שבע שנים בטיבט:
מסע בעקבות הספר והסרט
מאת: יותם יעקבסון
בשנת 1944 נכשל היינריך הרר, מטפס הרים אוסטרי, בטיפוס על ננגה פרבאת שבהימאליה, הפסגה התשיעית בגובהה בעולם. כאילו לא היה די לו בכישלון המר, כשירד מההרים גילה שהוא נחשב כנתין אויב בתחומי הראג' הבריטי בהודו ונאסר. כמו רבים אחרים הוא נשבה והוחזק במחנה שבויים. ניסיון הבריחה השני שלו ושל שותפו פיטר אאופשניטר צלח. יחד הם ברחו מהודו צפונה, חצו את ההימאליה ונכנסו אל תחומה האסור של טיבט.
הקסם של טיבט
לא בכדי הפכה טיבט לארץ אפופת מסתורין, שהמשיכה אליה כה עזה. לצד עוצמת הנוף, הבידוד הרב וקשיי ההגעה אליה, גם ההגות העמוקה שהתפתחה בה ויכולותיהם המופלאות של נזיריה הילכו קסם על בני המערב. החל מראשית המאה ה- 20 הייתה טיבט סגורה ומסוגרת בפני זרים, והרי "מים גנובים ימתקו". הצלחת ההתגברות על המכשולים רק העצימה את רצונם של סקרנים והרפתקנים להגיע אל טיבט.
כתבה על כוח המשיכה של טיבט | כתבות נוספות על טיבט
אולם, דבר מכל אלו לא משך את היינריך הרר ( Heinrich Harrer ). מבחינתו, טיבט בכלל לא הייתה "על המפה". הוא הגיע אליה בלית ברירה, מכיוון שהיא הייתה האזור הגאוגרפי הסמוך ביותר אליו שבו לא הוגדר כשבוי.
בקיץ 1938 הצליח הרר לטפס על המפנה הצפוני, התלול והקשה מכול, של הר אייגר (3970 מטר) שבאלפים השוויצרים. הוא זכה לברכתו האישית של אדולף היטלר וצורף למשלחת מטפסי הרים שיצאה בשנת 1939, רגע לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, אל הודו, על מנת לטפס אל ננגה פרבאת ( Nanga Parbat ) שבהימאליה, הפסגה התשיעית בגובהה בעולם (8,126 מטר). קשריו עם המפלגה הנאצית לוטים בערפל. יש הטוענים שהיה חבר במפלגה, יש הטוענים שהוא התחבר אליה רק למראית עין ולצורך קידומו המקצועי. כך או אחרת, מאז שב מטיבט ניסה בכל דרך להתנער מעברו הנאצי וביקש להצטייר כלוחם חירות טיבטי.
כתבה על יעדים מומלצים בטיבט

הר ננגה פרבאת שאל פסגתו ניסה היינריך הרר לטפס (צילום: Hassanalee )
החופש של טיבט
משלחת מטפסי ההרים שבה היה חבר, נכשלה במשימה. על מרירות הכישלון נוספה האימה מכך שבין לילה הפכו כל חבריה, כמו אזרחים גרמנים ואוסטריים רבים נוספים ששהו בתחומי הראג' הבריטי בהודו, לנתיני אויב. "האויבים" רוכזו במחנה שבויים, שם התארגן ניסיון בריחה גדול – שנכשל. בפעם השנייה החליט הרר לנסות את מזלו עם שותף אחד בלבד – פיטר אאופשנייטר. התוכנית, עם זאת, נשארה בעינה – להימלט מתחומי הודו הבריטית בדרך הקצרה אך הקשה ביותר – אל מעבר להימאליה, בואכה טיבט.
תלאות רבות פקדו את השניים בדרכם. לצד הטופוגרפיה הקשה הם התמודדו עם קור החורף האכזר, עם עוינות השומרים הטיבטיים ועם זרות תרבותית ולשונית. הרר ואאופשנייטר (כמו אירופאים בודדים בלבד) הצליחו בתחבולות שונות לצלוח את כל מערכי ההגנה הטיבטיים. הדבר המפתיע ביותר הוא שמרגע שהגיעו אל להסה ( Lhasa ), קודש הקודשים והליבה השלטונית של טיבט, הם לא גורשו ממנה, כפי שהיה מצופה, אלא אומצו על ידי משפחות האצולה שבה ובפרט על ידי משפחתו של הדלאי לאמה עצמו.
כתבות על הודו

אחיו של הדלאי לאמה ולוחמים טיבטיים, כפי שצולמו על ידי היינריך הרר בימי שהותו בטיבט
( The Heinrich Harrer Limited Edition Portfolio. ©1999 Ahimsa, Inc. All rights reserved )
טריילר הסרט שבע שנים בטיבט בכיכובו של בראד פיט
טיבט ממקור ראשון
בהדרגה הפכה טיבט לביתו השני של הרר, מה ששינה את חייו מהקצה אל הקצה. הוא למד טיבטית והכיר לעומק את אורחות החיים המקומיים, את הגינונים החברתיים ואת המצב הפוליטי בטיבט. בעקבות שהותו הממושכת בטיבט כתב הרר את הספר שבע שנים בטיבט, המוכר בעיקר בזכות הסרט שנעשה בעקבותיו (זה האחרון זכה לתהילת עולם בזכות בראד פיט בתפקיד הרר). אולם הסרט, יפה ככל שיהיה, מתעלם לחלוטין מהעיקר שיש בעיני בספר.
הרר, ששהה בלהסה בין השנים 1944-1951, תיעד ממקור ראשון את מוסד הדלאי לאמה, את הקשר של טיבט עם העולם החיצון ואת היחסים בין טיבט לבין סין רגע לפני הכיבוש בפועל. הוא גם זה שצילם את תמונתו האחרונה של הדלאי לאמה חופשי בארצו, תמונה שבשנת 1951 כיכבה על שער מגזין LIFE . הספר שכתב הוא מסמך אותנטי חשוב, שכל מי שמתעניין בהיסטוריה המודרנית של טיבט לא יכול להתעלם ממנו.
כתבה על יחסי סין-טיבט בראי ההיסטוריה

בראד פיט בתפקיד היינריך הרר, בסרט על בסיס הספר "שבע שנים בטיבט"
העצמאות של טיבט
לאורך הבקעות הגבוהות שאותן חוצה "דרך הידידות" (Friendship Highway) , הקושרת בין קטמנדו בירת נפאל אל להסה, ניתן לראות שרידי מגדלים וחומות. הם חלק מקווי ביצורים שהוקמו בין המאות ה- 18-19 על ידי טיבטים וסינים, כדי למנוע את גלי הפלישה של ה גורקה מנפאל. טיבט המבודדת היוותה טריז גאוגרפי בין הודו הבריטית – "היהלום שבכתר" – לבין רוסיה הצארית (ולימים הקומוניסטית) לבין קיסרות סין. לא בכדי בשנת 1904 ערכו הבריטים מסע צבאי אלים ללהסה, כדי להפגין את פטרונותם על המרחב.
שנתיים לאחר נפילת קיסרות סין, בשנת 1911 הכריז הדלאי לאמה על עצמאות טיבט. הוא בחר דגל וחיבר המנון, ובמקביל החליט לסגור הרמטית את טיבט, ובפרט את מרחב להסה, בפני כניסתם של גורמים זרים, שבעיניו סיכנו את ההגמוניה שלו. על המכשולים הללו היו צריכים גם הרר ואאופשנייטר להתגבר. מלכתחילה הם נתפסו בעיני שומרי הגבול ומושלי האזורים שחצו - כאויבים שמסכנים את טיבט.
כתבה על קטמנדו | כתבות נוספות על נפאל

ביצורים על דרך הידידות המקשרת את נפאל וטיבט (צילום: יותם יעקבסון)
הבידוד של טיבט
הרר מתאר את להסה כעיר מבודדת מאוד, אך למרות זאת הקפיד לתאר גם את הקשר שלה עם העולם החיצון – חדשות שהגיעו וגם סחורות שונות (למשל, נשות להסה העשירות התבשמו בבשמים אירופאים יוקרתיים). הוא מתאר התנהלות יומיומית פשוטה, שיכולה לשפוך אור גם על סוגיית הסטטוס המדיני של טיבט קודם לכיבוש הסיני.
למשל, הטיבטים, שטוענים לעצמאות, מחזקים את טענתם בכך שהם מנפיקים בולים וכסף. הרר מתאר בספרו שעל מנת לשלוח מכתב הביתה היה עליו להניחו בשתי מעטפות – חיצונית, עם בול טיבט, עד הגבול עם הודו, ופנימית, עם בול בריטי שהוכר בשאר חלקי העולם.

מאמינים טיבטיים מול ארמון הפוטאלה בלהסה בירת טיבט (צילום: יותם יעקבסון )
ארמונות הדלאי לאמה
הדבר המרתק מכול הוא העובדה שבהדרגה קשר הרר קשרי ידידות עמוקים עם הדלאי לאמה, שבאותם ימים לא היה אלא נער צעיר וסקרן. הקשר האמיץ בין השניים נשמר עד מותו של הרר בשנת 2006, בהיותו בן 93. הרר מתאר בספרו כיצד ראה את הדלאי לאמה משקיף מגג ארמונו הרם, ארמון הפוטאלה ( Potala ), בעזרת טלסקופ. תחילה הוא הניח שהסיבה שבני העיר נחבאים בבתיהם כשהוא עולה להשקיף מהגג היא בכדי שלא יבחין בחטאיהם, אך לימים למד כי הם עושים זאת על מנת שלא לצער את מי שכלוא כל ימיו בארמון.
גם כיום הפוטאלה, הקריה השלטונית של מוסד הדלאי לאמה מאז המאה ה- 17, היא ארמון עצום ממדים שחולש על להסה. אבל כיום אין הוא מרכז שלטון ואף נזיר רם דרג לא יושב בו. הארמון הדומם משמש כמוזיאון בלבד (ואף מככב, כסמל סיני מובהק, על שטרות הכסף של 50 יואן). בסיור בארמון אפשר להתרשם מממדיו העצומים ומהפאר הרב שלו. אמנם רבים מאוצרותיו נבזזו על ידי הסינים, אבל די בשכיות החמדה שנותרו בו על מנת להתרשם עמוקות מעושרו. מסלול הטיול, שכולו מפוקח על ידי השלטון, כולל גם ביקור באגף המגורים הפרטי של הדלאי לאמה, במצבות הקבורה המוזהבות של הדלאי לאמות והיכלות התפילה והמדיטציה. פולחן כבר לא מתקיים בארמון. על חשיבות המקום עבור הטיבטים ניתן ללמוד מהאופן שבו הם מקיפים אותו באדיקות, תוך שהם מסובבים בידיהם גלגלי תפילה, ממלמלים מנטרות ומשתחווים מולו אפיים ארצה.
כמה קילומטרים מהפוטאלה נמצא נורבולינגקה ( Norbulingka ) – "גן אבני החן", ארמון הקיץ של הדלאי לאמה, שהוקם במאה ה- 18. בארמון זה נמצא הדלאי לאמה בשנת 1959, כשהצבא הסיני הגיע ללהסה, וממנו ברח להודו ויצא לגלות. בארמון שכולו טובל בגנים פורחים, נערכו רוב המפגשים בין הרר לדלאי לאמה, וכאן הוא גם התקין עבורו, בסתר, מתקן להקרנת סרטים.

ארמון נורבולינגקה, ארמון הקיץ של הדלאי לאמה (צילום: יותם יעקבסון )
להסה כפי שהיא בספר
בעשורים האחרונים להסה הולכת ומשתנה בקצב מהיר מאוד, בפרט מאז חנוכת הרכבת בשנת 2006 (ראו כתבה על העברת בני חאן לאזורי המיעוטים). אוכלוסייתה הסינית הולכת וגדלה ומאיימת לבלוע את אוכלוסייתה הטיבטית. העיר עצמה הולכת וגדלה. אם בעבר ארמון נורבולינגקה נמצא במרחק מה מהעיר, מבודד מסביבתו, כיום העיר מגיעה עד אליו ומאיימת לחבוק אותו. שדרות מודרניות רחבות חוצות את העיר לאורכה ולרוחבה, יש בה מלונות פאר, חנויות יוקרה ומרכזי קניות מודרניים.
המקום היחיד שבו נותרה להסה של פעם, זו שאותה הכיר ואהב הרר, נמצא באזור שבו התגורר - רובע בארקור ( Barkhor ), שבמרכזו נמצא מקדש ג'וקהאנג ( Jokhang ), המקדש הראשון והמקודש ביותר בטיבט. ברובע זה עדיין ניתן להתרשם מהבנייה המסורתית הציורית ומשפע מלאכות יד – ציורי קיר ותגליפי עץ המעטרים את הבתים. גולת הכותרת היא כמובן המקדש עצמו, שבו שכיות חמדה נפלאות. סביבו נמצא רחוב היקפי שבו צועד, לעתים תוך השתטחויות בלתי פוסקות, נהר של צליינים אדוקי אמונה – ערב רב של תווי פנים ותלבושות. לאורכו של הרחוב שפע בתי מלאכה של אומנים, חנויות לממכר תשמישי קדושה וגם מזכרות ומסעדות.
עוד על מקדש ג'וקהאנג בכתבה על יחסי סין-טיבט בראי ההיסטוריה

הכיכר המרכזית ברובע בארקור, להסה של פעם (צילום: Manuela Finetti)

מקדש ג'וקהאנג ברובע בארקור, המקדש הראשון והמקודש ביותר בטיבט (צילום: willyseto)
על הכול שורה ריח כבד של חמאת יאק וקטורת ערערים, ריח שיש מי שאוהב ויש מי שלא סובל. עבורי, עצם המחשבה עליו ממלאת את ליבי בערגה אל גג העולם.
מידע נוסף
לינה בלהסה בירת טיבט
כתבות נוספות
יעדים מומלצים בטיבט
יחסי סין-טיבט בראי ההיסטוריה
הקפות בנוסח טיבט
מחוזות טיבט ההיסטורית בסין
כתבה על יעדים מומלצים בטיבט

כתבות על הודו


טריילר הסרט שבע שנים בטיבט בכיכובו של בראד פיט
טיבט ממקור ראשון
בהדרגה הפכה טיבט לביתו השני של הרר, מה ששינה את חייו מהקצה אל הקצה. הוא למד טיבטית והכיר לעומק את אורחות החיים המקומיים, את הגינונים החברתיים ואת המצב הפוליטי בטיבט. בעקבות שהותו הממושכת בטיבט כתב הרר את הספר שבע שנים בטיבט, המוכר בעיקר בזכות הסרט שנעשה בעקבותיו (זה האחרון זכה לתהילת עולם בזכות בראד פיט בתפקיד הרר). אולם הסרט, יפה ככל שיהיה, מתעלם לחלוטין מהעיקר שיש בעיני בספר.
הרר, ששהה בלהסה בין השנים 1944-1951, תיעד ממקור ראשון את מוסד הדלאי לאמה, את הקשר של טיבט עם העולם החיצון ואת היחסים בין טיבט לבין סין רגע לפני הכיבוש בפועל. הוא גם זה שצילם את תמונתו האחרונה של הדלאי לאמה חופשי בארצו, תמונה שבשנת 1951 כיכבה על שער מגזין LIFE . הספר שכתב הוא מסמך אותנטי חשוב, שכל מי שמתעניין בהיסטוריה המודרנית של טיבט לא יכול להתעלם ממנו.
כתבה על יחסי סין-טיבט בראי ההיסטוריה

בראד פיט בתפקיד היינריך הרר, בסרט על בסיס הספר "שבע שנים בטיבט"
העצמאות של טיבט
לאורך הבקעות הגבוהות שאותן חוצה "דרך הידידות" (Friendship Highway) , הקושרת בין קטמנדו בירת נפאל אל להסה, ניתן לראות שרידי מגדלים וחומות. הם חלק מקווי ביצורים שהוקמו בין המאות ה- 18-19 על ידי טיבטים וסינים, כדי למנוע את גלי הפלישה של ה גורקה מנפאל. טיבט המבודדת היוותה טריז גאוגרפי בין הודו הבריטית – "היהלום שבכתר" – לבין רוסיה הצארית (ולימים הקומוניסטית) לבין קיסרות סין. לא בכדי בשנת 1904 ערכו הבריטים מסע צבאי אלים ללהסה, כדי להפגין את פטרונותם על המרחב.
שנתיים לאחר נפילת קיסרות סין, בשנת 1911 הכריז הדלאי לאמה על עצמאות טיבט. הוא בחר דגל וחיבר המנון, ובמקביל החליט לסגור הרמטית את טיבט, ובפרט את מרחב להסה, בפני כניסתם של גורמים זרים, שבעיניו סיכנו את ההגמוניה שלו. על המכשולים הללו היו צריכים גם הרר ואאופשנייטר להתגבר. מלכתחילה הם נתפסו בעיני שומרי הגבול ומושלי האזורים שחצו - כאויבים שמסכנים את טיבט.
כתבה על קטמנדו | כתבות נוספות על נפאל

ביצורים על דרך הידידות המקשרת את נפאל וטיבט (צילום: יותם יעקבסון)
הבידוד של טיבט
הרר מתאר את להסה כעיר מבודדת מאוד, אך למרות זאת הקפיד לתאר גם את הקשר שלה עם העולם החיצון – חדשות שהגיעו וגם סחורות שונות (למשל, נשות להסה העשירות התבשמו בבשמים אירופאים יוקרתיים). הוא מתאר התנהלות יומיומית פשוטה, שיכולה לשפוך אור גם על סוגיית הסטטוס המדיני של טיבט קודם לכיבוש הסיני.
למשל, הטיבטים, שטוענים לעצמאות, מחזקים את טענתם בכך שהם מנפיקים בולים וכסף. הרר מתאר בספרו שעל מנת לשלוח מכתב הביתה היה עליו להניחו בשתי מעטפות – חיצונית, עם בול טיבט, עד הגבול עם הודו, ופנימית, עם בול בריטי שהוכר בשאר חלקי העולם.

מאמינים טיבטיים מול ארמון הפוטאלה בלהסה בירת טיבט (צילום: יותם יעקבסון )
ארמונות הדלאי לאמה
הדבר המרתק מכול הוא העובדה שבהדרגה קשר הרר קשרי ידידות עמוקים עם הדלאי לאמה, שבאותם ימים לא היה אלא נער צעיר וסקרן. הקשר האמיץ בין השניים נשמר עד מותו של הרר בשנת 2006, בהיותו בן 93. הרר מתאר בספרו כיצד ראה את הדלאי לאמה משקיף מגג ארמונו הרם, ארמון הפוטאלה ( Potala ), בעזרת טלסקופ. תחילה הוא הניח שהסיבה שבני העיר נחבאים בבתיהם כשהוא עולה להשקיף מהגג היא בכדי שלא יבחין בחטאיהם, אך לימים למד כי הם עושים זאת על מנת שלא לצער את מי שכלוא כל ימיו בארמון.
גם כיום הפוטאלה, הקריה השלטונית של מוסד הדלאי לאמה מאז המאה ה- 17, היא ארמון עצום ממדים שחולש על להסה. אבל כיום אין הוא מרכז שלטון ואף נזיר רם דרג לא יושב בו. הארמון הדומם משמש כמוזיאון בלבד (ואף מככב, כסמל סיני מובהק, על שטרות הכסף של 50 יואן). בסיור בארמון אפשר להתרשם מממדיו העצומים ומהפאר הרב שלו. אמנם רבים מאוצרותיו נבזזו על ידי הסינים, אבל די בשכיות החמדה שנותרו בו על מנת להתרשם עמוקות מעושרו. מסלול הטיול, שכולו מפוקח על ידי השלטון, כולל גם ביקור באגף המגורים הפרטי של הדלאי לאמה, במצבות הקבורה המוזהבות של הדלאי לאמות והיכלות התפילה והמדיטציה. פולחן כבר לא מתקיים בארמון. על חשיבות המקום עבור הטיבטים ניתן ללמוד מהאופן שבו הם מקיפים אותו באדיקות, תוך שהם מסובבים בידיהם גלגלי תפילה, ממלמלים מנטרות ומשתחווים מולו אפיים ארצה.
כמה קילומטרים מהפוטאלה נמצא נורבולינגקה ( Norbulingka ) – "גן אבני החן", ארמון הקיץ של הדלאי לאמה, שהוקם במאה ה- 18. בארמון זה נמצא הדלאי לאמה בשנת 1959, כשהצבא הסיני הגיע ללהסה, וממנו ברח להודו ויצא לגלות. בארמון שכולו טובל בגנים פורחים, נערכו רוב המפגשים בין הרר לדלאי לאמה, וכאן הוא גם התקין עבורו, בסתר, מתקן להקרנת סרטים.

ארמון נורבולינגקה, ארמון הקיץ של הדלאי לאמה (צילום: יותם יעקבסון )
להסה כפי שהיא בספר
בעשורים האחרונים להסה הולכת ומשתנה בקצב מהיר מאוד, בפרט מאז חנוכת הרכבת בשנת 2006 (ראו כתבה על העברת בני חאן לאזורי המיעוטים). אוכלוסייתה הסינית הולכת וגדלה ומאיימת לבלוע את אוכלוסייתה הטיבטית. העיר עצמה הולכת וגדלה. אם בעבר ארמון נורבולינגקה נמצא במרחק מה מהעיר, מבודד מסביבתו, כיום העיר מגיעה עד אליו ומאיימת לחבוק אותו. שדרות מודרניות רחבות חוצות את העיר לאורכה ולרוחבה, יש בה מלונות פאר, חנויות יוקרה ומרכזי קניות מודרניים.
המקום היחיד שבו נותרה להסה של פעם, זו שאותה הכיר ואהב הרר, נמצא באזור שבו התגורר - רובע בארקור ( Barkhor ), שבמרכזו נמצא מקדש ג'וקהאנג ( Jokhang ), המקדש הראשון והמקודש ביותר בטיבט. ברובע זה עדיין ניתן להתרשם מהבנייה המסורתית הציורית ומשפע מלאכות יד – ציורי קיר ותגליפי עץ המעטרים את הבתים. גולת הכותרת היא כמובן המקדש עצמו, שבו שכיות חמדה נפלאות. סביבו נמצא רחוב היקפי שבו צועד, לעתים תוך השתטחויות בלתי פוסקות, נהר של צליינים אדוקי אמונה – ערב רב של תווי פנים ותלבושות. לאורכו של הרחוב שפע בתי מלאכה של אומנים, חנויות לממכר תשמישי קדושה וגם מזכרות ומסעדות.
עוד על מקדש ג'וקהאנג בכתבה על יחסי סין-טיבט בראי ההיסטוריה

הכיכר המרכזית ברובע בארקור, להסה של פעם (צילום: Manuela Finetti)

מקדש ג'וקהאנג ברובע בארקור, המקדש הראשון והמקודש ביותר בטיבט (צילום: willyseto)
על הכול שורה ריח כבד של חמאת יאק וקטורת ערערים, ריח שיש מי שאוהב ויש מי שלא סובל. עבורי, עצם המחשבה עליו ממלאת את ליבי בערגה אל גג העולם.
מידע נוסף
לינה בלהסה בירת טיבט
כתבות נוספות
יעדים מומלצים בטיבט
יחסי סין-טיבט בראי ההיסטוריה
הקפות בנוסח טיבט
מחוזות טיבט ההיסטורית בסין


בראד פיט בתפקיד היינריך הרר, בסרט על בסיס הספר "שבע שנים בטיבט"
כתבה על קטמנדו | כתבות נוספות על נפאל

ביצורים על דרך הידידות המקשרת את נפאל וטיבט
הבידוד של טיבט
הרר מתאר את להסה כעיר מבודדת מאוד, אך למרות זאת הקפיד לתאר גם את הקשר שלה עם העולם החיצון – חדשות שהגיעו וגם סחורות שונות (למשל, נשות להסה העשירות התבשמו בבשמים אירופאים יוקרתיים). הוא מתאר התנהלות יומיומית פשוטה, שיכולה לשפוך אור גם על סוגיית הסטטוס המדיני של טיבט קודם לכיבוש הסיני.
למשל, הטיבטים, שטוענים לעצמאות, מחזקים את טענתם בכך שהם מנפיקים בולים וכסף. הרר מתאר בספרו שעל מנת לשלוח מכתב הביתה היה עליו להניחו בשתי מעטפות – חיצונית, עם בול טיבט, עד הגבול עם הודו, ופנימית, עם בול בריטי שהוכר בשאר חלקי העולם.

מאמינים טיבטיים מול ארמון הפוטאלה בלהסה בירת טיבט (צילום: יותם יעקבסון )
ארמונות הדלאי לאמה
הדבר המרתק מכול הוא העובדה שבהדרגה קשר הרר קשרי ידידות עמוקים עם הדלאי לאמה, שבאותם ימים לא היה אלא נער צעיר וסקרן. הקשר האמיץ בין השניים נשמר עד מותו של הרר בשנת 2006, בהיותו בן 93. הרר מתאר בספרו כיצד ראה את הדלאי לאמה משקיף מגג ארמונו הרם, ארמון הפוטאלה ( Potala ), בעזרת טלסקופ. תחילה הוא הניח שהסיבה שבני העיר נחבאים בבתיהם כשהוא עולה להשקיף מהגג היא בכדי שלא יבחין בחטאיהם, אך לימים למד כי הם עושים זאת על מנת שלא לצער את מי שכלוא כל ימיו בארמון.
גם כיום הפוטאלה, הקריה השלטונית של מוסד הדלאי לאמה מאז המאה ה- 17, היא ארמון עצום ממדים שחולש על להסה. אבל כיום אין הוא מרכז שלטון ואף נזיר רם דרג לא יושב בו. הארמון הדומם משמש כמוזיאון בלבד (ואף מככב, כסמל סיני מובהק, על שטרות הכסף של 50 יואן). בסיור בארמון אפשר להתרשם מממדיו העצומים ומהפאר הרב שלו. אמנם רבים מאוצרותיו נבזזו על ידי הסינים, אבל די בשכיות החמדה שנותרו בו על מנת להתרשם עמוקות מעושרו. מסלול הטיול, שכולו מפוקח על ידי השלטון, כולל גם ביקור באגף המגורים הפרטי של הדלאי לאמה, במצבות הקבורה המוזהבות של הדלאי לאמות והיכלות התפילה והמדיטציה. פולחן כבר לא מתקיים בארמון. על חשיבות המקום עבור הטיבטים ניתן ללמוד מהאופן שבו הם מקיפים אותו באדיקות, תוך שהם מסובבים בידיהם גלגלי תפילה, ממלמלים מנטרות ומשתחווים מולו אפיים ארצה.
כמה קילומטרים מהפוטאלה נמצא נורבולינגקה ( Norbulingka ) – "גן אבני החן", ארמון הקיץ של הדלאי לאמה, שהוקם במאה ה- 18. בארמון זה נמצא הדלאי לאמה בשנת 1959, כשהצבא הסיני הגיע ללהסה, וממנו ברח להודו ויצא לגלות. בארמון שכולו טובל בגנים פורחים, נערכו רוב המפגשים בין הרר לדלאי לאמה, וכאן הוא גם התקין עבורו, בסתר, מתקן להקרנת סרטים.

ארמון נורבולינגקה, ארמון הקיץ של הדלאי לאמה (צילום: יותם יעקבסון )
להסה כפי שהיא בספר
בעשורים האחרונים להסה הולכת ומשתנה בקצב מהיר מאוד, בפרט מאז חנוכת הרכבת בשנת 2006 (ראו כתבה על העברת בני חאן לאזורי המיעוטים). אוכלוסייתה הסינית הולכת וגדלה ומאיימת לבלוע את אוכלוסייתה הטיבטית. העיר עצמה הולכת וגדלה. אם בעבר ארמון נורבולינגקה נמצא במרחק מה מהעיר, מבודד מסביבתו, כיום העיר מגיעה עד אליו ומאיימת לחבוק אותו. שדרות מודרניות רחבות חוצות את העיר לאורכה ולרוחבה, יש בה מלונות פאר, חנויות יוקרה ומרכזי קניות מודרניים.
המקום היחיד שבו נותרה להסה של פעם, זו שאותה הכיר ואהב הרר, נמצא באזור שבו התגורר - רובע בארקור ( Barkhor ), שבמרכזו נמצא מקדש ג'וקהאנג ( Jokhang ), המקדש הראשון והמקודש ביותר בטיבט. ברובע זה עדיין ניתן להתרשם מהבנייה המסורתית הציורית ומשפע מלאכות יד – ציורי קיר ותגליפי עץ המעטרים את הבתים. גולת הכותרת היא כמובן המקדש עצמו, שבו שכיות חמדה נפלאות. סביבו נמצא רחוב היקפי שבו צועד, לעתים תוך השתטחויות בלתי פוסקות, נהר של צליינים אדוקי אמונה – ערב רב של תווי פנים ותלבושות. לאורכו של הרחוב שפע בתי מלאכה של אומנים, חנויות לממכר תשמישי קדושה וגם מזכרות ומסעדות.
עוד על מקדש ג'וקהאנג בכתבה על יחסי סין-טיבט בראי ההיסטוריה

הכיכר המרכזית ברובע בארקור, להסה של פעם (צילום: Manuela Finetti)

מקדש ג'וקהאנג ברובע בארקור, המקדש הראשון והמקודש ביותר בטיבט (צילום: willyseto)
על הכול שורה ריח כבד של חמאת יאק וקטורת ערערים, ריח שיש מי שאוהב ויש מי שלא סובל. עבורי, עצם המחשבה עליו ממלאת את ליבי בערגה אל גג העולם.
מידע נוסף
לינה בלהסה בירת טיבט
כתבות נוספות
יעדים מומלצים בטיבט
יחסי סין-טיבט בראי ההיסטוריה
הקפות בנוסח טיבט
מחוזות טיבט ההיסטורית בסין

מאמינים טיבטיים מול ארמון הפוטאלה בלהסה בירת טיבט

ארמון נורבולינגקה, ארמון הקיץ של הדלאי לאמה
להסה כפי שהיא בספר
בעשורים האחרונים להסה הולכת ומשתנה בקצב מהיר מאוד, בפרט מאז חנוכת הרכבת בשנת 2006 (ראו כתבה על העברת בני חאן לאזורי המיעוטים). אוכלוסייתה הסינית הולכת וגדלה ומאיימת לבלוע את אוכלוסייתה הטיבטית. העיר עצמה הולכת וגדלה. אם בעבר ארמון נורבולינגקה נמצא במרחק מה מהעיר, מבודד מסביבתו, כיום העיר מגיעה עד אליו ומאיימת לחבוק אותו. שדרות מודרניות רחבות חוצות את העיר לאורכה ולרוחבה, יש בה מלונות פאר, חנויות יוקרה ומרכזי קניות מודרניים.
המקום היחיד שבו נותרה להסה של פעם, זו שאותה הכיר ואהב הרר, נמצא באזור שבו התגורר - רובע בארקור ( Barkhor ), שבמרכזו נמצא מקדש ג'וקהאנג ( Jokhang ), המקדש הראשון והמקודש ביותר בטיבט. ברובע זה עדיין ניתן להתרשם מהבנייה המסורתית הציורית ומשפע מלאכות יד – ציורי קיר ותגליפי עץ המעטרים את הבתים. גולת הכותרת היא כמובן המקדש עצמו, שבו שכיות חמדה נפלאות. סביבו נמצא רחוב היקפי שבו צועד, לעתים תוך השתטחויות בלתי פוסקות, נהר של צליינים אדוקי אמונה – ערב רב של תווי פנים ותלבושות. לאורכו של הרחוב שפע בתי מלאכה של אומנים, חנויות לממכר תשמישי קדושה וגם מזכרות ומסעדות.
עוד על מקדש ג'וקהאנג בכתבה על יחסי סין-טיבט בראי ההיסטוריה

הכיכר המרכזית ברובע בארקור, להסה של פעם (צילום: Manuela Finetti)

מקדש ג'וקהאנג ברובע בארקור, המקדש הראשון והמקודש ביותר בטיבט (צילום: willyseto)
על הכול שורה ריח כבד של חמאת יאק וקטורת ערערים, ריח שיש מי שאוהב ויש מי שלא סובל. עבורי, עצם המחשבה עליו ממלאת את ליבי בערגה אל גג העולם.
מידע נוסף
לינה בלהסה בירת טיבט
כתבות נוספות
יעדים מומלצים בטיבט
יחסי סין-טיבט בראי ההיסטוריה
הקפות בנוסח טיבט
מחוזות טיבט ההיסטורית בסין
עוד על מקדש ג'וקהאנג בכתבה על יחסי סין-טיבט בראי ההיסטוריה

הכיכר המרכזית ברובע בארקור, להסה של פעם

מקדש ג'וקהאנג ברובע בארקור, המקדש הראשון והמקודש ביותר בטיבט