גילופי העץ של נפאל
מאת: יובל נעמן
אומנות הגילוף בעץ היא גאוותה של נפאל מדורי דורות. הארכיטקטורה הנפאלית המסורתית, שהתפתחה במהלך אלפי שנה, בבניית ארמונות, מנזרים, מקדשים ובתי מגורים, מבוססת על עץ בשילוב עצמי ללא מסמרים. הרצפות המבודדות מצינת האדמה, עמודים, משקופים, כרכובים, ואדני חלונות ודלתות, כמו גם גגות הפגודה ותמוכות הגג – כולם עשויים גילופי עץ מרהיבים.
בכתבה זו נבקר במספר אתרים בעמק קטמנדו, בהם רואים בצורה הטובה ביותר את יופייה של אמנות גילוף העץ הנפאלית. נחזה במבנים מרשימים ששרדו מאות בשנים, למרות רעידות אדמה, כלי נגינה מעץ וגילופים ארוטיים כמיטב מסורת המזרח.
מקדש Indreswor בעיירה פנאוטי, גילופי עץ מהמאה ה- 14 (צילום: Harry Paudyal)
היעדים המוזכרים בכתבה בעמק קטמנדו
מורשת ארוכת שנים בעמק קטמנדו
ביומן המסע מביקורו של הנזיר הסיני ש'ואן-זאנג ((Xuanzang בנפאל, הוא כתב על ממלכת ליקצ'אבי (Licchavi), בה פגש בדרכו ללומביני –
מקום הולדתו של הבודהא. כך הוא תיאר את אנשי השפלה של נפאל
: "האנשים של נפאל מיומנים באמנויות. בתיהם עשויים עץ מגולף" (Xuanzang, Dà Táng Xīyù Jì).
אין הרבה מבני עץ עתיקים ששרדו בנפאל.
♦ מבנה האורחן על הדרך המקשרת את טיבט להודו, הנקרא קסטה-מאנדפ (Kasthamandap), קיומו מתועד עוד לפני שנת 1143. מבנה זה נתן לבירת נפאל את שמה – קטמנדו. המבנה נהרס ברעידת האדמה הקשה (7.9 בסולם ריכטר) שפקדה את נפאל בשנת 2015, ומסופר עליו כי נבנה כולו מגזרי עץ אחד.
♦ במנזר עץ אחר בעיירה פנאוטי (Panauti) יש כתובת המתארכת אותו לשנת 1396.
מבנה חלון התומך בקיר הלבנים (צילום: יובל נעמן)
עם השתרשות הממלכות הנוואריות (Newari) בעמק קטמנדו, החל מהמאה ה-12, התפתחה הבניה של מבני קדושה ושלטון מעץ ואבן. עם פיצול הממלכה לשלוש ערי נסיכות החלה מעין תחרות של פאר ארכיטקטוני, כשעץ הבניה הפך לחומר ביד יוצר אומנותי. שלל פיתוחים וגילופים של צורות גאומטריות, צמחים ופרחים, דמויות אלים, חיות ובני אדם, החלו למצוא את מקומם בעמודי העץ, בדלתות, בחלונות ובתמוכות הגג.
ארמון 55 החלונות, בהקטפור - סוף המאה ה-17 (צילום: יובל נעמן)
עבודה טובה נשארת לעד
כפי שלאסקימוסים שלל מילים המתארות שלג, כך שפת הנווארים כוללת אוצר מילים עשיר ומונחים רבים לגילוף בעץ. לכל חלק במכלול חלקי העץ במבנה, יש מרכיב של דפוס אומנותי ולכל פרט טכני של אומנות הגילוף יש שם, ולעיתים אף שם שונה בכל חלק של עמק קטמנדו.
טקסטים מימי הביניים נותנים הנחיות מדויקות לכל היבט של עבודת העץ. ביצוע עבודה דקורטיבית חייב להיות מדויק מאוד. כך אינספור החלקים והרכיבים הזעירים של הדוגמא צריכים להתאים באופן מושלם, כי אין כל שימוש במסמרים או דבק.
מרפסת עץ מגולפת בבהקטפור (צילום: יובל נעמן)
ברבות השנים, מסתבר כי העץ כשהוא מיובש דיו לפני תחילת עיבודו, מתוחזק בחומרים נוגדי מזיקים ושמן למניעת התפקעות ולדחיקת השפעתה המזיקה של השמש, יכול להחזיק מאות שנים. בעקבות השימוש בעץ, בשילוב עם לבני חומר אדומות, באזור המועד לרעידות אדמה חזקות, מסתבר כי גמישות העץ מסוגלת לסבול את תנודות האדמה ואף להגן במקצת על הלבנים מהתפוררות. לראייה: מבני עמק קטמנדו לא קרסו, למרות רעידות האדמה התדירות!
דלת של ארמון בעיר לַליטְפּוּר (צילום: יובל נעמן)
כלי נגינה מגולפים
כלי הנגינה הנפאלי ביותר הוא הסארנגי (Nepali Sārangī). זהו כלי קשת העשוי בגילוף חתיכת עץ אחת, עם שני פתחים, שהתחתון מכוסה עור כבש. בכלי ארבעה מיתרים, שבמקור היו עשויים ממעי כבש (שהוחלפו למיתרי ניילון ומתכת כמו מיתרי כלי המיתר בכל העולם), עליהם מנגנים במעבר קשת עץ עם שערות סוס, כמו גם בהקשה או בפריטת פיציקטו.
למרות הדמיון בביטוי השם, הסארנגי ההודי (Hindi Sārangī) הוא כלי שונה לחלוטין, בו יש עשרות מיתרים המנוגנים יחדיו בהרמוניות. מקור הכלי הנפאלי ככל הנראה דומה לאחיו ההודי, כשהשם פירושו: מאה (סאו) צבעים (ראנג). הסראנגי הנפאלי הוא כלי עץ קצר-צוואר. העץ בו נעשה שימוש לגילוף הכלי הוא עץ קל ממשפחת החלבלובים, הנקרא בנפאל קירו (khirro / Sapium insigne) ובהודו פירוש שמו "חלב הטיגריס".
גלפי העץ המייצרים את הסראנגי ומנגנים בו, הם קבוצת חסרי קאסטה (טמאים, דאליטס) בשם גאנדארבהה (Gandarbha), שמקורם באזור פוקהרה. הם מעבירים את תורת הגילוף והנגינה במשך דורות מאב לבנו, כשהם משמרים את יכולות הגילוף הנווארי ואת מורשת הזמרה והנגינה של נעימות נפאליות. בתקופת שושלת מאלה (מאות 12-18) הם הוזמנו על ידי מלכים, לשמש כמוסרי הודעות מהמרכז בשירתם ובנגינתם. כך שימשו כעיתון חי.
נגן סראנגי מפליא בנגינתו (צילום: Suyash Dwivedi)
גילוף עץ ארוטי
גילופי העץ של נפאל מתבטאים גם בגילוף ארוטי, שלא לומר פורנוגרפי. מבני הדת העשויים עץ, רגישים מאד לשריפה. אך אגני (Agni) האל הוודי הקדום של האש (משמו נגזרה המילה האנגלית להצתה Ignite), הוא אל חרמן ולא ישמיד את הדמויות הגורמות לו הנאה מרובה...
לאמיתו של דבר, הגילופים הארוטיים מקורם כנראה בהינדואיזם הטנטרי. זה דוגל בהפיכת המין המשולהב למדיטציה אקסטטית הנמשכת שעות רבות, תוך שהיא יוצרת שדה אנרגטי מדיטטיבי, הטוען את משתתפי האקט המיני בעוצמה המתועלת לעבודת האל, לשדה קוסמי המחבק באהבה את היקום כולו.
הטנטרה נותנת לגיטימציה לעיסוק במיניות ככוח רוחני חיובי, במקום הגישה הפוריטנית, האומרת כי המיניות היא גורם המצמיד לאדמה ומפריע להתעלות. הטנטרה מאפשרת את האיחוד הקוסמי בין האנרגיה הנקבית לזכרית, בניגוד לעבודת האל הזכרית המקובלת. הטנטרה גם מאפשרת את שבירת כל האיסורים, להיות דרך זהה לאלוהות, בדיוק כמו דבקות באיסורים.
ואולי הגילופים הארוטיים הם תיאור חברה מתירנית או מדריך למתבגרים הצעירים? בכל מקרה, הגילופים של גבר העוזר מאחור לנערה החופפת שערה, או המכיירת כדים, ונערות המספקות גבר בשלל צורות אקרובטיות, נראים במקומות רבים בעמק קטמנדו ובמיוחד בתמוכות הגג של מקדשים.
שמונה גילופים בתמוכות הגג של מקדש פאשופטינאת Pashupatinath (צילום: יובל נעמן)