טיפוס על הר מרו והר קילימנג'רו –
שני אחים דומים ושונים
מאת: ד"ר חזי שקד
שש פעמים טיפסתי את הר הקילימנג'רו. ארבע פעמים טיפסתי את הר מרו. שני הרים מרוחקים רק 70 ק"מ אחד מן השני בקו אווירי. שני ההרים הגבוהים בטנזניה. כמו שני אחים בלתי נפרדים. ראשם כמעט תמיד בעננים.
טיפוס אל הקילימנג'רו, הפסגה הגבוהה של אפריקה (צילום: עמית רייכמן)
טיפוס להר מרו, לקראת הרגע המתוק על הפסגה (צילום: חזי שקד)
קרחונים, יער גשם ולוע הר געש
למרות מספר הפעמים הרב שעמדתי על ראשם של שני הרים-אחים אלה, אני תמיד מתרגש מחדש כשאני חושב על טיפוס על שני הרים מלאי ההוד וההדר האלה. גם כשאני מגיע לטנזניה לטיול ספארי בלבד, תמיד אני מחפש את ראשיהם של שני האחים מבעד למעטה העננים. פעם מבעד לשמשת חלון המטוס, פעם מבעד לשמשת רכב הספארי. אני יודע שהם שם ואני יודע כמה הם יפים, כמה זקופים הם מעל המישורים האינסופיים של צפון טנזניה וכמה הם אציליים ומלכותיים.
שני אחים, ולכל אחד אופי משלו.
קילימנג'רו הגדול עומד זקוף וגאה, דומה שאינו צריך להתאמץ ולהדגיש את תכונותיו הטובות. הרי כולם מגיעים בשבילו. את כולם מרגשת העובדה שבקרבת קו המשווה, מצוי לו ההר הגבוה ביבשת, הר שאת ראשו מעטרים להם קרחוני עד, גם אם אלה מצויים בתהליך מתמיד של המסה חסרת מעצורים.
הר מרו, כדרכם של הקטנים יותר, מתאמץ יותר, משתדל להדגיש את מעלותיו ואף מגייס שחקני חיזוק בדמותם של בעלי חיים רבים יותר, טבע פראי יותר ויער גשם, הטומן בחובו אלמנטים מפתיעים לאלו שמבקרים בו בפעם הראשונה. וכמו בניסיון נואש ואחרון לצעוק לעולם "גם אני כאן", חושף הר מרו את הלוע הגעשי והמרשים שלו לכל מי שהתאמץ והגיע לפסגתו.
כתבה על מסע נשי לפסגת הקילימנג'רו
הרי מרו (B) והר קילימנג'רו (A) על מפת אפריקה
הר מרו כהכנה לטיפוס על קילימנג'רו
הר מרו ( Meru ) ממוקם בצפונה של טנזניה, מזרחית לבקע הסורי אפריקאי, 70 ק"מ דרומית מערבית לקילימנג'רו, והוא מהווה חלק משמורת ארושה. הר מרו נחשב להר געש חרוטי פעיל, אם כי באלפי השנים האחרונות לא נרשמה שם שום התפרצות דרמטית. אם נדייק, אז ההתפרצות האחרונה התרחשה בשנת 1910, אולם הייתה זו התפרצות קטנה ולא משמעותית. למרות שהוא נמוך מאחיו הגדול, הרי שהמסלול על הר מרו נחשב להרבה יותר יפה ולא פחות מאתגר. מסלול הטיפוס על הר מרו הוא הכנה טובה לטיפוס על הר הקילימנג'רו ומעלה את הסיכויים להגיע לפסגתו של ההר הגבוה ביותר באפריקה.
שתי פסגות להר מרו, פסגת סוציאליסט (4,566 מטרים) ופסגת מרו הקטן (3,820 מטרים). בטיפוס על הר מרו אני תמיד עולה לפסגת מרו הקטן. מעין הכנה הדרגתית לפני הטיפוס על הפסגה האמיתית של הר מרו. בנוסף, הר מרו מהווה בית גידול ליונקים גדולים. בכל ארבעת מסעותיי לפסגה של הר זה, תמיד פגשתי בעדרים של בעלי חיים ובחיות גדולות במרחק פסיעות ממני, תוך כדי הליכה בטבע בתולי. תמיד חשבתי שהליכה בשביליו המפתיעים של הר מרו כמוהו כספארי איכותי ובלתי אמצעי.
הר קילימנג'רו ( Kilimanjaro ) הוא ההר הגבוה בעולם שעומד בזכות עצמו ולא מהווה עוד פסגה כחלק מרכס הרים. ההר פשוט מתרומם לו לגובה של 4,600 מעל הרמה בה הוא ממוקם, ובסך הכול מגיע לגובה של 5,896 מטרים (Uhuru peak). להר שלושה מוקדי התפרצות רדומים: מוונזי (5,149 מטרים) במזרח, קיבו במרכז, שמעליו נמצאת הפסגה, ושירה במערב. ובניגוד להר מרו, אין תיעוד גיאולוגי לגבי זמן התפרצותו האחרון של הקילימנג'רו.

חתך הרי טנזניה במבט מדרום לצפון (מקור: נאס"א)
מבני השבטים לקרחוני העד
המייחד את שני ההרים הוא השילוב של מיקומם סמוך לקו המשווה (הרים משוונים) וגובהם הרב, הגורמים לכך שכל עלייה של 1,000 מטרים בממוצע, מביאה לידי ביטוי חגורת נוף שונה לחלוטין:
החגורה הראשונה, מדרונות ההר, היא החגורה שהושפעה בצורה הדרמטית ביותר על ידי בני האדם. בעוד בני שבט צ'גה (Chagga) יושבים למרגלות הר הקילימנג'רו, הרי שמרגלות הר מרו היא נחלתם של בני שבט מרו (Meru). בחגורה זו ניתן לפגוש את הכפרים של בני השבטים. זוהי חגורה של חקלאות אינטנסיבית. הגידול העיקרי הוא של תה, קפה ובננות, אבל ניתן גם לראות חקלאות אישית לכל תא משפחתי.
החגורה השנייה היא של יער גשם משווני, המאכלס מינים רבים של צומח אנדמי, ובעלי חיים רבים. ימי ההליכה בחגורה זו, בשני ההרים, "זורקים" אותנו המטיילים הרחק והחוצה מאפריקה. הרי זו אפריקה המשוונית, אפריקה של סוואנות. ובכל זאת, אנו נתקלים ביער גשם צפוף, עם כל כך הרבה ירוק, כל כך הרבה מים. מי הפשרת השלגים ומי הגשמים מתנקזים להם מטה, ומאפשרים לתצורת נוף ייחודית זו להתקיים במקום שלא היינו מצפים לפגוש.
חגורת הנוף הבאה, השלישית במספר, היא של אדמת בור ( Moorland), בעלת נוף הרבה יותר פתוח, שגם בה מופיעה צמחייה ייחודית ואנדמית. בחגורה זו אנחנו פוגשים במיני לובליה ענקיים (Lobelia deckenii) וצמחים שממדיהם וצורתם מזכירה צמחים מעולם אחר.
החגורה הרביעית היא החגורה המדברית הקפואה, שם כמעט ולא צומח כלום. הדבר בא לידי ביטוי הרבה יותר בהר הקילימנג'רו. חגורה זו נחשבת בעיני רבים למרשימה ביותר - מדבר קפוא על קו המשווה... הסלעים מרשימים, הפסגה כמעט תמיד נראית בעין. זהו המקום בו אני תמיד חש כמה אני קטן. המקום מכניס אותי לפרופורציה, מזכיר לי כמה אנחנו זמניים וכמה הזמן שלנו זניח בהשוואה להרי ענק אלו. זהו המקום שגורם לי להתכנס לתוכי, לעשות מידי פעם חשבון נפש ולגלות את הצניעות מחדש.
החגורה האחרונה בלעדית להר הקילימנג'רו והיא חגורת קרחוני העד, שארית לתקופת הקרח האחרונה שהסתיימה לה רק לפני 10,000 שנים. חגורה זו לצערנו הרב הולכת ומצטמקת, עקב שינויי האקלים הגלובאליים.
כתבת מסע - עם המסאים בטנזניה

מבט על פסגות קילימנג'רו ומרו מהאוויר (רשיון קומן-קריאטיב: Hans Braxmeier)
איך מטפסים על מרו וקילימנג'רו
למעט ימי הפסגה, שנחשבים ארוכים ומתישים, הרי ששאר ימי הטיפוס קצרים באופן יחסי, וזה כדי לתת לגוף זמן שהות להתרגל לגובה. הגורם המגביל הוא מספר כדוריות הדם האדומות בגופנו ויכולת ספיגת החמצן בהן. תפקידן הוא נשיאת מולקולות חמצן אל אברי גופנו. עם העלייה לגובה והמחסור בלחץ חמצן חלקי, הגוף מתכונן במרץ לייצור של עוד מיליוני כדוריות דם אדומות, בכדי לקשור יותר מולקולות של חמצן ולהעבירן במחזור הדם לאברי הגוף. תהליך ייצור הכדוריות הוא הדרגתי ולוקח זמן.
מטפס מנוסה יודע שכדאי מאוד לתת לגוף את הזמן הדרוש לו כדי להגיע לפסגה, וחשוב מזה, כדי לרדת מההר בבטחה ובסיפוק כשהפסגה מאחוריו. ולכן, בחרתי להתחיל עם הר מרו, הר שהטיפוס עליו מהווה הכנה הדרגתית ואידיאלית לפני הטיפוס על ההר הגבוה יותר.
מידע וטיפים למטייל בטנזניה
מפל של קרח, כמעט בפסגת קילימנג'רו (צילום: עמית רייכמן)
טיפוס על הר מרו
טיולינו החל בארבעה ימי טיפוס על הר מרו. את היום הראשון עשינו בתוך יער גשם מקסים, בלווי צמוד של עדרי זברות ושל ג'ירפות, המתנשאות לגובה 5 מטרים. חמש שעות הליכה איטית ומתונה, אותה התחלנו בגובה 1,500 מטר, הובילו אותנו אל בקתת מיריאקמבה, הממוקמת בגובה של 2,514 מטר. בבקתה היינו מעטים. סביבנו, במספרים מנצחים, צפה בנו ממרחק ערב רב של בעלי חיים, בטחון ובאדישות מה. הכול מסביב ירוק וכל כך יפה. עם התפזרות העננים, העפנו מבט חושש מזרחה, לכיוונו של האח הגדול. הבטנו נפעמים בקילימנג'רו, הוא הביט בנו באדישות מופגנת, רגיל לתשואות ולחששות המקננים בליבם של המטפסים. הקילימנג'רו לעולם לא נראה כל כך קרוב, ועם זאת כל כך רחוק... בעוד מספר ימים נתחיל לטפס גם עליו.
לילה שקט וצונן עבר עלינו. בבוקר קמנו ומזג האוויר בישר על כסות עננים וטפטוף קל. כשמדובר בקו המשווה תמיד אני מעדיף ללכת בגשם. השמש המשוונית יודעת להכות ללא רחם. בגובה של 2,500 עד 3,500 מטרים, רצועה שבה עדיין לא כל כך קר, השמש "יודעת" להיות לא כל כך ידידותית. שמחתי על מזג האוויר. מעיל גשם קל פותר את בעיית הרטיבות, והנה אנחנו בדרכנו אל בקתת האוכף, מחנה מספר 2 הממוקם בגובה של 3,570 מטר. אמנם סך המרחק קצר בחצי יחסית ליום ההליכה הראשון, אבל ביום זה ההליכה הופכת להרבה יותר תלולה וגם לגובה יש תפקיד בהאטת הקצב. ביום זה חגורת יער הגשם הסתיימה לה באופן דרמטי, בגובה ממוצע של 3,200 מטר, וכסות השטח השתנתה והפכה ליותר פתוחה. לפני הצהריים הגענו אל הבקתה. לאחר מנוחה קצרה, שינסנו מותניים ועשינו פעמינו אל עבר פסגתו של מרו הקטן. לאחר שעה וחצי של הליכה, 250 מטרים אנכית מעלינו, הגענו אל פסגתו של מרו הקטן. העננים שוב הסתלקו להם ודומה שכולנו התרגלנו קצת לנוכחותו המאיימת של הר הקילימנג'רו. מתחתינו השתרעו אדמותיהם של בני שבט מרו, ומרחוק יותר המישורים האינסופיים. נשמנו את אוויר הפסגות וירדנו בחזרה אל המחנה, אל ארוחת ערב ושינה קצרה, טרם נתחיל אחרי חצות את הטיפוס לעבר פסגתו האמיתית של הר מרו, 1,000 מטרים מעלינו.

נופים חשופים ומושלגים בדרך לפסגת הר מרו (צילום: חזי שקד)
בגשם לפסגת הר מרו
יום הפסגה, או נכון יותר להגיד ליל הפסגה, החל במטחי רוחות וגשם אינסופי. חיכינו מעט בבקתה, אך הגשם לא פסק. הבנו שאם לא נצא עכשיו, למרות הגשם, נפספס את ההזדמנות להיות בפסגה. וכך, למרות הגשם השוטף, יצאנו מהבקתה והחלנו במסע רטוב וקר אל עבר הפסגה.
יחד איתנו יצאה קבוצה של מטפסים גרמנים. החשש ניכר היטב בפניהם. התחלנו לצעוד ביחד בחשיכה מוחלטת, לאור פנסי תאורת ראש, ומהר מאוד הבנו שכדאי מאוד לכבותם, לתת לעינינו להתרגל לחושך. לאחר שעת הליכה מבקתת האוכף החליטו הגרמנים כי כל העסק לא ממש נראה להם... הרטיבות, הקור והאדמה החלקלקה, נתנו בהם את אותותיהם והם החליטו לחזור. עבורי הייתה החלטתם קצת מסובכת. חברי המשלחת שעמדתי בראשה הביטו בי במבטים, כאילו שואלים מתי תורנו להסתובב ולחזור לבקתה היבשה ולשקי השינה החמימים... זה היה הרגע בו הייתי חייב להפעיל מהר את שיקול דעתי ואת סמכותי המקצועית, כדי לא לתת לרוחם ליפול וכדי לתת למטיילים את ההרגשה שיש להם על מי לסמוך. עכשיו היינו רק אנחנו לבד בדרכנו מעלה אל הפסגה. חייכתי ואמרתי למטיילים כמה טוב שנשארנו רק אנחנו. ההר והפסגה יהיו שייכים הבוקר, עם הזריחה, רק לנו, לאלו שמתמידים, לאלו שמעיזים, לאלו שחולמים, לאלו שלא מפחדים מקצת גשם. הרגשת הביטחון האישי שלי "והציונות" שהרבצתי בהם, עשו את שלהם וכולם המשיכו במרץ מעלה מעלה, אל עבר פסגת סוציאליסט.
הגשם והרטיבות האטו את קצב הליכתנו. היינו חייבים להיות טיפה יותר זהירים. אור ראשון ושחר חדש עמד להפציע מהמזרח, ואנחנו עדיין במרחק של שעה מהפסגה. הבוקר היה קר. העננים עטפו אותנו מכל עבר, אבל כנראה שגם הם כבר חסו עלינו והפסיקו להמטיר גשם. מאמץ אחרון ואנחנו על פסגת הר מרו, בגובה של 4,566 מטר, ואנחנו לבד. סביבנו שקט מוחלט. הרוח יצאה להפסקה, ואת מקומה תפסו כמה קרני שמש, שהצליחו לחדור את מעטפת העננים. על פניהם של חברי קבוצתי מרוחים חיוכים מאוזן לאוזן. כמה הרגע מתוק ודווקא בגלל הקשיים שנתקלנו בהם בדרך. הגרמנים בוודאי עוד לא התעוררו כולנו צוחקים.
לאחר מחצית השעה התחלנו את דרכנו בחזרה למטה. את מה שפספסנו בחושך אנחנו מקבלים בריבית. השמיים נפתחים, חרוט ההתפרצות של ההר הוולקני נחשף קצת מתחתינו, והמראה מרגש ובראשיתי. המחשבות נודדות כרגע למקלחת חמה, והעיניים קצת יותר מזרחה, אל עבר האח הגדול, אל עבר הקילימנג'רו.
כתבה על טיפוס על הקילימנג'רו

תצפית על חרוט ההתפרצות הוולקנית של הר מרו, קצת לפני הפסגה (צילום: חזי שקד)
טיפוס על הקילימנג'רו
מחוזקים ומעודדים מהצלחתנו בהר מרו ומאוקלמים קצת יותר לגובה, אנחנו עומדים בשער מצ'מה (Machame). שער הכניסה המערבי אל שמורת קילימנג'רו, בגובה 1,800 מטר. חברי הקבוצה נרגשים, מותחים את גופם, משחררים קצת לחץ. אנחנו מתחילים לצעוד ביער גשם אל עבר המחנה הראשון, מחנה מצ'מה, הנמצא בגובה של 3,000 מטר. בחרתי במסלול ללא בקתות. נישן באוהלים. קצת פחות נוח, אבל לדעתי זו הדרך היפה והמתגמלת ביותר לטפס את ההר.
היו פעמים שביום הראשון טיפסתי בגשם והיו ימים שלא. אחרי הגשם של הר מרו קיווינו כולנו לקצת פחות גשם, ואכן מזג האוויר לא איכזב. את הדרך בת חמשת השעות עשינו במזג אוויר מושלם. עננות קלה שמגינה מהשמש ובתוך יער גשם צפוף. קופי קולובוס התבוננו בנו מצמרות העצים ומחופת היער, מלווים אותנו גם בקולותיהם. לאחר 5 שעות הליכה מסתיים קו יער-הגשם, כמעט באופן פתאומי. זהו הסימן שאוטוטו הגענו למחנה מצ'מה. במחנה, האוהלים היו כבר מוכנים לקראתנו, עבודה טובה של הסבלים. אחרי ארוחת הערב ביקשתי מחברי הקבוצה לצאת החוצה מהאוהלים. מגובה של 3,000 מטרים ועם התפזרות העננים בערב, פסגתו של ההר נמצאת במרחק נגיעה. המחזה מרהיב. הלב מתרחב.

קילימנג'רו, הגג של אפריקה (צילום: ד"ר חזי שקד)
את בוקרו של היום השני התחלנו במרץ. חברי הקבוצה התעוררו מוקדם, כנראה שעדיין לא כולם התרגלו לשינה בגובה של 3,000 מטר בתוך אוהלים. פנינו מועדות הבוקר אל מחנה שירה (Shira Camp), הנמצא 800 מטרים מעלינו. קצב ההליכה סביר, אנחנו כבר מאוקלמים מהטיפוס על הר מרו. מתחתינו סביב ניתן להבין בבירור ביער הגשם, בו עברנו רק אתמול. עמודי עשן נישאים באופק. בני שבט צ'גה שורפים את אשפתם. ככה זה באפריקה. עדיין מדינת עולם שלישי. אנחנו עוברים דרך נוף פתוח ואדמות בור. זרזיף קל של מים והופ, כולנו בתרגולת המוכרת, מוציאים את מעילי הגשם. ממערב נפרש מישור שירה (Shira plateau). שם מסתתר מוקד התפרצות געשי נוסף של ההר. אחרי 4 שעות הליכה אנחנו מגיעים למחנה. גם אחרי ההתאקלמות בהר מרו, ניתן עדיין להרגיש בהשפעות הגובה. עייפות קלה, קצת פחות תיאבון, אבל מאושרים על הזכות שניתנה לנו להגיע לכאן. כולנו יודעים שמחר מצפה לנו יום מנוחה.
למחרת בבוקר קמנו מאוחר מהרגיל. אין צורך לקפל מחנה ולנוע הלאה. אחרי התארגנות איטית, אנחנו יוצאים למסלול מעגלי, שבסופו אנחנו חוזרים למחנה שירה. חלק מתהליך ההתאקלמות: מטפסים גבוה, חוזרים ללון נמוך. אנחנו מעפילים למחנה מוייר (Moir camp) הנמצא בגובה 4,200 מטר. זוהי נקודת תצפית וטיול מהנה ביותר. בסך הכול 400 מטר מעלינו, סיבוב קצר של 4 שעות. הבהרתי לחברי הקבוצה שמי שרוצה יכול גם להישאר ולנוח במחנה. חששותיי שחלק מחברי הקבוצה אכן "ינצלו" את יום המנוחה ויישארו במחנה, התבדו מהר מאוד. כולנו כאחד יצאנו לטיול. אחר הצהריים חזרנו למחנה להמשך המנוחה, אל ספר קריאה ותה חם.
כתבה על טיול לשמורת סרנגטי
בבוקר הרביעי מרגישים חברי הקבוצה כי ההצגה "עומדת להתחיל". הליכה איטית ומבוקרת בדרכינו אל מחנה מגדל הלבה (Lava Tower). המחנה נמצא כבר בחגורת המדבר, בגובה של 4,600 מטר. המחנה קיבל את שמו כיוון שהוא ממוקם למרגלותיו של גוש לבה אדיר ממדים. האווירה במחנה בגובה זה, קצת שונה ממה שהתרגלנו אליו עד כה. מסביב אין כבר ירוק. רק סלעים אדירים, חשופים, וקרחונים בוהקים מעלינו. אנחנו כבר מאוד קרובים. לאחר מנוחה קצרה לקחתי את חברי הקבוצה לראשו של מגדל הלבה. מצד אחד אנשים מתפעלים מהנוף, מצד שני אני רואה את התהליך בו כל אחד מהמטפסים מתחיל להתכנס בעצמו ולהרהר. אין לי מושג על מה אבל לא קשה להעריך.
בבוקרו של היום החמישי אני מזכיר לכולם שעוד 24 שעות אנחנו אמורים להיות כבר על הפסגה. יום קצר היום. אנחנו בדרכנו אל מחנה קרחון החץ (Arrow Glacier) הממוקם רק 200 מטרים מעלינו. הליכה של לא יותר משלוש שעות, דרך נוף מדברי קשה ומנוכר. כמה יפה כאן אני חושב. המחנה נמצא מתחת לקיר תלול ואדיר ממדים, שנקרא "הקיר" או "המחסום" המערבי (Western Breach). בעוד כמה שעות נטפס אותו בדרכנו לפסגה. בינתיים אני מזכיר לחברי המשלחת לנוח ושוב פעם לנוח, לאכול ולשתות הרבה. המתח ניכר היטב בפניהם. שנת לילה קצרה מאוד לפנינו.
עומדים על גג אפריקה (צילום: ד"ר חזי שקד)
לעמוד על הפסגה של אפריקה
בשעה 23:30 אנחנו כבר מתארגנים. קר בחוץ. אפילו קר מאוד. אני בודק לכולם את הציוד, עוזר למי שצריך וממשיך ומעודד. לגימות אחרונות של תה חם וקצת עוגיות מתוקות וזהו... קדימה צעד... לילה ארוך לפנינו... אנחנו בדרכינו אל הפסגה הגבוהה באפריקה.
מחנה קרחון החץ, הוא מחנה שאליו לא מגיעים מטפסים רבים. רוב המטפסים עושים את המסלול אל פסגת ההר דרך המסלול המזרחי, המכונה בפי המקומיים "מסלול הקוקה קולה", רמז לקלות היחסית של מסלול זה. לא אנחנו. אנחנו באנו להתחבר אל הטבע וההר בכל עוצמתו. אנחנו מוצאים עצמנו מטפסים את הקיר המערבי לבד. אין עוד קבוצות איתנו. אני מוביל את הקבוצה ויחד איתי ארנולד המדריך המקומי. במאסף מדריך נוסף. כולנו מנוסים וכולנו מכירים את הדרך. חלק מהמטפסים מבקשים להאט את הקצב. מבחור צעיר אני שומע כי זה היום הקשה ביותר בחייו. אני מחייך ומעודד. הכול זמני. למעלה תתוגמל כמו שצריך. העלייה תלולה ומפרכת. הקור לא מאפשר מנוחה ארוכה. אני קוצב מנוחות קצרות להסדיר את הנשימה וללגום מעט תה חם מהתרמוסים. לאחר מספר שעות אנחנו מגיעים אל החלק השטוח של ההר. אנחנו כמעט בפסגה. עדיין חשוך בחוץ, אבל אנחנו כבר מצטלמים במקביל ללובנם המבהיק של הקרחונים, ממש נוגעים ונשענים עליהם. עוד 200 מטרים אנכיים, הרבה יותר מתונים. השמש מפציעה במזרח. אנחנו צועדים לעבר הפסגה לכיוון מזרח. מתחתינו שמיכה עבה של עננים. השמיים נצבעים בצהוב, כתום, כחול, ורוד וסגול. הרמוניה של צבעים. מאמץ אחרון ואנחנו הקבוצה הראשונה שמגיעה ביום זה אל הפסגה.

גובה 5895 מטר לא הרחק מקו המשווה, פסגת קילימנג'רו (צילום: עמית רייכמן)
אני רואה את ההתרגשות אצל האנשים. חלקם לא מתביישים ואפילו בוכים. יותר גברים מנשים. האם הרגעים המתוקים האלו מזכירים לנו הגברים משהו מימים עברו? אני לא שואל. נותן להם להתחבר, נותן להם גם להתפרק. שהינו על הפסגה כמעט שעה. פתאום כבר לא כל כך קר. מצטלמים ושוב פעם מצטלמים. זרם של מטפסים מגיע מכיוון מזרח. המקום הפך פתאום לסואן. טוב שהתמזל מזלנו והגענו ראשונים, אל אותם רגעי שקט ושלווה ראשוניים של בוקר על ההר.
היינו הראשונים בבוקרו של יום זה, שזוכים לראות את אפריקה מתעוררת.

על פסגת הר מרו, כותב שורות אלו עם אחת ממשלחות הטיפוס שהוביל (צילום: חזי שקד)
מידע נוסף
כתבות נוספות על טרקים וטיפוס הרים
כתבות נוספות על טנזניה
קילימנג'רו הגדול עומד זקוף וגאה, דומה שאינו צריך להתאמץ ולהדגיש את תכונותיו הטובות. הרי כולם מגיעים בשבילו. את כולם מרגשת העובדה שבקרבת קו המשווה, מצוי לו ההר הגבוה ביבשת, הר שאת ראשו מעטרים להם קרחוני עד, גם אם אלה מצויים בתהליך מתמיד של המסה חסרת מעצורים.
הר מרו, כדרכם של הקטנים יותר, מתאמץ יותר, משתדל להדגיש את מעלותיו ואף מגייס שחקני חיזוק בדמותם של בעלי חיים רבים יותר, טבע פראי יותר ויער גשם, הטומן בחובו אלמנטים מפתיעים לאלו שמבקרים בו בפעם הראשונה. וכמו בניסיון נואש ואחרון לצעוק לעולם "גם אני כאן", חושף הר מרו את הלוע הגעשי והמרשים שלו לכל מי שהתאמץ והגיע לפסגתו.
כתבה על מסע נשי לפסגת הקילימנג'רו

חתך הרי טנזניה במבט מדרום לצפון (מקור: נאס"א)
מבני השבטים לקרחוני העד
המייחד את שני ההרים הוא השילוב של מיקומם סמוך לקו המשווה (הרים משוונים) וגובהם הרב, הגורמים לכך שכל עלייה של 1,000 מטרים בממוצע, מביאה לידי ביטוי חגורת נוף שונה לחלוטין:
החגורה הראשונה, מדרונות ההר, היא החגורה שהושפעה בצורה הדרמטית ביותר על ידי בני האדם. בעוד בני שבט צ'גה (Chagga) יושבים למרגלות הר הקילימנג'רו, הרי שמרגלות הר מרו היא נחלתם של בני שבט מרו (Meru). בחגורה זו ניתן לפגוש את הכפרים של בני השבטים. זוהי חגורה של חקלאות אינטנסיבית. הגידול העיקרי הוא של תה, קפה ובננות, אבל ניתן גם לראות חקלאות אישית לכל תא משפחתי.
החגורה השנייה היא של יער גשם משווני, המאכלס מינים רבים של צומח אנדמי, ובעלי חיים רבים. ימי ההליכה בחגורה זו, בשני ההרים, "זורקים" אותנו המטיילים הרחק והחוצה מאפריקה. הרי זו אפריקה המשוונית, אפריקה של סוואנות. ובכל זאת, אנו נתקלים ביער גשם צפוף, עם כל כך הרבה ירוק, כל כך הרבה מים. מי הפשרת השלגים ומי הגשמים מתנקזים להם מטה, ומאפשרים לתצורת נוף ייחודית זו להתקיים במקום שלא היינו מצפים לפגוש.
חגורת הנוף הבאה, השלישית במספר, היא של אדמת בור ( Moorland), בעלת נוף הרבה יותר פתוח, שגם בה מופיעה צמחייה ייחודית ואנדמית. בחגורה זו אנחנו פוגשים במיני לובליה ענקיים (Lobelia deckenii) וצמחים שממדיהם וצורתם מזכירה צמחים מעולם אחר.
החגורה הרביעית היא החגורה המדברית הקפואה, שם כמעט ולא צומח כלום. הדבר בא לידי ביטוי הרבה יותר בהר הקילימנג'רו. חגורה זו נחשבת בעיני רבים למרשימה ביותר - מדבר קפוא על קו המשווה... הסלעים מרשימים, הפסגה כמעט תמיד נראית בעין. זהו המקום בו אני תמיד חש כמה אני קטן. המקום מכניס אותי לפרופורציה, מזכיר לי כמה אנחנו זמניים וכמה הזמן שלנו זניח בהשוואה להרי ענק אלו. זהו המקום שגורם לי להתכנס לתוכי, לעשות מידי פעם חשבון נפש ולגלות את הצניעות מחדש.
החגורה האחרונה בלעדית להר הקילימנג'רו והיא חגורת קרחוני העד, שארית לתקופת הקרח האחרונה שהסתיימה לה רק לפני 10,000 שנים. חגורה זו לצערנו הרב הולכת ומצטמקת, עקב שינויי האקלים הגלובאליים.
כתבת מסע - עם המסאים בטנזניה

מבט על פסגות קילימנג'רו ומרו מהאוויר (רשיון קומן-קריאטיב: Hans Braxmeier)
איך מטפסים על מרו וקילימנג'רו
למעט ימי הפסגה, שנחשבים ארוכים ומתישים, הרי ששאר ימי הטיפוס קצרים באופן יחסי, וזה כדי לתת לגוף זמן שהות להתרגל לגובה. הגורם המגביל הוא מספר כדוריות הדם האדומות בגופנו ויכולת ספיגת החמצן בהן. תפקידן הוא נשיאת מולקולות חמצן אל אברי גופנו. עם העלייה לגובה והמחסור בלחץ חמצן חלקי, הגוף מתכונן במרץ לייצור של עוד מיליוני כדוריות דם אדומות, בכדי לקשור יותר מולקולות של חמצן ולהעבירן במחזור הדם לאברי הגוף. תהליך ייצור הכדוריות הוא הדרגתי ולוקח זמן.
מטפס מנוסה יודע שכדאי מאוד לתת לגוף את הזמן הדרוש לו כדי להגיע לפסגה, וחשוב מזה, כדי לרדת מההר בבטחה ובסיפוק כשהפסגה מאחוריו. ולכן, בחרתי להתחיל עם הר מרו, הר שהטיפוס עליו מהווה הכנה הדרגתית ואידיאלית לפני הטיפוס על ההר הגבוה יותר.
מידע וטיפים למטייל בטנזניה
מפל של קרח, כמעט בפסגת קילימנג'רו (צילום: עמית רייכמן)
טיפוס על הר מרו
טיולינו החל בארבעה ימי טיפוס על הר מרו. את היום הראשון עשינו בתוך יער גשם מקסים, בלווי צמוד של עדרי זברות ושל ג'ירפות, המתנשאות לגובה 5 מטרים. חמש שעות הליכה איטית ומתונה, אותה התחלנו בגובה 1,500 מטר, הובילו אותנו אל בקתת מיריאקמבה, הממוקמת בגובה של 2,514 מטר. בבקתה היינו מעטים. סביבנו, במספרים מנצחים, צפה בנו ממרחק ערב רב של בעלי חיים, בטחון ובאדישות מה. הכול מסביב ירוק וכל כך יפה. עם התפזרות העננים, העפנו מבט חושש מזרחה, לכיוונו של האח הגדול. הבטנו נפעמים בקילימנג'רו, הוא הביט בנו באדישות מופגנת, רגיל לתשואות ולחששות המקננים בליבם של המטפסים. הקילימנג'רו לעולם לא נראה כל כך קרוב, ועם זאת כל כך רחוק... בעוד מספר ימים נתחיל לטפס גם עליו.
לילה שקט וצונן עבר עלינו. בבוקר קמנו ומזג האוויר בישר על כסות עננים וטפטוף קל. כשמדובר בקו המשווה תמיד אני מעדיף ללכת בגשם. השמש המשוונית יודעת להכות ללא רחם. בגובה של 2,500 עד 3,500 מטרים, רצועה שבה עדיין לא כל כך קר, השמש "יודעת" להיות לא כל כך ידידותית. שמחתי על מזג האוויר. מעיל גשם קל פותר את בעיית הרטיבות, והנה אנחנו בדרכנו אל בקתת האוכף, מחנה מספר 2 הממוקם בגובה של 3,570 מטר. אמנם סך המרחק קצר בחצי יחסית ליום ההליכה הראשון, אבל ביום זה ההליכה הופכת להרבה יותר תלולה וגם לגובה יש תפקיד בהאטת הקצב. ביום זה חגורת יער הגשם הסתיימה לה באופן דרמטי, בגובה ממוצע של 3,200 מטר, וכסות השטח השתנתה והפכה ליותר פתוחה. לפני הצהריים הגענו אל הבקתה. לאחר מנוחה קצרה, שינסנו מותניים ועשינו פעמינו אל עבר פסגתו של מרו הקטן. לאחר שעה וחצי של הליכה, 250 מטרים אנכית מעלינו, הגענו אל פסגתו של מרו הקטן. העננים שוב הסתלקו להם ודומה שכולנו התרגלנו קצת לנוכחותו המאיימת של הר הקילימנג'רו. מתחתינו השתרעו אדמותיהם של בני שבט מרו, ומרחוק יותר המישורים האינסופיים. נשמנו את אוויר הפסגות וירדנו בחזרה אל המחנה, אל ארוחת ערב ושינה קצרה, טרם נתחיל אחרי חצות את הטיפוס לעבר פסגתו האמיתית של הר מרו, 1,000 מטרים מעלינו.

נופים חשופים ומושלגים בדרך לפסגת הר מרו (צילום: חזי שקד)
בגשם לפסגת הר מרו
יום הפסגה, או נכון יותר להגיד ליל הפסגה, החל במטחי רוחות וגשם אינסופי. חיכינו מעט בבקתה, אך הגשם לא פסק. הבנו שאם לא נצא עכשיו, למרות הגשם, נפספס את ההזדמנות להיות בפסגה. וכך, למרות הגשם השוטף, יצאנו מהבקתה והחלנו במסע רטוב וקר אל עבר הפסגה.
יחד איתנו יצאה קבוצה של מטפסים גרמנים. החשש ניכר היטב בפניהם. התחלנו לצעוד ביחד בחשיכה מוחלטת, לאור פנסי תאורת ראש, ומהר מאוד הבנו שכדאי מאוד לכבותם, לתת לעינינו להתרגל לחושך. לאחר שעת הליכה מבקתת האוכף החליטו הגרמנים כי כל העסק לא ממש נראה להם... הרטיבות, הקור והאדמה החלקלקה, נתנו בהם את אותותיהם והם החליטו לחזור. עבורי הייתה החלטתם קצת מסובכת. חברי המשלחת שעמדתי בראשה הביטו בי במבטים, כאילו שואלים מתי תורנו להסתובב ולחזור לבקתה היבשה ולשקי השינה החמימים... זה היה הרגע בו הייתי חייב להפעיל מהר את שיקול דעתי ואת סמכותי המקצועית, כדי לא לתת לרוחם ליפול וכדי לתת למטיילים את ההרגשה שיש להם על מי לסמוך. עכשיו היינו רק אנחנו לבד בדרכנו מעלה אל הפסגה. חייכתי ואמרתי למטיילים כמה טוב שנשארנו רק אנחנו. ההר והפסגה יהיו שייכים הבוקר, עם הזריחה, רק לנו, לאלו שמתמידים, לאלו שמעיזים, לאלו שחולמים, לאלו שלא מפחדים מקצת גשם. הרגשת הביטחון האישי שלי "והציונות" שהרבצתי בהם, עשו את שלהם וכולם המשיכו במרץ מעלה מעלה, אל עבר פסגת סוציאליסט.
הגשם והרטיבות האטו את קצב הליכתנו. היינו חייבים להיות טיפה יותר זהירים. אור ראשון ושחר חדש עמד להפציע מהמזרח, ואנחנו עדיין במרחק של שעה מהפסגה. הבוקר היה קר. העננים עטפו אותנו מכל עבר, אבל כנראה שגם הם כבר חסו עלינו והפסיקו להמטיר גשם. מאמץ אחרון ואנחנו על פסגת הר מרו, בגובה של 4,566 מטר, ואנחנו לבד. סביבנו שקט מוחלט. הרוח יצאה להפסקה, ואת מקומה תפסו כמה קרני שמש, שהצליחו לחדור את מעטפת העננים. על פניהם של חברי קבוצתי מרוחים חיוכים מאוזן לאוזן. כמה הרגע מתוק ודווקא בגלל הקשיים שנתקלנו בהם בדרך. הגרמנים בוודאי עוד לא התעוררו כולנו צוחקים.
לאחר מחצית השעה התחלנו את דרכנו בחזרה למטה. את מה שפספסנו בחושך אנחנו מקבלים בריבית. השמיים נפתחים, חרוט ההתפרצות של ההר הוולקני נחשף קצת מתחתינו, והמראה מרגש ובראשיתי. המחשבות נודדות כרגע למקלחת חמה, והעיניים קצת יותר מזרחה, אל עבר האח הגדול, אל עבר הקילימנג'רו.
כתבה על טיפוס על הקילימנג'רו

תצפית על חרוט ההתפרצות הוולקנית של הר מרו, קצת לפני הפסגה (צילום: חזי שקד)
טיפוס על הקילימנג'רו
מחוזקים ומעודדים מהצלחתנו בהר מרו ומאוקלמים קצת יותר לגובה, אנחנו עומדים בשער מצ'מה (Machame). שער הכניסה המערבי אל שמורת קילימנג'רו, בגובה 1,800 מטר. חברי הקבוצה נרגשים, מותחים את גופם, משחררים קצת לחץ. אנחנו מתחילים לצעוד ביער גשם אל עבר המחנה הראשון, מחנה מצ'מה, הנמצא בגובה של 3,000 מטר. בחרתי במסלול ללא בקתות. נישן באוהלים. קצת פחות נוח, אבל לדעתי זו הדרך היפה והמתגמלת ביותר לטפס את ההר.
היו פעמים שביום הראשון טיפסתי בגשם והיו ימים שלא. אחרי הגשם של הר מרו קיווינו כולנו לקצת פחות גשם, ואכן מזג האוויר לא איכזב. את הדרך בת חמשת השעות עשינו במזג אוויר מושלם. עננות קלה שמגינה מהשמש ובתוך יער גשם צפוף. קופי קולובוס התבוננו בנו מצמרות העצים ומחופת היער, מלווים אותנו גם בקולותיהם. לאחר 5 שעות הליכה מסתיים קו יער-הגשם, כמעט באופן פתאומי. זהו הסימן שאוטוטו הגענו למחנה מצ'מה. במחנה, האוהלים היו כבר מוכנים לקראתנו, עבודה טובה של הסבלים. אחרי ארוחת הערב ביקשתי מחברי הקבוצה לצאת החוצה מהאוהלים. מגובה של 3,000 מטרים ועם התפזרות העננים בערב, פסגתו של ההר נמצאת במרחק נגיעה. המחזה מרהיב. הלב מתרחב.

קילימנג'רו, הגג של אפריקה (צילום: ד"ר חזי שקד)
את בוקרו של היום השני התחלנו במרץ. חברי הקבוצה התעוררו מוקדם, כנראה שעדיין לא כולם התרגלו לשינה בגובה של 3,000 מטר בתוך אוהלים. פנינו מועדות הבוקר אל מחנה שירה (Shira Camp), הנמצא 800 מטרים מעלינו. קצב ההליכה סביר, אנחנו כבר מאוקלמים מהטיפוס על הר מרו. מתחתינו סביב ניתן להבין בבירור ביער הגשם, בו עברנו רק אתמול. עמודי עשן נישאים באופק. בני שבט צ'גה שורפים את אשפתם. ככה זה באפריקה. עדיין מדינת עולם שלישי. אנחנו עוברים דרך נוף פתוח ואדמות בור. זרזיף קל של מים והופ, כולנו בתרגולת המוכרת, מוציאים את מעילי הגשם. ממערב נפרש מישור שירה (Shira plateau). שם מסתתר מוקד התפרצות געשי נוסף של ההר. אחרי 4 שעות הליכה אנחנו מגיעים למחנה. גם אחרי ההתאקלמות בהר מרו, ניתן עדיין להרגיש בהשפעות הגובה. עייפות קלה, קצת פחות תיאבון, אבל מאושרים על הזכות שניתנה לנו להגיע לכאן. כולנו יודעים שמחר מצפה לנו יום מנוחה.
למחרת בבוקר קמנו מאוחר מהרגיל. אין צורך לקפל מחנה ולנוע הלאה. אחרי התארגנות איטית, אנחנו יוצאים למסלול מעגלי, שבסופו אנחנו חוזרים למחנה שירה. חלק מתהליך ההתאקלמות: מטפסים גבוה, חוזרים ללון נמוך. אנחנו מעפילים למחנה מוייר (Moir camp) הנמצא בגובה 4,200 מטר. זוהי נקודת תצפית וטיול מהנה ביותר. בסך הכול 400 מטר מעלינו, סיבוב קצר של 4 שעות. הבהרתי לחברי הקבוצה שמי שרוצה יכול גם להישאר ולנוח במחנה. חששותיי שחלק מחברי הקבוצה אכן "ינצלו" את יום המנוחה ויישארו במחנה, התבדו מהר מאוד. כולנו כאחד יצאנו לטיול. אחר הצהריים חזרנו למחנה להמשך המנוחה, אל ספר קריאה ותה חם.
כתבה על טיול לשמורת סרנגטי
בבוקר הרביעי מרגישים חברי הקבוצה כי ההצגה "עומדת להתחיל". הליכה איטית ומבוקרת בדרכינו אל מחנה מגדל הלבה (Lava Tower). המחנה נמצא כבר בחגורת המדבר, בגובה של 4,600 מטר. המחנה קיבל את שמו כיוון שהוא ממוקם למרגלותיו של גוש לבה אדיר ממדים. האווירה במחנה בגובה זה, קצת שונה ממה שהתרגלנו אליו עד כה. מסביב אין כבר ירוק. רק סלעים אדירים, חשופים, וקרחונים בוהקים מעלינו. אנחנו כבר מאוד קרובים. לאחר מנוחה קצרה לקחתי את חברי הקבוצה לראשו של מגדל הלבה. מצד אחד אנשים מתפעלים מהנוף, מצד שני אני רואה את התהליך בו כל אחד מהמטפסים מתחיל להתכנס בעצמו ולהרהר. אין לי מושג על מה אבל לא קשה להעריך.
בבוקרו של היום החמישי אני מזכיר לכולם שעוד 24 שעות אנחנו אמורים להיות כבר על הפסגה. יום קצר היום. אנחנו בדרכנו אל מחנה קרחון החץ (Arrow Glacier) הממוקם רק 200 מטרים מעלינו. הליכה של לא יותר משלוש שעות, דרך נוף מדברי קשה ומנוכר. כמה יפה כאן אני חושב. המחנה נמצא מתחת לקיר תלול ואדיר ממדים, שנקרא "הקיר" או "המחסום" המערבי (Western Breach). בעוד כמה שעות נטפס אותו בדרכנו לפסגה. בינתיים אני מזכיר לחברי המשלחת לנוח ושוב פעם לנוח, לאכול ולשתות הרבה. המתח ניכר היטב בפניהם. שנת לילה קצרה מאוד לפנינו.
עומדים על גג אפריקה (צילום: ד"ר חזי שקד)
לעמוד על הפסגה של אפריקה
בשעה 23:30 אנחנו כבר מתארגנים. קר בחוץ. אפילו קר מאוד. אני בודק לכולם את הציוד, עוזר למי שצריך וממשיך ומעודד. לגימות אחרונות של תה חם וקצת עוגיות מתוקות וזהו... קדימה צעד... לילה ארוך לפנינו... אנחנו בדרכינו אל הפסגה הגבוהה באפריקה.
מחנה קרחון החץ, הוא מחנה שאליו לא מגיעים מטפסים רבים. רוב המטפסים עושים את המסלול אל פסגת ההר דרך המסלול המזרחי, המכונה בפי המקומיים "מסלול הקוקה קולה", רמז לקלות היחסית של מסלול זה. לא אנחנו. אנחנו באנו להתחבר אל הטבע וההר בכל עוצמתו. אנחנו מוצאים עצמנו מטפסים את הקיר המערבי לבד. אין עוד קבוצות איתנו. אני מוביל את הקבוצה ויחד איתי ארנולד המדריך המקומי. במאסף מדריך נוסף. כולנו מנוסים וכולנו מכירים את הדרך. חלק מהמטפסים מבקשים להאט את הקצב. מבחור צעיר אני שומע כי זה היום הקשה ביותר בחייו. אני מחייך ומעודד. הכול זמני. למעלה תתוגמל כמו שצריך. העלייה תלולה ומפרכת. הקור לא מאפשר מנוחה ארוכה. אני קוצב מנוחות קצרות להסדיר את הנשימה וללגום מעט תה חם מהתרמוסים. לאחר מספר שעות אנחנו מגיעים אל החלק השטוח של ההר. אנחנו כמעט בפסגה. עדיין חשוך בחוץ, אבל אנחנו כבר מצטלמים במקביל ללובנם המבהיק של הקרחונים, ממש נוגעים ונשענים עליהם. עוד 200 מטרים אנכיים, הרבה יותר מתונים. השמש מפציעה במזרח. אנחנו צועדים לעבר הפסגה לכיוון מזרח. מתחתינו שמיכה עבה של עננים. השמיים נצבעים בצהוב, כתום, כחול, ורוד וסגול. הרמוניה של צבעים. מאמץ אחרון ואנחנו הקבוצה הראשונה שמגיעה ביום זה אל הפסגה.

גובה 5895 מטר לא הרחק מקו המשווה, פסגת קילימנג'רו (צילום: עמית רייכמן)
אני רואה את ההתרגשות אצל האנשים. חלקם לא מתביישים ואפילו בוכים. יותר גברים מנשים. האם הרגעים המתוקים האלו מזכירים לנו הגברים משהו מימים עברו? אני לא שואל. נותן להם להתחבר, נותן להם גם להתפרק. שהינו על הפסגה כמעט שעה. פתאום כבר לא כל כך קר. מצטלמים ושוב פעם מצטלמים. זרם של מטפסים מגיע מכיוון מזרח. המקום הפך פתאום לסואן. טוב שהתמזל מזלנו והגענו ראשונים, אל אותם רגעי שקט ושלווה ראשוניים של בוקר על ההר.
היינו הראשונים בבוקרו של יום זה, שזוכים לראות את אפריקה מתעוררת.

על פסגת הר מרו, כותב שורות אלו עם אחת ממשלחות הטיפוס שהוביל (צילום: חזי שקד)
מידע נוסף
כתבות נוספות על טרקים וטיפוס הרים
כתבות נוספות על טנזניה
כתבת מסע - עם המסאים בטנזניה

מבט על פסגות קילימנג'רו ומרו מהאוויר (רשיון קומן-קריאטיב: Hans Braxmeier)
מטפס מנוסה יודע שכדאי מאוד לתת לגוף את הזמן הדרוש לו כדי להגיע לפסגה, וחשוב מזה, כדי לרדת מההר בבטחה ובסיפוק כשהפסגה מאחוריו. ולכן, בחרתי להתחיל עם הר מרו, הר שהטיפוס עליו מהווה הכנה הדרגתית ואידיאלית לפני הטיפוס על ההר הגבוה יותר.
מידע וטיפים למטייל בטנזניה
מפל של קרח, כמעט בפסגת קילימנג'רו (צילום: עמית רייכמן)
טיפוס על הר מרו
טיולינו החל בארבעה ימי טיפוס על הר מרו. את היום הראשון עשינו בתוך יער גשם מקסים, בלווי צמוד של עדרי זברות ושל ג'ירפות, המתנשאות לגובה 5 מטרים. חמש שעות הליכה איטית ומתונה, אותה התחלנו בגובה 1,500 מטר, הובילו אותנו אל בקתת מיריאקמבה, הממוקמת בגובה של 2,514 מטר. בבקתה היינו מעטים. סביבנו, במספרים מנצחים, צפה בנו ממרחק ערב רב של בעלי חיים, בטחון ובאדישות מה. הכול מסביב ירוק וכל כך יפה. עם התפזרות העננים, העפנו מבט חושש מזרחה, לכיוונו של האח הגדול. הבטנו נפעמים בקילימנג'רו, הוא הביט בנו באדישות מופגנת, רגיל לתשואות ולחששות המקננים בליבם של המטפסים. הקילימנג'רו לעולם לא נראה כל כך קרוב, ועם זאת כל כך רחוק... בעוד מספר ימים נתחיל לטפס גם עליו.
לילה שקט וצונן עבר עלינו. בבוקר קמנו ומזג האוויר בישר על כסות עננים וטפטוף קל. כשמדובר בקו המשווה תמיד אני מעדיף ללכת בגשם. השמש המשוונית יודעת להכות ללא רחם. בגובה של 2,500 עד 3,500 מטרים, רצועה שבה עדיין לא כל כך קר, השמש "יודעת" להיות לא כל כך ידידותית. שמחתי על מזג האוויר. מעיל גשם קל פותר את בעיית הרטיבות, והנה אנחנו בדרכנו אל בקתת האוכף, מחנה מספר 2 הממוקם בגובה של 3,570 מטר. אמנם סך המרחק קצר בחצי יחסית ליום ההליכה הראשון, אבל ביום זה ההליכה הופכת להרבה יותר תלולה וגם לגובה יש תפקיד בהאטת הקצב. ביום זה חגורת יער הגשם הסתיימה לה באופן דרמטי, בגובה ממוצע של 3,200 מטר, וכסות השטח השתנתה והפכה ליותר פתוחה. לפני הצהריים הגענו אל הבקתה. לאחר מנוחה קצרה, שינסנו מותניים ועשינו פעמינו אל עבר פסגתו של מרו הקטן. לאחר שעה וחצי של הליכה, 250 מטרים אנכית מעלינו, הגענו אל פסגתו של מרו הקטן. העננים שוב הסתלקו להם ודומה שכולנו התרגלנו קצת לנוכחותו המאיימת של הר הקילימנג'רו. מתחתינו השתרעו אדמותיהם של בני שבט מרו, ומרחוק יותר המישורים האינסופיים. נשמנו את אוויר הפסגות וירדנו בחזרה אל המחנה, אל ארוחת ערב ושינה קצרה, טרם נתחיל אחרי חצות את הטיפוס לעבר פסגתו האמיתית של הר מרו, 1,000 מטרים מעלינו.

נופים חשופים ומושלגים בדרך לפסגת הר מרו (צילום: חזי שקד)
בגשם לפסגת הר מרו
יום הפסגה, או נכון יותר להגיד ליל הפסגה, החל במטחי רוחות וגשם אינסופי. חיכינו מעט בבקתה, אך הגשם לא פסק. הבנו שאם לא נצא עכשיו, למרות הגשם, נפספס את ההזדמנות להיות בפסגה. וכך, למרות הגשם השוטף, יצאנו מהבקתה והחלנו במסע רטוב וקר אל עבר הפסגה.
יחד איתנו יצאה קבוצה של מטפסים גרמנים. החשש ניכר היטב בפניהם. התחלנו לצעוד ביחד בחשיכה מוחלטת, לאור פנסי תאורת ראש, ומהר מאוד הבנו שכדאי מאוד לכבותם, לתת לעינינו להתרגל לחושך. לאחר שעת הליכה מבקתת האוכף החליטו הגרמנים כי כל העסק לא ממש נראה להם... הרטיבות, הקור והאדמה החלקלקה, נתנו בהם את אותותיהם והם החליטו לחזור. עבורי הייתה החלטתם קצת מסובכת. חברי המשלחת שעמדתי בראשה הביטו בי במבטים, כאילו שואלים מתי תורנו להסתובב ולחזור לבקתה היבשה ולשקי השינה החמימים... זה היה הרגע בו הייתי חייב להפעיל מהר את שיקול דעתי ואת סמכותי המקצועית, כדי לא לתת לרוחם ליפול וכדי לתת למטיילים את ההרגשה שיש להם על מי לסמוך. עכשיו היינו רק אנחנו לבד בדרכנו מעלה אל הפסגה. חייכתי ואמרתי למטיילים כמה טוב שנשארנו רק אנחנו. ההר והפסגה יהיו שייכים הבוקר, עם הזריחה, רק לנו, לאלו שמתמידים, לאלו שמעיזים, לאלו שחולמים, לאלו שלא מפחדים מקצת גשם. הרגשת הביטחון האישי שלי "והציונות" שהרבצתי בהם, עשו את שלהם וכולם המשיכו במרץ מעלה מעלה, אל עבר פסגת סוציאליסט.
הגשם והרטיבות האטו את קצב הליכתנו. היינו חייבים להיות טיפה יותר זהירים. אור ראשון ושחר חדש עמד להפציע מהמזרח, ואנחנו עדיין במרחק של שעה מהפסגה. הבוקר היה קר. העננים עטפו אותנו מכל עבר, אבל כנראה שגם הם כבר חסו עלינו והפסיקו להמטיר גשם. מאמץ אחרון ואנחנו על פסגת הר מרו, בגובה של 4,566 מטר, ואנחנו לבד. סביבנו שקט מוחלט. הרוח יצאה להפסקה, ואת מקומה תפסו כמה קרני שמש, שהצליחו לחדור את מעטפת העננים. על פניהם של חברי קבוצתי מרוחים חיוכים מאוזן לאוזן. כמה הרגע מתוק ודווקא בגלל הקשיים שנתקלנו בהם בדרך. הגרמנים בוודאי עוד לא התעוררו כולנו צוחקים.
לאחר מחצית השעה התחלנו את דרכנו בחזרה למטה. את מה שפספסנו בחושך אנחנו מקבלים בריבית. השמיים נפתחים, חרוט ההתפרצות של ההר הוולקני נחשף קצת מתחתינו, והמראה מרגש ובראשיתי. המחשבות נודדות כרגע למקלחת חמה, והעיניים קצת יותר מזרחה, אל עבר האח הגדול, אל עבר הקילימנג'רו.
כתבה על טיפוס על הקילימנג'רו

תצפית על חרוט ההתפרצות הוולקנית של הר מרו, קצת לפני הפסגה (צילום: חזי שקד)
טיפוס על הקילימנג'רו
מחוזקים ומעודדים מהצלחתנו בהר מרו ומאוקלמים קצת יותר לגובה, אנחנו עומדים בשער מצ'מה (Machame). שער הכניסה המערבי אל שמורת קילימנג'רו, בגובה 1,800 מטר. חברי הקבוצה נרגשים, מותחים את גופם, משחררים קצת לחץ. אנחנו מתחילים לצעוד ביער גשם אל עבר המחנה הראשון, מחנה מצ'מה, הנמצא בגובה של 3,000 מטר. בחרתי במסלול ללא בקתות. נישן באוהלים. קצת פחות נוח, אבל לדעתי זו הדרך היפה והמתגמלת ביותר לטפס את ההר.
היו פעמים שביום הראשון טיפסתי בגשם והיו ימים שלא. אחרי הגשם של הר מרו קיווינו כולנו לקצת פחות גשם, ואכן מזג האוויר לא איכזב. את הדרך בת חמשת השעות עשינו במזג אוויר מושלם. עננות קלה שמגינה מהשמש ובתוך יער גשם צפוף. קופי קולובוס התבוננו בנו מצמרות העצים ומחופת היער, מלווים אותנו גם בקולותיהם. לאחר 5 שעות הליכה מסתיים קו יער-הגשם, כמעט באופן פתאומי. זהו הסימן שאוטוטו הגענו למחנה מצ'מה. במחנה, האוהלים היו כבר מוכנים לקראתנו, עבודה טובה של הסבלים. אחרי ארוחת הערב ביקשתי מחברי הקבוצה לצאת החוצה מהאוהלים. מגובה של 3,000 מטרים ועם התפזרות העננים בערב, פסגתו של ההר נמצאת במרחק נגיעה. המחזה מרהיב. הלב מתרחב.

קילימנג'רו, הגג של אפריקה (צילום: ד"ר חזי שקד)
את בוקרו של היום השני התחלנו במרץ. חברי הקבוצה התעוררו מוקדם, כנראה שעדיין לא כולם התרגלו לשינה בגובה של 3,000 מטר בתוך אוהלים. פנינו מועדות הבוקר אל מחנה שירה (Shira Camp), הנמצא 800 מטרים מעלינו. קצב ההליכה סביר, אנחנו כבר מאוקלמים מהטיפוס על הר מרו. מתחתינו סביב ניתן להבין בבירור ביער הגשם, בו עברנו רק אתמול. עמודי עשן נישאים באופק. בני שבט צ'גה שורפים את אשפתם. ככה זה באפריקה. עדיין מדינת עולם שלישי. אנחנו עוברים דרך נוף פתוח ואדמות בור. זרזיף קל של מים והופ, כולנו בתרגולת המוכרת, מוציאים את מעילי הגשם. ממערב נפרש מישור שירה (Shira plateau). שם מסתתר מוקד התפרצות געשי נוסף של ההר. אחרי 4 שעות הליכה אנחנו מגיעים למחנה. גם אחרי ההתאקלמות בהר מרו, ניתן עדיין להרגיש בהשפעות הגובה. עייפות קלה, קצת פחות תיאבון, אבל מאושרים על הזכות שניתנה לנו להגיע לכאן. כולנו יודעים שמחר מצפה לנו יום מנוחה.
למחרת בבוקר קמנו מאוחר מהרגיל. אין צורך לקפל מחנה ולנוע הלאה. אחרי התארגנות איטית, אנחנו יוצאים למסלול מעגלי, שבסופו אנחנו חוזרים למחנה שירה. חלק מתהליך ההתאקלמות: מטפסים גבוה, חוזרים ללון נמוך. אנחנו מעפילים למחנה מוייר (Moir camp) הנמצא בגובה 4,200 מטר. זוהי נקודת תצפית וטיול מהנה ביותר. בסך הכול 400 מטר מעלינו, סיבוב קצר של 4 שעות. הבהרתי לחברי הקבוצה שמי שרוצה יכול גם להישאר ולנוח במחנה. חששותיי שחלק מחברי הקבוצה אכן "ינצלו" את יום המנוחה ויישארו במחנה, התבדו מהר מאוד. כולנו כאחד יצאנו לטיול. אחר הצהריים חזרנו למחנה להמשך המנוחה, אל ספר קריאה ותה חם.
כתבה על טיול לשמורת סרנגטי
בבוקר הרביעי מרגישים חברי הקבוצה כי ההצגה "עומדת להתחיל". הליכה איטית ומבוקרת בדרכינו אל מחנה מגדל הלבה (Lava Tower). המחנה נמצא כבר בחגורת המדבר, בגובה של 4,600 מטר. המחנה קיבל את שמו כיוון שהוא ממוקם למרגלותיו של גוש לבה אדיר ממדים. האווירה במחנה בגובה זה, קצת שונה ממה שהתרגלנו אליו עד כה. מסביב אין כבר ירוק. רק סלעים אדירים, חשופים, וקרחונים בוהקים מעלינו. אנחנו כבר מאוד קרובים. לאחר מנוחה קצרה לקחתי את חברי הקבוצה לראשו של מגדל הלבה. מצד אחד אנשים מתפעלים מהנוף, מצד שני אני רואה את התהליך בו כל אחד מהמטפסים מתחיל להתכנס בעצמו ולהרהר. אין לי מושג על מה אבל לא קשה להעריך.
בבוקרו של היום החמישי אני מזכיר לכולם שעוד 24 שעות אנחנו אמורים להיות כבר על הפסגה. יום קצר היום. אנחנו בדרכנו אל מחנה קרחון החץ (Arrow Glacier) הממוקם רק 200 מטרים מעלינו. הליכה של לא יותר משלוש שעות, דרך נוף מדברי קשה ומנוכר. כמה יפה כאן אני חושב. המחנה נמצא מתחת לקיר תלול ואדיר ממדים, שנקרא "הקיר" או "המחסום" המערבי (Western Breach). בעוד כמה שעות נטפס אותו בדרכנו לפסגה. בינתיים אני מזכיר לחברי המשלחת לנוח ושוב פעם לנוח, לאכול ולשתות הרבה. המתח ניכר היטב בפניהם. שנת לילה קצרה מאוד לפנינו.
עומדים על גג אפריקה (צילום: ד"ר חזי שקד)
לעמוד על הפסגה של אפריקה
בשעה 23:30 אנחנו כבר מתארגנים. קר בחוץ. אפילו קר מאוד. אני בודק לכולם את הציוד, עוזר למי שצריך וממשיך ומעודד. לגימות אחרונות של תה חם וקצת עוגיות מתוקות וזהו... קדימה צעד... לילה ארוך לפנינו... אנחנו בדרכינו אל הפסגה הגבוהה באפריקה.
מחנה קרחון החץ, הוא מחנה שאליו לא מגיעים מטפסים רבים. רוב המטפסים עושים את המסלול אל פסגת ההר דרך המסלול המזרחי, המכונה בפי המקומיים "מסלול הקוקה קולה", רמז לקלות היחסית של מסלול זה. לא אנחנו. אנחנו באנו להתחבר אל הטבע וההר בכל עוצמתו. אנחנו מוצאים עצמנו מטפסים את הקיר המערבי לבד. אין עוד קבוצות איתנו. אני מוביל את הקבוצה ויחד איתי ארנולד המדריך המקומי. במאסף מדריך נוסף. כולנו מנוסים וכולנו מכירים את הדרך. חלק מהמטפסים מבקשים להאט את הקצב. מבחור צעיר אני שומע כי זה היום הקשה ביותר בחייו. אני מחייך ומעודד. הכול זמני. למעלה תתוגמל כמו שצריך. העלייה תלולה ומפרכת. הקור לא מאפשר מנוחה ארוכה. אני קוצב מנוחות קצרות להסדיר את הנשימה וללגום מעט תה חם מהתרמוסים. לאחר מספר שעות אנחנו מגיעים אל החלק השטוח של ההר. אנחנו כמעט בפסגה. עדיין חשוך בחוץ, אבל אנחנו כבר מצטלמים במקביל ללובנם המבהיק של הקרחונים, ממש נוגעים ונשענים עליהם. עוד 200 מטרים אנכיים, הרבה יותר מתונים. השמש מפציעה במזרח. אנחנו צועדים לעבר הפסגה לכיוון מזרח. מתחתינו שמיכה עבה של עננים. השמיים נצבעים בצהוב, כתום, כחול, ורוד וסגול. הרמוניה של צבעים. מאמץ אחרון ואנחנו הקבוצה הראשונה שמגיעה ביום זה אל הפסגה.

גובה 5895 מטר לא הרחק מקו המשווה, פסגת קילימנג'רו (צילום: עמית רייכמן)
אני רואה את ההתרגשות אצל האנשים. חלקם לא מתביישים ואפילו בוכים. יותר גברים מנשים. האם הרגעים המתוקים האלו מזכירים לנו הגברים משהו מימים עברו? אני לא שואל. נותן להם להתחבר, נותן להם גם להתפרק. שהינו על הפסגה כמעט שעה. פתאום כבר לא כל כך קר. מצטלמים ושוב פעם מצטלמים. זרם של מטפסים מגיע מכיוון מזרח. המקום הפך פתאום לסואן. טוב שהתמזל מזלנו והגענו ראשונים, אל אותם רגעי שקט ושלווה ראשוניים של בוקר על ההר.
היינו הראשונים בבוקרו של יום זה, שזוכים לראות את אפריקה מתעוררת.

על פסגת הר מרו, כותב שורות אלו עם אחת ממשלחות הטיפוס שהוביל (צילום: חזי שקד)
מידע נוסף
כתבות נוספות על טרקים וטיפוס הרים
כתבות נוספות על טנזניה
נופים חשופים ומושלגים בדרך לפסגת הר מרו (צילום: חזי שקד)
כתבה על טיפוס על הקילימנג'רו
תצפית על חרוט ההתפרצות הוולקנית של הר מרו, קצת לפני הפסגה (צילום: חזי שקד)
טיפוס על הקילימנג'רו
מחוזקים ומעודדים מהצלחתנו בהר מרו ומאוקלמים קצת יותר לגובה, אנחנו עומדים בשער מצ'מה (Machame). שער הכניסה המערבי אל שמורת קילימנג'רו, בגובה 1,800 מטר. חברי הקבוצה נרגשים, מותחים את גופם, משחררים קצת לחץ. אנחנו מתחילים לצעוד ביער גשם אל עבר המחנה הראשון, מחנה מצ'מה, הנמצא בגובה של 3,000 מטר. בחרתי במסלול ללא בקתות. נישן באוהלים. קצת פחות נוח, אבל לדעתי זו הדרך היפה והמתגמלת ביותר לטפס את ההר.
היו פעמים שביום הראשון טיפסתי בגשם והיו ימים שלא. אחרי הגשם של הר מרו קיווינו כולנו לקצת פחות גשם, ואכן מזג האוויר לא איכזב. את הדרך בת חמשת השעות עשינו במזג אוויר מושלם. עננות קלה שמגינה מהשמש ובתוך יער גשם צפוף. קופי קולובוס התבוננו בנו מצמרות העצים ומחופת היער, מלווים אותנו גם בקולותיהם. לאחר 5 שעות הליכה מסתיים קו יער-הגשם, כמעט באופן פתאומי. זהו הסימן שאוטוטו הגענו למחנה מצ'מה. במחנה, האוהלים היו כבר מוכנים לקראתנו, עבודה טובה של הסבלים. אחרי ארוחת הערב ביקשתי מחברי הקבוצה לצאת החוצה מהאוהלים. מגובה של 3,000 מטרים ועם התפזרות העננים בערב, פסגתו של ההר נמצאת במרחק נגיעה. המחזה מרהיב. הלב מתרחב.

קילימנג'רו, הגג של אפריקה (צילום: ד"ר חזי שקד)
את בוקרו של היום השני התחלנו במרץ. חברי הקבוצה התעוררו מוקדם, כנראה שעדיין לא כולם התרגלו לשינה בגובה של 3,000 מטר בתוך אוהלים. פנינו מועדות הבוקר אל מחנה שירה (Shira Camp), הנמצא 800 מטרים מעלינו. קצב ההליכה סביר, אנחנו כבר מאוקלמים מהטיפוס על הר מרו. מתחתינו סביב ניתן להבין בבירור ביער הגשם, בו עברנו רק אתמול. עמודי עשן נישאים באופק. בני שבט צ'גה שורפים את אשפתם. ככה זה באפריקה. עדיין מדינת עולם שלישי. אנחנו עוברים דרך נוף פתוח ואדמות בור. זרזיף קל של מים והופ, כולנו בתרגולת המוכרת, מוציאים את מעילי הגשם. ממערב נפרש מישור שירה (Shira plateau). שם מסתתר מוקד התפרצות געשי נוסף של ההר. אחרי 4 שעות הליכה אנחנו מגיעים למחנה. גם אחרי ההתאקלמות בהר מרו, ניתן עדיין להרגיש בהשפעות הגובה. עייפות קלה, קצת פחות תיאבון, אבל מאושרים על הזכות שניתנה לנו להגיע לכאן. כולנו יודעים שמחר מצפה לנו יום מנוחה.
למחרת בבוקר קמנו מאוחר מהרגיל. אין צורך לקפל מחנה ולנוע הלאה. אחרי התארגנות איטית, אנחנו יוצאים למסלול מעגלי, שבסופו אנחנו חוזרים למחנה שירה. חלק מתהליך ההתאקלמות: מטפסים גבוה, חוזרים ללון נמוך. אנחנו מעפילים למחנה מוייר (Moir camp) הנמצא בגובה 4,200 מטר. זוהי נקודת תצפית וטיול מהנה ביותר. בסך הכול 400 מטר מעלינו, סיבוב קצר של 4 שעות. הבהרתי לחברי הקבוצה שמי שרוצה יכול גם להישאר ולנוח במחנה. חששותיי שחלק מחברי הקבוצה אכן "ינצלו" את יום המנוחה ויישארו במחנה, התבדו מהר מאוד. כולנו כאחד יצאנו לטיול. אחר הצהריים חזרנו למחנה להמשך המנוחה, אל ספר קריאה ותה חם.
כתבה על טיול לשמורת סרנגטי
בבוקר הרביעי מרגישים חברי הקבוצה כי ההצגה "עומדת להתחיל". הליכה איטית ומבוקרת בדרכינו אל מחנה מגדל הלבה (Lava Tower). המחנה נמצא כבר בחגורת המדבר, בגובה של 4,600 מטר. המחנה קיבל את שמו כיוון שהוא ממוקם למרגלותיו של גוש לבה אדיר ממדים. האווירה במחנה בגובה זה, קצת שונה ממה שהתרגלנו אליו עד כה. מסביב אין כבר ירוק. רק סלעים אדירים, חשופים, וקרחונים בוהקים מעלינו. אנחנו כבר מאוד קרובים. לאחר מנוחה קצרה לקחתי את חברי הקבוצה לראשו של מגדל הלבה. מצד אחד אנשים מתפעלים מהנוף, מצד שני אני רואה את התהליך בו כל אחד מהמטפסים מתחיל להתכנס בעצמו ולהרהר. אין לי מושג על מה אבל לא קשה להעריך.
בבוקרו של היום החמישי אני מזכיר לכולם שעוד 24 שעות אנחנו אמורים להיות כבר על הפסגה. יום קצר היום. אנחנו בדרכנו אל מחנה קרחון החץ (Arrow Glacier) הממוקם רק 200 מטרים מעלינו. הליכה של לא יותר משלוש שעות, דרך נוף מדברי קשה ומנוכר. כמה יפה כאן אני חושב. המחנה נמצא מתחת לקיר תלול ואדיר ממדים, שנקרא "הקיר" או "המחסום" המערבי (Western Breach). בעוד כמה שעות נטפס אותו בדרכנו לפסגה. בינתיים אני מזכיר לחברי המשלחת לנוח ושוב פעם לנוח, לאכול ולשתות הרבה. המתח ניכר היטב בפניהם. שנת לילה קצרה מאוד לפנינו.
עומדים על גג אפריקה (צילום: ד"ר חזי שקד)
לעמוד על הפסגה של אפריקה
בשעה 23:30 אנחנו כבר מתארגנים. קר בחוץ. אפילו קר מאוד. אני בודק לכולם את הציוד, עוזר למי שצריך וממשיך ומעודד. לגימות אחרונות של תה חם וקצת עוגיות מתוקות וזהו... קדימה צעד... לילה ארוך לפנינו... אנחנו בדרכינו אל הפסגה הגבוהה באפריקה.
מחנה קרחון החץ, הוא מחנה שאליו לא מגיעים מטפסים רבים. רוב המטפסים עושים את המסלול אל פסגת ההר דרך המסלול המזרחי, המכונה בפי המקומיים "מסלול הקוקה קולה", רמז לקלות היחסית של מסלול זה. לא אנחנו. אנחנו באנו להתחבר אל הטבע וההר בכל עוצמתו. אנחנו מוצאים עצמנו מטפסים את הקיר המערבי לבד. אין עוד קבוצות איתנו. אני מוביל את הקבוצה ויחד איתי ארנולד המדריך המקומי. במאסף מדריך נוסף. כולנו מנוסים וכולנו מכירים את הדרך. חלק מהמטפסים מבקשים להאט את הקצב. מבחור צעיר אני שומע כי זה היום הקשה ביותר בחייו. אני מחייך ומעודד. הכול זמני. למעלה תתוגמל כמו שצריך. העלייה תלולה ומפרכת. הקור לא מאפשר מנוחה ארוכה. אני קוצב מנוחות קצרות להסדיר את הנשימה וללגום מעט תה חם מהתרמוסים. לאחר מספר שעות אנחנו מגיעים אל החלק השטוח של ההר. אנחנו כמעט בפסגה. עדיין חשוך בחוץ, אבל אנחנו כבר מצטלמים במקביל ללובנם המבהיק של הקרחונים, ממש נוגעים ונשענים עליהם. עוד 200 מטרים אנכיים, הרבה יותר מתונים. השמש מפציעה במזרח. אנחנו צועדים לעבר הפסגה לכיוון מזרח. מתחתינו שמיכה עבה של עננים. השמיים נצבעים בצהוב, כתום, כחול, ורוד וסגול. הרמוניה של צבעים. מאמץ אחרון ואנחנו הקבוצה הראשונה שמגיעה ביום זה אל הפסגה.

גובה 5895 מטר לא הרחק מקו המשווה, פסגת קילימנג'רו (צילום: עמית רייכמן)
אני רואה את ההתרגשות אצל האנשים. חלקם לא מתביישים ואפילו בוכים. יותר גברים מנשים. האם הרגעים המתוקים האלו מזכירים לנו הגברים משהו מימים עברו? אני לא שואל. נותן להם להתחבר, נותן להם גם להתפרק. שהינו על הפסגה כמעט שעה. פתאום כבר לא כל כך קר. מצטלמים ושוב פעם מצטלמים. זרם של מטפסים מגיע מכיוון מזרח. המקום הפך פתאום לסואן. טוב שהתמזל מזלנו והגענו ראשונים, אל אותם רגעי שקט ושלווה ראשוניים של בוקר על ההר.
היינו הראשונים בבוקרו של יום זה, שזוכים לראות את אפריקה מתעוררת.

על פסגת הר מרו, כותב שורות אלו עם אחת ממשלחות הטיפוס שהוביל (צילום: חזי שקד)
מידע נוסף
כתבות נוספות על טרקים וטיפוס הרים
כתבות נוספות על טנזניה
היו פעמים שביום הראשון טיפסתי בגשם והיו ימים שלא. אחרי הגשם של הר מרו קיווינו כולנו לקצת פחות גשם, ואכן מזג האוויר לא איכזב. את הדרך בת חמשת השעות עשינו במזג אוויר מושלם. עננות קלה שמגינה מהשמש ובתוך יער גשם צפוף. קופי קולובוס התבוננו בנו מצמרות העצים ומחופת היער, מלווים אותנו גם בקולותיהם. לאחר 5 שעות הליכה מסתיים קו יער-הגשם, כמעט באופן פתאומי. זהו הסימן שאוטוטו הגענו למחנה מצ'מה. במחנה, האוהלים היו כבר מוכנים לקראתנו, עבודה טובה של הסבלים. אחרי ארוחת הערב ביקשתי מחברי הקבוצה לצאת החוצה מהאוהלים. מגובה של 3,000 מטרים ועם התפזרות העננים בערב, פסגתו של ההר נמצאת במרחק נגיעה. המחזה מרהיב. הלב מתרחב.

כתבה על טיול לשמורת סרנגטי

עומדים על גג אפריקה (צילום: ד"ר חזי שקד)
גובה 5895 מטר לא הרחק מקו המשווה, פסגת קילימנג'רו (צילום: עמית רייכמן)
היינו הראשונים בבוקרו של יום זה, שזוכים לראות את אפריקה מתעוררת.
על פסגת הר מרו, כותב שורות אלו עם אחת ממשלחות הטיפוס שהוביל (צילום: חזי שקד)