.jpg)
.jpg)
יחסי סין-טיבט בראי ההיסטוריה
מאת:
מקדש ג'וקהנג, הנמצא במרכז רובע ברקור, בלב ליבה של להסה, בירת טיבט, הוא במובנים רבים תמציתה התרבותית של טיבט כולה. לכאן, אל היכל אחד קטן, מתכנסים עולי רגל מכל רחבי הרמה העצומה, ממש כשם שהתודעה חסרת המיקוד שואפת להצטמצם אל תכלית נקודתית אחת – ההארה.
מיקומם של מתחמי נזירים גדולים בטיבט המוזכרים בכתבה
.jpg)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
הקפות ומהומות סביב מתחם ג'וקהנג בלהסה
לעיתים, בזמני מתיחות, כמו במהלך חגיגות 40 השנים לאוטונומיה הטיבטית, שצוינה בקיץ 2006, נאסרה כניסת המקומיים למתחם המקודש, אולם תמורת דמי כניסה גבוהים, יכלו תיירים לשוטט ברוב אגפיו באין מפריע. בזמנים כאלו במקום עולי הרגל הנדחקים פנימה בנסותם להיטיב לראות את הקפלות, ניצבים שומרים סינים. אז לא משתרך תור ארוך לפני צלם ג'ואו-שקיאמוני ולא מודלקים נרות חמאה ומושאת קטורת. חסרה גם הנשמה. ללא אותו המון רווי אמונה, ובמיוחד לאור היכרותי האחרת עם רחש החיים שאופף את המקום כשהוא פעיל, נראה בעיני המתחם המסוגנן נטול חיות, כמצבה דוממת וריקה.
הפינה היחידה בה ניתן היה להתדפק עם המקומיים על שערי האמונה, היא הרחבה שלפני שערי המתחם הנעולים. שם עדיין עוסקים רבים בריטואל, הטקס המתקיים במקום מזה מאות בשנים - השתחוות אפיים ארצה ופשיטת ידיהם לפנים. מצמידים אותן זו לזו כיוצרים מגופם חץ חדור דבקות, המסתיים בניצן לוטוס. הנעתם האינסופית של גלגלי תפילה, והעברת חרוזי מחרוזות המלה, שמספרם 108, כמספר הספרים בקאנון הטיבטי, בין האצבעות. בזמן שממלמלים מאנטרות ותפילות, ממרקים אחדים לוחות מתכת עגולים (המשולים לתודעה, הנזקקת אף היא לצחצוח), בעזרת גרעיני חיטה שנזרקים עליהם ושבים ונאספים וחוזר חלילה.
כתבה על הקפות נוסח טיבט
לא בכדי, מקום זה הוא המקום ממנו פורצות הקריאות לעצמאות. אני אך יכול לשער שכמידי יום, גם באותו היום 10.3.1959* חלפו מעל המפגינים וכוחות הביטחון הסינים שהוזנקו למקום, עננים קלים רבי צורה ורושם.
_______________
* 10.3.1959 היה יום תחילת המהומות בלהסה, כאשר כ- 300 אלף טיבטים מחו נגד הכוחות הסינים הפולשים. לפי מקורות טיבטיים בדיכוי ההפגנות נהרגו כ- 86 אלף איש. בעקבות כישלון המחאות נאלץ הדלאי-לאמה לגלות מארצו. המהומות הדגישו גם את הקרע בעם הטיבטי כשהשני במעלה, הפאנצ'ן-לאמה שלח מכתב תמיכה למאו-דזה-דונג על דיכוי המהומות.
סביב מתחם ג'וקהנג בלהסה רבות החנויות ורבים הרוכלים, כוחות צבא ובטחון סיניים נושקים לאמונה,
ולאחרונה הולכים ומתרבים מקבצי הנדבות (צילום: ziggy_mars)
סמלים על "גג העולם"
מעל שער הכניסה הנעול, נוכח המאמינים, התנוסס דומם ומלא הדר עיטור הגג המרכזי. הסמל שנטוע בראש קודש הקודשים של "גג העולם", נמצא על הגבול שבין נאה למדבר, על הקו המפריד בין פנים לחוץ ובין שמים לארץ. עיקרו- החוק והסדר, המשולים לגלגל הדהרמה ( Dharama ) – התורה, הסובב והמסובב, על שמונת חישוריו, שהם גם שמונה השלבים העיקריים בחייו של הבודהא. במרכזו של הגלגל מתמזגים הדברים לנקודה – ביטוי לאמת אוניברסאלית קיימת ובת תפישה. הגלגל מוקף להבות אש שנועדו להגן על האמת מכל שמץ "מאיא" ( Maya ), היא האשליה, שכן האש מכלה את כבלי הבורות ומשחררת את האמיתות.
גלגל הדהארמה עצמו ניצב על פרח לוטוס. הלוטוס הוא סמל הטהרה ועלינו להיות כמותו; הצומח ועולה מתוך המים העכורים ומתהדר בתפרחת מרהיבה מבלי שידבק בה כל רבב. כיוון שהאמונה גורסת כי ההארה היא כאן, בעולמנו אנו, מופנה הפרח כלפי מטה, אל הארץ. משני העברים מופיעים צבאים כורעים, נושאים מבטם אל הגלגל שהונע. לכאורה הם זהים, אך מבט בוחן יותר ילמד כי האחד בעל קרניים והשני חסר אותן, שכן – זכר ונקבה יצר אותם האומן, ולא בכדי – הם מסמלים את מיזוג הניגודים וגם את ביטולם, בהצטמצמם לנקודה שבמרכז הגלגל. הצבאים כורעים משני עברי הגלגל בסימטריות, מייצגים איזון והרמוניה, עדינות ואצילות, תומכים היטב את כל שהם יוצרים בתווך שביניהם ומהווים גם אזכור ל"גן הצבאים" בסארנאת ( Saranath ), המקום בו נשא הבודהא את דרשתו הראשונה.
כשניצבים על גג הג'וקהנג, בסמוך לסמל, ומשקיפים מערבה – זוכים במבט יפה על הפוטאלה ( Potala ), ארמונו המפורסם של הדלאי-לאמה, מסמליה המוכרים של טיבט. מזווית זו לא רואים את הרחבה העצומה, שהוקמה במקום שכונת מגורים קדומה וגם לא את השדרה הסינית שסלולה היום למרגלות הגבעה. משם הפוטאלה עדיין נראית בתומתה, על רקע ההרים התוחמים את העמק מאחוריה, מתריסה בלובן מדרונות קירותיה וגגותיה המוזהבים כנגד פסגות אפורות, באות בימים. לפי המסורת המקומית, במקומו של הארמון הנפלא, ניצב לפנים ארמונו של מלך טיבט. מהארמון שלטו מלכי טיבט על אימפריה גדולה שהתקיימה עד אמצע המאה ה- 9 לספירה. בשיא עוצמתה הביסו צבאותיה את לגיונות סין ואף כבשו למשך זמן קצר את הבירה הסינית צ'אנג-אן ( Cháng'ān , שיאן של ימינו ).
כתבה על מסע מבייג'ינג לשיאן
גלגל הדהארמה על גג מנזר ג'וקהנג, ומשני צדיו צבי וצביה, אזכור לגן הצבאים של סראנאת (צילום: crystaltmc)
מוסד הדלאי-לאמה
מאז ימיו של הדלאי-לאמה החמישי, נתפשו המלכים רטרואקטיבית כגלגול של אוולוקיטשוורה ( Avalokiteshvara ), הבודהיסטווה של החמלה. מעיון מעמיק ניכר כי דמותו של הדלאי-לאמה לדורותיה, הנתפשת כיום כמהות הרוחניות והשלווה, מקפלת בתוכה לא מעט תככים, סיפורי זימה ומאבקים פוליטיים. נוכחותם של כוחות זרים בטיבט נעשתה רבה מאז הכיבוש המונגולי במאה ה- 13. עם הקמת שושלת יואן המונגולית הסתמכו שליטיה על השלטון המקומי בארצות הכבושות. בטיבט המצב היה בעייתי, מאז המאה ה- 9 לא שלטו בה מלכים. הדמות הבכירה שנבחרה לייצג את טיבט בחצר השלטון המרכזי הייתה סאקיה פנדיטה ( Sakya Pandita ), ראש סיעת סאקיה, אחד הפלגים הבודהיסטיים בטיבט. הוא כה הרשים את החאן המונגולי עד שבהשפעתו המיר זה את דתו לבודהיזם והפך את הפנדיט למורה המדינה. בתמורה העניק החאן לראש פלג סאקיה שליטה פוליטית בטיבט, בסיוע פטרונותו.
שורטט כאן מודל ברור של יחסי גומלין, שנקרא צ'ו יון ( Cho yon ) ומשמעותו היא שבעוד טיבט תספק השראה דתית-תיאולוגית (שכן "מטיבט תצא תורה") לפטרון, הפטרון מצדו תומך פוליטית – מדינית באיש הדת. הטיבטים לא תפשו את המונגולים כנעלים עליהם, הם סברו שיש להם הרבה מה להציע לכובשים במסגרת היחסים שתוארו. לימים נתפשה מערכת יחסים זו על ידי הטיבטים כמודל ליחסים המתוקנים בין סין לטיבט, אלא שאידיאל זה עתיד היה להתנפץ בפניהם עם שינוי המדיניות בסין כלפי טיבט, למן הפלישה הצבאית המסיבית בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. השילוב בו אדם מחזיק בשתי משרות – כהן דת ראשי וראש מדינה, היווה תקדים למעמד לו יזכה לימים הדלאי-לאמה.
כתבה על מסלול במחוזות טיבט ההיסטורית
ארמון פוטאלה בלהסה , שימש במשך מאות שנים כמשכנו העיקרי של הדלאי לאמה,
המנהיג הרוחני של הבודהיזם הטיבטי ומנהיגה הפוליטי של טיבט (צילום: Laura Facchini)
המנזרים הגדולים של להסה
עם היחלשות השלטון המונגולי ופטרונותו בטיבט, קמו מתנגדים לשלטון סאקיה, שהצטמצם למחוז טסאנג ( Tsang ) הדרומי. מתנגדיו התרכזו במחוז יו ( Yu ) הצפוני לו ובתווך ביניהם צמח פלג חדש – מסדר גלוק פה ( Geluk-pa ), שנוסד על ידי טסונג קהא פה ( Tsong Kha pa ) בראשית המאה ה- 15. אי שם בין שטחי הכוחות הניצים הקים את מנזר גנדן ( Ganden ) וכעבור שנים ספורות הקימו ממשיכי דרכו את המרכזים הנזיריים סרה ( Se-Ra ) ודרפאנג ( Drepung ) שהתפתחו והפכו למתחמים הנזיריים הגדולים ביותר בעולם.
משנתו של טסונג קהא פה מושתתת על עקרונות השאולים מכל הסיעות האחרות. דגש רב במיוחד ניתן אצלו על לימוד עיוני ממושך ומעמיק, הבא לידי ביטוי גם בויכוחים תיאולוגיים המתקיימים מדי יום ביומו בחצרות מנזרי הסיעה. הנזירים, מחולקים לזוגות שבכל אחד מהם מתקיף ומותקף, מתפלמסים על נושאי הלימוד. חשיבות רבה ניתנת לא רק לרהיטות התשובה אלא גם למהירות הטחתה במתעמת. הצד המתקיף ניצב מעל המותקף היושב על הקרקע, ומגבה את שאלותיו בדילוג תיאטרלי, המלווה במחיאת כף המסתיימת בסמוך לאפו של היושב. עם זאת האווירה בעיקרה טובה.
כתבה על יעדים מומלצים בטיבט
מנזר סארה ( Sera Monastery ), אחד משלושת המנזרים הגדולים של מסדר גלוק פה (צילום: dibrova)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
מסדר הגלוק פה – הכובעים הצהובים
פלג הגלוק-פה, המכונה בפי הסינים גם "הכובעים הצהובים", זכה לתמיכה חשובה מהמונגולים ששבו והתחזקו. סונאם גיאטסו ( Sonam Gyatso ), גלגולו השלישי של תלמידו של טסונג קהא פה, זומן אל חצרו של אלטאן חאן המונגולי בשנת 1578. במעמד זה העניק לו החאן את התואר "גיאטסו" – אוקיאנוס, ובמונגולית – "דלאי" ( Dalai ). הנה מתברר לנו כי התואר והמעמד של מנהיג טיבט כיום ניתן לו על ידי גורם חיצוני, שמניעיו היו במידה רבה פוליטיים. למעשה, שני הראשונים בשושלת הגלגולים המוכרים של הדלאי-לאמה נקראו כך רק רטרואקטיבית.
מעמדה של הגלוק-פה עלה עוד כאשר זוהה נכדו של אלטאן חאן עצמו כגלגולו הרביעי של הדלאי-לאמה. המונגולי גושרי חאן ( Gushri Han ) תמך בדלאי-לאמה החמישי גיאווא גנאווא Gyawa Gnawa, 1617-1682) ), כנגד פלג הקאגיו-פה שהתנגד למרות המונגולית, והפכו למושל טיבט. הוא בתמורה נתן לחאן המיטיב את התואר "מלך טיבט".
ריכוז העוצמה המדינית והדתית בידי אדם אחד, בדומה לתקדים שהיה בעבר נחלתו של סאקיה פנדיטה, היה רב משמעות. עם התחזקותו זיהה עצמו הדלאי-לאמה החמישי לא רק כגלגול תלמידו של טסונג קהא פה, אלא גם כגלגולו של אוולוקיטשוורה (הבודיסטווה של הרחמים) עצמו. הוא הכיל רעיון זה גם על ארבעת קודמיו ועל מלכי האימפריה עד סונגטסן גאמפו, שנתפש כמביא הבודהיזם לארצם של ה'ברברים אדומי הפנים' (כך נוהגים הטיבטים לכנות עצמם קודם לקבלת האמונה). מאז ימיו, כך מאמינים, נוהג אוולוקיטשוורה ליטול צורת אדם ולהתגלם בדמותו של הדלאי-לאמה.
במקביל חיזק הדלאי-לאמה החמישי את מעמדו של מורהו, בטענו כי הוא גלגול של אמיטבהא ( Amithabha ), בודהא "האור האינסופי" ומורהו של אוולוקיטשוורה. הוענק לו השם פנצ'ן לאמה (Panchen Lama) . נדמה שגם כאן לא נעדרה הפוליטיקה. היווצרותה של שושלת גלגולים חדשה, שמרכזה במנזר טשילהונפו ( Tashilhunpo ), במחוז טסאנג, המרכז לשעבר של הפלג המתחרה, נועדה לאחד את טיבט תחת מטריית סיעת הגלוק-פה. אולם בפועל גרמה לעימות כוחני תוך סיעתי מתמשך בין מוסד הדלאי-לאמה לשושלת הפנצ'ן לאמה, עד כדי כך שבשנת 1913 נמלט הפנצ'ן לאמה התשיעי מפני הדלאי-לאמה ה- 13 לסין, כיוון שסירב להעלות לו מס. הדלאי-לאמה החמישי עצמו עבר ממנזר דרפאנג ללהסה, והחל בבניית מצודה ענקית שנקראה 'פוטאלה', על שם ארמונו של אוולוקיטשוורה, שכבר הוזכרה.
ב- 1720, לאחר שנרדף על ידי המונגולים, הושב הדלאי-לאמה השביעי אל הכס בלהסה, מלווה בלגיונות סינים שנותרו בעיר כדי להגן עליו, אולם כיום מעטים הטיבטים שייאותו להיזכר בכך.
מתחם ארמון פוטלה בלהסה – משכנם של הדלאי-לאמה ה: 5-14 (צילום: Kichigin)
מנזר סאמיה
המנזר הראשון בטיבט, שהוקם בשנת 797 לסה"נ נמצא בסאמיה ( Samye ) מרחק רב מלהסה, במורד נהר ירלונג טסאנגפו ( Yarlung Tsangpo ). המנזר מרהיב עין. הוא בנוי במתכונת של מנדאלה, דיאגרמה קוסמית. המקדש המרכזי דמוי פגודה מוזהבת גגות, מקביל להר מרו - ציר העולם, וסביבו מבנים הבנויים במתכונת ארבע היבשות. לפי המסורת הוקם המנזר בעקבות ויכוח דוקטריני-דתי. במקביל לדרך התרגול ההודית, ניכרה השפעה של דרכי התרגול המקובלות בבודהיזם שהיה אז נפוץ בסין, בעיקר בקרב בני האצולה. לפי המסורת נודע לשאנטארקשיטה ( Santarakshita , אחד החכמים ההודים שהגיעו לטיבט) על סכנה מצד ההוגים הסינים ולכן הנחה כי תלמידו קמאלאשילה ( Kamalashila ) ייקרא מהודו ויתמודד עימם בויכוח תיאולוגי.
הויכוח נסב אודות טבע ההארה. צצו ועלו שאלות רבות וקשות כגון: האם ההארה הדרגתית או מיידית? מהי ההארה והאם ניתן להביעה במילים? והיה ולא ניתן, כיצד ניתן להדריך אחרים להגיע אליה? במידה ואינה מומושגת, כיצד ניתן להנחילה לזולת? האם הדרך להארה קשורה בהתנהגות מוסרית? האם ישנו צורך להכחיד הרגלים ותהליכים? האם הדרך להארה קשורה בהתנהגות מוסרית? האם ישנה רק פרקטיקה אחת המובילה אל ההארה? והאם ניתן לתאר הארה רק על דרך השלילה? במובנים מסוימים הויכוח, שהדים לו קיימים כבר בסיפור חייו של הבודהא ההיסטורי (שבעצמו, לאחר שהגיע להארה תהה אם כלל ישנה דרך להעביר חוויותיו לזולת) נמשך עד היום ומשפיע במידה רבה את דינאמיות ההגות הטיבטית ועל חילוקי הדעות במרוצת ההיסטוריה. המתח בין הארה מיידית לבין הארה הדרגתית קיים גם בתרגול, למשל בין שמטה (Shamata) , ריכוז נקודתי, לבין ויפסאנה ( Vipassana ) – שבה מיוצרת התבוננות באופן חיובי המרחיבה את מושאי ההתבוננות אל מעבר ליכולות הראיה הרגילות.
מנזר סאמיה, המקדש המרכזי דמוי פגודה מוזהבת גגות (צילום: SteveAllenPhoto )
הבודהיזם בטיבט
תוצאות הויכוח בסאמיה, קבעו את גורלו של הבודהיזם בטיבט, ומכאן חשיבותו של המקום. הטיבטים בחרו בגישה ההודית. לזכותם ייאמר כי הם בחרו בארץ מוצאו של הבודהיזם, אולם רצונם להיות מובדלים בבירור מסין בולט כבר אז.
לפי מקורות סיניים וטיבטיים הויכוח בסאמיה נערך בין קמאלאשילה ההודי להושאנג ( Hoshang ) הסיני, שהציג את הדרך הישירה, דרך הצ'אן הסינית (המוכרת בשם היפני – "זן"). המלך עצמו שימש כפוסק. לפי המקורות הטיבטיים (המקורות הסיניים גורסים אחרת), המנצח היה קמאלאשילה והסינים המובסים סולקו מטיבט. המלך הכריז כי הדרך ההדרגתית תהיה הדרך המקובלת בטיבט. לפי סיפור נוסף המלך הזמין מהודו את החכם שאנטארקשיטה ( Santarakshita ) שנתבקש להקים מנזר במקום, אולם כל שנאסף ונבנה ביום נמצא למחרת הרוס ומפוזר. לפי המיתוס היה זה המלומד שהציע להזמין את פאדמסמבהווה ( Padmasambhava ). בניגוד לשאנטהרקשיטה שהיה נזיר מלומד, היה השני יוגי שניחן בכוחות על טבעיים ויכול היה לכוחות האופל. פאדמהסמבהווה, המכונה בטיבט 'הבודהא השני', הכניע את כל הכוחות המקומיים ואיפשר הקמת מנזר.
הבודהיזם נאלץ להתמודד עם דת קדומה, שאכלסה דמונים ושדים, דרך סיפורים מסוג זה התאפשר מיזוג המוכיח את עליונות הדת החדשה מבלי שמקומן של הישויות הקודמות ייעדר. המיתוס האחרון מתוארך ככל הנראה לתקופת הגל השני (מאות 10-11), המאוחר, של חדירת הבודהיזם לטיבט. לאחר נפילת הממלכה, תקופה שמקובל לחתום אותה ברציחתו של המלך האחרון בטיבט, בשנת 842 לסה"נ, הייתה גם דעיכה דתית גדולה, המוכרת כתקופת אופל בתולדותיה של טיבט.
מקדש קומבום (Kumbum) בעיר גיאנטסה (Gyantse), נבנה בשנת 1497 (צילום: boonsom)
הבודהיזם מול הטטנטרה ההודית
כששב הבודהיזם והכה שורשיו בשנית, היה זה כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר. בתקופה זו שגשגה בהודו תפישה חדשה, שנתפסה הנעלה ביותר – הטנטרה (Tantra). אם עד אז דובר על אידיאל המצוי בדרך הדרגתית, המתמירה באופנים שונים ובאיטיות המתפרשת על פני גלגולי חיים רבים את האמוציות המענות, הופיע כאן אידיאל חדש, שנגד במשהו את תוצאותיו של 'ויכוח סאמיה'. הטנטרה גרסה "הארה כאן ועכשיו"! דרכה הייתה התמודדות עם האלמנטים השליליים, על דרך המיצוי שלהם וריקונם מתוכן דווקא, ולא בחיפוש אחר אותם אלמנטים הנוגדים אותם. מסיבה זו נתפשה הטנטרה כדרך קשה ומסוכנת, שרבות בה אפשרויות המעידה ומכאן החשיבות שבחניכה צמודה של גורו ותלמיד.
עד היום נתפשת הטנטרה כתרגול הנעלה ביותר, אולם לא אחת מתירים את העיסוק בה רק לאחר לימוד הדרגתי וממושך, דבר המהווה מעין נדבך מאוחר וסופי לתרגול ההדרגתי, שהיה נחלת תוצאות הויכוח המפורסם. אחד מביטוייה המוכרים ביותר של הטנטרה הוא הזיווג המיני, המביא למיזוג בין הפכים. הזיווג המיני, המוצג לראווה בפיסול ובציור הטיבטי הוא אידיאל שיש לשאוף אליו, אך נותר בדרך כלל בלתי מיושם.
מסופר כי טסונג קהא פה הגיע לרמת תרגול רוחני שאיפשרה לו לקיים את הטנטרה המינית עם בת זוג, אלא שהוא נמנע מכך בהבינו את הסכנה הגלומה בהצגת דרך כה מסוכנת לתלמידים, שאולי יתפתו לתרגל אותה מבלי שיהיו בשלים לכך.
כיום סוגרות דיונות חול נודדות על סאמיה מכל עבר. הן נראות כאילו הן מנסות להתנכל לאמונת בני המקום ולקבור את המנזר תחתן, אך הן שבות ומובסות על ידי השדות המקיפים את הכפר בטבעת הגנה ירוקה ועל ידי חורשת צפצפות צעירה שניטעה על ידי הסינים. האם אלו הן הרוחות אותן הצליח פאדמהסמבהווה להכניע ולשעבד?
גלגלי תפילה בקורה ההיקפית של ארמון הפוטאלה (צילום:Yarygin)
מנזר גנדן
בין סאמיה למנזר גנדן בלהסה, שהוקם על ידי טסונג קהא פה בראשית המאה ה- 15, מפרידים רכסים גבוהים וכשלושה ימי הליכה. כשצועדים בהרים נמצאים לא אחת מעל העננים הזוחלים בעמקים למטה. אז אפשר לחוש ביתר שאת את הלהא של המקום. הלהא ( Lha ), מושג טיבטי חשוב ביותר, המתורגם לרוב כנפש, נשמה או חיים. למרות היותה של הלהא חיונית לגוף הפיסי והמנטאלי, יש ביכולתה, לפי האמונה המקומית לעזוב את הגוף ולשוטט. לפיכך עשויה הלהא של אדם להימצא גם באובייקטים חיצוניים (סלע, עץ, אגם, הר) ובינה לבינם קיימים יחסי גומלין מעניינים. פעמים רבות מקומות הלהא החיצוני, המשמשים כמגינים (מעין שלוחות לא מושגות של האני) נשמרים בסוד. כן נוהגים הטיבטים להצפין משכנים נישאים של הלהא (למשל אבן טורקיז) בפינות נסתרות שונות. נראה כי הלהא של מנזר גנדן ( Ganden Namgyeling ) שבה אליו רק לאחרונה. המקום נפגע קשה מאוד במהלך כיבוש טיבט ובמהפכת התרבות.
בגלישה ממרומי מעבר ההרים לעבר המנזר, הבנוי במורד חלקו הפנימי של הר דמוי פרסה, בגובה 4,200 מ' מעל פני הים, מתגלה הקומפלקס באחת. המראה, למרות השרידים החרבים הרבים, הוא עוצר נשימה. על המצוקים סביב מתוחות כקורי עכביש מחרוזות של דגלי תפילה, אלא שמטרתן לא ללכוד אלא להפך, להפיץ את המסר המוטבע עליהן עם כל רוח חולפת, להפיץ את הדהראמה באותן קצוות תבל בה נדרש חיזוקה.
באחד המבנים בגנדן עדיין פועל בית דפוס שבו מודפסים ספרי תפילה במתכונת הסינית העתיקה, בעזרת גלופות עץ הנמשחות בדיו ורצועת נייר מהודקת אליהן ומקבלות את טביעת הטקסט המגולפת. הניירות תמיד מוארכים וצרים, במתכונת עלי הדקל עליהם נהגו לכתוב בהודו, עדות נוספת למקורות ההשפעה התרבותית והטכנולוגית של טיבט.
ממרומי מנזר גנדן נפרש נוף מרהיב על עמק הירלונג טסאנגפו. הוא נראה משם רחב ואינסופי. ערוציו הפתלתלים נראים כחובקים את הארץ הענקית הזו כולה. בביקוריי מידי שנה אני יושב כאן על שפת המצוק ומשקיף על הנוף. השקט נורא הוד. הוא ממלא אותי ומתרחב החוצה ממני. "אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע" אני מזכיר לעצמי פעם אחר פעם, בחושבי על הקורות את טיבט מאז הכיבוש, ימים גדושי אירועים הרחוקים מהשקט האופף אותי עתה. איני יכול שלא להיזכר בדרשה של הדלאי-לאמה בה אמר מפורשות, כי אילולא הכיבוש, לא היה הבודהיזם מופץ באופן שכזה. בראייה מוחלטת זו, של העדר המוחלט, אני נפרד מטיבט ומרחביה ושב וחוזר אליה.
מנזר גנדן, אני יושב כאן על שפת המצוק ומשקיף על הנוף (צילום: Laura Facchini)
האופן בו תופס הסיני הממוצע את טיבט
זמן קצר לאחר חנוכת קו הרכבת החדש ללהסה, יצאתי בנתיבה הפתלתל של המסילה אל השחקים. הנסיעה ברכבת, כמו גם הביקור באתרים התיירותיים המרכזיים בטיבט, מאפשרים מפגש בלתי אמצעי עם התיירים הסיניים שפוקדים עתה, בזכות קלות הנסיעה, את טיבט יותר מתמיד.
במבט בלתי מתמהמה, שאולי נכון לגבי רוב התיירים הסיניים, טיבט היא עבורם ארץ פלאים, מקום שנועד לעורר את הנפש ולהרחיב את הלב. לא בכדי שמה הסיני של טיבט הוא ש'יזאנג, ( Xīzàng ), כלומר "בית האוצר המערבי". האם מסתפקים הסיניים בביטויים חיצוניים ושטחיים הנוגעים באקזוטיקה? האם די להם בצילום מזכרת בבגדים טיבטיים לכאורה על רקע הפוטאלה, או שמא הם מגיעים לטיבט בשאיפה למצוא בה מזור לחסכים דתיים ותרבותיים גדולים?
עבור רבים מהסינים טיבט היא גם שנגרי-לה Shangri La ), אותו גן עדן מסתורי שנמצא לפתע עלי אדמות. רבים מהסינים מבקשים למצוא כאן יותר מאשר מזכרת אקזוטית וכמעט נרדפים לכאן על ידי הצורך למצוא משמעות. המושג שנגרי-לה התפרסם גם במערב בזכות ספרו של ג'יימס הילטון, "אופק אבוד" ( James Hilton Lost Horizon, ), שיצא לאור בשנת 1933, בו מתואר מטוס שנחטף בפקיסטן, מובל אל עמק סגור, שמעליו מתנשא הר משולש, בו מתנהלים חיים הרמוניים מושלמים הרחק מהטירוף היומיומי.
אני די בטוח שבטיבט לא מצאתי את ההרמוניה, אך כן ניצבתי למרגלות הר משולש סימטרי להפליא – האוורסט.
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
המסע של הסינים אל טיבט – המסע למערב
אחד הסיפורים המוכרים ביותר בסין הוא סיפור מסעו של הנזיר ש'ואן זאנג ( Xuán Zàng ( , בן המאה השביעית לסה"נ, המוכר יותר בשמו "המסע אל המערב" ( Xīyóujì שאף תורגם לעברית; "המסע למערב" אסטרולוג). שואן זאנג היה דמות היסטורית, שיצא מסין מערבה, אל עבר הודו, כדי להביא ממנה את הסוטרות הבודהיסטיות. לימים, ככל הנראה בעיקר בתקופת שושלת מינג, השתכללה האגדה והתפתחה ועל הנזיר נוספו כמה חברים מיתיים; איש החול, חזרזיר וקוף. הרביעייה מצליחה לצלוח תלאות רבות ולהגיע בסופו של דבר אל פסגת הנשרים, מקום מושבו של הבודהא. הם מקבלים מידיו את הסוטרות הקדושות, ומצליחים לשוב בבטחה לסין.
סיפור זה, על פרטיו הציוריים, מוכר בתודעתו של כל סיני כמעט. ממפגשי עם סינים רבים למדתי כי עבור רבים מהם הנסיעה לטיבט מסמלת את המסע אל המערב, את הבאת התורה הבודהיסטית, שאינה קיימת עוד בארצם, ושלדבריהם היא מאוד נדרשת. קול זה סמוי בינתיים וכמעט אינו נשמע, אך ייתכן מאוד כי עם השינויים הגדולים שעוברת סין ובעקבות השבר הדתי הגדול, שיצר האתיאיזם הקיצוני בתקופת מהפכת התרבות, תשוב ותזכה טיבט במקומה ההיסטורי כפטרונית אמונה של סין, בעוד סין תשמש לה כפטרונית מדינית וביטחונית. אחת הדוגמאות לכך היא אולי הזמרת המפורסמת לי-נה, שלאחרונה הפכה לנזירה בודהיסטית. אחד משיריה המוכרים ביותר, "העשב הירוק מסתיר את הערבה", מוקדש למרחביה של הרמה הטיבטית.
מידע נוסף
כתבות נוספות
© כל הזכויות שמורות ליותם יעקבסון
כתבה על הקפות נוסח טיבט
לא בכדי, מקום זה הוא המקום ממנו פורצות הקריאות לעצמאות. אני אך יכול לשער שכמידי יום, גם באותו היום 10.3.1959* חלפו מעל המפגינים וכוחות הביטחון הסינים שהוזנקו למקום, עננים קלים רבי צורה ורושם.
_______________
*
ולאחרונה הולכים ומתרבים מקבצי הנדבות
גלגל הדהארמה עצמו ניצב על פרח לוטוס. הלוטוס הוא סמל הטהרה ועלינו להיות כמותו; הצומח ועולה מתוך המים העכורים ומתהדר בתפרחת מרהיבה מבלי שידבק בה כל רבב. כיוון שהאמונה גורסת כי ההארה היא כאן, בעולמנו אנו, מופנה הפרח כלפי מטה, אל הארץ. משני העברים מופיעים צבאים כורעים, נושאים מבטם אל הגלגל שהונע. לכאורה הם זהים, אך מבט בוחן יותר ילמד כי האחד בעל קרניים והשני חסר אותן, שכן – זכר ונקבה יצר אותם האומן, ולא בכדי – הם מסמלים את מיזוג הניגודים וגם את ביטולם, בהצטמצמם לנקודה שבמרכז הגלגל. הצבאים כורעים משני עברי הגלגל בסימטריות, מייצגים איזון והרמוניה, עדינות ואצילות, תומכים היטב את כל שהם יוצרים בתווך שביניהם ומהווים גם אזכור ל"גן הצבאים" בסארנאת (
כתבה על מסע מבייג'ינג לשיאן
מוסד הדלאי-לאמה
מאז ימיו של הדלאי-לאמה החמישי, נתפשו המלכים רטרואקטיבית כגלגול של אוולוקיטשוורה ( Avalokiteshvara ), הבודהיסטווה של החמלה. מעיון מעמיק ניכר כי דמותו של הדלאי-לאמה לדורותיה, הנתפשת כיום כמהות הרוחניות והשלווה, מקפלת בתוכה לא מעט תככים, סיפורי זימה ומאבקים פוליטיים. נוכחותם של כוחות זרים בטיבט נעשתה רבה מאז הכיבוש המונגולי במאה ה- 13. עם הקמת שושלת יואן המונגולית הסתמכו שליטיה על השלטון המקומי בארצות הכבושות. בטיבט המצב היה בעייתי, מאז המאה ה- 9 לא שלטו בה מלכים. הדמות הבכירה שנבחרה לייצג את טיבט בחצר השלטון המרכזי הייתה סאקיה פנדיטה ( Sakya Pandita ), ראש סיעת סאקיה, אחד הפלגים הבודהיסטיים בטיבט. הוא כה הרשים את החאן המונגולי עד שבהשפעתו המיר זה את דתו לבודהיזם והפך את הפנדיט למורה המדינה. בתמורה העניק החאן לראש פלג סאקיה שליטה פוליטית בטיבט, בסיוע פטרונותו.
שורטט כאן מודל ברור של יחסי גומלין, שנקרא צ'ו יון ( Cho yon ) ומשמעותו היא שבעוד טיבט תספק השראה דתית-תיאולוגית (שכן "מטיבט תצא תורה") לפטרון, הפטרון מצדו תומך פוליטית – מדינית באיש הדת. הטיבטים לא תפשו את המונגולים כנעלים עליהם, הם סברו שיש להם הרבה מה להציע לכובשים במסגרת היחסים שתוארו. לימים נתפשה מערכת יחסים זו על ידי הטיבטים כמודל ליחסים המתוקנים בין סין לטיבט, אלא שאידיאל זה עתיד היה להתנפץ בפניהם עם שינוי המדיניות בסין כלפי טיבט, למן הפלישה הצבאית המסיבית בשנות ה- 50 של המאה הקודמת. השילוב בו אדם מחזיק בשתי משרות – כהן דת ראשי וראש מדינה, היווה תקדים למעמד לו יזכה לימים הדלאי-לאמה.
כתבה על מסלול במחוזות טיבט ההיסטורית
ארמון פוטאלה בלהסה , שימש במשך מאות שנים כמשכנו העיקרי של הדלאי לאמה,
המנהיג הרוחני של הבודהיזם הטיבטי ומנהיגה הפוליטי של טיבט (צילום: Laura Facchini)
המנזרים הגדולים של להסה
עם היחלשות השלטון המונגולי ופטרונותו בטיבט, קמו מתנגדים לשלטון סאקיה, שהצטמצם למחוז טסאנג ( Tsang ) הדרומי. מתנגדיו התרכזו במחוז יו ( Yu ) הצפוני לו ובתווך ביניהם צמח פלג חדש – מסדר גלוק פה ( Geluk-pa ), שנוסד על ידי טסונג קהא פה ( Tsong Kha pa ) בראשית המאה ה- 15. אי שם בין שטחי הכוחות הניצים הקים את מנזר גנדן ( Ganden ) וכעבור שנים ספורות הקימו ממשיכי דרכו את המרכזים הנזיריים סרה ( Se-Ra ) ודרפאנג ( Drepung ) שהתפתחו והפכו למתחמים הנזיריים הגדולים ביותר בעולם.
משנתו של טסונג קהא פה מושתתת על עקרונות השאולים מכל הסיעות האחרות. דגש רב במיוחד ניתן אצלו על לימוד עיוני ממושך ומעמיק, הבא לידי ביטוי גם בויכוחים תיאולוגיים המתקיימים מדי יום ביומו בחצרות מנזרי הסיעה. הנזירים, מחולקים לזוגות שבכל אחד מהם מתקיף ומותקף, מתפלמסים על נושאי הלימוד. חשיבות רבה ניתנת לא רק לרהיטות התשובה אלא גם למהירות הטחתה במתעמת. הצד המתקיף ניצב מעל המותקף היושב על הקרקע, ומגבה את שאלותיו בדילוג תיאטרלי, המלווה במחיאת כף המסתיימת בסמוך לאפו של היושב. עם זאת האווירה בעיקרה טובה.
כתבה על יעדים מומלצים בטיבט
מנזר סארה ( Sera Monastery ), אחד משלושת המנזרים הגדולים של מסדר גלוק פה (צילום: dibrova)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
מסדר הגלוק פה – הכובעים הצהובים
פלג הגלוק-פה, המכונה בפי הסינים גם "הכובעים הצהובים", זכה לתמיכה חשובה מהמונגולים ששבו והתחזקו. סונאם גיאטסו ( Sonam Gyatso ), גלגולו השלישי של תלמידו של טסונג קהא פה, זומן אל חצרו של אלטאן חאן המונגולי בשנת 1578. במעמד זה העניק לו החאן את התואר "גיאטסו" – אוקיאנוס, ובמונגולית – "דלאי" ( Dalai ). הנה מתברר לנו כי התואר והמעמד של מנהיג טיבט כיום ניתן לו על ידי גורם חיצוני, שמניעיו היו במידה רבה פוליטיים. למעשה, שני הראשונים בשושלת הגלגולים המוכרים של הדלאי-לאמה נקראו כך רק רטרואקטיבית.
מעמדה של הגלוק-פה עלה עוד כאשר זוהה נכדו של אלטאן חאן עצמו כגלגולו הרביעי של הדלאי-לאמה. המונגולי גושרי חאן ( Gushri Han ) תמך בדלאי-לאמה החמישי גיאווא גנאווא Gyawa Gnawa, 1617-1682) ), כנגד פלג הקאגיו-פה שהתנגד למרות המונגולית, והפכו למושל טיבט. הוא בתמורה נתן לחאן המיטיב את התואר "מלך טיבט".
ריכוז העוצמה המדינית והדתית בידי אדם אחד, בדומה לתקדים שהיה בעבר נחלתו של סאקיה פנדיטה, היה רב משמעות. עם התחזקותו זיהה עצמו הדלאי-לאמה החמישי לא רק כגלגול תלמידו של טסונג קהא פה, אלא גם כגלגולו של אוולוקיטשוורה (הבודיסטווה של הרחמים) עצמו. הוא הכיל רעיון זה גם על ארבעת קודמיו ועל מלכי האימפריה עד סונגטסן גאמפו, שנתפש כמביא הבודהיזם לארצם של ה'ברברים אדומי הפנים' (כך נוהגים הטיבטים לכנות עצמם קודם לקבלת האמונה). מאז ימיו, כך מאמינים, נוהג אוולוקיטשוורה ליטול צורת אדם ולהתגלם בדמותו של הדלאי-לאמה.
במקביל חיזק הדלאי-לאמה החמישי את מעמדו של מורהו, בטענו כי הוא גלגול של אמיטבהא ( Amithabha ), בודהא "האור האינסופי" ומורהו של אוולוקיטשוורה. הוענק לו השם פנצ'ן לאמה (Panchen Lama) . נדמה שגם כאן לא נעדרה הפוליטיקה. היווצרותה של שושלת גלגולים חדשה, שמרכזה במנזר טשילהונפו ( Tashilhunpo ), במחוז טסאנג, המרכז לשעבר של הפלג המתחרה, נועדה לאחד את טיבט תחת מטריית סיעת הגלוק-פה. אולם בפועל גרמה לעימות כוחני תוך סיעתי מתמשך בין מוסד הדלאי-לאמה לשושלת הפנצ'ן לאמה, עד כדי כך שבשנת 1913 נמלט הפנצ'ן לאמה התשיעי מפני הדלאי-לאמה ה- 13 לסין, כיוון שסירב להעלות לו מס. הדלאי-לאמה החמישי עצמו עבר ממנזר דרפאנג ללהסה, והחל בבניית מצודה ענקית שנקראה 'פוטאלה', על שם ארמונו של אוולוקיטשוורה, שכבר הוזכרה.
ב- 1720, לאחר שנרדף על ידי המונגולים, הושב הדלאי-לאמה השביעי אל הכס בלהסה, מלווה בלגיונות סינים שנותרו בעיר כדי להגן עליו, אולם כיום מעטים הטיבטים שייאותו להיזכר בכך.
מתחם ארמון פוטלה בלהסה – משכנם של הדלאי-לאמה ה: 5-14 (צילום: Kichigin)
מנזר סאמיה
המנזר הראשון בטיבט, שהוקם בשנת 797 לסה"נ נמצא בסאמיה ( Samye ) מרחק רב מלהסה, במורד נהר ירלונג טסאנגפו ( Yarlung Tsangpo ). המנזר מרהיב עין. הוא בנוי במתכונת של מנדאלה, דיאגרמה קוסמית. המקדש המרכזי דמוי פגודה מוזהבת גגות, מקביל להר מרו - ציר העולם, וסביבו מבנים הבנויים במתכונת ארבע היבשות. לפי המסורת הוקם המנזר בעקבות ויכוח דוקטריני-דתי. במקביל לדרך התרגול ההודית, ניכרה השפעה של דרכי התרגול המקובלות בבודהיזם שהיה אז נפוץ בסין, בעיקר בקרב בני האצולה. לפי המסורת נודע לשאנטארקשיטה ( Santarakshita , אחד החכמים ההודים שהגיעו לטיבט) על סכנה מצד ההוגים הסינים ולכן הנחה כי תלמידו קמאלאשילה ( Kamalashila ) ייקרא מהודו ויתמודד עימם בויכוח תיאולוגי.
הויכוח נסב אודות טבע ההארה. צצו ועלו שאלות רבות וקשות כגון: האם ההארה הדרגתית או מיידית? מהי ההארה והאם ניתן להביעה במילים? והיה ולא ניתן, כיצד ניתן להדריך אחרים להגיע אליה? במידה ואינה מומושגת, כיצד ניתן להנחילה לזולת? האם הדרך להארה קשורה בהתנהגות מוסרית? האם ישנו צורך להכחיד הרגלים ותהליכים? האם הדרך להארה קשורה בהתנהגות מוסרית? האם ישנה רק פרקטיקה אחת המובילה אל ההארה? והאם ניתן לתאר הארה רק על דרך השלילה? במובנים מסוימים הויכוח, שהדים לו קיימים כבר בסיפור חייו של הבודהא ההיסטורי (שבעצמו, לאחר שהגיע להארה תהה אם כלל ישנה דרך להעביר חוויותיו לזולת) נמשך עד היום ומשפיע במידה רבה את דינאמיות ההגות הטיבטית ועל חילוקי הדעות במרוצת ההיסטוריה. המתח בין הארה מיידית לבין הארה הדרגתית קיים גם בתרגול, למשל בין שמטה (Shamata) , ריכוז נקודתי, לבין ויפסאנה ( Vipassana ) – שבה מיוצרת התבוננות באופן חיובי המרחיבה את מושאי ההתבוננות אל מעבר ליכולות הראיה הרגילות.
מנזר סאמיה, המקדש המרכזי דמוי פגודה מוזהבת גגות (צילום: SteveAllenPhoto )
הבודהיזם בטיבט
תוצאות הויכוח בסאמיה, קבעו את גורלו של הבודהיזם בטיבט, ומכאן חשיבותו של המקום. הטיבטים בחרו בגישה ההודית. לזכותם ייאמר כי הם בחרו בארץ מוצאו של הבודהיזם, אולם רצונם להיות מובדלים בבירור מסין בולט כבר אז.
לפי מקורות סיניים וטיבטיים הויכוח בסאמיה נערך בין קמאלאשילה ההודי להושאנג ( Hoshang ) הסיני, שהציג את הדרך הישירה, דרך הצ'אן הסינית (המוכרת בשם היפני – "זן"). המלך עצמו שימש כפוסק. לפי המקורות הטיבטיים (המקורות הסיניים גורסים אחרת), המנצח היה קמאלאשילה והסינים המובסים סולקו מטיבט. המלך הכריז כי הדרך ההדרגתית תהיה הדרך המקובלת בטיבט. לפי סיפור נוסף המלך הזמין מהודו את החכם שאנטארקשיטה ( Santarakshita ) שנתבקש להקים מנזר במקום, אולם כל שנאסף ונבנה ביום נמצא למחרת הרוס ומפוזר. לפי המיתוס היה זה המלומד שהציע להזמין את פאדמסמבהווה ( Padmasambhava ). בניגוד לשאנטהרקשיטה שהיה נזיר מלומד, היה השני יוגי שניחן בכוחות על טבעיים ויכול היה לכוחות האופל. פאדמהסמבהווה, המכונה בטיבט 'הבודהא השני', הכניע את כל הכוחות המקומיים ואיפשר הקמת מנזר.
הבודהיזם נאלץ להתמודד עם דת קדומה, שאכלסה דמונים ושדים, דרך סיפורים מסוג זה התאפשר מיזוג המוכיח את עליונות הדת החדשה מבלי שמקומן של הישויות הקודמות ייעדר. המיתוס האחרון מתוארך ככל הנראה לתקופת הגל השני (מאות 10-11), המאוחר, של חדירת הבודהיזם לטיבט. לאחר נפילת הממלכה, תקופה שמקובל לחתום אותה ברציחתו של המלך האחרון בטיבט, בשנת 842 לסה"נ, הייתה גם דעיכה דתית גדולה, המוכרת כתקופת אופל בתולדותיה של טיבט.
מקדש קומבום (Kumbum) בעיר גיאנטסה (Gyantse), נבנה בשנת 1497 (צילום: boonsom)
הבודהיזם מול הטטנטרה ההודית
כששב הבודהיזם והכה שורשיו בשנית, היה זה כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר. בתקופה זו שגשגה בהודו תפישה חדשה, שנתפסה הנעלה ביותר – הטנטרה (Tantra). אם עד אז דובר על אידיאל המצוי בדרך הדרגתית, המתמירה באופנים שונים ובאיטיות המתפרשת על פני גלגולי חיים רבים את האמוציות המענות, הופיע כאן אידיאל חדש, שנגד במשהו את תוצאותיו של 'ויכוח סאמיה'. הטנטרה גרסה "הארה כאן ועכשיו"! דרכה הייתה התמודדות עם האלמנטים השליליים, על דרך המיצוי שלהם וריקונם מתוכן דווקא, ולא בחיפוש אחר אותם אלמנטים הנוגדים אותם. מסיבה זו נתפשה הטנטרה כדרך קשה ומסוכנת, שרבות בה אפשרויות המעידה ומכאן החשיבות שבחניכה צמודה של גורו ותלמיד.
עד היום נתפשת הטנטרה כתרגול הנעלה ביותר, אולם לא אחת מתירים את העיסוק בה רק לאחר לימוד הדרגתי וממושך, דבר המהווה מעין נדבך מאוחר וסופי לתרגול ההדרגתי, שהיה נחלת תוצאות הויכוח המפורסם. אחד מביטוייה המוכרים ביותר של הטנטרה הוא הזיווג המיני, המביא למיזוג בין הפכים. הזיווג המיני, המוצג לראווה בפיסול ובציור הטיבטי הוא אידיאל שיש לשאוף אליו, אך נותר בדרך כלל בלתי מיושם.
מסופר כי טסונג קהא פה הגיע לרמת תרגול רוחני שאיפשרה לו לקיים את הטנטרה המינית עם בת זוג, אלא שהוא נמנע מכך בהבינו את הסכנה הגלומה בהצגת דרך כה מסוכנת לתלמידים, שאולי יתפתו לתרגל אותה מבלי שיהיו בשלים לכך.
כיום סוגרות דיונות חול נודדות על סאמיה מכל עבר. הן נראות כאילו הן מנסות להתנכל לאמונת בני המקום ולקבור את המנזר תחתן, אך הן שבות ומובסות על ידי השדות המקיפים את הכפר בטבעת הגנה ירוקה ועל ידי חורשת צפצפות צעירה שניטעה על ידי הסינים. האם אלו הן הרוחות אותן הצליח פאדמהסמבהווה להכניע ולשעבד?
גלגלי תפילה בקורה ההיקפית של ארמון הפוטאלה (צילום:Yarygin)
מנזר גנדן
בין סאמיה למנזר גנדן בלהסה, שהוקם על ידי טסונג קהא פה בראשית המאה ה- 15, מפרידים רכסים גבוהים וכשלושה ימי הליכה. כשצועדים בהרים נמצאים לא אחת מעל העננים הזוחלים בעמקים למטה. אז אפשר לחוש ביתר שאת את הלהא של המקום. הלהא ( Lha ), מושג טיבטי חשוב ביותר, המתורגם לרוב כנפש, נשמה או חיים. למרות היותה של הלהא חיונית לגוף הפיסי והמנטאלי, יש ביכולתה, לפי האמונה המקומית לעזוב את הגוף ולשוטט. לפיכך עשויה הלהא של אדם להימצא גם באובייקטים חיצוניים (סלע, עץ, אגם, הר) ובינה לבינם קיימים יחסי גומלין מעניינים. פעמים רבות מקומות הלהא החיצוני, המשמשים כמגינים (מעין שלוחות לא מושגות של האני) נשמרים בסוד. כן נוהגים הטיבטים להצפין משכנים נישאים של הלהא (למשל אבן טורקיז) בפינות נסתרות שונות. נראה כי הלהא של מנזר גנדן ( Ganden Namgyeling ) שבה אליו רק לאחרונה. המקום נפגע קשה מאוד במהלך כיבוש טיבט ובמהפכת התרבות.
בגלישה ממרומי מעבר ההרים לעבר המנזר, הבנוי במורד חלקו הפנימי של הר דמוי פרסה, בגובה 4,200 מ' מעל פני הים, מתגלה הקומפלקס באחת. המראה, למרות השרידים החרבים הרבים, הוא עוצר נשימה. על המצוקים סביב מתוחות כקורי עכביש מחרוזות של דגלי תפילה, אלא שמטרתן לא ללכוד אלא להפך, להפיץ את המסר המוטבע עליהן עם כל רוח חולפת, להפיץ את הדהראמה באותן קצוות תבל בה נדרש חיזוקה.
באחד המבנים בגנדן עדיין פועל בית דפוס שבו מודפסים ספרי תפילה במתכונת הסינית העתיקה, בעזרת גלופות עץ הנמשחות בדיו ורצועת נייר מהודקת אליהן ומקבלות את טביעת הטקסט המגולפת. הניירות תמיד מוארכים וצרים, במתכונת עלי הדקל עליהם נהגו לכתוב בהודו, עדות נוספת למקורות ההשפעה התרבותית והטכנולוגית של טיבט.
ממרומי מנזר גנדן נפרש נוף מרהיב על עמק הירלונג טסאנגפו. הוא נראה משם רחב ואינסופי. ערוציו הפתלתלים נראים כחובקים את הארץ הענקית הזו כולה. בביקוריי מידי שנה אני יושב כאן על שפת המצוק ומשקיף על הנוף. השקט נורא הוד. הוא ממלא אותי ומתרחב החוצה ממני. "אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע" אני מזכיר לעצמי פעם אחר פעם, בחושבי על הקורות את טיבט מאז הכיבוש, ימים גדושי אירועים הרחוקים מהשקט האופף אותי עתה. איני יכול שלא להיזכר בדרשה של הדלאי-לאמה בה אמר מפורשות, כי אילולא הכיבוש, לא היה הבודהיזם מופץ באופן שכזה. בראייה מוחלטת זו, של העדר המוחלט, אני נפרד מטיבט ומרחביה ושב וחוזר אליה.
מנזר גנדן, אני יושב כאן על שפת המצוק ומשקיף על הנוף (צילום: Laura Facchini)
האופן בו תופס הסיני הממוצע את טיבט
זמן קצר לאחר חנוכת קו הרכבת החדש ללהסה, יצאתי בנתיבה הפתלתל של המסילה אל השחקים. הנסיעה ברכבת, כמו גם הביקור באתרים התיירותיים המרכזיים בטיבט, מאפשרים מפגש בלתי אמצעי עם התיירים הסיניים שפוקדים עתה, בזכות קלות הנסיעה, את טיבט יותר מתמיד.
במבט בלתי מתמהמה, שאולי נכון לגבי רוב התיירים הסיניים, טיבט היא עבורם ארץ פלאים, מקום שנועד לעורר את הנפש ולהרחיב את הלב. לא בכדי שמה הסיני של טיבט הוא ש'יזאנג, ( Xīzàng ), כלומר "בית האוצר המערבי". האם מסתפקים הסיניים בביטויים חיצוניים ושטחיים הנוגעים באקזוטיקה? האם די להם בצילום מזכרת בבגדים טיבטיים לכאורה על רקע הפוטאלה, או שמא הם מגיעים לטיבט בשאיפה למצוא בה מזור לחסכים דתיים ותרבותיים גדולים?
עבור רבים מהסינים טיבט היא גם שנגרי-לה Shangri La ), אותו גן עדן מסתורי שנמצא לפתע עלי אדמות. רבים מהסינים מבקשים למצוא כאן יותר מאשר מזכרת אקזוטית וכמעט נרדפים לכאן על ידי הצורך למצוא משמעות. המושג שנגרי-לה התפרסם גם במערב בזכות ספרו של ג'יימס הילטון, "אופק אבוד" ( James Hilton Lost Horizon, ), שיצא לאור בשנת 1933, בו מתואר מטוס שנחטף בפקיסטן, מובל אל עמק סגור, שמעליו מתנשא הר משולש, בו מתנהלים חיים הרמוניים מושלמים הרחק מהטירוף היומיומי.
אני די בטוח שבטיבט לא מצאתי את ההרמוניה, אך כן ניצבתי למרגלות הר משולש סימטרי להפליא – האוורסט.
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
המסע של הסינים אל טיבט – המסע למערב
אחד הסיפורים המוכרים ביותר בסין הוא סיפור מסעו של הנזיר ש'ואן זאנג ( Xuán Zàng ( , בן המאה השביעית לסה"נ, המוכר יותר בשמו "המסע אל המערב" ( Xīyóujì שאף תורגם לעברית; "המסע למערב" אסטרולוג). שואן זאנג היה דמות היסטורית, שיצא מסין מערבה, אל עבר הודו, כדי להביא ממנה את הסוטרות הבודהיסטיות. לימים, ככל הנראה בעיקר בתקופת שושלת מינג, השתכללה האגדה והתפתחה ועל הנזיר נוספו כמה חברים מיתיים; איש החול, חזרזיר וקוף. הרביעייה מצליחה לצלוח תלאות רבות ולהגיע בסופו של דבר אל פסגת הנשרים, מקום מושבו של הבודהא. הם מקבלים מידיו את הסוטרות הקדושות, ומצליחים לשוב בבטחה לסין.
סיפור זה, על פרטיו הציוריים, מוכר בתודעתו של כל סיני כמעט. ממפגשי עם סינים רבים למדתי כי עבור רבים מהם הנסיעה לטיבט מסמלת את המסע אל המערב, את הבאת התורה הבודהיסטית, שאינה קיימת עוד בארצם, ושלדבריהם היא מאוד נדרשת. קול זה סמוי בינתיים וכמעט אינו נשמע, אך ייתכן מאוד כי עם השינויים הגדולים שעוברת סין ובעקבות השבר הדתי הגדול, שיצר האתיאיזם הקיצוני בתקופת מהפכת התרבות, תשוב ותזכה טיבט במקומה ההיסטורי כפטרונית אמונה של סין, בעוד סין תשמש לה כפטרונית מדינית וביטחונית. אחת הדוגמאות לכך היא אולי הזמרת המפורסמת לי-נה, שלאחרונה הפכה לנזירה בודהיסטית. אחד משיריה המוכרים ביותר, "העשב הירוק מסתיר את הערבה", מוקדש למרחביה של הרמה הטיבטית.
מידע נוסף
כתבות נוספות
© כל הזכויות שמורות ליותם יעקבסון
כתבה על מסלול במחוזות טיבט ההיסטורית
המנהיג הרוחני של הבודהיזם הטיבטי ומנהיגה הפוליטי של טיבט
כתבה על יעדים מומלצים בטיבט
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
מסדר הגלוק פה – הכובעים הצהובים
פלג הגלוק-פה, המכונה בפי הסינים גם "הכובעים הצהובים", זכה לתמיכה חשובה מהמונגולים ששבו והתחזקו. סונאם גיאטסו ( Sonam Gyatso ), גלגולו השלישי של תלמידו של טסונג קהא פה, זומן אל חצרו של אלטאן חאן המונגולי בשנת 1578. במעמד זה העניק לו החאן את התואר "גיאטסו" – אוקיאנוס, ובמונגולית – "דלאי" ( Dalai ). הנה מתברר לנו כי התואר והמעמד של מנהיג טיבט כיום ניתן לו על ידי גורם חיצוני, שמניעיו היו במידה רבה פוליטיים. למעשה, שני הראשונים בשושלת הגלגולים המוכרים של הדלאי-לאמה נקראו כך רק רטרואקטיבית.
מעמדה של הגלוק-פה עלה עוד כאשר זוהה נכדו של אלטאן חאן עצמו כגלגולו הרביעי של הדלאי-לאמה. המונגולי גושרי חאן ( Gushri Han ) תמך בדלאי-לאמה החמישי גיאווא גנאווא Gyawa Gnawa, 1617-1682) ), כנגד פלג הקאגיו-פה שהתנגד למרות המונגולית, והפכו למושל טיבט. הוא בתמורה נתן לחאן המיטיב את התואר "מלך טיבט".
ריכוז העוצמה המדינית והדתית בידי אדם אחד, בדומה לתקדים שהיה בעבר נחלתו של סאקיה פנדיטה, היה רב משמעות. עם התחזקותו זיהה עצמו הדלאי-לאמה החמישי לא רק כגלגול תלמידו של טסונג קהא פה, אלא גם כגלגולו של אוולוקיטשוורה (הבודיסטווה של הרחמים) עצמו. הוא הכיל רעיון זה גם על ארבעת קודמיו ועל מלכי האימפריה עד סונגטסן גאמפו, שנתפש כמביא הבודהיזם לארצם של ה'ברברים אדומי הפנים' (כך נוהגים הטיבטים לכנות עצמם קודם לקבלת האמונה). מאז ימיו, כך מאמינים, נוהג אוולוקיטשוורה ליטול צורת אדם ולהתגלם בדמותו של הדלאי-לאמה.
במקביל חיזק הדלאי-לאמה החמישי את מעמדו של מורהו, בטענו כי הוא גלגול של אמיטבהא ( Amithabha ), בודהא "האור האינסופי" ומורהו של אוולוקיטשוורה. הוענק לו השם פנצ'ן לאמה (Panchen Lama) . נדמה שגם כאן לא נעדרה הפוליטיקה. היווצרותה של שושלת גלגולים חדשה, שמרכזה במנזר טשילהונפו ( Tashilhunpo ), במחוז טסאנג, המרכז לשעבר של הפלג המתחרה, נועדה לאחד את טיבט תחת מטריית סיעת הגלוק-פה. אולם בפועל גרמה לעימות כוחני תוך סיעתי מתמשך בין מוסד הדלאי-לאמה לשושלת הפנצ'ן לאמה, עד כדי כך שבשנת 1913 נמלט הפנצ'ן לאמה התשיעי מפני הדלאי-לאמה ה- 13 לסין, כיוון שסירב להעלות לו מס. הדלאי-לאמה החמישי עצמו עבר ממנזר דרפאנג ללהסה, והחל בבניית מצודה ענקית שנקראה 'פוטאלה', על שם ארמונו של אוולוקיטשוורה, שכבר הוזכרה.
ב- 1720, לאחר שנרדף על ידי המונגולים, הושב הדלאי-לאמה השביעי אל הכס בלהסה, מלווה בלגיונות סינים שנותרו בעיר כדי להגן עליו, אולם כיום מעטים הטיבטים שייאותו להיזכר בכך.
מתחם ארמון פוטלה בלהסה – משכנם של הדלאי-לאמה ה: 5-14 (צילום: Kichigin)
מנזר סאמיה
המנזר הראשון בטיבט, שהוקם בשנת 797 לסה"נ נמצא בסאמיה ( Samye ) מרחק רב מלהסה, במורד נהר ירלונג טסאנגפו ( Yarlung Tsangpo ). המנזר מרהיב עין. הוא בנוי במתכונת של מנדאלה, דיאגרמה קוסמית. המקדש המרכזי דמוי פגודה מוזהבת גגות, מקביל להר מרו - ציר העולם, וסביבו מבנים הבנויים במתכונת ארבע היבשות. לפי המסורת הוקם המנזר בעקבות ויכוח דוקטריני-דתי. במקביל לדרך התרגול ההודית, ניכרה השפעה של דרכי התרגול המקובלות בבודהיזם שהיה אז נפוץ בסין, בעיקר בקרב בני האצולה. לפי המסורת נודע לשאנטארקשיטה ( Santarakshita , אחד החכמים ההודים שהגיעו לטיבט) על סכנה מצד ההוגים הסינים ולכן הנחה כי תלמידו קמאלאשילה ( Kamalashila ) ייקרא מהודו ויתמודד עימם בויכוח תיאולוגי.
הויכוח נסב אודות טבע ההארה. צצו ועלו שאלות רבות וקשות כגון: האם ההארה הדרגתית או מיידית? מהי ההארה והאם ניתן להביעה במילים? והיה ולא ניתן, כיצד ניתן להדריך אחרים להגיע אליה? במידה ואינה מומושגת, כיצד ניתן להנחילה לזולת? האם הדרך להארה קשורה בהתנהגות מוסרית? האם ישנו צורך להכחיד הרגלים ותהליכים? האם הדרך להארה קשורה בהתנהגות מוסרית? האם ישנה רק פרקטיקה אחת המובילה אל ההארה? והאם ניתן לתאר הארה רק על דרך השלילה? במובנים מסוימים הויכוח, שהדים לו קיימים כבר בסיפור חייו של הבודהא ההיסטורי (שבעצמו, לאחר שהגיע להארה תהה אם כלל ישנה דרך להעביר חוויותיו לזולת) נמשך עד היום ומשפיע במידה רבה את דינאמיות ההגות הטיבטית ועל חילוקי הדעות במרוצת ההיסטוריה. המתח בין הארה מיידית לבין הארה הדרגתית קיים גם בתרגול, למשל בין שמטה (Shamata) , ריכוז נקודתי, לבין ויפסאנה ( Vipassana ) – שבה מיוצרת התבוננות באופן חיובי המרחיבה את מושאי ההתבוננות אל מעבר ליכולות הראיה הרגילות.
מנזר סאמיה, המקדש המרכזי דמוי פגודה מוזהבת גגות (צילום: SteveAllenPhoto )
הבודהיזם בטיבט
תוצאות הויכוח בסאמיה, קבעו את גורלו של הבודהיזם בטיבט, ומכאן חשיבותו של המקום. הטיבטים בחרו בגישה ההודית. לזכותם ייאמר כי הם בחרו בארץ מוצאו של הבודהיזם, אולם רצונם להיות מובדלים בבירור מסין בולט כבר אז.
לפי מקורות סיניים וטיבטיים הויכוח בסאמיה נערך בין קמאלאשילה ההודי להושאנג ( Hoshang ) הסיני, שהציג את הדרך הישירה, דרך הצ'אן הסינית (המוכרת בשם היפני – "זן"). המלך עצמו שימש כפוסק. לפי המקורות הטיבטיים (המקורות הסיניים גורסים אחרת), המנצח היה קמאלאשילה והסינים המובסים סולקו מטיבט. המלך הכריז כי הדרך ההדרגתית תהיה הדרך המקובלת בטיבט. לפי סיפור נוסף המלך הזמין מהודו את החכם שאנטארקשיטה ( Santarakshita ) שנתבקש להקים מנזר במקום, אולם כל שנאסף ונבנה ביום נמצא למחרת הרוס ומפוזר. לפי המיתוס היה זה המלומד שהציע להזמין את פאדמסמבהווה ( Padmasambhava ). בניגוד לשאנטהרקשיטה שהיה נזיר מלומד, היה השני יוגי שניחן בכוחות על טבעיים ויכול היה לכוחות האופל. פאדמהסמבהווה, המכונה בטיבט 'הבודהא השני', הכניע את כל הכוחות המקומיים ואיפשר הקמת מנזר.
הבודהיזם נאלץ להתמודד עם דת קדומה, שאכלסה דמונים ושדים, דרך סיפורים מסוג זה התאפשר מיזוג המוכיח את עליונות הדת החדשה מבלי שמקומן של הישויות הקודמות ייעדר. המיתוס האחרון מתוארך ככל הנראה לתקופת הגל השני (מאות 10-11), המאוחר, של חדירת הבודהיזם לטיבט. לאחר נפילת הממלכה, תקופה שמקובל לחתום אותה ברציחתו של המלך האחרון בטיבט, בשנת 842 לסה"נ, הייתה גם דעיכה דתית גדולה, המוכרת כתקופת אופל בתולדותיה של טיבט.
מקדש קומבום (Kumbum) בעיר גיאנטסה (Gyantse), נבנה בשנת 1497 (צילום: boonsom)
הבודהיזם מול הטטנטרה ההודית
כששב הבודהיזם והכה שורשיו בשנית, היה זה כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר. בתקופה זו שגשגה בהודו תפישה חדשה, שנתפסה הנעלה ביותר – הטנטרה (Tantra). אם עד אז דובר על אידיאל המצוי בדרך הדרגתית, המתמירה באופנים שונים ובאיטיות המתפרשת על פני גלגולי חיים רבים את האמוציות המענות, הופיע כאן אידיאל חדש, שנגד במשהו את תוצאותיו של 'ויכוח סאמיה'. הטנטרה גרסה "הארה כאן ועכשיו"! דרכה הייתה התמודדות עם האלמנטים השליליים, על דרך המיצוי שלהם וריקונם מתוכן דווקא, ולא בחיפוש אחר אותם אלמנטים הנוגדים אותם. מסיבה זו נתפשה הטנטרה כדרך קשה ומסוכנת, שרבות בה אפשרויות המעידה ומכאן החשיבות שבחניכה צמודה של גורו ותלמיד.
עד היום נתפשת הטנטרה כתרגול הנעלה ביותר, אולם לא אחת מתירים את העיסוק בה רק לאחר לימוד הדרגתי וממושך, דבר המהווה מעין נדבך מאוחר וסופי לתרגול ההדרגתי, שהיה נחלת תוצאות הויכוח המפורסם. אחד מביטוייה המוכרים ביותר של הטנטרה הוא הזיווג המיני, המביא למיזוג בין הפכים. הזיווג המיני, המוצג לראווה בפיסול ובציור הטיבטי הוא אידיאל שיש לשאוף אליו, אך נותר בדרך כלל בלתי מיושם.
מסופר כי טסונג קהא פה הגיע לרמת תרגול רוחני שאיפשרה לו לקיים את הטנטרה המינית עם בת זוג, אלא שהוא נמנע מכך בהבינו את הסכנה הגלומה בהצגת דרך כה מסוכנת לתלמידים, שאולי יתפתו לתרגל אותה מבלי שיהיו בשלים לכך.
כיום סוגרות דיונות חול נודדות על סאמיה מכל עבר. הן נראות כאילו הן מנסות להתנכל לאמונת בני המקום ולקבור את המנזר תחתן, אך הן שבות ומובסות על ידי השדות המקיפים את הכפר בטבעת הגנה ירוקה ועל ידי חורשת צפצפות צעירה שניטעה על ידי הסינים. האם אלו הן הרוחות אותן הצליח פאדמהסמבהווה להכניע ולשעבד?
גלגלי תפילה בקורה ההיקפית של ארמון הפוטאלה (צילום:Yarygin)
מנזר גנדן
בין סאמיה למנזר גנדן בלהסה, שהוקם על ידי טסונג קהא פה בראשית המאה ה- 15, מפרידים רכסים גבוהים וכשלושה ימי הליכה. כשצועדים בהרים נמצאים לא אחת מעל העננים הזוחלים בעמקים למטה. אז אפשר לחוש ביתר שאת את הלהא של המקום. הלהא ( Lha ), מושג טיבטי חשוב ביותר, המתורגם לרוב כנפש, נשמה או חיים. למרות היותה של הלהא חיונית לגוף הפיסי והמנטאלי, יש ביכולתה, לפי האמונה המקומית לעזוב את הגוף ולשוטט. לפיכך עשויה הלהא של אדם להימצא גם באובייקטים חיצוניים (סלע, עץ, אגם, הר) ובינה לבינם קיימים יחסי גומלין מעניינים. פעמים רבות מקומות הלהא החיצוני, המשמשים כמגינים (מעין שלוחות לא מושגות של האני) נשמרים בסוד. כן נוהגים הטיבטים להצפין משכנים נישאים של הלהא (למשל אבן טורקיז) בפינות נסתרות שונות. נראה כי הלהא של מנזר גנדן ( Ganden Namgyeling ) שבה אליו רק לאחרונה. המקום נפגע קשה מאוד במהלך כיבוש טיבט ובמהפכת התרבות.
בגלישה ממרומי מעבר ההרים לעבר המנזר, הבנוי במורד חלקו הפנימי של הר דמוי פרסה, בגובה 4,200 מ' מעל פני הים, מתגלה הקומפלקס באחת. המראה, למרות השרידים החרבים הרבים, הוא עוצר נשימה. על המצוקים סביב מתוחות כקורי עכביש מחרוזות של דגלי תפילה, אלא שמטרתן לא ללכוד אלא להפך, להפיץ את המסר המוטבע עליהן עם כל רוח חולפת, להפיץ את הדהראמה באותן קצוות תבל בה נדרש חיזוקה.
באחד המבנים בגנדן עדיין פועל בית דפוס שבו מודפסים ספרי תפילה במתכונת הסינית העתיקה, בעזרת גלופות עץ הנמשחות בדיו ורצועת נייר מהודקת אליהן ומקבלות את טביעת הטקסט המגולפת. הניירות תמיד מוארכים וצרים, במתכונת עלי הדקל עליהם נהגו לכתוב בהודו, עדות נוספת למקורות ההשפעה התרבותית והטכנולוגית של טיבט.
ממרומי מנזר גנדן נפרש נוף מרהיב על עמק הירלונג טסאנגפו. הוא נראה משם רחב ואינסופי. ערוציו הפתלתלים נראים כחובקים את הארץ הענקית הזו כולה. בביקוריי מידי שנה אני יושב כאן על שפת המצוק ומשקיף על הנוף. השקט נורא הוד. הוא ממלא אותי ומתרחב החוצה ממני. "אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע" אני מזכיר לעצמי פעם אחר פעם, בחושבי על הקורות את טיבט מאז הכיבוש, ימים גדושי אירועים הרחוקים מהשקט האופף אותי עתה. איני יכול שלא להיזכר בדרשה של הדלאי-לאמה בה אמר מפורשות, כי אילולא הכיבוש, לא היה הבודהיזם מופץ באופן שכזה. בראייה מוחלטת זו, של העדר המוחלט, אני נפרד מטיבט ומרחביה ושב וחוזר אליה.
מנזר גנדן, אני יושב כאן על שפת המצוק ומשקיף על הנוף (צילום: Laura Facchini)
האופן בו תופס הסיני הממוצע את טיבט
זמן קצר לאחר חנוכת קו הרכבת החדש ללהסה, יצאתי בנתיבה הפתלתל של המסילה אל השחקים. הנסיעה ברכבת, כמו גם הביקור באתרים התיירותיים המרכזיים בטיבט, מאפשרים מפגש בלתי אמצעי עם התיירים הסיניים שפוקדים עתה, בזכות קלות הנסיעה, את טיבט יותר מתמיד.
במבט בלתי מתמהמה, שאולי נכון לגבי רוב התיירים הסיניים, טיבט היא עבורם ארץ פלאים, מקום שנועד לעורר את הנפש ולהרחיב את הלב. לא בכדי שמה הסיני של טיבט הוא ש'יזאנג, ( Xīzàng ), כלומר "בית האוצר המערבי". האם מסתפקים הסיניים בביטויים חיצוניים ושטחיים הנוגעים באקזוטיקה? האם די להם בצילום מזכרת בבגדים טיבטיים לכאורה על רקע הפוטאלה, או שמא הם מגיעים לטיבט בשאיפה למצוא בה מזור לחסכים דתיים ותרבותיים גדולים?
עבור רבים מהסינים טיבט היא גם שנגרי-לה Shangri La ), אותו גן עדן מסתורי שנמצא לפתע עלי אדמות. רבים מהסינים מבקשים למצוא כאן יותר מאשר מזכרת אקזוטית וכמעט נרדפים לכאן על ידי הצורך למצוא משמעות. המושג שנגרי-לה התפרסם גם במערב בזכות ספרו של ג'יימס הילטון, "אופק אבוד" ( James Hilton Lost Horizon, ), שיצא לאור בשנת 1933, בו מתואר מטוס שנחטף בפקיסטן, מובל אל עמק סגור, שמעליו מתנשא הר משולש, בו מתנהלים חיים הרמוניים מושלמים הרחק מהטירוף היומיומי.
אני די בטוח שבטיבט לא מצאתי את ההרמוניה, אך כן ניצבתי למרגלות הר משולש סימטרי להפליא – האוורסט.
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
המסע של הסינים אל טיבט – המסע למערב
אחד הסיפורים המוכרים ביותר בסין הוא סיפור מסעו של הנזיר ש'ואן זאנג ( Xuán Zàng ( , בן המאה השביעית לסה"נ, המוכר יותר בשמו "המסע אל המערב" ( Xīyóujì שאף תורגם לעברית; "המסע למערב" אסטרולוג). שואן זאנג היה דמות היסטורית, שיצא מסין מערבה, אל עבר הודו, כדי להביא ממנה את הסוטרות הבודהיסטיות. לימים, ככל הנראה בעיקר בתקופת שושלת מינג, השתכללה האגדה והתפתחה ועל הנזיר נוספו כמה חברים מיתיים; איש החול, חזרזיר וקוף. הרביעייה מצליחה לצלוח תלאות רבות ולהגיע בסופו של דבר אל פסגת הנשרים, מקום מושבו של הבודהא. הם מקבלים מידיו את הסוטרות הקדושות, ומצליחים לשוב בבטחה לסין.
סיפור זה, על פרטיו הציוריים, מוכר בתודעתו של כל סיני כמעט. ממפגשי עם סינים רבים למדתי כי עבור רבים מהם הנסיעה לטיבט מסמלת את המסע אל המערב, את הבאת התורה הבודהיסטית, שאינה קיימת עוד בארצם, ושלדבריהם היא מאוד נדרשת. קול זה סמוי בינתיים וכמעט אינו נשמע, אך ייתכן מאוד כי עם השינויים הגדולים שעוברת סין ובעקבות השבר הדתי הגדול, שיצר האתיאיזם הקיצוני בתקופת מהפכת התרבות, תשוב ותזכה טיבט במקומה ההיסטורי כפטרונית אמונה של סין, בעוד סין תשמש לה כפטרונית מדינית וביטחונית. אחת הדוגמאות לכך היא אולי הזמרת המפורסמת לי-נה, שלאחרונה הפכה לנזירה בודהיסטית. אחד משיריה המוכרים ביותר, "העשב הירוק מסתיר את הערבה", מוקדש למרחביה של הרמה הטיבטית.
מידע נוסף
כתבות נוספות
© כל הזכויות שמורות ליותם יעקבסון
הבודהיזם בטיבט
תוצאות הויכוח בסאמיה, קבעו את גורלו של הבודהיזם בטיבט, ומכאן חשיבותו של המקום. הטיבטים בחרו בגישה ההודית. לזכותם ייאמר כי הם בחרו בארץ מוצאו של הבודהיזם, אולם רצונם להיות מובדלים בבירור מסין בולט כבר אז.
לפי מקורות סיניים וטיבטיים הויכוח בסאמיה נערך בין קמאלאשילה ההודי להושאנג ( Hoshang ) הסיני, שהציג את הדרך הישירה, דרך הצ'אן הסינית (המוכרת בשם היפני – "זן"). המלך עצמו שימש כפוסק. לפי המקורות הטיבטיים (המקורות הסיניים גורסים אחרת), המנצח היה קמאלאשילה והסינים המובסים סולקו מטיבט. המלך הכריז כי הדרך ההדרגתית תהיה הדרך המקובלת בטיבט. לפי סיפור נוסף המלך הזמין מהודו את החכם שאנטארקשיטה ( Santarakshita ) שנתבקש להקים מנזר במקום, אולם כל שנאסף ונבנה ביום נמצא למחרת הרוס ומפוזר. לפי המיתוס היה זה המלומד שהציע להזמין את פאדמסמבהווה ( Padmasambhava ). בניגוד לשאנטהרקשיטה שהיה נזיר מלומד, היה השני יוגי שניחן בכוחות על טבעיים ויכול היה לכוחות האופל. פאדמהסמבהווה, המכונה בטיבט 'הבודהא השני', הכניע את כל הכוחות המקומיים ואיפשר הקמת מנזר.
הבודהיזם נאלץ להתמודד עם דת קדומה, שאכלסה דמונים ושדים, דרך סיפורים מסוג זה התאפשר מיזוג המוכיח את עליונות הדת החדשה מבלי שמקומן של הישויות הקודמות ייעדר. המיתוס האחרון מתוארך ככל הנראה לתקופת הגל השני (מאות 10-11), המאוחר, של חדירת הבודהיזם לטיבט. לאחר נפילת הממלכה, תקופה שמקובל לחתום אותה ברציחתו של המלך האחרון בטיבט, בשנת 842 לסה"נ, הייתה גם דעיכה דתית גדולה, המוכרת כתקופת אופל בתולדותיה של טיבט.
מקדש קומבום (Kumbum) בעיר גיאנטסה (Gyantse), נבנה בשנת 1497 (צילום: boonsom)
הבודהיזם מול הטטנטרה ההודית
כששב הבודהיזם והכה שורשיו בשנית, היה זה כמאה וחמישים שנה מאוחר יותר. בתקופה זו שגשגה בהודו תפישה חדשה, שנתפסה הנעלה ביותר – הטנטרה (Tantra). אם עד אז דובר על אידיאל המצוי בדרך הדרגתית, המתמירה באופנים שונים ובאיטיות המתפרשת על פני גלגולי חיים רבים את האמוציות המענות, הופיע כאן אידיאל חדש, שנגד במשהו את תוצאותיו של 'ויכוח סאמיה'. הטנטרה גרסה "הארה כאן ועכשיו"! דרכה הייתה התמודדות עם האלמנטים השליליים, על דרך המיצוי שלהם וריקונם מתוכן דווקא, ולא בחיפוש אחר אותם אלמנטים הנוגדים אותם. מסיבה זו נתפשה הטנטרה כדרך קשה ומסוכנת, שרבות בה אפשרויות המעידה ומכאן החשיבות שבחניכה צמודה של גורו ותלמיד.
עד היום נתפשת הטנטרה כתרגול הנעלה ביותר, אולם לא אחת מתירים את העיסוק בה רק לאחר לימוד הדרגתי וממושך, דבר המהווה מעין נדבך מאוחר וסופי לתרגול ההדרגתי, שהיה נחלת תוצאות הויכוח המפורסם. אחד מביטוייה המוכרים ביותר של הטנטרה הוא הזיווג המיני, המביא למיזוג בין הפכים. הזיווג המיני, המוצג לראווה בפיסול ובציור הטיבטי הוא אידיאל שיש לשאוף אליו, אך נותר בדרך כלל בלתי מיושם.
מסופר כי טסונג קהא פה הגיע לרמת תרגול רוחני שאיפשרה לו לקיים את הטנטרה המינית עם בת זוג, אלא שהוא נמנע מכך בהבינו את הסכנה הגלומה בהצגת דרך כה מסוכנת לתלמידים, שאולי יתפתו לתרגל אותה מבלי שיהיו בשלים לכך.
כיום סוגרות דיונות חול נודדות על סאמיה מכל עבר. הן נראות כאילו הן מנסות להתנכל לאמונת בני המקום ולקבור את המנזר תחתן, אך הן שבות ומובסות על ידי השדות המקיפים את הכפר בטבעת הגנה ירוקה ועל ידי חורשת צפצפות צעירה שניטעה על ידי הסינים. האם אלו הן הרוחות אותן הצליח פאדמהסמבהווה להכניע ולשעבד?
גלגלי תפילה בקורה ההיקפית של ארמון הפוטאלה (צילום:Yarygin)
מנזר גנדן
בין סאמיה למנזר גנדן בלהסה, שהוקם על ידי טסונג קהא פה בראשית המאה ה- 15, מפרידים רכסים גבוהים וכשלושה ימי הליכה. כשצועדים בהרים נמצאים לא אחת מעל העננים הזוחלים בעמקים למטה. אז אפשר לחוש ביתר שאת את הלהא של המקום. הלהא ( Lha ), מושג טיבטי חשוב ביותר, המתורגם לרוב כנפש, נשמה או חיים. למרות היותה של הלהא חיונית לגוף הפיסי והמנטאלי, יש ביכולתה, לפי האמונה המקומית לעזוב את הגוף ולשוטט. לפיכך עשויה הלהא של אדם להימצא גם באובייקטים חיצוניים (סלע, עץ, אגם, הר) ובינה לבינם קיימים יחסי גומלין מעניינים. פעמים רבות מקומות הלהא החיצוני, המשמשים כמגינים (מעין שלוחות לא מושגות של האני) נשמרים בסוד. כן נוהגים הטיבטים להצפין משכנים נישאים של הלהא (למשל אבן טורקיז) בפינות נסתרות שונות. נראה כי הלהא של מנזר גנדן ( Ganden Namgyeling ) שבה אליו רק לאחרונה. המקום נפגע קשה מאוד במהלך כיבוש טיבט ובמהפכת התרבות.
בגלישה ממרומי מעבר ההרים לעבר המנזר, הבנוי במורד חלקו הפנימי של הר דמוי פרסה, בגובה 4,200 מ' מעל פני הים, מתגלה הקומפלקס באחת. המראה, למרות השרידים החרבים הרבים, הוא עוצר נשימה. על המצוקים סביב מתוחות כקורי עכביש מחרוזות של דגלי תפילה, אלא שמטרתן לא ללכוד אלא להפך, להפיץ את המסר המוטבע עליהן עם כל רוח חולפת, להפיץ את הדהראמה באותן קצוות תבל בה נדרש חיזוקה.
באחד המבנים בגנדן עדיין פועל בית דפוס שבו מודפסים ספרי תפילה במתכונת הסינית העתיקה, בעזרת גלופות עץ הנמשחות בדיו ורצועת נייר מהודקת אליהן ומקבלות את טביעת הטקסט המגולפת. הניירות תמיד מוארכים וצרים, במתכונת עלי הדקל עליהם נהגו לכתוב בהודו, עדות נוספת למקורות ההשפעה התרבותית והטכנולוגית של טיבט.
ממרומי מנזר גנדן נפרש נוף מרהיב על עמק הירלונג טסאנגפו. הוא נראה משם רחב ואינסופי. ערוציו הפתלתלים נראים כחובקים את הארץ הענקית הזו כולה. בביקוריי מידי שנה אני יושב כאן על שפת המצוק ומשקיף על הנוף. השקט נורא הוד. הוא ממלא אותי ומתרחב החוצה ממני. "אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע" אני מזכיר לעצמי פעם אחר פעם, בחושבי על הקורות את טיבט מאז הכיבוש, ימים גדושי אירועים הרחוקים מהשקט האופף אותי עתה. איני יכול שלא להיזכר בדרשה של הדלאי-לאמה בה אמר מפורשות, כי אילולא הכיבוש, לא היה הבודהיזם מופץ באופן שכזה. בראייה מוחלטת זו, של העדר המוחלט, אני נפרד מטיבט ומרחביה ושב וחוזר אליה.
מנזר גנדן, אני יושב כאן על שפת המצוק ומשקיף על הנוף (צילום: Laura Facchini)
האופן בו תופס הסיני הממוצע את טיבט
זמן קצר לאחר חנוכת קו הרכבת החדש ללהסה, יצאתי בנתיבה הפתלתל של המסילה אל השחקים. הנסיעה ברכבת, כמו גם הביקור באתרים התיירותיים המרכזיים בטיבט, מאפשרים מפגש בלתי אמצעי עם התיירים הסיניים שפוקדים עתה, בזכות קלות הנסיעה, את טיבט יותר מתמיד.
במבט בלתי מתמהמה, שאולי נכון לגבי רוב התיירים הסיניים, טיבט היא עבורם ארץ פלאים, מקום שנועד לעורר את הנפש ולהרחיב את הלב. לא בכדי שמה הסיני של טיבט הוא ש'יזאנג, ( Xīzàng ), כלומר "בית האוצר המערבי". האם מסתפקים הסיניים בביטויים חיצוניים ושטחיים הנוגעים באקזוטיקה? האם די להם בצילום מזכרת בבגדים טיבטיים לכאורה על רקע הפוטאלה, או שמא הם מגיעים לטיבט בשאיפה למצוא בה מזור לחסכים דתיים ותרבותיים גדולים?
עבור רבים מהסינים טיבט היא גם שנגרי-לה Shangri La ), אותו גן עדן מסתורי שנמצא לפתע עלי אדמות. רבים מהסינים מבקשים למצוא כאן יותר מאשר מזכרת אקזוטית וכמעט נרדפים לכאן על ידי הצורך למצוא משמעות. המושג שנגרי-לה התפרסם גם במערב בזכות ספרו של ג'יימס הילטון, "אופק אבוד" ( James Hilton Lost Horizon, ), שיצא לאור בשנת 1933, בו מתואר מטוס שנחטף בפקיסטן, מובל אל עמק סגור, שמעליו מתנשא הר משולש, בו מתנהלים חיים הרמוניים מושלמים הרחק מהטירוף היומיומי.
אני די בטוח שבטיבט לא מצאתי את ההרמוניה, אך כן ניצבתי למרגלות הר משולש סימטרי להפליא – האוורסט.
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
המסע של הסינים אל טיבט – המסע למערב
אחד הסיפורים המוכרים ביותר בסין הוא סיפור מסעו של הנזיר ש'ואן זאנג ( Xuán Zàng ( , בן המאה השביעית לסה"נ, המוכר יותר בשמו "המסע אל המערב" ( Xīyóujì שאף תורגם לעברית; "המסע למערב" אסטרולוג). שואן זאנג היה דמות היסטורית, שיצא מסין מערבה, אל עבר הודו, כדי להביא ממנה את הסוטרות הבודהיסטיות. לימים, ככל הנראה בעיקר בתקופת שושלת מינג, השתכללה האגדה והתפתחה ועל הנזיר נוספו כמה חברים מיתיים; איש החול, חזרזיר וקוף. הרביעייה מצליחה לצלוח תלאות רבות ולהגיע בסופו של דבר אל פסגת הנשרים, מקום מושבו של הבודהא. הם מקבלים מידיו את הסוטרות הקדושות, ומצליחים לשוב בבטחה לסין.
סיפור זה, על פרטיו הציוריים, מוכר בתודעתו של כל סיני כמעט. ממפגשי עם סינים רבים למדתי כי עבור רבים מהם הנסיעה לטיבט מסמלת את המסע אל המערב, את הבאת התורה הבודהיסטית, שאינה קיימת עוד בארצם, ושלדבריהם היא מאוד נדרשת. קול זה סמוי בינתיים וכמעט אינו נשמע, אך ייתכן מאוד כי עם השינויים הגדולים שעוברת סין ובעקבות השבר הדתי הגדול, שיצר האתיאיזם הקיצוני בתקופת מהפכת התרבות, תשוב ותזכה טיבט במקומה ההיסטורי כפטרונית אמונה של סין, בעוד סין תשמש לה כפטרונית מדינית וביטחונית. אחת הדוגמאות לכך היא אולי הזמרת המפורסמת לי-נה, שלאחרונה הפכה לנזירה בודהיסטית. אחד משיריה המוכרים ביותר, "העשב הירוק מסתיר את הערבה", מוקדש למרחביה של הרמה הטיבטית.
מידע נוסף
כתבות נוספות
© כל הזכויות שמורות ליותם יעקבסון
מנזר גנדן
בין סאמיה למנזר גנדן בלהסה, שהוקם על ידי טסונג קהא פה בראשית המאה ה- 15, מפרידים רכסים גבוהים וכשלושה ימי הליכה. כשצועדים בהרים נמצאים לא אחת מעל העננים הזוחלים בעמקים למטה. אז אפשר לחוש ביתר שאת את הלהא של המקום. הלהא ( Lha ), מושג טיבטי חשוב ביותר, המתורגם לרוב כנפש, נשמה או חיים. למרות היותה של הלהא חיונית לגוף הפיסי והמנטאלי, יש ביכולתה, לפי האמונה המקומית לעזוב את הגוף ולשוטט. לפיכך עשויה הלהא של אדם להימצא גם באובייקטים חיצוניים (סלע, עץ, אגם, הר) ובינה לבינם קיימים יחסי גומלין מעניינים. פעמים רבות מקומות הלהא החיצוני, המשמשים כמגינים (מעין שלוחות לא מושגות של האני) נשמרים בסוד. כן נוהגים הטיבטים להצפין משכנים נישאים של הלהא (למשל אבן טורקיז) בפינות נסתרות שונות. נראה כי הלהא של מנזר גנדן ( Ganden Namgyeling ) שבה אליו רק לאחרונה. המקום נפגע קשה מאוד במהלך כיבוש טיבט ובמהפכת התרבות.
בגלישה ממרומי מעבר ההרים לעבר המנזר, הבנוי במורד חלקו הפנימי של הר דמוי פרסה, בגובה 4,200 מ' מעל פני הים, מתגלה הקומפלקס באחת. המראה, למרות השרידים החרבים הרבים, הוא עוצר נשימה. על המצוקים סביב מתוחות כקורי עכביש מחרוזות של דגלי תפילה, אלא שמטרתן לא ללכוד אלא להפך, להפיץ את המסר המוטבע עליהן עם כל רוח חולפת, להפיץ את הדהראמה באותן קצוות תבל בה נדרש חיזוקה.
באחד המבנים בגנדן עדיין פועל בית דפוס שבו מודפסים ספרי תפילה במתכונת הסינית העתיקה, בעזרת גלופות עץ הנמשחות בדיו ורצועת נייר מהודקת אליהן ומקבלות את טביעת הטקסט המגולפת. הניירות תמיד מוארכים וצרים, במתכונת עלי הדקל עליהם נהגו לכתוב בהודו, עדות נוספת למקורות ההשפעה התרבותית והטכנולוגית של טיבט.
ממרומי מנזר גנדן נפרש נוף מרהיב על עמק הירלונג טסאנגפו. הוא נראה משם רחב ואינסופי. ערוציו הפתלתלים נראים כחובקים את הארץ הענקית הזו כולה. בביקוריי מידי שנה אני יושב כאן על שפת המצוק ומשקיף על הנוף. השקט נורא הוד. הוא ממלא אותי ומתרחב החוצה ממני. "אין רע בלי טוב ואין טוב בלי רע" אני מזכיר לעצמי פעם אחר פעם, בחושבי על הקורות את טיבט מאז הכיבוש, ימים גדושי אירועים הרחוקים מהשקט האופף אותי עתה. איני יכול שלא להיזכר בדרשה של הדלאי-לאמה בה אמר מפורשות, כי אילולא הכיבוש, לא היה הבודהיזם מופץ באופן שכזה. בראייה מוחלטת זו, של העדר המוחלט, אני נפרד מטיבט ומרחביה ושב וחוזר אליה.
מנזר גנדן, אני יושב כאן על שפת המצוק ומשקיף על הנוף (צילום: Laura Facchini)
האופן בו תופס הסיני הממוצע את טיבט
זמן קצר לאחר חנוכת קו הרכבת החדש ללהסה, יצאתי בנתיבה הפתלתל של המסילה אל השחקים. הנסיעה ברכבת, כמו גם הביקור באתרים התיירותיים המרכזיים בטיבט, מאפשרים מפגש בלתי אמצעי עם התיירים הסיניים שפוקדים עתה, בזכות קלות הנסיעה, את טיבט יותר מתמיד.
במבט בלתי מתמהמה, שאולי נכון לגבי רוב התיירים הסיניים, טיבט היא עבורם ארץ פלאים, מקום שנועד לעורר את הנפש ולהרחיב את הלב. לא בכדי שמה הסיני של טיבט הוא ש'יזאנג, ( Xīzàng ), כלומר "בית האוצר המערבי". האם מסתפקים הסיניים בביטויים חיצוניים ושטחיים הנוגעים באקזוטיקה? האם די להם בצילום מזכרת בבגדים טיבטיים לכאורה על רקע הפוטאלה, או שמא הם מגיעים לטיבט בשאיפה למצוא בה מזור לחסכים דתיים ותרבותיים גדולים?
עבור רבים מהסינים טיבט היא גם שנגרי-לה Shangri La ), אותו גן עדן מסתורי שנמצא לפתע עלי אדמות. רבים מהסינים מבקשים למצוא כאן יותר מאשר מזכרת אקזוטית וכמעט נרדפים לכאן על ידי הצורך למצוא משמעות. המושג שנגרי-לה התפרסם גם במערב בזכות ספרו של ג'יימס הילטון, "אופק אבוד" ( James Hilton Lost Horizon, ), שיצא לאור בשנת 1933, בו מתואר מטוס שנחטף בפקיסטן, מובל אל עמק סגור, שמעליו מתנשא הר משולש, בו מתנהלים חיים הרמוניים מושלמים הרחק מהטירוף היומיומי.
אני די בטוח שבטיבט לא מצאתי את ההרמוניה, אך כן ניצבתי למרגלות הר משולש סימטרי להפליא – האוורסט.
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
המסע של הסינים אל טיבט – המסע למערב
אחד הסיפורים המוכרים ביותר בסין הוא סיפור מסעו של הנזיר ש'ואן זאנג ( Xuán Zàng ( , בן המאה השביעית לסה"נ, המוכר יותר בשמו "המסע אל המערב" ( Xīyóujì שאף תורגם לעברית; "המסע למערב" אסטרולוג). שואן זאנג היה דמות היסטורית, שיצא מסין מערבה, אל עבר הודו, כדי להביא ממנה את הסוטרות הבודהיסטיות. לימים, ככל הנראה בעיקר בתקופת שושלת מינג, השתכללה האגדה והתפתחה ועל הנזיר נוספו כמה חברים מיתיים; איש החול, חזרזיר וקוף. הרביעייה מצליחה לצלוח תלאות רבות ולהגיע בסופו של דבר אל פסגת הנשרים, מקום מושבו של הבודהא. הם מקבלים מידיו את הסוטרות הקדושות, ומצליחים לשוב בבטחה לסין.
סיפור זה, על פרטיו הציוריים, מוכר בתודעתו של כל סיני כמעט. ממפגשי עם סינים רבים למדתי כי עבור רבים מהם הנסיעה לטיבט מסמלת את המסע אל המערב, את הבאת התורה הבודהיסטית, שאינה קיימת עוד בארצם, ושלדבריהם היא מאוד נדרשת. קול זה סמוי בינתיים וכמעט אינו נשמע, אך ייתכן מאוד כי עם השינויים הגדולים שעוברת סין ובעקבות השבר הדתי הגדול, שיצר האתיאיזם הקיצוני בתקופת מהפכת התרבות, תשוב ותזכה טיבט במקומה ההיסטורי כפטרונית אמונה של סין, בעוד סין תשמש לה כפטרונית מדינית וביטחונית. אחת הדוגמאות לכך היא אולי הזמרת המפורסמת לי-נה, שלאחרונה הפכה לנזירה בודהיסטית. אחד משיריה המוכרים ביותר, "העשב הירוק מסתיר את הערבה", מוקדש למרחביה של הרמה הטיבטית.
מידע נוסף
כתבות נוספות
© כל הזכויות שמורות ליותם יעקבסון
מנזר גנדן, אני יושב כאן על שפת המצוק ומשקיף על הנוף (צילום: Laura Facchini)
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים » טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים » טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לרשימת ההצעות »
המסע של הסינים אל טיבט – המסע למערב
אחד הסיפורים המוכרים ביותר בסין הוא סיפור מסעו של הנזיר ש'ואן זאנג ( Xuán Zàng ( , בן המאה השביעית לסה"נ, המוכר יותר בשמו "המסע אל המערב" ( Xīyóujì שאף תורגם לעברית; "המסע למערב" אסטרולוג). שואן זאנג היה דמות היסטורית, שיצא מסין מערבה, אל עבר הודו, כדי להביא ממנה את הסוטרות הבודהיסטיות. לימים, ככל הנראה בעיקר בתקופת שושלת מינג, השתכללה האגדה והתפתחה ועל הנזיר נוספו כמה חברים מיתיים; איש החול, חזרזיר וקוף. הרביעייה מצליחה לצלוח תלאות רבות ולהגיע בסופו של דבר אל פסגת הנשרים, מקום מושבו של הבודהא. הם מקבלים מידיו את הסוטרות הקדושות, ומצליחים לשוב בבטחה לסין.
סיפור זה, על פרטיו הציוריים, מוכר בתודעתו של כל סיני כמעט. ממפגשי עם סינים רבים למדתי כי עבור רבים מהם הנסיעה לטיבט מסמלת את המסע אל המערב, את הבאת התורה הבודהיסטית, שאינה קיימת עוד בארצם, ושלדבריהם היא מאוד נדרשת. קול זה סמוי בינתיים וכמעט אינו נשמע, אך ייתכן מאוד כי עם השינויים הגדולים שעוברת סין ובעקבות השבר הדתי הגדול, שיצר האתיאיזם הקיצוני בתקופת מהפכת התרבות, תשוב ותזכה טיבט במקומה ההיסטורי כפטרונית אמונה של סין, בעוד סין תשמש לה כפטרונית מדינית וביטחונית. אחת הדוגמאות לכך היא אולי הזמרת המפורסמת לי-נה, שלאחרונה הפכה לנזירה בודהיסטית. אחד משיריה המוכרים ביותר, "העשב הירוק מסתיר את הערבה", מוקדש למרחביה של הרמה הטיבטית.
מידע נוסף
כתבות נוספות
© כל הזכויות שמורות ליותם יעקבסון
מידע נוסף
כתבות נוספות
 |
אודות הכותב
יותם יעקבסון, עוסק במחקר תרבותי במרחב הודו-טיבט ובתיעוד והדרכה לאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה (אינדונזיה, סרי-לנקה, הודו, בהוטאן, נפאל, טיבט, מונגוליה, מערב סין, אוזבקיסטאן, קירגיסטאן, גאורגיה, ארמניה, תורכיה וישראל) - שם התוודע לאורחות החיים המקומיים, לאמונות, להגות ולפולחן. מרצה במסגרות רבות, עורך סדנאות, ומפרסם כתבות וצילומים במגזינים שונים. מחבר הספרים "מסאלה" ו"הודו כי טוב" העוסקים בהודו, ו"חמצן דליל" העוסק בטיבט. האתר של יותם יעקבסון
|
