה במנזר סנטה-קטלינה (צילום: יובל נעמן)

העיר ארקיפה וסביבתה

העיר ארקיפה (Arequipa) שוכנת למרגלות הר הגעש אל מיסטי (El-Misti), בגובה 2,325 מטר מעל פני הים, ומכאן שמה: ארי-קיפה (בשפת האימארה "ליד הפסגה"). העיר בנויה מאבן געשית בהירה, הנותנת לעיר את כינוייה - העיר הלבנה (La Ciudad Blanca).

ארקיפה המודרנית הוקמה על ידי הכובשים הספרדים ב-15 באוגוסט 1540. עד מהרה הפכה העיר לעיר ספרדית ביותר בפרו. ההשפעה הספרדית ניכרת גם כיום בארכיטקטורה הקולוניאלית של העיר. עם זאת, מאז שנות ה-40 של המאה ה-20, החלו להגיע אליה תושבים כפריים, והמאזן הדמוגרפי החל להשתנות בכמה משכונותיה.

במהלך השלטון הספרדי ובשנים הראשונות שלאחר עצמאות פרו הייתה ארקיפה מבודדת יחסית, ואולם חנוכת מסילת הרכבת לטאקנה ב-1870 פתחה נתיב מסחר חדש עם האוקיינוס השקט. בשנות ה-30 של המאה ה-20 נפתח הכביש המחבר את העיר עם הדרך הפאן-אמריקנית, והדבר חיזק עוד יותר את העיר.
לינה בעיר ארקיפה | כתבה על נערת האלפקות מקניון קולקה

ארקיפה - ארכיטקטורה קולוניאליסטית והרבה מוזיאונים וגלריות (צילום: DocSlyper)

ארקיפה ניזוקה קשות בשתי רעידות אדמה - האחת בשנת 1868 והשנייה ב-23 ביוני 2001, אז הייתה עוצמת רעידת האדמה 7.9 בסולם ריכטר.

בדצמבר 2000 הכריז אונסק"ו על המרכז ההיסטורי של ארקיפה כאתר מורשת עולמית. הארגון קבע כי המרכז ההיסטורי הוא דוגמה לארכיטקטורה המשלבת בין מוטיבים אירופיים למקומיים, ומושפעת מהנוף הסובב את העיר.

עם המבנים האופייניים לעיר נמנים פרט למנזר סנטה-קטלינה, גם ארמון גוינצ'ה (Goyenche) וקאסה דל מוראל. הכיכר המרכזית בעיר, פלאסה דה ארמאס אף היא אתר תיירות פופולרי.

מוזיאון האוניברסיטה הקתולית מציג, בין מאי לנובמבר, מומיה המכונה חואניטה. מדובר במומיה של ילדה שנחנטה על ידי האינקה באמצע המאה ה-15 ונתגלתה בשנת 1995.

קניון קולקה ליד ארקיפה (צילום: An en Alain)

כתבה על נערת האלפקות מקניון קולקה

אודות הכותבת

רונית אתרוג, ציירת, מדריכה בארץ בנושאי אדריכלות, גלריות ומוזיאונים. מדריכה בעולם, בדגש אומנויות ותרבויות - בחברות מובילות, לאיטליה, צרפת, רוסיה, ברלין, מרוקו, המזרח הרחוק, הודו, תאילנד ודרום אמריקה. דוברת אנגלית, צרפתית, איטלקית, ספרדית ופורטוגזית.

לקריאת כתבות נוספות של רונית