הכול עובר?
מערב סין: העברת בני חאן לאזורי מיעוטים
מאת: יותם יעקבסון

"שמע בדיחה", אמר לי מוחמד חברי האויגורי, בשובנו ממעבר הגבול על דרך הקארקוראם, בין סין לפקיסטן. "שלושה אנשים ניצבים במעבר הגבול עם פקיסטן ומבקשים להיכנס לסין אף שדרכוניהם אבדו. הראשון הוא שחקן הכדורגל מראדונה, שמתכעס ואומר: "אני מראדונה! מפורסם בעולם כולו. לא תתנו לי להיכנס?". ביקשו השומרים שיוכיח להם זהותו. הוא נטל תפוז והקפיץ אותו 300 פעם במהירות מבלי שייפול ולו פעם אחת. האמינו לו השומרים והתירו כניסתו לסין. הבא בתור היה הזמר מייקל ג'קסון. כדי להוכיח זהותו שר להם משיריו המפורסמים ורקד. השומרים מחאו לו כפיים והתירו לו לחצות את הגבול. האחרון היה מנהיג קשגאר האויגורי. שאלו אותו שומרי הגבול: "כיצד נדע שאתה מנהיג קשגאר? מה ביכולתך לעשות?". ענה להם: "איני יכול לעשות דבר". "אם כך", השיבו לו השומרים, "אתה אכן מנהיג קשגאר – בבקשה, אתה רשאי לשוב לסין".

נגנים בני המיעוט האויגורי, סיכסוך רב שנים עם סין (צילום: travelingmipo)

יעדים במערב סין המוזכרים בכתבה והעיר להסה במחוז האוטונומי טיבט

  טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
  טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
  טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד  לחצו לרשימת ההצעות »

האדמה הרוחשת

הפרעות הקשות שפקדו את מחוז שינג'יאנג (Xīnjiāng, שפירושו בסינית: "הטריטוריות החדשות"), בו נמצאת גם העיר קשגאר (Kashgar) ואת עיר הבירה אורומצ'י (Ürümqi), במהלך חודש יולי 2009, לא פרצו פתע. הרקע לסכסוך האויגורי-סיני, כמו לבדיחה המרירה שסיפר לי מוחמד, הוא ארוך ימים וממושך.
כתבה על מחוז שינג'יאנג

בדומה לסכסוך הטיבטי-סיני, ראשיתו דווקא באחווה שנדמה כי נשכחה מלב: משך שנים היו הסינים פטרוניה המדיניים של טיבט. הסינים היו אלה שדרכם הגיע הבודהיזם אל טיבט, האזור המוכר כיום כאזור הבודהיסטי ביותר בעולם. הם גם היו אלו שבשנת 1751 לסה"נ השיבו את הדלאי-לאמה השביעי אל הכס, לאחר שהודח מתפקידו על ידי הכובשים המונגולים. קשר מיוחד שרר בין קיסרות סין לבין הממלכה האויגורית הקדומה (שהתקיימה בערבות הצפוניות, בין אמצע המאה השמינית לסה"נ לאמצע המאה התשיעית לסה"נ, ושאת שמה אמצו האויגורים בני ימינו). ברית זו תרמה רבות לעושרם של עמי הערבה ולביטחונה של סין ואפשרה סחר פתוח, שהכניס הון לשתי המדינות.
כתבות על טיבט

בעת המודרנית נשמעים קשרים אלה מופרכים כמעט, בתקופה שבה פעם אחר פעם מתחוללים במחוזות המערביים של סין אירועי דמים, שרק מעצימים את השנאה ומלבים את העוינות והניכור.
כתבות על המחוזות המערביים של סין

שטיח אויגורי, הברית תרמה לעושרה של סין (צילום: willyseto)

אירועים קשים פקדו את קשגאר, נאת המדבר העצומה השוכנת במערב מחוז שינג'יאנג, ב-2008, עת נרצחו 16 שוטרים סינים ורבים נוספים נפצעו, ככל הנראה על ידי המחתרת הלאומנית האויגורית. אירועים אלה התרחשו במקביל למהומות הגדולות שפרצו בלהסה (Lhasa), בירת טיבט, לקראת מעבר מרוץ הלפיד האולימפי בשטח המחוז. פרעות קשות התחוללו בשני המחוזות גם בשנים עברו, ולא אחת במקביל. למשל, בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת. מטרתם של שני המיעוטים – הן האויגורים והן הטיבטים, הייתה אחת – להחליש את האחיזה הסינית במחוזות הללו עד כדי השגת עצמאות מחודשת.

האויגורים זוקפים לזכותם עצמאות בתחומי מחוז שינג'יאנג, הנקרא על ידי רבים מהם עד היום 'טורקסטן המזרחית', משנת 1933 ועד כיבושי מאו דזה דונג ב-1949. הטיבטים טוענים מצידם כי ארצם הייתה עצמאית מאז הכרזת העצמאות של הדלאי-לאמה ה-13 בשנת 1913 ועד הכיבוש הסיני בשנת 1959.

עם השתלטות סין הקומוניסטית על האזורים המערביים, סבלו הטיבטים והאויגורים מדיכוי תרבותי קשה תוך כדי הצפת מחוזותיהם בבני האן, כדי למחוק את מורשתם ואחיזתם במולדתם, דבר שאף החריף בפעילות המשמרות האדומים אוכפי המדיניות של המהפכה התרבותית שעברה על סין בסוף ימיו של מאו. אומנם מדיניות זו חלה על סין כולה, ופגעה באופן בלתי הפיך במורשתה התרבותית והחומרית של סין, אולם בני המיעוטים האויגורים והטיבטים רואים בנזקי המהפכה פגיעה ישירה בהם ובמורשתם. ככה זה, אדם ועם קרובים אצל עצמם.

הסינים, מצידם, מציגים מסכת עובדתית שונה לחלוטין. בעיניהם שני האזורים היו נתונים לשלטון סיני מזה מאות שנים, גם אם לעיתים רופף. לטענתם הם עשו בעבר ועושים גם כיום לא מעט לשם שמירה על ביטחונם של התושבים, להצלתם, הן משעבוד דתי והן משעבוד פיאודאלי לבעלי שררה מקומיים, ודואגים לתנאי דיור ותברואה הולמים. על כך ישיבו הלאומנים האויגורים והטיבטים "תנו לנו להחליט מה טוב בשבילנו!".

כתבות על יעדי טיול בסין

מהומות גדולות פרצו בלהסה, בירת טיבט, לקראת מעבר מרוץ הלפיד האולימפי בשטח המחוז (צילום: hbieser)

גלגל ענק על שרידי תרבות

קשגאר, השוכנת על פלגי מים שמקורם בהרי פאמיר, היוצרים נאת מדבר עצומה, המתנקזת אל מדבר ציה, היא אחת הערים הציוריות והמרתקות ביותר בסין כולה. בתי הלבנים הקדומים שבה, בנויים בסגנון אפגאני קדום. עד לאחרונה יכול היה המתהלך בסמטאותיה להיתקל בעגלות עץ רתומות לבהמות, ברוכלים שנשאו מרכולתם על גבם וקראו בקול לכל דורש. התושבים היו מכונסים בחצרותיהם המטופחות, אליהן ניתן היה להציץ מבעד לפשפש הקושר את התא המשפחתי עם הרחוב, או משקיפים ממרומי הגג, עליו באופן מסורתי הונחו מיטות עץ – הרחק מאימת היתושים וקרוב יותר לרוח ערב מנשבת. רבים מהם לבשו תלבושת מסורתית והם עסקו בשלל מלאכות מסורתיות – מחקלאות ורעיית עדרים ועד חרשות ברזל, נגרות ועוד.

קשגאר הייתה אפופה ניחוח קדום, המחייה את התחושה של תחנה על נתיב הסחר המרכז אסייתי. לא בכדי חלקים גדולים מהסרט "רודף העפיפונים" צולמו בה – כי היא מסמלת עדיין הרבה מהפאר האפגאני שחרב. "הייתה", אני אומר. לצערי הרב המראות הללו הולכים ונכחדים. מידי שנה אני זוכה לראות פחות מהם. בשנים האחרונות הוחרבו חלקים נרחבים מקשגאר העתיקה, כולל חומות הענק העתיקות שחבקו אותה ומנעו יצירת רצף בינה לבין חלקיה המתרחבים, הסיניים. על קטע חומה קטן ששרד לפליטה הוצב גלגל הענק של פארק שעשועים מודרני. רוב בתי הלבנים הקדומים נהרסו, רק מיעוטם הותרו, הוקפו בהדרגה בחומה והוסבו לאתר מורשת שהכניסה אליו בתשלום. סביבותיו של המסגד הראשי עיד קא (Id Kah Mosque), שניצב בלב העיר העתיקה, הוסבו למרכז קניות מודרני בעל ניחוח "אלף לילה ולילה" מלאכותי. כיפותיו המסוגננות, המוארות בלילה, מעוררות את התפעלות התיירים שכבר לא יזכו להכיר את מראהו הקדום של האזור ומתפעלים מאותנטיות הפלסטיק. מספר חרשי הנחושת, האופים, מוכרי הביצים בסלים קלועים של ענפי ערבה דקים, בתי שיי (תה) והגברים המשחקים שחמט, הולך ופוחת ואני תוהה תוך כמה זמן יימחה כליל צביונה המיוחד של העיר הקסומה והמפעימה הזו.

סביבותיו של המסגד הראשי עיד קא, שניצב בלב העיר העתיקה,
הוסבו למרכז קניות מודרני בעל ניחוח "אלף לילה ולילה" מלאכותי (צילום: double_p)

קברים ואגדות רומנטיות

בשולי נאת המדבר ניצב המוזוליאום המפואר של אפאק חוג'ה (Apake Huojia), אחד המושלים האזוריים במאה ה- 17 לסה"נ, שעמד בקשרים טובים עם השלטון הסיני. מבנה הקבר הגדול מאכלס בתוכו קברים נוספים רבים.

בדרך למוזוליאום ביקש מוחמד להפקיד את מפתח החדר בדלפק הקבלה במלון. "תשמור אותו בעצמך, אויגורי", ענתה לו פקידת הקבלה במתק שפתיים אירוני. היה קשה לרסן את התפרצות החימה שלו.

אחד המוכרים והמעניינים שבהם, הוא כביכול קברה של הדמות האגדית איפרהאן (Iparxan), שעל פי הסיפור האויגורי היתה נכדתו של אפאק, הקרויה בסינית Xiāngfēi , שפירושו "הפילגש הריחנית". מיד עם כניסתנו למוזוליאום הסב מוחמד את תשומת לבי אל קברה, המוסתר מעט. "על הנסיכה האויגורית היפה נכפה להיות פילגשו של הקיסר הסיני-מנצ'ורי צ'יאן לונג (Qiánlóngdì) והיא נלקחה מכאן לעיר האסורה בבייג'ינג. היא לא נענתה לו וכעבור שנתיים נאלצה לחנוק עצמה בלחץ אמו", אמר במרירות גואה. "הקיסר ביקש לקברה באחוזתו, אולם גופתה נגנבה בחשאי. 120 איש הקדישו שלוש שנים לשם השבת ארונה לקשגאר, המקום בו ביקשה משפחתה שתובא לקבורה", חתם בכעס מהול בגאווה והצביע על האפיריון שבו לפי המסורת נישא הארון.

בביקורי באתר עם מכר סיני תושב קשגאר, הוא הסב את תשומת לבי לעובדה שסינים רבים מגיעים כדי לחלוק כבוד לנסיכה מעל קברה. "למה? הרי היא הייתה אויגורית", אני שואל בתמיהה. "כי הקבר הזה הוא סמל לאהבה בין שני העמים", השיב ללא היסוס. "רק בשם הקרבה לאויגורים נטל הקיסר צ'יאן לונג את הנסיכה כפילגש קרובה, וחרף אהבתו הגדולה אליה התיר להביאה לקבורה כאן, רחוק ממנו", סיכם.

האגדה הסינית רומנטית יותר, והיא מספרת על התאהבות הקיסר בריח הגוף האקזוטי המטריף שלה, במסעה לעיר האסורה, כשהיא רוחצת גופה כל יום בחלב גמלים כדי לשמר את ריחה. על חיזורי הקיסר אחריה, במתן בית וגן פורח, בעוד היא נשארת עצובה גם כשבנה לה העתק של כפרה הקטן עם המסגד האהוב. לבסוף התרצתה והתמסרה לקיסר, לאחר ששלח שליחים לקאשי הרחוקה להביא לה מענפי עץ השיזף מניב פרי הזהב. עם מותה, אירגן הקיסר תהלוכת אבל להשבת גופתה אחר כבוד לביתה בקאשי. על דמותה מבוסס הרומן המגמתי The Book and the Sword"" של לואיס-צ'ה.

מסגד עיד קא בעיר קשגאר ועליו מתנוסס דגל סין הקומוניסטית (צילום: double_p)

מאזן דמוגרפי – מאזן האימה

בשנים האחרונות קשגאר הכפילה ושילשה את אוכלוסייתה. תהליך דומה מתרחש גם בערים אחרות במחוז שינגי'אנג וגם בלהסה, שיגאטסה ועיירות נוספות במחוז האוטונומי טיבט. שדרות אספלט רחבות הולכות ונסללות בקווים ישרים. משני עבריהן מוקמים רבי קומות, מצופים אריחי חרסינה לבנה, שכמו מאחידים את סין ממזרח ועד מערב. שלטי חוצות מהבהבים בכל שעות היממה גודשים את הרחובות. חנויות מודרניות לרוב, שוקקות קונים סינים, אויגורים וטיבטים כאחד. לכולם, כמעט בלי יוצא מן הכלל, יש כיום טלפון סלולארי.

מגמת ישוב האזורים המערביים בבני גזע חאן היא מדיניות מוצהרת כמעט, גם אם נדיר מאד שיש מישהו מהצד הסיני שיתייחס אליה במספרים מפורשים. סין טוענת כי שני המחוזות המערביים שייכים לה בזכות היסטורית. עם זאת, היא מודעת היטב להיעדר נוכחותה באזורים הללו. הדרך היעילה ביותר להביע את ריבונותה היא על ידי יישובם של בני חאן במחוזות הללו. העברת אוכלוסייה נעשית לעתים בכפייה – כשבעלי מקצועות שונים או בני ישובים שונים נדרשים לעקור ממקומם ולנדוד מערבה. לעיתים, לפחות כשמדובר במשרות ממשלתיות שונות, היא נעשית בדרך של עידוד פיננסי ושאר תמריצים. במחוז שינגי'אנג חיים כיום למעלה מ-8 מיליון בני חאן ובכך מספרם כמעט הושווה למספר האויגורים במחוז, העומד על 9 מיליון. מקורות בלתי רשמיים טוענים כי מספר בני חאן זהה למספרם של הטיבטים בתחומי טיבט האוטונומית (השונה בגבולותיה מרמת טיבט וקטנה ממנה). במקביל עושה הממשל הסיני רבות לשם יצירת מקורות פרנסה למהגרים החדשים.

עיר הבירה של מחוז שינג'יאנג אורומצ'י - שדרות אספלט רחבות הולכות ונסללות בקווים ישרים.
משני עבריהן מוקמים רבי קומות, מצופים אריחי חרסינה לבנה (צילום: double_p)

נחשי הפלדה המשנים את המערב

הדרך היעילה ביותר לנייד אוכלוסייה בהיקף גדול וכן לאפשר העברת אספקה, ייצוא סחורות ומחצבים, בעלות נמוכה יחסית, היא מסילת ברזל. ואכן – סין הקדישה מאמצים הנדסיים ואנושיים אדירים כדי להקים שתי זרועות ארוכות, הנמתחות מתוך סבך המסילות הצפוף שבה, הרחק מערבה.

הזרוע הראשונה, שהוקמה בשנת 1999, מובילה לקשגאר. היא צולחת את מדבר טקלה מקאן (Taklamakan) הלוהט. עובדי הרכבת מתמודדים תדיר עם סכנת כיסוי המסילה על ידי חולות נודדים. למעשה, ניתן לראות בחנוכתה את הרגע שממנו והלאה השתנתה קשגאר לבלי הכר – הן מבחינת הרכב אוכלוסייתה והן מבחינת גודל העיר והמראה האורבני שלה.

הזרוע השנייה – מסילת הרכבת לטיבט, נחנכה בקיץ 2006, לאחר שהמהנדסים התמודדו בהצלחה עם הקמת מסילה על קרקע בלתי יציבה וחציבת מנהרה ארוכה בתוך גוש קרח תת קרקעי. מאז הקמת מסילת הברזל שינתה להסה, יעדה הסופי של הרכבת, את מראה לחלוטין. רובע הבארקור העתיק נבלע בתוך טבעות הולכות ומתרחבות של שדרות מצטלבות, שבהן שועט צי הולך וגדל של מכוניות. בתי מידות מצופי זכוכית מוקמים בזה אחר זה ומתריסים כנגד הוד הקדומים של ארמון הפוטלה, הניצב בעיבורה של העיר. מאז הקמת המסילה הפכו מחצביה הרבים של טיבט בני ייצוא ומכרות שונים מוקמים בזה אחר זה.

מסילת ברזל חוצה את מדבר טקלה מקאן הלוהט (צילום: double_p)

חורבן או שיפור בתנאי החיים

בדרך כלל מציגים הסינים את נוכחות כוחות הביטחון המסיבית ואת השינויים הדמוגרפיים, ככאלה שנועדו להבטיח את שלום הציבור. את מה שהאויגורים מציגים כחורבנה של קשגאר, מציגים הסינים כשיפור תנאי החיים והסניטציה. את ביטול מעמדם הרם של הנזירים הטיבטיים והפיכתו של הדלאי-לאמה לדמות בלתי חוקית, הם שבים ומציגים כגאולתו של העם הטיבטי משלטון תיאוקרטי אכזר, שדאג לטיפוח עילית אנשיו על חשבון העם, שנאנק תחת קשיי הקיום היומיומיים.

בחינה היסטורית של הדברים מעידה כי אכן אלו היו פני הדברים, וזו גם הסיבה שאויגורים וטיבטים רבים מקבלים בשלווה ובהשלמה את השלטון הסיני על כל גחמותיו. עם זאת, בקרב שני המיעוטים הללו (וגם בקרב בני מיעוטים קטנים יותר בסין) קיימים אלמנטים בדלניים, המתקוממים כנגד ההאחדה שמבקש השלטון הסיני ליצור, המתנגדים בכל דרך לדיכוי התרבותי ולטשטוש עקבות המסורת. מכיוון שהשמעת עמדותיהם אסורה על פי חוק, אין להם דרך אחרת אלא לרדת למחתרת ומדי פעם להשמיע קולם בדרך אלימה. מידי פעם, כמו באירועים שקדמו לפתיחת האולימפיאדה וכדוגמת אלה שאירעו בחודש יולי 2008. כשההתפרצות היא המונית וגורפת יותר, אז היא סוחפת אחריה רבים, שבימים אחרים שומרים על שתיקה מתוך פחד.

לצד העברה יזומה של בני חאן למחוזות המערביים של סין, עושה השלטון הסיני מאמצים כבירים לשם הגברת פיקוחו על האוכלוסייה המקורית באזורים אלו. אחד המפעלים הגדולים ביותר של השנים האחרונות, נוגע לאוכלוסיית הנוודים, בראש ובראשונה הטיבטים. הממשל הסיני משקיע בשנים האחרונות מאות מיליוני דולרים כדי לישב את הנוודים הטיבטים בעיירות קבע, במחוזות טיבט, גאנסו, צ'ינגהי ואחרים. ישוב הנוודים נעשה לשם "שיפור רמת חייהם ועל מנת להגן על הנהרות וערבות העשב מפני רעיית יתר".

גורמים המתנגדים ליישוב הנוודים, טוענים כי הדבר נעשה רק על מנת ליצור שליטה על אוכלוסיה שקשה מאד לשלוט בה וכי בעצם המעשה יש כדי פגיעה תרבותית עצומה של הכחדת מורשת נוודות בת אלפי שנים. עוד טוענים כנגד השלטון כי בעוד הוא מעודד את הנוודים להיפטר מרוב עדריהם, אין הוא משקיע די במציאת חלופות פרנסה או ביצירת תנאי דיור הולמים. ישנן תלונות כי ברבות מהעיירות המוקמות אין אספקת מים וחשמל ושתנאי התברואה בהן לקויים ביותר.

את ביטול מעמדם הרם של הנזירים הטיבטיים והפיכתו של הדלאי-לאמה לדמות בלתי חוקית,
מציגים הסינים כגאולתו של העם הטיבטי משלטון תיאוקרטי אכזר (צילום: stray_cat)

כמה כאובות הן שנאות עמים

מחלון הרכבת השועטת בין קשגאר לאורומצ'י אני מתבונן ברועה רכוב על סוס המקבץ עת עדרו. בעוד אני תוהה על גורלו, נועץ מוחמד מרפק בבטני. בדיחה נוספת בפיו: "בריטי, יפני, אויגורי וסיני נוסעים ברכבת מאורומצ'י לקשגאר וחולקים אותו תא. הבריטי נרדם וכשהתעורר גילה כי כובעו היפה נשמט לרצפה, נמעך והתלכלך. בכעס מסוים הוא השליך את הכובע מהחלון ואמר: "לבריטי אין זו אבדה גדולה". היפני הוציא מכיסו את מכשיר הרדיו הקטן שהביא עמו, אך גילה שהתקלקל. הוא השליך אותו מהחלון ואמר: "ביפן, ארצי יש שפע מכשירים". לקח האויגורי את הסיני, השליכו מחלון הרכבת. "יש לנו די והותר מאלה", אמר וצחק.

אני לא צוחק, מבטי חוזר אל הנוף שנעשה בינתיים צחיח ואפור, ללא זכר לעשב שנראה רק עתה. מליבה הכאוב של אסיה אני מפליג בלבי אל קצוותיה המערביים וחושב כמה כאובות הן שנאות עמים וכמה מורכבת היא האמת.

מידע נוסף

לינה במחוז שינג'יאנג

כתבות נוספות

שינג'יאנג - מחוז האויגורים
המחוזות של "סין החיצונית"
הקפות בנוסח טיבט

אודות הכותב

יותם יעקבסון, עוסק במחקר תרבותי במרחב הודו-טיבט ובתיעוד והדרכה לאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה (אינדונזיה, סרי-לנקה, הודו, בהוטאן, נפאל, טיבט, מונגוליה, מערב סין, אוזבקיסטאן, קירגיסטאן, גאורגיה, ארמניה, תורכיה וישראל) - שם התוודע לאורחות החיים המקומיים, לאמונות, להגות ולפולחן. מרצה במסגרות רבות, עורך סדנאות, ומפרסם כתבות וצילומים במגזינים שונים. מחבר הספרים "מסאלה" ו"הודו כי טוב" העוסקים בהודו, ו"חמצן דליל" העוסק בטיבט. האתר של יותם יעקבסון

לקריאת כתבות נוספות של יותם