טרק משפחתי לאנפורנה בייס-קמפ – חלק א'
מאת: כרמית וייס

לאורך עשרת ימי הצעידה בשבילי ההימלאיה אנו פוגשים מטיילים רבים מכל העולם, ומן הסתם מתפתחות היכרויות ושיחות מרתקות. רובם צעירים מאיתנו, אך יש גם לא מעט שכמונו כבר עברו מזמן את גיל התרמילאות. ביום השני מגיע מולנו זוג גרמנים מותשים, שנראים מבוגרים במיוחד. הם אמנם לא הגיעו לגבהים אליהם אנו מתכננים להגיע, אך למשמע שבעים שנותיהם אני מביעה את התפעלותי. "החלטנו לממש חלום", עונה לי האישה בהצטנעות, "עכשיו או לעולם לא!". מעניין, גם אני חשבתי אותו דבר.

כשאני מספרת לבני משפחתי על המפגש המרגש, אומרת בתי, בתובנה של תרמילאית מנוסה: Never Say Never!. באותו רגע, באמצע העלייה הבלתי נגמרת, אני לא בטוחה שאני מסכימה. בדיעבד, הילדה באמת צדקה. קצת יותר לאט, בעזרת סבל נוסף, שהרי הגב כבר קצת חורק... אבל הארנק מעט מלא יותר – זה בהחלט אפשרי (כמעט) בכל גיל.

יותר מדרגות משטיפסתי בכל חיי, ובני הצעיר בתנוחת "אחכה לך עוד הרבה זמן...?" (צילום: הילה וייס)

  טיולי טריפולוג'י – ג'יפים, טרקים ומשפחות לחצו לרשימת ההצעות »
  טיולי אקטיב - אופניים והליכה לחצו לרשימת יעדים »
  הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לכל מסלולי ההפלגות »

עכשיו או לעולם לא...

בכתבה זו אספר על טרק אנאפורנה בייס-קמפ (ABC), אחד הטרקים הפופולריים ביותר בנפאל. למסלול צירפנו גם קטע מטרק פון-היל (Poon-Hill), וכך הארכנו אותו כדי להסתגל טוב יותר לתנאי הגובה. לטיול המשפחתי יצאנו עם שניים מארבעת ילדינו – בתנו התרמילאית (21) ובננו הצעיר (15). יכולנו לפגוש את בתנו התרמילאית במהלך "הטיול הגדול" שלה בניו-זילנד, תאילנד, הודו או סין, אבל בחרנו בנפאל. חלמנו על טרק ארוך בהרים הגבוהים בעולם – הרי ההימאליה, וגם אנו חשבנו: עכשיו או לעולם לא!

העיר פוקרה ויעדים על טרק אנאפורנה בייס קמפ, המוזכרים בכתבה זו ובכתבת הממשך על חלקו השני של הטרק

רכס הרי ההימאליה, רכס ההרים הגבוה בעולם, מפריד בין תת היבשת ההודית מדרום למישורי טיבט (סין) בצפון. רכס אנאפורנה, שהוא חלק מרכס ההימאליה, משתרע לאורך 55 קילומטרים בצפון נפאל.

פסגתו הגבוהה ביותר של הרכס – פסגת אנאפורנה 1, מתנשאת לגובה 8,091 מטר. מקום של כבוד – מקום עשירי, שמור לה ב"מועדון השמונת אלפים", רק 14 פסגות בעולם כולו העוברות גובה מרשים זה. כולן על רכס הרי ההימאליה ורכס קארקוראם ושמונה מהן בתחומי נפאל.

כותבת שורות אלו בצעדים ראשונים, מהוססים משהו, על הגשר התלוי ביציאה מבירתאנטי (צילום: עופרי וייס)

אוויר הרים של ענקי ההימאליה

הצעד הראשון לעשרה ימים של מאמץ אדיר ושיכרון חושים, מתחיל בכפר נייאפול (Nayapul), שעתיים נסיעה מקרטעת מעיר המחוז פוקהארה (Pokhara). אני מאושרת לעזוב את המולת הערים הצפופות והמזוהמות ולצאת אל המרחבים. כאן, בגובה 1,070 מטר, הצוואר נשבר כשמביטים אל ההרים – כל כך גבוהים, מרשימים, יפים ומאיימים. סדר גודל שונה מההרים שהכרנו עד כה – שמונת אלפים מטר! זה פשוט בלתי נתפס.
כתבות על נפאל

אחרי צעידה קצרה, בכפר בירתאנטי (Birethanti), אנו בוחרים בשביל הפונה צפון-מערבה. מסלול נוסף עולה בדרך קצרה יותר, אך אנו בחרנו להאריך את הדרך כדי להסתגל טוב יותר לגובה. כך אנו צפויים להגיע רק בעוד חמישה ימים לגובה 3,000 מטר, הגובה בו הגוף מתחיל לאותת שחסר לו חמצן ומסתכן במחלת גובה.

כתבה על טיפוס הרים בהימאליה

שמורת הטבע הגדולה ביותר בנפאל – שמורת אנאפורנה (Annapurna Conservation Area) היא אזור הטרקים הפופולרי ביותר במדינה. מסלולי הליכה רבים, בני יום עד מספר ימים, עושים דרכם בחלקים הנמוכים של הרכס. שני טרקים ארוכים יותר עולים לגבהים:

טרק סובב אנאפורנה (Around Annapurna), מקיף את פסגות רכס אנאפורנה, במשך כשלושה שבועות (אפשר לקצר בג'יפ או טיסה).

טרק אנאפורנה בייס קמפ (Annapurna Base Camp) נכנס ללבו של הרכס, עד לבסיס משלחות הטיפוס למרגלות פסגת אנאפורנה 1, במשך 8-10 ימים (בהתאם למסלול ולקצב).

נופי תחילת הטרק – טרסות, בתי הכפריים ועיבוד השדות בשיטות של פעם (צילום: הילה וייס)

איך מטפסים 3,280 מדרגות?

בכפר טיקדונגה (Tikhedhungga), בגובה 1,540 מטר, אנו עוצרים לארוחת צהריים באחד מבתי ההארחה שבדרך. אני מודיעה לבֻודי, הפורטר החביב המשמש לנו גם כמדריך, שלא נותר בי גרם אחד של אנרגיה להמשך הטיפוס ול- 3,280 (!) המדרגות המאיימות עלי מהמפה. למזלי ארוחת הצהריים מספקת שפע זמן מנוחה, כי הרי צריך לשלוח את הילדים להביא ירקות מהגינה (מזל שלא צריך לקושש עצים, כי מותר לבשל רק עם גז), והקצב הוא קצב נפאלי. בשלב זה האורז/ספגטי/נודלס (שמשום מה הם כמעט אותו דבר), ברוטב עגבניות/ירקות/פטריות (שגם הם משום מה אותו דבר...), מפתיעים לטובה. בהמשך נגלה שהתפריט הוא אותו תפריט בכל אזור, וכמעט זהה לאורך הטרק כולו.

ארוחת צהרים ראשונה במסלול, בהמשך נגלה שכולן כמעט אותו דבר (צילום: כרמית וייס)

אחרי המנוחה, אני כמו חדשה, ומחליטה שעדיף לישון את שנת הלילה אחרי שנטפס את 3,280 המדרגות המאיימות ולא לחלום עליהן כל הלילה... למי שעלייה של שתי קומות מעייפת אותו, וזה כולל פחות או יותר את כולנו, לא מובן איך מטפסים מספר מדרגות שכזה. אל תדמיינו את המדרגות בבית. כאן הן לפעמים צרות, לפעמים נמוכות ובדרך כלל גבוהות להחריד. אז פשוט מטפסים לאט, נחים, ומטפסים ומטפסים... בֻודי, הפורטר, מקפיד לעצור כל כמה דקות למנוחה קצרצרה, וכך זה באמת לא נורא כמו שזה נשמע – "רק" שעתיים וחצי של טיפוס.
כתבה על טיפוס להר קאילאש בהימאליה

הגסט-האוזים של אולרי, האור בקצה המנהרה של 3,280 מדרגות רצופות (צילום: כרמית וייס)

נשים וילדים מקומיים צופים בנו לאורך המסלול, לא מבינים מדוע אנחנו כל כך מזיעים (צילום: הילה וייס)

תרנגולת היישר לצלחת

בשעות אחר הצהריים של היום הראשון אנו מגיעים (סוף-סוף) לכפר הקטנטן אולרי (Ulleri), השוכן בגובה 2,070 מטר. עלייה של אלף מטרים מנקודת ההתחלה, במזג אוויר חם ולח (מי חשב על חום בהימאליה), היא מאמץ אדיר עבורי. דֵב, הצעיר מבין שני הפורטרים שלנו, דילג כמו עז הרים במדרגות, וכבר שמר לנו מקום בגסט-האוז. ההלם הראשוני מהתנאים הלא ממש מפנקים, מומתק בנוף המרהיב ובמקלחת החמה, אפילו שהיא בקצה המסדרון וזרם המים ראה ימים יפים יותר.

את ארוחת הערב יש להזמין שעתיים מראש, אחרת היא תגיע באמצע הלילה. הצעיר שבחבורתנו מסרב להשלים עם הצמחונות שנגזרה עליו ומזמין נודלס עם עוף. אבל עוף יהיה, כך מבהירים לנו, רק אם כולנו נזמין עוף. משמעות העניין ברורה לנו, אבל מה לא עושים כשהילד רוצה עוף. כשאני יוצאת לתלות את בגדי בחצר, מסמן לי הפורטר לא להביט, אבל אני כבר ראיתי שלא שפר גורלה של ה"קוריצה". כשהגענו כינינו אותה "ארוחת הערב שלנו", מבלי לדמיין עד כמה מהר זה יקרה.

הרשות לשימור אזור אנאפורנה (Annapurna Conservation Area Project), או בקיצור ACAP, הוקמה כדי לפקח על שמירת ופיתוח האזור. המס שהיא מטילה על המטרקים (ה"פרמיט" המפורסם), משמש לרווחת התושבים בתחומי השמורה ולשמירה על הטבע. לצורך כך היא מפקחת על כריתת עצים, מחייבת חימום בגז במקום בעץ, מכתיבה את סגנון הבנייה ועוד. מסיבה זו כל בתי ההארחה באזור מסוים כמעט זהים וכך גם תפריטי הארוחות.

הגסט-האוז באולרי ואחותה של ה"קוריצה" שהוקרבה למען ארוחת הערב שלנו (צילום: הילה וייס)

חמישה כוכבים למרגלות פון היל

שיירות הפרדות מתחת לחלון מעירות אותנו מוקדם. פנקייק לארוחת בוקר, כמו בשבת בבית, ויוצאים לדרך. בשעות הבוקר השמיים עדיין בהירים, אך מהר מאד הם יתכסו בעננים, ובשעות הצהריים המאוחרות כבר עלול לרדת גשם. כך בכל יום. לכן יש להקדים ולצאת לדרך ולסיים בסביבות שתיים-שלוש אחר הצהריים.

הטיפוס ביום השני אינו קשה כמו אמש, וגם הטמפרטורות כבר פחות גבוהות. את הנוף כובשים שיחי הרודודנדרון, המרהיבים בפריחתם בגווני ורוד ואדום. הפריחה הנפלאה מפצה אותנו, כמו את כל מטיילי האביב, על האובך שלא תמיד מאפשר להבחין בפסגות המושלגות.

פריחת הרודודנדרון מפצה על העליות והירידות המתישות ועל האובך של האביב (צילום: כרמית וייס)

יעדנו הוא הכפר גורפאני (Ghorepani), כפר גדול יחסית השוכן בגובה 2,870 מטר. מטיילים מגיעים לכאן משלושה כיוונים: מג'ומסום שבצפון, מגאנדרוק וצ'ומרונג שממערב, וכמונו מדרום. כולם עוצרים כאן כדי לטפס לפנות בוקר לזריחה המפורסמת על פסגת פון-היל (Poon hill).

בתי ההארחה כאן גדולים יותר, הרחוב הראשי (אם אפשר לקרוא לזה רחוב?) מרוצף אבן, ובמרכז הכפר מספר חנויות ודוכנים למתנות, מזכרות וכל מה ששכחתם להביא מהבית. במרפאה, שהיא גם בית חולים זעיר, קנינו בקבוק נוסף של טיפות כלור, כי נבהלנו מכמויות המים העצומות שאנו שותים (מי חשב שיהיה חם בהרים), וערכנו סיור עם האחות המקומית.

בגסט-האוז ששמר עבורנו הפורטר שלנו, שכהרגלו רץ קדימה, ציפתה לנו הפתעה – חדר עם מקלחת ושירותים פרטיים. בודי ממהר להזהיר אותנו שלא נתרגל לטוב, ואכן לתנאים מפנקים שכאלו כבר לא נזכה בהמשך.

הכפר גורפאני טובל בעצי הרודודנדרון, התנאים הכי מפנקים לאורך הטרק (צילום: כרמית וייס)

תצפית לעת שקיעה, ערפל מקשה להבחין בהרים המושלגים, אך גם כך התרגשות אוחזת בכולנו (צילום: כרמית וייס)

תצפית פון היל עם שחר

בשעה 4:30 לפנות בוקר קפוא, מטפסת שיירה של עשרות מטיילים חמושים בפנסי ראש, 340 מ' הפרש גובה עד פסגת פון היל. רק כאן, על רכס ההרים הגבוה בעולם, יכולה פסגה של 3,210 מטר להיקרא "גבעה". חמישים דקות ואנחנו למעלה, מכוונים את המצלמות מזרחה, שם השמיים מתחילים להתבהר כרקע לשורת הפסגות האדירות, שעכשיו כבר רואים את צבען הלבן. ממערב פסגת דאולגירי (Daulagiri), הפסגה הגבוהה ביותר במערב נפאל והשביעית בגובהה בעולם כולו – 8,167 מטר.

תוך מספר דקות, כשהשמש מתחילה להגיח, שוב חוזר האובך הארור ומשתלט על הנוף, והקסם פג. כמה חבל שכך זה בעונה זו של האביב. בתמונות שראיתי לפני הטיול, שכנראה צולמו כולן בסתיו, מראה ההרים הלבנים יפה שבעתיים. אך גם כך, חווית הבילוי הבינלאומי עם עוד עשרות מטיילים על ראש ההר, כשההרים האדירים בעולם עוטפים אותנו מכל עבר, היא חוויה שלא תישכח.

בנפאל שתי עונות מומלצות לטרקים: האביב והסתיו. בחורף קר מידי בהרים, ואילו הקיץ הוא עונת המונסונים. בסתיו הראות היא הטובה ביותר, אחרי שהאוויר נשטף בגשמי הקיץ. באביב האוויר טובל באובך מרגיז, המקשה על הראות, אך מפצים על כך שיחי הרודודנדרון המרהיבים בפריחתם.

תצפית על ענקי ההימאליה מפסגת פון היל לפני הזריחה (צילום: כרמית וייס)

פסגת מצאפוצ'רה (זנב הדג) אחרי שהשמש זרחה (צילום: הילה וייס)

"לתפור את ההרים" בדרך מזרחה

מדלגים בירידה לגסט-האוז, ארוחת הבוקר, ומתחיל יום צעידה כאילו רק עכשיו התעוררנו. אבל הרגליים לא שוכחות את העלייה לפון-היל. כך אנו מרגישים היטב את הביטוי "לתפור את ההרים", שכמו נוצר בדיוק עבור קטע זה של הטרק. ביומיים הבאים, השלישי והרביעי לטרק, פנינו מזרחה אל עבר הכפר צ'ומרונג (Chomrong), ממנו מתחיל הטיפוס למחנה הבסיס. הדרך עולה ויורדת ללא הרף, כפי שאומרת בתי התרמילאית: "אחרי כל ירידה באה עלייה". רק שכאן, גם אחרי כל עלייה באה ירידה, ושוב עלייה, וחוזר חלילה. מסתבר שלא קל לרדת 700 מטר, אבל המטרה - הסתגלות טובה יותר לגובה, מקדשת את כל האמצעים.

הדרך מעלה אבק, אחרי ימים רבים ללא גשם, וגופנו משחיר מתערובת של זיעה ואבק. אולי זה עדיף על העלוקות שמוצצות את דמם של המטיילים כאן בסתיו, אחרי העונה הגשומה. פריחת עצי הרודודנדרון לא מפסיקה להפיק מפינו קריאות התפעלות, וקופי הלנגור הקטנים והזריזים משלימים את תמונת הג'ונגל.
כתבה על הכנות לקראת טרק אנפורנה

קופי לנגור משלימים את תמונת הג'ונגל (צילום: הילה וייס)

בכפר הקטן טאדאפאני (Tadapani), שכל כולו 4-5 גסט-האוזים קטנים, מחכה לנו המפגש הראשון עם התנאים הלא מפנקים הצפויים לנו בימים הקרובים – "שירותי בור-צליפה" ומקלחת בחצר. אחרי התנאים המפנקים מאמש, אני קצת בשוק. ידעתי שכך יהיה, אבל היה נעים לשכוח. מי המקלחת המחוממים בגז, פטנט נפלא כשהוא עובד... כוס תה חם ופאי התפוחים המפורסם, והכל נראה ורוד יותר. אפילו לצאת באמצע הלילה לשירותים, החשש הגדול ביותר שלי, לא כזה נורא.

הגסט-האוז בטאדאפאני, אחרי תה חם ופאי תפוחים חזר החיוך (צילום: כרמית וייס)

יעדנו ביום הרביעי, הכפר צ'ומרונג, הוא כפר גדול יחסית, ששיפולי ההרים סביבו מכוסים טרסות אינסופיות. בקיץ הגשום מגדלים כאן בעיקר אורז, ועכשיו, בעונה היבשה מגדלים חיטה, תירס וירקות. מרתק לראות איך מעבדים כאן את השדות, ממש כמו אבותינו בתנ"ך. גסט-האוזים רבים וטובים מקבלים כאן את פני המטיילים, שכן זוהי נקודת הפתיחה לכל המטפסים לאנאפורנה בייס-קמפ. לכאן מתנקזים כל השבילים, קצרים וארוכים, ומכאן נצעד כולנו יחד, פוגשים שוב ושוב את אותם המטיילים – אחינו לקשיים. הקיטור המשותף על העליות הבלתי נגמרות, בכל השפות, הוא חלק מהנה במיוחד בחוויית הטרק.

נשים מקומיות לאורך הטרק (צילום: כרמית והילה וייס)

אודות הכותבת

כרמית וייס (Carmit Weiss), מנסה להעביר את אהבתה לנופים דרך הצילום והכתיבה, מנהלת אתר Gotravel ואחת הכותבות המרכזיות בו. חרשה את אירופה וצפון אמריקה וטעמה גם את טעמן של היבשות האחרות. בעלת ניסיון רב בתכנון טיולים, גולשת סקי ואמא לארבעה גולשים צעירים.

כרמית עונה לשאלותיכם בפורום מומחי תיירות

לקריאת כתבות נוספות של כרמית