www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



עמק קטמנדו - ברחבי העמק
מאת: גיא נוימן


במהלך המאה ה-14 אוחד שטחה של נפאל והפך לממלכה אחת, שעמק קטמנדו בליבה. שלושה דורות מאוחר לאיחוד שוב פוצלה הממלכה, ובתוכה צמחו שלושה מרכזים גדולים: קטמנדו, בהקטפור ופטאן, שאוחדו שוב רק במאה ה-18. מרכזים אלו הפכו לערי מדינה חזקות, שהתחרו זו בזו לא רק בשדה הקרב, אלא גם ביופי, בתכנון וביוקרה הארכיטקטונית. כך הפכו שלוש הערים למרכזים נהדרים של פסלי רחוב, מנזרים מפוארים, חלונות עץ מגולפים וכיכרות מעוצבות.


בכתבה ראשונה בסדרה זאת - עמק קטמנדו - המרכז העירוני- ביקרנו בעיר קטמנדו וסביבתה המיידית, התחומים בכביש הטבעת "רינג-רואד". בכתבה זאת אנו יוצאים מהשטח העירוני, מבקרים בנקודות נוף, בשכיות חמדה של מורשת עולמית ובמחשכי הסגידה של אלות מטילות אימה.
 
פגודת נייטפולה בבהקטפור  
פגודת נייטפולה בבהקטפור (צילום: יובל נעמן)
 

המזרח הרחוק




 
לקשט את הכלבים, לפנק את הפרות
עמק קטמנדו מתפרס על פני שטח של 905 קמ"ר ברום של 1,340 מטר מעל פני הים. עד המאה ה- 14 הייתה נפאל מפוצלת לעשרות נסיכויות קטנות, ששמרו כל אחת על ייחודה התרבותי. אחד האירועים שאיחדו בין תושבי המדינה כולה הוא הדיוואלי (Diwali), חג האורות ההינדי, הנחוג במשך חמישה ימים במהלך החודשים אוקטובר-נובמבר.

החג מסמל את ניצחון הטוב והידע על פני הרוע והבערות. במהלך היום מקשטים את הבתים והחנויות בעלי עץ המנגו וקישוטים המזכירים את עיטורי הסוכות שלנו, ובלילה נתלים שורות פנסים ונרות ברחובות ובבתים. למעשה משמעות המילה 'דיוואלי' (או של השם המקורי Dīpāvalī) היא 'שורת נרות חרס'. מקורו בסיפור המיתולוגי על ניצחון האל ראמה על מלך השדים, רוואנה. כדי להקל על חזרתם שלראמה ואשתו סיטה מהגלות, הכינו עבורם תומכיהם שורות של נרות.
 
הדיוואלי הוא חג איחוד המשפחה, וכשאומרים בנפאל משפחה, נכללים בכך גם יצורים שאינם אנושיים. ביום הראשון מאכילים את העורבים, שליחיו של אל המוות, ביום השני מעריצים את הכלבים ומקשטים אותם בשרשראות של פרחים וטיקות (אבקה צבעונית המודבקת על המצח). ביום השלישי מעריצים את הפרה הקדושה ואת לקשמי (Lakshmi), אלת השפע. שורת הנרות המודלקת מהרחוב אל תוך הבית, מזמינה את לקשמי להיכנס, לברך את הבית, ולמלא את הכספת בעושר. ביום הרביעי מעריצים את השוורים, מקשטים ומלטפים אותם, ומשקים אותם במי סוכר ואורז משובח. היום החמישי מוקדש למשפחה עצמה, זהו יום האח והאחות, יום של מתן מתנות הדדיות והמון המון קניות.
 
מוכרות הפרחים בכניסה למקדשים, נפאל 
מוכרות הפרחים בכניסה למקדשים (צילום: יובל נעמן)
 
דקשינקאלי - עונג שבת נוסח נפאלי
בוקר יום שבת, האוטובוסים, הטנדרים, והרכבים הפרטיים היוצאים מקטמנדו דרומה עמוסים עד אפס מקום (כולל הגג). היעד עבור ההמונים הוא אחד: מקדש דקשינקאלי (Dakshinkali). מקדש זה, הממוקם בעמק ציורי ותלול, הוא מעונה של האלה המפחידה ביותר של תת-היבשת ההודית. האלה קאלי ("השחורה" בסנסקריט), היא אלת הנקמה של ההינדואיזם. האלה מתוארת כשחרב בידה, מחרוזת גולגולות תלויה על צווארה, עור נמר לגופה, גופה שחור, עין שלישית במצחה, ופיה נוטף דם. במיתולוגיה ההינדית היא משמשת כ"נשק יום הדין" של האלים כאשר הם נאלצים להילחם בשדים חזקים במיוחד. בימי הביניים נחשבה קאלי לאלוהות עליונה וקורבנות אדם הוקרבו לה בכל רחבי תת-היבשת ההודית. כיום שכח במקצת פולחנה, אך אחד המרכזים הגדולים בו היא נערצת נמצא בדרום עמק קטמנדו.
 
מידי יום שלישי ועוד יותר בשבת (הימים הקדושים לקאלי) מגיעים אלפי אנשים למקדשה המפורסם על מנת להעריצה ולהקריב לה קורבנות דם. הקורבנות אותם אוהבת קאלי הם בעלי חיים זכרים. עשרות האוטובוסים מגיעים לאזור עמוסי תרנגולים, אווזים, כבשים, ולפעמים אפילו בופאלו או יאק. בדרך המובילה אל המקדש מציעים עשרות מוכרים את מרכולתם: מיני מתיקה, פרחים כאמצעי מנחות, קטורת וחפצי פולחן מגוונים. המבקרים, לבושים במיטב מחלפותיהם, מקווים לקבל את ברכת האלה, משילים את נעליהם, ועומדים בסדר מופתי ובסבלנות בשורה ארוכה, הנעה באיטיות לעבר המזבח שטוף הדם. הם מעבירים את המנחה שהביאו לידי כוהן דת, השוחט אותו, מטפטף כמה טיפות דם על המזבח, ומחזיר את הגווייה הטרייה לידי בעליה. קאלי אינה צריכה ערימות בשר נרקב, עצם הנתינה היא החשובה. המאמינים לוקחים את בעל החיים שהוקרב אל החורשה הקרובה, שם הם סועדים את ליבם במנגל עסיסי וקדוש, שקיבל את ברכתה של האלה.
 
 עז שסיימה חייה לטובתה של האלה צמאת הדם קאלי
עז שסיימה חייה לטובתה של האלה צמאת הדם קאלי (צילום: יובל נעמן)
 
סטופת פרפינג - מבודהה ועד נחמן מאומן
בנפאל, הממוקמת בין תת-היבשת ההודית לבין טיבט, נוצרה תערובת תרבותית מיוחדת במינה. עמים מערבות מונגוליה דוברי השפות הטיבטו-בורמזיות, אוחדו עם העמים הקווקזים ממישורי הודו, דוברי השפות ההינדו- אירופאיות. דת ההינדואיזם שהגיעה מהודו התערבבה ואוחדה בצורה מוזרה וייחודית עם הבודהיזם הטיבטי.

עולי הרגל הנוהרים לדקשינקאלי (שהיא אלה הינדית) אינם רואים כל סתירה בעצירה בדרך חזרה בסטופה (מבנה דתי המסמל את הבודהיזם) הגדולה של פרפינג (Pharping). הם מבקרים במקדשה המפורסם של וואג'רה-יוג'יני (Vajrayoginī), אחד מארבעת המקדשים החשובים של העמק, המוקדשים לאלה הזועמת והמפחידה של הבודהיזם הטאנטרי, בעיקר אם אתם שדים.

כאן אין דם וקורבנות, אלא מאות גלגלי תפילה ודגלים צבעוניים, הפזורים ברחבי המקדש ועל הגבעה שמעליו. בתוך גלגלי התפילה ועל גבי הדגלים כתובה המנטרה המפורסמת ביותר של הבודהיזם הטיבטי: "אום מני פדמה הום" (Om Mani Padme Hum). משמעה תפילה אישית המבקשת לשבת על פרח הלוטוס (סמל הבודהיזם) ולהיות חלק ממנו. זוהי גם בקשה לשלום עולמי ולשחרור כל היצורים החיים ממעגל הסבל. הרעיון הכללי הוא שאמירת המנטרה פעמים רבות ככל שניתן, והקפתן של סטופות, תקרב את המאמין אל הנירוונה – היא הגאולה הנכספת של הבודהיזם.

היות שאדם מוגבל בכמות הפעמים שהוא מסוגל לומר את המנטרה במהלך חייו, נמצאה שיטה המקצרת את הדרך: בתוך גלגלי התפילה, על גבי קלף עגול, כתובה המנטרה מאות פעמים. על המאמין לסובב את הגלגל (רק עם כוון השעון), וכך נאמרת המנטרה עבורו עשרות אלפי פעמים מידי יום.

ומי שחושב כעת על חוסר התכלית העגומה של מלמול משפט חסר משמעות ואמונה, שאמירתו יכולה לחולל קסמים ולהביא את העולם למצב טוב יותר - טוב לו שיזכור את המנטרה המפורסמת ביותר שאנו מכירים היטב בישראל: נ-נח-נחמ-נחמן-מאומן. והרי ידוע שאם נגיד זאת כל חיינו, נקרב בכך את בוא המשיח... או בציטוט מאתר האינטרנט של חסידות ברסלב: "כשאומרים נ נח... אז.. נכנסים בעולם אחר".
 
אבנים ודגלי תפילה בודהיסטים 
אבנים ודגלי תפילה בודהיסטים - אום מאני פאדמה הום... (צילום: יובל נעמן)
 




 
בהקטפור - קופסת התכשיטים
במהלך המאה ה-14 אוחד שטחה של נפאל והפך לממלכה אחת, שעמק קטמנדו בליבה. שלושה דורות מאוחר לאיחוד שוב פוצלה הממלכה, ובתוכה צמחו שלושה מרכזים גדולים: קטמנדו, בהקטפור (Bhaktapur) ופטאן (Patan), שאוחדו שוב רק במאה ה-18. מרכזים אלו הפכו לערי מדינה חזקות, שהתחרו זו בזו לא רק בשדה הקרב, אלא גם ביופי, בתכנון וביוקרה הארכיטקטונית. כך הפכו שלוש הערים למרכזים נהדרים של פסלי רחוב, מנזרים מפוארים, חלונות עץ מגולפים וכיכרות מעוצבות.

מבין הערים העתיקות של עמק קטמנדו, הרי שהעיר בהקטפור היא זו שניזוקה פחות מכולן בפגעי הזמן, ושימרה בצורה נפלאה את אווירת ימי הביניים. מרכז העיר נמצא בין כיכר הארמון (Durbar square) לבין כיכר הקדרים(Potters square) , המהווה את ליבה הפועם של העיר. כל פינה בכיכר מנוצלת לתכלית מסוימת: רוב רובה של הכיכר מוקדש לעבודת הקדרות. אנשים לשים את החומר ועובדים ביד ובאובניים. כרקע מושלם לתמונה הססגונית מסתלסלים תלתלי עשן מבעד לארובות שבקצוות הכיכר, שם ניצבים כבשני הענק השורפים את החומר. בפינה אחת שופכות שש נשים שקי אורז על הרחבה המרוצפת, בתקווה שהקרניים המבליחות בעד העננים יביאו לייבוש הגרגירים ולנפילת קליפת המוץ. במקום אחר פורסים שני זקנים על מגבת ביתית חפצי פולחן - מכירה לצליינים ולתיירים סקרנים, ועל מדרגה גבוהה יושבת אישה ומניקה, ללא שמץ של היסוס, שני תאומים, אחד מכל צד.
 
הרחוב היוצא מהכיכר מוביל למקדש ניאטפולה (Nyatapola), הגדול והחשוב בעיר, המוקדש לגלגולה של האלה ההינדית דורגה (Durga). אל המקדש מובילות מדרגות, ולאורכן, בחמישה מפלסים, דמויות שונות: מתאבק, פיל, אריה וגריפין (יצור מיתולוגי) כל אחת חזקה פי עשרה מזו הקודמת לה בהיררכיה. בראש ניצבות בגהיני (Baghini) וסינגהיני (Singhini), שתי האלות המאיימות, המהוות את ההגנה העליונה על המקדש. הפגודה בת 30 המטרים, המתנוססת מעל למקדש, שולטת בקו הרקיע של העיר.

בכיכר שלמרגלות המקדש ממוקם השוק המקומי: אין סוף צבעים וריחות, והכל בתמימות ובשקט הנפשי המאפיין את הנפאלים. כשהעיניים נפגשות מיד עולה החיוך, והידיים נצמדות לחזה בברכת נאמאסטה (Namaste), שפירושו: "אני סוגד לאל שבך". הנשים בסארי מקומי והגברים בכובעי הטופי (Topi), המזכירים מעין ריבוע בד ססגוני. אומרים שהכובעים הציוריים האלה, הנחבשים בשלל צבעים, מסמלים את רכס ההימלאיה, כך שכל גבר נפאלי למעשה מרגיש כל הזמן את נוכחותו הרכס על ראשו.
 
 כיכר הכדרים בהקטפור
כיכר הכדרים בהקטפור (צילום: יובל נעמן)
 
דוליקל ונאגרקוט - תצפית על ההימלאיה
העיירה דוליקל (Dulikel) ממוקמת מעל לעמק קטמנדו, ברום 1,650 מטר מעל פני הים, על רכס ההרים שבדרך הראשית, המחברת את קטמנדו עם להאסה (Lhasa) שבטיבט.
מרכז העיר מרוצף אבן, והבתים הישנים שמרו במשהו על הוד העבר, אז הייתה דוליקל נסיכות חשובה. אך הסיבה העיקרית להגיע למקום הוא התצפית הנפלאה המתגלה באור הזריחה על רכס ההימלאיה. שמונה מתוך עשר הפסגות הגבוהות בעולם נמצאות בשטחה של נפאל, וזיכו את המדינה בכינוי "גג העולם". דוליקל יושבת בנקודה הנדירה בה משתנה הנוף. משדות האורז הפוריים המאפיינים את עמק קטמנדו, הופכת הצמחייה להיות ליער סבוך של עצי מחט ורודודנדרון, שהוא הפרח הלאומי של נפאל.
 
אפשרות טובה לא פחות לצפייה בפנורמה של הרי ההימלאיה המושלגים היא מהעיירה נאגרקוט (Nagarkot), שגם בה נבנו מלונות רבים לצפייה בהרים. מנאגרקוט יוצאים שבילי הליכה רבים לכיוון עמק קטמנדו ולעיירה בהקטפור, העוברים במסלולם כפרים, שדות ושמורת טבע הררית.
 
נוף הרי ההימלאיה מאזור נאגרקוט 
נוף הרי ההימלאיה מאזור נאגרקוט (צילום: יובל נעמן)
 





גיא נוימן
 
אודות הכותב
גיא נוימן, בוגר החברה להגנת הטבע. מרצה ומדריך בארץ ובעולם בתחומי טבע נוף ותרבות. מתמחה בנצרות, דתות המזרח הרחוק ותרבויות לטיניות. מדריך ותיק למגוון רחב של יעדים באסיה ובדרום אמריקה. מדריך טיולים בחברת אקו - טיולי שטח. 

לקריאת כתבות נוספות של גיא








מספר צפיות: 6507
1919