.jpg)
נפאל עם ילדים – חלק א':
עמק קטמנדו
מאת: אדווה סיני
מי לוקח ילדים לעולם השלישי? אתם נורמלים? איפה תישנו? מה תאכלו? זה לא אחראי... שאלות אלו ורבות כמותן שמענו מרבים טרם הנסיעה.
.jpg)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
קטמנדו, נפאל – הלם ראשון
לאחר טיסה ארוכה, עם שתי תחנות ביניים (אוזבקיסטן, ניו-דלהי), יוצאים מהמטוס הממוזג אל האוויר הדחוס, החם והלח של קטמנדו. לכולנו הנחיתה היא הלם מלווה בכאב עמוק ומוזר במסתרי הבטן. שדה התעופה קטן, חשוך, דביק, שלושה פקידים מחויכים ומיוזעים, אחד מהם קורא לנו לעבור לתחילת התור, בזכות הילדים. מחתימים לנו את הויזה לחודש.
נסיעה קצרה במונית ואנחנו מגיעים אל הטאמל (Thamel), מעוז התיירים בקטמנדו (Kathmandu) בירת נפאל. מונית – הכוונה למכונית קטנה וישנה, וכולנו, כולל הנהג וכל התרמילים. מבעד לחלון נגלה לעיננו עוני, ביוב זורם ברחובות, כלבים שרועים על הכבישים והמדרכות, ספק סוסים ספק חמורים עומדים שדופים ללא ניע, פרות משוטטות בכבישים, אבק וזוהמה מכל עבר, אישה רוחצת את ילדתה בתוך שלולית מים, ילדים יחפים ופרועי שיער משחקים עם כדור מפונצ'ר, ויותר מכל רעש. שאון מכוניות, אופנועים וצפצופים בלתי פוסקים. דממה השתררה במונית, עייפות מהולה בכהות חושים.
להמיר את סממנני המערב בסממני המזרח, רובע התיירים טאמל (צילום: byakkaya)
לילה רטוב במלון עם גינה מטופחת
עצרנו ליד בית מלון, שנראה מבחוץ נחמד, עם גינה מטופחת (שהילדים יוכלו להשתובב בחופשיות). מטושטשים מעייפות ומהסרט הישן, בו שימשנו כניצבים, רצינו רק מקלחת ולישון – מחר יום חדש. המיטות – בליל של קרשים מוגבהים ומזרונים הנושקים לכפיסי עץ, סדינים ושמיכות שראו ימים מאושרים יותר ובהירים יותר. זרם המים הדלוח במקלחת הרעיף עלינו זרזיפי מים קרים. הצטופפנו על שתי מיטות שהוצמדו זו לזו.
עננים אפורים כיסו את השמיים ואיימו להמטיר גשמים, ואכן, לא עבר זמן רב והאיום התממש, עם טיפות בגודל של מטבע. מאחר שהיינו בקומת הגג (כי יש גג ואפשר לראות את הרחוב מלמעלה ולילדים יהיה מקום להשתובב בו) טיפות הגשם לא פסחו גם עלינו וחלחלו מבעד לתקרה, היישר אל הסדינים המקומטים.
בתי מלון ברובע טאמל של קטמנדו
ילדים נפאלים, להבין שבנפאל דברים מתנהלים אחרת (צילום: אדווה סיני)
חלון חדש לקטמנדו
עם בוקר, עדיין הלומי שינה ועייפות, לא אפשרנו לתחושות היום הראשון להפיל את רוחנו. יצאנו עם מטלטלנו מהמלון, לחיפוש מקום ידידותי יותר. אחרי זמן לא רב מצאנו גסט-האוס אחר – מרווח, אטום, עם הרבה מים במקלחת. בהמשך הטיול נוכחנו שבמחיר זהה ניתן למצוא גסט-האוס או בית מלון בהבדלי רמה גדולים להפליא.
טיול ברחובות הטאמל הסואנים, הוא לא דבר של מה בכך עם שלושה ילדים. אין מדרכה והרגליים נתקלות בגושי זוהמה, טובלות בשלוליות מים שחורות, שאין מנוס מהן. למרות הגשם עדיין חם, לח ודביק. האופנועים והריקשות מהתלים בנו מכל עבר. אבל הגשם, שניקה את האובך לזמן קצר, פתח חלון חדש לעבר קטמנדו. הכל חי, תוסס, צבעוני, אנשים מחויכים, מסבירי פנים ולא צריך למהר לשום מקום. מיד הבנו שהדברים כאן מתנהלים אחרת. "זרמנו" והילדים זרמו איתנו.
מלון מומלץ למשפחות ברובע טאמל של קטמנדו
מלון קטמנדו סוויט הום (Kathmandu Suite Home) הוא מלון 4 כוכבים צנוע הממוקם בלב רובע התיירים טאמל. כל החדרים והסוויטות (שלחלקן חדר שינה נפרד) ממוזגים, עם מרפסת, מיני בר ואמצעים להכנת שתיה חמה. ממרפסת הגג יש תצפית על העיר.
גילופי העץ של בהקטפור
נסיעה לעיר העתיקה בהקטפור (Bhaktapur ). תיירים משלמים בכניסה לעיר, ולמרות שיש כניסות צדדיות מרוחקות יותר, דרכן ניתן "להסתנן" פנימה, ויתרנו על התענוג והחוצפה הישראלית, כדי להראות דרך ארץ לילדינו. השבוע חוגגים כאן את ראש השנה הנפאלי (Bisket jatra ), שמועדו משתנה בהתאם למיקום הכוכבים (לרוב באמצע אפריל), ומרכז החגיגות בבהקטפור. איזו שמחה. המוני אנשים ברחובות הצרים, המרוצפים לבנים בצבע "אדום-חמרה". תהלוכות, רקדנים, קבוצות מתופפים ורעש, המון רעש - של שמחה.
אנחנו מצטרפים למהומה ומטיילים ברחובות התוססים של בהקטפור. מקדשים, נזירים, פסלים, מבנים ישנים והמון עבודות יד מרשימות. בעיקר ציור מנדלות וגילופי עץ. בתים שלמים מקושטים בגילופי עץ, בעבודת יד מדהימה. הכרנו כמעט את כל האלים שלהם וסיפורי המיתולוגיה האגדתיים. שיווה, שהרשימה אותי במיוחד, גנש המתוק עם ראש הפיל, בודהה צוחק ובודהה שוכב ומה לא?
אחד ממקדש בבהקטפור, פסלים וגילופי עץ (צילום: )
כיכר הקדרים של בהקטפור, עדיין עובדים בידיים (צילום: Bartosz Hadyniak)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
ציפור האבן של פטאן
רצינו לראות את "ציפור האבן", משירה של גלי עטרי. שרנו את השיר וסיפרנו לילדינו את סיפור הציפור, שכשתעוף הכל יהיה טוב בעולם. נסענו לעיר פטאן (Patan ). גם כאן תשלום בכניסה, אותו רעיון כמו בבהקטפור.
פטאן, היא האחות הקטנה של בהקטפור. קטנה יותר ועדינה. חיפשנו את ציפור האבן המפורסמת ומצאנו אותה, מונחת על פסל של נחש, קטנה ולא משמעותית. כשעומדים שם, עם הארמונות המרשימים סביב, הפילים הגדולים ושאר הארכיטקטורה המדהימה, הציפור לא מרשימה במיוחד. אבל אם ציפור האבן תעוף, אז לא יהיו מלחמות, כך אומרים... קטונתי.
את הנסיעות עשינו באוטובוס מקומי, אליו עולים הנפאלים עם כל מטלטליהם, אוכל, עופות (מתים או חיים) ושקיות בד ענקיות, שהן אולי כל רכושם.
(צילום: Volker Meyer )
רפטינג וחוויות רטובות
את הנסיעה הארוכה (8-9 שעות) לעיר פּוֹקְהַרָה (Pokhara ), עיר שקטה על שפת אגם ובסיס היציאה לטרקים על רכס אנאפורנה, פיצלנו לשניים. עצרנו באמצע הדרך בין קטמנדו לפּוֹקְהַרָה, לרפטינג על נהר טריסולי (Trisoli ), נהר שקט עם "רפידים" נמוכים בעונה (אפריל-סוף הקיץ). במקום חיכו לנו המדריך וה"קפטן", העוזר שלו, סטודנט להוראת חשבון, וטבח – כולם רק בשבילנו. חגרנו את חגורות ההצלה, העמסנו את עצמנו על סירת הרפטינג ושטנו לאורכו של הנהר, שמעליו הרים נמוכים ובהם קבוצות של 2-3 בתים, כפרים קטנים. במהלך השיט קפצנו מהסירה אל הנהר, בחלקים הרגועים שלו, שכבנו על הגב וזרמנו עם המים. הילדים היו מאושרים עד השמיים.
לעת ערב התמקמנו על גדות הנהר ואז החל לרדת גשם זלעפות. הרמנו את הסירה ותקענו את המשוטים- קצה בסירה וקצה שני בחול. הילדים,שהיו עדיין מרוגשים מכל האדרנלין היומי התמקמו להם בביתם הזמני והמשיכו לשחק ולהמציא שירים. זה היה ערב מקסים. הדלקנו מדורה והוכנה עבורנו ארוחה נפאלית: דאל-באט, המורכב מאורז לבן ולצידו קעריות מרק חם וירקות עם לחם נפאלי דק ומלוח. קינחנו בפופקורן והילדים היו מאושרים. מה צריך יותר מזה? את הלילה העברנו באוהלים, שהצוות הקים עבורנו על שפת הנהר.
מחסה מהגשם ברפטינג על נהר טריסולי (צילום: אדווה סיני)
חוויות מקומיות בדרך לפוקהרה
עם בוקר, ילדים קטנים מהכפר שמעלינו הגיעו לראות את האורחים והזמינו אותנו אל בתיהם. המשפחות אירחו אותנו בבתיהן הדלים. הכפריים, הרחוקים מן הערים בהם מתקיימת תיירות, לא יודעים אנגלית. ידיעת השפה האנגלית, הנה מצרך חשוב כדי להתקדם, לעזוב את הכפר, לעבור אל העיר ולעזור בפרנסת המשפחה. ישבנו עימם ושתינו תה עם חלב בופאלו עתיר שומן. אנשים חמים, ביישנים, פשוטים, בלי "מניירות", אבל עם טלפון נייד. לכולם יש נייד ביד, שבטח מחירו כמחיר הפחון בו הם גרים.
בשעות הצהרים הגענו אל היעד, "אמצע שום מקום וכביש", אם אפשר לקרוא לזה כביש. חיכינו לאוטובוס אך לא היה מקום לחמישה. אחרי שעתיים בשמש החלטנו – עולים על האוטובוס הבא ויהי מה. שוב לא היה מקום, אבל הגג היה פנוי... הפעם הילדים לא התווכחו מי ישב ליד החלון, כי כל הנוף עוצר הנשימה נפרס למולנו.
שלוש שעות של נסיעה בכבישים, או נכון יותר, בורות וחתיכות כביש צר. מימין תהום, משמאל גבעות, וממול משאיות עמוסות לעייפה. לנהגים שפה מיוחדת, שכולם, פרט לתיירים, מבינים אותה – "שפת הצפצופים". נשים כפריות עובדות בשדות האורז במיומנות רבה, כובסות, יושבות, חולמות. ילדים משחקים בצינור המים שזורם ללא הפסק. זקני הכפר יושבים בצדי הדרך, מפטפטים, משחקים משחקי קובייה ומסתכלים על העוברים ושבים.
מפגש בנות ישראליות ונפאליות, תקשורת ללא שפה (צילום: נטע סיני)
להמשך הכתבה
מידע נוסף
כתבות נוספות
בתי מלון ברובע טאמל של קטמנדו
חלון חדש לקטמנדו
עם בוקר, עדיין הלומי שינה ועייפות, לא אפשרנו לתחושות היום הראשון להפיל את רוחנו. יצאנו עם מטלטלנו מהמלון, לחיפוש מקום ידידותי יותר. אחרי זמן לא רב מצאנו גסט-האוס אחר – מרווח, אטום, עם הרבה מים במקלחת. בהמשך הטיול נוכחנו שבמחיר זהה ניתן למצוא גסט-האוס או בית מלון בהבדלי רמה גדולים להפליא.
טיול ברחובות הטאמל הסואנים, הוא לא דבר של מה בכך עם שלושה ילדים. אין מדרכה והרגליים נתקלות בגושי זוהמה, טובלות בשלוליות מים שחורות, שאין מנוס מהן. למרות הגשם עדיין חם, לח ודביק. האופנועים והריקשות מהתלים בנו מכל עבר. אבל הגשם, שניקה את האובך לזמן קצר, פתח חלון חדש לעבר קטמנדו. הכל חי, תוסס, צבעוני, אנשים מחויכים, מסבירי פנים ולא צריך למהר לשום מקום. מיד הבנו שהדברים כאן מתנהלים אחרת. "זרמנו" והילדים זרמו איתנו.
מלון מומלץ למשפחות ברובע טאמל של קטמנדו
מלון קטמנדו סוויט הום (Kathmandu Suite Home) הוא מלון 4 כוכבים צנוע הממוקם בלב רובע התיירים טאמל. כל החדרים והסוויטות (שלחלקן חדר שינה נפרד) ממוזגים, עם מרפסת, מיני בר ואמצעים להכנת שתיה חמה. ממרפסת הגג יש תצפית על העיר.
גילופי העץ של בהקטפור
נסיעה לעיר העתיקה בהקטפור (Bhaktapur ). תיירים משלמים בכניסה לעיר, ולמרות שיש כניסות צדדיות מרוחקות יותר, דרכן ניתן "להסתנן" פנימה, ויתרנו על התענוג והחוצפה הישראלית, כדי להראות דרך ארץ לילדינו. השבוע חוגגים כאן את ראש השנה הנפאלי (Bisket jatra ), שמועדו משתנה בהתאם למיקום הכוכבים (לרוב באמצע אפריל), ומרכז החגיגות בבהקטפור. איזו שמחה. המוני אנשים ברחובות הצרים, המרוצפים לבנים בצבע "אדום-חמרה". תהלוכות, רקדנים, קבוצות מתופפים ורעש, המון רעש - של שמחה.
אנחנו מצטרפים למהומה ומטיילים ברחובות התוססים של בהקטפור. מקדשים, נזירים, פסלים, מבנים ישנים והמון עבודות יד מרשימות. בעיקר ציור מנדלות וגילופי עץ. בתים שלמים מקושטים בגילופי עץ, בעבודת יד מדהימה. הכרנו כמעט את כל האלים שלהם וסיפורי המיתולוגיה האגדתיים. שיווה, שהרשימה אותי במיוחד, גנש המתוק עם ראש הפיל, בודהה צוחק ובודהה שוכב ומה לא?
אחד ממקדש בבהקטפור, פסלים וגילופי עץ (צילום: )
כיכר הקדרים של בהקטפור, עדיין עובדים בידיים (צילום: Bartosz Hadyniak)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
ציפור האבן של פטאן
רצינו לראות את "ציפור האבן", משירה של גלי עטרי. שרנו את השיר וסיפרנו לילדינו את סיפור הציפור, שכשתעוף הכל יהיה טוב בעולם. נסענו לעיר פטאן (Patan ). גם כאן תשלום בכניסה, אותו רעיון כמו בבהקטפור.
פטאן, היא האחות הקטנה של בהקטפור. קטנה יותר ועדינה. חיפשנו את ציפור האבן המפורסמת ומצאנו אותה, מונחת על פסל של נחש, קטנה ולא משמעותית. כשעומדים שם, עם הארמונות המרשימים סביב, הפילים הגדולים ושאר הארכיטקטורה המדהימה, הציפור לא מרשימה במיוחד. אבל אם ציפור האבן תעוף, אז לא יהיו מלחמות, כך אומרים... קטונתי.
את הנסיעות עשינו באוטובוס מקומי, אליו עולים הנפאלים עם כל מטלטליהם, אוכל, עופות (מתים או חיים) ושקיות בד ענקיות, שהן אולי כל רכושם.
(צילום: Volker Meyer )
רפטינג וחוויות רטובות
את הנסיעה הארוכה (8-9 שעות) לעיר פּוֹקְהַרָה (Pokhara ), עיר שקטה על שפת אגם ובסיס היציאה לטרקים על רכס אנאפורנה, פיצלנו לשניים. עצרנו באמצע הדרך בין קטמנדו לפּוֹקְהַרָה, לרפטינג על נהר טריסולי (Trisoli ), נהר שקט עם "רפידים" נמוכים בעונה (אפריל-סוף הקיץ). במקום חיכו לנו המדריך וה"קפטן", העוזר שלו, סטודנט להוראת חשבון, וטבח – כולם רק בשבילנו. חגרנו את חגורות ההצלה, העמסנו את עצמנו על סירת הרפטינג ושטנו לאורכו של הנהר, שמעליו הרים נמוכים ובהם קבוצות של 2-3 בתים, כפרים קטנים. במהלך השיט קפצנו מהסירה אל הנהר, בחלקים הרגועים שלו, שכבנו על הגב וזרמנו עם המים. הילדים היו מאושרים עד השמיים.
לעת ערב התמקמנו על גדות הנהר ואז החל לרדת גשם זלעפות. הרמנו את הסירה ותקענו את המשוטים- קצה בסירה וקצה שני בחול. הילדים,שהיו עדיין מרוגשים מכל האדרנלין היומי התמקמו להם בביתם הזמני והמשיכו לשחק ולהמציא שירים. זה היה ערב מקסים. הדלקנו מדורה והוכנה עבורנו ארוחה נפאלית: דאל-באט, המורכב מאורז לבן ולצידו קעריות מרק חם וירקות עם לחם נפאלי דק ומלוח. קינחנו בפופקורן והילדים היו מאושרים. מה צריך יותר מזה? את הלילה העברנו באוהלים, שהצוות הקים עבורנו על שפת הנהר.
מחסה מהגשם ברפטינג על נהר טריסולי (צילום: אדווה סיני)
חוויות מקומיות בדרך לפוקהרה
עם בוקר, ילדים קטנים מהכפר שמעלינו הגיעו לראות את האורחים והזמינו אותנו אל בתיהם. המשפחות אירחו אותנו בבתיהן הדלים. הכפריים, הרחוקים מן הערים בהם מתקיימת תיירות, לא יודעים אנגלית. ידיעת השפה האנגלית, הנה מצרך חשוב כדי להתקדם, לעזוב את הכפר, לעבור אל העיר ולעזור בפרנסת המשפחה. ישבנו עימם ושתינו תה עם חלב בופאלו עתיר שומן. אנשים חמים, ביישנים, פשוטים, בלי "מניירות", אבל עם טלפון נייד. לכולם יש נייד ביד, שבטח מחירו כמחיר הפחון בו הם גרים.
בשעות הצהרים הגענו אל היעד, "אמצע שום מקום וכביש", אם אפשר לקרוא לזה כביש. חיכינו לאוטובוס אך לא היה מקום לחמישה. אחרי שעתיים בשמש החלטנו – עולים על האוטובוס הבא ויהי מה. שוב לא היה מקום, אבל הגג היה פנוי... הפעם הילדים לא התווכחו מי ישב ליד החלון, כי כל הנוף עוצר הנשימה נפרס למולנו.
שלוש שעות של נסיעה בכבישים, או נכון יותר, בורות וחתיכות כביש צר. מימין תהום, משמאל גבעות, וממול משאיות עמוסות לעייפה. לנהגים שפה מיוחדת, שכולם, פרט לתיירים, מבינים אותה – "שפת הצפצופים". נשים כפריות עובדות בשדות האורז במיומנות רבה, כובסות, יושבות, חולמות. ילדים משחקים בצינור המים שזורם ללא הפסק. זקני הכפר יושבים בצדי הדרך, מפטפטים, משחקים משחקי קובייה ומסתכלים על העוברים ושבים.
מפגש בנות ישראליות ונפאליות, תקשורת ללא שפה (צילום: נטע סיני)
להמשך הכתבה
מידע נוסף
כתבות נוספות
מלון מומלץ למשפחות ברובע טאמל של קטמנדו מלון קטמנדו סוויט הום (Kathmandu Suite Home) הוא מלון 4 כוכבים צנוע הממוקם בלב רובע התיירים טאמל. כל החדרים והסוויטות (שלחלקן חדר שינה נפרד) ממוזגים, עם מרפסת, מיני בר ואמצעים להכנת שתיה חמה. ממרפסת הגג יש תצפית על העיר.
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
ציפור האבן של פטאן
רצינו לראות את "ציפור האבן", משירה של גלי עטרי. שרנו את השיר וסיפרנו לילדינו את סיפור הציפור, שכשתעוף הכל יהיה טוב בעולם. נסענו לעיר פטאן (Patan ). גם כאן תשלום בכניסה, אותו רעיון כמו בבהקטפור.
פטאן, היא האחות הקטנה של בהקטפור. קטנה יותר ועדינה. חיפשנו את ציפור האבן המפורסמת ומצאנו אותה, מונחת על פסל של נחש, קטנה ולא משמעותית. כשעומדים שם, עם הארמונות המרשימים סביב, הפילים הגדולים ושאר הארכיטקטורה המדהימה, הציפור לא מרשימה במיוחד. אבל אם ציפור האבן תעוף, אז לא יהיו מלחמות, כך אומרים... קטונתי.
את הנסיעות עשינו באוטובוס מקומי, אליו עולים הנפאלים עם כל מטלטליהם, אוכל, עופות (מתים או חיים) ושקיות בד ענקיות, שהן אולי כל רכושם.
(צילום: Volker Meyer )
רפטינג וחוויות רטובות
את הנסיעה הארוכה (8-9 שעות) לעיר פּוֹקְהַרָה (Pokhara ), עיר שקטה על שפת אגם ובסיס היציאה לטרקים על רכס אנאפורנה, פיצלנו לשניים. עצרנו באמצע הדרך בין קטמנדו לפּוֹקְהַרָה, לרפטינג על נהר טריסולי (Trisoli ), נהר שקט עם "רפידים" נמוכים בעונה (אפריל-סוף הקיץ). במקום חיכו לנו המדריך וה"קפטן", העוזר שלו, סטודנט להוראת חשבון, וטבח – כולם רק בשבילנו. חגרנו את חגורות ההצלה, העמסנו את עצמנו על סירת הרפטינג ושטנו לאורכו של הנהר, שמעליו הרים נמוכים ובהם קבוצות של 2-3 בתים, כפרים קטנים. במהלך השיט קפצנו מהסירה אל הנהר, בחלקים הרגועים שלו, שכבנו על הגב וזרמנו עם המים. הילדים היו מאושרים עד השמיים.
לעת ערב התמקמנו על גדות הנהר ואז החל לרדת גשם זלעפות. הרמנו את הסירה ותקענו את המשוטים- קצה בסירה וקצה שני בחול. הילדים,שהיו עדיין מרוגשים מכל האדרנלין היומי התמקמו להם בביתם הזמני והמשיכו לשחק ולהמציא שירים. זה היה ערב מקסים. הדלקנו מדורה והוכנה עבורנו ארוחה נפאלית: דאל-באט, המורכב מאורז לבן ולצידו קעריות מרק חם וירקות עם לחם נפאלי דק ומלוח. קינחנו בפופקורן והילדים היו מאושרים. מה צריך יותר מזה? את הלילה העברנו באוהלים, שהצוות הקים עבורנו על שפת הנהר.
מחסה מהגשם ברפטינג על נהר טריסולי (צילום: אדווה סיני)
חוויות מקומיות בדרך לפוקהרה
עם בוקר, ילדים קטנים מהכפר שמעלינו הגיעו לראות את האורחים והזמינו אותנו אל בתיהם. המשפחות אירחו אותנו בבתיהן הדלים. הכפריים, הרחוקים מן הערים בהם מתקיימת תיירות, לא יודעים אנגלית. ידיעת השפה האנגלית, הנה מצרך חשוב כדי להתקדם, לעזוב את הכפר, לעבור אל העיר ולעזור בפרנסת המשפחה. ישבנו עימם ושתינו תה עם חלב בופאלו עתיר שומן. אנשים חמים, ביישנים, פשוטים, בלי "מניירות", אבל עם טלפון נייד. לכולם יש נייד ביד, שבטח מחירו כמחיר הפחון בו הם גרים.
בשעות הצהרים הגענו אל היעד, "אמצע שום מקום וכביש", אם אפשר לקרוא לזה כביש. חיכינו לאוטובוס אך לא היה מקום לחמישה. אחרי שעתיים בשמש החלטנו – עולים על האוטובוס הבא ויהי מה. שוב לא היה מקום, אבל הגג היה פנוי... הפעם הילדים לא התווכחו מי ישב ליד החלון, כי כל הנוף עוצר הנשימה נפרס למולנו.
שלוש שעות של נסיעה בכבישים, או נכון יותר, בורות וחתיכות כביש צר. מימין תהום, משמאל גבעות, וממול משאיות עמוסות לעייפה. לנהגים שפה מיוחדת, שכולם, פרט לתיירים, מבינים אותה – "שפת הצפצופים". נשים כפריות עובדות בשדות האורז במיומנות רבה, כובסות, יושבות, חולמות. ילדים משחקים בצינור המים שזורם ללא הפסק. זקני הכפר יושבים בצדי הדרך, מפטפטים, משחקים משחקי קובייה ומסתכלים על העוברים ושבים.
מפגש בנות ישראליות ונפאליות, תקשורת ללא שפה (צילום: נטע סיני)
להמשך הכתבה
מידע נוסף
כתבות נוספות
פטאן, בעקבות ציפור האבן הקטנה (צילום: Volker Meyer )
חוויות מקומיות בדרך לפוקהרה
עם בוקר, ילדים קטנים מהכפר שמעלינו הגיעו לראות את האורחים והזמינו אותנו אל בתיהם. המשפחות אירחו אותנו בבתיהן הדלים. הכפריים, הרחוקים מן הערים בהם מתקיימת תיירות, לא יודעים אנגלית. ידיעת השפה האנגלית, הנה מצרך חשוב כדי להתקדם, לעזוב את הכפר, לעבור אל העיר ולעזור בפרנסת המשפחה. ישבנו עימם ושתינו תה עם חלב בופאלו עתיר שומן. אנשים חמים, ביישנים, פשוטים, בלי "מניירות", אבל עם טלפון נייד. לכולם יש נייד ביד, שבטח מחירו כמחיר הפחון בו הם גרים.
בשעות הצהרים הגענו אל היעד, "אמצע שום מקום וכביש", אם אפשר לקרוא לזה כביש. חיכינו לאוטובוס אך לא היה מקום לחמישה. אחרי שעתיים בשמש החלטנו – עולים על האוטובוס הבא ויהי מה. שוב לא היה מקום, אבל הגג היה פנוי... הפעם הילדים לא התווכחו מי ישב ליד החלון, כי כל הנוף עוצר הנשימה נפרס למולנו.
שלוש שעות של נסיעה בכבישים, או נכון יותר, בורות וחתיכות כביש צר. מימין תהום, משמאל גבעות, וממול משאיות עמוסות לעייפה. לנהגים שפה מיוחדת, שכולם, פרט לתיירים, מבינים אותה – "שפת הצפצופים". נשים כפריות עובדות בשדות האורז במיומנות רבה, כובסות, יושבות, חולמות. ילדים משחקים בצינור המים שזורם ללא הפסק. זקני הכפר יושבים בצדי הדרך, מפטפטים, משחקים משחקי קובייה ומסתכלים על העוברים ושבים.
מפגש בנות ישראליות ונפאליות, תקשורת ללא שפה (צילום: נטע סיני)
להמשך הכתבה
מידע נוסף
כתבות נוספות
