.jpg)
כל האמת על השאלה:
מי גילה ראשון את אמריקה?
מאת: אוֹרי קציר
השאלה "מי גילה את אמריקה" מוגדרת כיום ככמעט נדושה. כולנו יודעים שספרי הלימוד התעדכנו כבר לפני שנים, שקולומבוס לא היה האדם הלבן הראשון שהגיע לחופי היבשת הזו ושהוויקינגים הקדימו אותו בחמש מאות שנה. אבל בד בבד עם נטיעת העובדה הזו בזיכרון הקולקטיבי שלנו התפתחה לה תעשייה שלמה של טענות וראיות המעידות כי עמים אחרים הם הם שקדמו לקולומבוס באותה נסיעה ייחודית.
האם היה זה הוויקינגי לייף אריקסון שהגיע ראשון לחופי אמריקה? (ציור: האנס דאל)
כריסטופר קולומבוס והאינדיאנים
גילוי אמריקה, לפחות בתפיסה הפופולרית, הוא משהו שבמשך שנים רבות לא היה נתון כלל במחלוקת. אם נשאל אדם מי גילה את אמריקה, הסבירות שהוא יפלוט מייד את התשובה האוטומטית כריסטופר קולומבוס, היא גבוהה למדי. למעשה, כך מלמדים בבתי הספר מאז ומעולם, או לפחות מאז 1492. הוותק של תיאורית גילוי אמריקה על ידי קולומבוס הוא כה רב, עד כי ניכר שקשה מאוד לעקור מהשורש את התפיסה כי הוא ולא אחר היה האיש אשר דרך לראשונה על חופי העולם החדש .
למעשה, נגועה התפיסה שקולומבוס גילה את אמריקה באתנוצנטריות מובהקת. אין חולקין שקולומבוס לא גילה עולם ריק מיושבים, ושעם רדתו לחופי האיים הקריביים גילה שם בני שבטים מקומיים שישבו שם מימים ימימה, ושאותם כינה "אינדיאנים". ברור כי בני עמים אלה קדמו לאדם הלבן, אלא שהם נתפסו בתודעה הקולקטיבית האירופאית ובנגזרותיה כמי ש"היו שם" ואילו קולומבוס תואר כמי ש"גילה" אותם – אותם ואת היבשת שבה התגוררו. "גילה", משמע איתר מציאות שכבר הייתה קיימת ממילא; אבל במובן זה התכוונו הלבנים אך ורק ליבשת, ולא לתושביה הקדומים. ואולם, מאחר שמאחורי מסע קולומבוס עמדה מעצמה אירופית חשובה ואילו על זכויותיהם של האינדיאנים לא הגנה שום מעצמה לבנה, הפך קולומבוס ב-500 השנים האחרונות ל"איש שגילה את אמריקה".
כתבות על יעדי טיול במדינות אמריקה
.jpg)
קולומבוס מניף את דגלי ספרד והכנסייה הקתולית עם נחיתתו על חופי אמריקה.
האם הסתמך על מידע של מגלים קודמים?
.jpg)
קרוזים והפלגות נופש לחצו לרשימת היעדים »
טיולים למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
טיולים לאמריקה הצפונית לחצו לרשימת היעדים »
עשרות גרסאות לגילוי אמריקה
אבל גם על נקודה היסטורית פשוטה זו נמצאו חולקים לא מעטים. ויכוחים על ראשוניותו של קולומבוס מתנהלים מזה מאות שנים. חוקרים שונים ומשונים העלו מאז המאה ה-16 את הסברה כי יורדי ים רבים הקדימו את קולומבוס במסעו אל היבשת הרביעית. יתר על כן, ככל שחלפו השנים כך גדל גם מספר הגרסאות הנותנות אשראי על הראשוניות לנציגים אחרים של המין האנושי. במקביל, גדל גם מספר העמים שמתוכם יצא, כביכול, המגלה שקדם לקולומבוס. מדובר, כיום, בעשרות גרסאות שונות, וקשה מאוד יהיה לבור את המוץ מהתבן בכל אחת מהן .
בשנים האחרונות הפך גילוי אמריקה למוקד תחרות של ממש. אם הסקנדינבים הצליחו להוכיח שהוויקינגים, בר אשותו של לייף אריקסון (Leif Ericsson), הקדימו את כריסטובל קולון (שמו המקורי של קולומבוס) ב-500 שנה כמעט, באים עתה עמים אחרים ומנסים להוכיח שכף רגלו של בן עמם או ארצם דרכה שם קודם לכן. למעשה, אם נקבל כל גרסה כזאת כנכונה, עוד יתברר לנו יום אחד כי כאשר נחת קולומבוס על חופי העולם החדש הוא מצא שם את בני מרבית הלאומים עלי אדמות.
מטרת מאמר זה, אפוא, היא לרכז את כל הגרסאות לגילוי אמריקה בתקופה שקדמה למסעו של קולומבוס, בהתאם לסדר התרחשותן הכרונולוג י, לכאורה. הוא אינו מיועד לקבוע מסמרות באשר לאמיתותן של הגרסאות הללו. וכאן בדיוק צריך לשים את הסייג העיקרי לכל מה שייאמר כאן: כל הגרסאות שיובאו במאמר, למעט זו המדברת על נחיתת הוויקינגים באמריקה בערך בשנת 1,000 לספירה, אינן מקובלות, בחלקן או במלואן, על הקהילה המדעית. לחלקן הובאו הוכחות שאינן מספיקות או שטרם נמצא להן הסבר סביר. ממצאים אחרים שהובאו על מנת לאשש טענות מסוימות התגלו כזיופים, ועל כן גם לא נתייחס אליהם כאן. ועוד הסתייגות אחת: האזהרה שהובאה זה עתה אינה תקפה, כמובן, לגבי בני העמים האינדיאניים, שהרי ברור ומקובל על כולנו שנוכחותם באמריקה החלה הרבה לפני עידן קולומבוס .
מטרת מאמר זה היא לרכז את כל הגרסאות לגילוי אמריקה בתקופה שקדמה למסעו של קולומבוס,
בהתאם לסדר התרחשותן הכרונולוגי - מפת מסעות קולומבוס (מקור: ויקימדיה)
מלחמת המונגולים באבוריג'ינים
אם נפתח בהסבר המייחס את גילוי אמריקה לתקופה המוקדמת ביותר, הרי שהוא חדש, מורכב ומפתיע למדי. ראשיתו של הסבר זה היא בגילוי ממצאים ארכיאולוגיים באתר שבסרה דה קאפיווארה (Serra da Capivara) שבצפון-מזרח ברזיל. משלחת ארכיאולוגית צרפתית שחקרה את ציורי הקיר במערכת המערות גילתה שם, בין השאר, תמונות מחיי היומיום, כמו רשת ללכידת צבאים, מקל לאיסוף דבש מכוורת, אדם מסוכך על עיניו בידו ושלושה אנשים העוזרים לאישה הרה ללדת. במקביל, התגלו שם גם ציורים קשים לפענוח, ובהם דמויות מוזרות הנחשבות לגברים בתחפושת הרוקדים עם נשים, כשגופם מקושט ולראשם מסכות. דמויות אלה רומזות על טקס כלשהו. יתר על כן, בחפירות שביצעה אותה משלחת במערה הגדולה ביותר בסביבה, פאדרה פוראדה ( Padre Porada ), התגלו ממצאים מרתקים נוספים. כשהגיעו לשכבת קרקע שגילה ארבעים אלף שנה, גילו פיסות חלמיש שהותזו בקצה אחד, ומזכירים מאוד בצורתם כלים מאבן. כשהמשיכו לחפור לשכבה עמוק יותר, שגילה כחמישים אלף שנה, גילו רסיסי פחם ועצמות של בעלי חיים. אן-מארי פסי ( Anee-Marie Pessis ), ארכיאולוגית שהשתתפה בחפירות, אמרה כי ממצאים אלה מהווים הוכחה לנוכחות אנושית במקום באותה תקופה .
בחפירות שונות בצפון-מזרח ובדרום-מערב ברזיל נתגלו גולגלות פרה-היסטוריות בשכבות קרקע שגילן בין 9,000 ל- 12,000 שנה. אלה הגולגלות העתיקות ביותר שנתגלו באמריקה. העתיקה שבכולן היא גולגולת של אישה צעירה, שהחוקרים כינו ב שם "לוסיה" (Lucia). ולטר נווס (Walter Neves), אנתרופולוג באוניברסיטת סאו פאולו שבברזיל בדק את צורת הגולגולת כדי לגלות לאיזה גזע השתייכה. מאחר שההנחה המקובל היא שהאינדיאנים הם תושבי אמריקה הראשונים ושמוצאם של אלה הוא מהגזע המונגולי, ציפה נווס לגולגולת בעלת מאפיינים מונגוליים. ליתר ביטחון מסר את הגולגולת לבדיקה מעבדתית נוספת, בבית חולים בריו דה ז'נירו, שבמהלכה נעשה ניסיון לשחזר את פניה. לאחר שנבנה העתק מדויק של הגולגולת, הוא נמסר לריצ'ארד ניב (Richard Neave) מאוניברסיטת מנצ'סטר, אחד האומנים המשפטיים הטובים בעולם, כדי שישחזר את פניה. נווס וניב הגיעו לאותה מסקנה: הפנים ששוחזרו היו בעלי מאפיינים נגרואידים מובהקים, כלומר לוסיה הייתה שייכת אל הגזע השחור. לאחר בדיקות נוספות הוברר כי לוסיה השתייכה דווקא אל העם האבוריג'יני, שבניו יושבים ביבשת אוסטרליה מזה אלפי שנים .
ההנחה המקובלת כיום היא כי מוצאו של המין האנושי הוא מיבשת אפריקה. נווס הביר כי לפני כמאה אלף שנה יצאו גלי נדידה מאפריקה. אחד מגלים אלה פנה מזרחה ולפני כ-60 אלף שנה הגיע לאוסטרליה. גזע זה הפך לאבוריג'ינים האוסטרליים. אלא שבין אוסטרליה לבין דרום אמריקה מפרידים כמעט 13 אלף קילומטרים של אוקיינוס אדיר ממדים. בתקופת הקרח היה קיים אמנם גשר יבשתי בין סיביר לאלסקה, ולהלכה יכלו האבוריג'ינים הקדמונים לנדוד צפונה ולחדור לאלסקה, אבל הם לא היו מרחיקים לכת. כל אזור אלסקה וקנדה היה מכוסה בכמות קרח עצומה במשך אלפי שנים. חומת הקרח הייתה חוסמת את הדרך לאמריקה בפני בעלי חיים ובני אדם כאחד. פסי, המניחה שהקשר של האבוריג'ינים עם אמריקה לא התקיים באמצעות היבשה סבורה כי "יותר קל לחצות את האוקיינוס מאשר לנדוד אל הקוטב הצפוני; צריך לפתח טכנולוגיה מתוחכמת כדי לשרוד את הקור הזה".
אם מקבלים את ההנחה שהאבוריג'ינים הם שהיו תושבי אמריקה הראשונים, הרי שהיא טעונה בירור נוסף. בקינגסלי (Kingsley), מדבר טרשי בקצה הצפוני של מערב אוסטרליה, היה בתקופת הקרח אחד מאזורי הציד השופעים ביותר של האבוריג'ינים הקדומים. גרהאם וולש (Grahame Walsh), מומחה אוסטרלי לציורי קיר שהקדיש את חייו לגילוי ותיעוד של מסורות האבוריג'ינים הקדומות, גילה באחת המערות באזור ציורי סלע עתיקים. אחד מהם הוא ציור הקיר העתיק ביותר בעולם של סירה. הסירה שבציור הייתה בעלת חרטום גבוה ומהמבנה הכללי שלה ניכר שנועדה לשמש לחתירה בים ולא במים עומדים. וולש סיפר כי הדמויות הנראות בסירה חובשות כיסויי ראש האופיינים לדמויות נוספות שנמצאו בציורי הקיר באזור קימברלי (Kimberley). דמויות אלה מצויות, בין השאר, בתמונות קרב בהן בולט חלקם של זורקי חניתות. טכנולוגיה זו היא עתיקה מאוד בקרב האבוריג'ינים וציורי הקיר המתעדים אותה מתוארכים לתאריך המאוחר ביותר של לפני 17 אלף שנה – ויייתכן מאוד שאף קודם לכן. וכך, נמצאה במערה מרוחקת זו העדות הראשונה לכך שלאבוריג'ינים הקדומים אכן הייתה טכנולוגיה שאיפשרה שייט ואולי גם ניווט בים .
נותרת, אפוא, השאלה מדוע לא שרדו האבוריג'ינים האמריקנים האלה ביבשות אמריקה. האפשרות שאותה העלו חוקרים כמו אן-מארי פסי ואחרים היא מפתיעה למדי. לפי גרסה זו, חיו האבוריג'ינים במשך זמן רב ביבשת אמריקה חיים חופשיים, אידיליים כמעט, ללא הפרעה. אלא שלפני כ-14 אלף שנה החלה האוויר להתחמם, תקופת הקרח באה לקיצה באופן דרמטי, באלסקה נפתח פרוזדור קרח שאיפשר מעבר יבשתי בין סיביר האסיאנית לאמריקה ובעלי חיים שונים ניצלו את הפרוזדור הזה ועברו על גבו מאסיה לאמריקה. בעקבות החיות באו הציידים המונגוליים, אבות-אבותיהם של האינדיאנים. הגירה זו התרחשה לפני 12 אלף שנה בערך. המונגולים נעו במהירות ובתוך כמה אלפי שנים התפרשו על פני הטריטוריה העצומה שאליה באו והתיישבו בצפון אמריקה ובדרומה. בתקופה זו החלו האבוריג'ינים האמריקניים לדעוך במהירות, ואף להיעלם .
נווס גורס כי בין שני העמים התפתחו קרבות, בהם הביסו המונגולים את האבוריג'ינים במהירות. "כל האוכלוסיות המתועדות אצלי מרחבי דרום אמריקה מלפני 7,000 שנה ועד ההווה הן צאצאי המונגולים", הסביר, "וכל מה שמתועד אצלי לפני 9,000 שנה הוא לא-מונגולי לחלוטין. לדעתי ה'החלפה' קרתה לפני 7,000 עד 9,000 שנה. מרסלו קוסטה סוזה (Marcello Costa Suza), מומחה ברזילאי לציורי קיר, טוען כי חלק מהתמונות שנמצאו בסיירה דה קאפיווארה כולל סצינות של קרב ואלימות קשה, כולל הוצאות להורג. פסי מסבירה כי "עד לפני 9,000 שנה לא מופיעות כל תמונות שהן של אלימות, והדבר תואם לממצאים המראים שחל עד אז דווקא גידול באוכלוסייה".
אבוריג'ינים, הילדים באוסטרליה – קיימת הנחה שהם שהיו תושבי אמריקה הראשונים
לפי טענות אלה, השמידו הציידים המונגוליים, למעשה, כמעט את כל האוכלוסייה האבוריג'ינית. כמעט, משום שמתברר שצאצאים של אותם מהגרים מוקדמים שרדו בכל זאת. נווס בדק גולגלות שנמצאו בארץ האש (Tiera del Fuego), קבוצת איים בקצה הדרומי של יבשת דרום אמריקה, המופרדת ממנה על ידי מצרי מגלן. לדברי נווס, הגולגולת העתיקה ביותר שנמצאה שם היא מלפני 9,000 שנה – וגם גולגולת זו דומה מאוד במבנה ובמידות לגולגלות אבוריג'יניות-אוסטרליות ואין כלל דמיון בינה לבין הגולגלות של האינדיאנים או המונגולים. כלומר, האבוריג'ינים הגיעו גם לפינה נידחת זו של העולם. הם הצליחו להימלט מאויביהם ומצאו שם מקלט.
כשהגיעו האירופים לחקור את הסביבה הזו, הם נתקלו בקבוצות של ציידים ולקטים, הלא הם הפואגים (תושבי ארץ האש). בשנות השלושים של המאה שעברה תיעד אתנוגרף איטלקי את חייהם, שהזכירו לו מאוד עידן קדמוני. מדענים בדקו, בין השאר, גולגלות של פואגים בני זמננו שנמצאו במוזיאון מקומי קטן. הם מצאו שם, כצפוי, כמה מאפיינים מונגוליים מובהקים, כמו פנים שטוחות, אך גם כמה מאפיינים יוצאי דופן, כמו בליטות מעל לעיניים – מאפיין לא-מונגולי ברור. נווס גורס שמשמעות המאפיינים הללו היא שהפואגים הם תוצר היחסים בין שנוצרו בין מונגולים ללא-מונגולים, כנראה אבוריג'ינים. קבוצה מעורבת זו ניצלה את הבידוד היחסי ואת הריחוק הגיאוגרפי של ארץ האש כדי להתפתח שם בשלווה, שכנראה לא הופרעה עד המאה ה-20 .
יתר על כן, בקרב הפואגים תועדו מסורות וטקסים ייחודיים, שהשתמרו במשך מאות ואולי אף אלפי שנים. מדובר, למשל, בטקסי חניכה שבהם הועברה חוכמת השבט מדור לדור. טקס זה היה נחלתם של גברים בלבד, ונאסרה בה ההשתתפות לנשים. פרטיו נשמרו בסוד על ידי הגברים ולא גולו לנשים; הסיבה לכך הייתה כי בעבר הרחוק שקדם לכך נשלטה החברה הזו דווקא על ידי נשים, וגילוי עובדה זו לנשים הייתה עלולה לגרום לאובדן שליטת הגברים בשבט. באורח מפתיע תועדו אגדות דומות גם בקרב שבטי האבוריג'ינים באוסטרליה. ייתכן מאוד שהדמיון במסורות מצטרף לדמיון במאפיינים הפיזיולוגיים ומצביע על כך שאכן היגרו אבוריג'ינים מאוסטרליה לאמריקה .
נחזור לאינדיאנים. כאמור, מקובל כיום להניח כי לפני כ- 12-15 אלף שנה עברו בני שבטים מאסיה על פני מצר היבשה ברינגיה, שהיה קיים בין סיביר המזרחית לבין חופיה המערביים של אלסקה, במקום בו שוכן כיום ים ברינג. ההנחה היא שאסיאנים אלה, כנראה ממוצא מונגולי, הלכו מזרחה בעקבות נדידת עדרי הצבאים או הקאריבו. למעשה, הם עברו את מעצר היבשה אל תוך אלסקה של היום, ומשם נדדו אט-אט דרומה ומזרחה. תנועה זו נמשכה, כנראה, כמה אלפי שנים. במרוצת השנים פרו ורבו, התגבשו לעמים בני מוצא משותף ופיתחו לעצמם היסטוריה עשירה ומורכבת של חיים בנפרד מהאדם הלבן בצפון ובדרום היבשת .
לא הרחק מחופי אלסקה, בארכיפלג האלאוטי המסתעף מדרום המדינה בקשת רחבה אל תוך האוקיינוס השקט, חיים בני העם שעל שמם קרויה קבוצת האיים הזו. דורות רבים של קיום קשה יום פיתחו אצל האלאוטים כישורי דיג מעולים, כמו גם יכולות לשהות ולשרוד תקופות ארוכות בשייט במים הארקטיים הקרים. הקיאקים שלהם הם בעלי עיצוב פשוט וחכם שבו נעשה שימוש כבר למעלה מאלף שנה, והם מפעילים אותם כמעין שילוב של קאנו ולוח גלישה. אפילו בימינו אנו מסוגלים האלאוטים להשיט קיאק שכזה מהאיים בהם הם שוכנים עד לחופי סיביר, וחזרה. מבחינה אתנית, האלאוטים הם קרובי משפחה של האינדיאנים, כך שהיסטורית לא ברור אם ניתן להגדירם כסיביריים שגילו את אמריקה או כאינדיאנים אמריקנים שגילו מחדש את אסיה. מכל מקום, ברור שבמשך אלפי שנים מקיימים האלאוטים קשר רציף עם בני השבטים האינדיאניים שעל פני היבשה.
קרוזים והפלגות נופש לחצו לרשימת היעדים »
טיולים למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
טיולים לאמריקה הצפונית לחצו לרשימת היעדים »
חיבור עם המזרח התיכון
העמים הבאים בתור, שנטען כי גילו את העולם החדש, היו דווקא בני המזרח התיכון. טענה אחת היא שהיו אלה המצרים הקדמונים. בני הממלכה המצרית הראשונה, שחיו לפני כ- 3,500 שנה, היו אותם המהנדסים והאדריכלים שבנו את הפירמידות. משום מה, לאחר שקרסה הממלכה הראשונה לא נבנו עוד פירמידות. ייתכן שהדבר קרה משום שיחד עם קריסת הממלכה אבד גם הידע הרב שצברו מתכנני הפירמידות וביניהן. ייתכן – וזה סביר יותר – שהפרויקטים הללו הופסקו משום שהיה מדובר במאמץ לוגיסטי וכלכלי אדיר, מאמץ שהיה על המלכים לגייס לטובתו מאות אלפי עובדים, לאורך עשרות שנים, תוך השקעה של סכומי עתק מאוצר המדינה. אבל לא זו הנקודה המעניינת. מה שמעניין כאן הוא שבדיוק באותה תקופה בה נפסקה בניית הפירמידות במצרים החלו פירמידות ענק להופיע דווקא במקסיקו. תופעה זו, כמו גם דמיון מסוים במאפיינים תרבותיים ואתניים בין שוכני שני האזורים, גרמה לחוקרים לא מעטים לתהות האם אכן היה קשר בין שתי היבשות באלף השלישי לפני הספירה.
רבים וטובים ניסו להביא הוכחה לכך שקשר כזה היה, לפחות, אפשרי. אחד מהם היה ת'ור היירדאל (Thor Heyerdahl), אנתרופולוג נורווגי שנודע יותר מכל בזכות רפסודת הבלזה שבנה, "קון טיקי" (Kon Tiki), ושבה חצה את הים שבין פרו לאיי טואמוטו שבפולינזיה. היירדאל היה מחלוצי התיאוריה שלפיה התקיים קשר ימי בין יבשות המרוחקות זו מזו כבר לפני אלפי שנים. בניסיון להוכיח שקשר כזה התקיים גם בין אגן הים התיכון ליבשת אמריקה, בנה ספינה מקני פפירוס (שנמצאו אז על גדות הנילוס ושימשו לבניין ספינות גם בעת העתיקה), קרא לה "רע" (Ra, כשמו של אל השמש במיתולוגיה המצרית הקדומה) והפליג בה ממרוקו לאמריקה. לאחר ניסיון אחד שנכשל, בנה היירדאל את "רע 2", שאיתה הגיע עד חופי ברבדוס שבאיי הודו המערבית, מאות ספורות של קילומטרים מחופי אמריקה. היירדאל הוכיח כי בטכנולוגיה שעמדה אז לרשות המצרים היה מסע כזה, לכל הפחות, בגדר האפשרי.
השאלה אם המצרים שהיגרו לאמריקה יצרו קשר עם בני העמים האינדיאניים – שכבר חיו שם ללא ספק – ולימדו אותם את תרבותם שלהם, היא שאלה שעדיין לא נפתרה. יש הטוענים שהאצטקים, הטולטקים ובני המאיה הושפעו כולם ממצרים קדמונים שבאו עם ידע חדיש אל יבשת אמריקה. לא ברור גם מדוע, אם אכן הייתה מושבה מצרית באמריקה, לא שבו בני המושבה הזו למצרים ומדוע לא גדלה וצמחה לאימפריה בפני עצמה. ייתכן שקריסת הממלכה המצרית הראשונה וכניעתה לשבטי החיקסוס העוינים גרמה לכך שהמתיישבים לא יכלו לשוב למולדתם, משום ששיבה כזו פירושה היה אחד: מוות בטוח. שלטון החיקסוס במצרים ארך מאות שנים, וכאשר קמה הממלכה השנייה ייתכן שלא נותר עוד כל זיכרון לאותה מושבה קדומה שהקימו אבות אבותיהם של בני הממלכה הזו ביבשת כה רחוקה.
בערך בשנת 1300 לפני הספירה הופיעה ביבשת אמריקה התרבות האולמקית. המאפיין הבולט ביותר שהותירה אחריה תרבות זו הוא פסלי ענק חצובים באבן של פנים אנושיות. ראשים אולמקיים אלה, טענו כמה חוקרים, כוללים מאפיינים נגרואידיים מובהקים, כלומר כאלה המעידים עליהם שנעשו על פי תווי פניהם של שחורי עור (שפתיים עבות ואפים פחוסים, למשל). פירושה של הימצאות שחורי עור באמריקה בתקופה זו הוא שהגירה לאמריקה הייתה גם מאפריקה. הבעיה היא שאין לכך שום הוכחה. לא נמצאו ראשי ענק מעין אלה ביבשת אפריקה. אין תיעוד היסטורי לגבי ספנים אפריקניים שהגיעו אל חופי יבשת רחוקה, למעט המצרים והפניקים (שבמקור היו בכלל תושבי לבנון, אבל הקימו קולוניות בקרתגו שבצפון אפריקה ובספרד). אין אפילו אגדות על כך (כפי שרווחו, למשל, אצל תושבי איסלנד וגרינלנד). לא נותרו גם מסורות אפריקניות בקרב האינדיאנים של אמריקה ואין כל ממצאים ארכיאולוגיים המאששים את ההנחה הזאת. הדבר אינו מוריד, כמובן, מהישגיהן הטכנולוגיים והתרבותיים של מעצמות אפריקניות קדומות, כמו גאנה וזימבאבווה, אבל שוב: אין שום עדויות שתרבויות אלה הצמיחו שלוחות ביבשות שמעבר לים.
אחת התיאוריות המדהימות ביותר לגבי החלוצים הלבנים מאמריקה הועלתה במאמר שנוי במחלוקת שפרסם ויליאם פ. דאנקנברינג (William F. Dankenbring), איש דת נוצרי ומבכירי כנסיית האל (Church of God) בארצות הברית. דאנקנברינג ביסס את השערתו על מספר תגליות. אחת מהן אבן עתיקה שנמצאה ב-1973 בקרקעית ערוץ יבש ליד העיירה לאס לונאס (Las Lunas) שבמדינת ניו מקסיקו. על האבן, בכתב עברי עתיק, היו חקוקות עשרת הדיברות. על תגלית בעלת אופי דומה דיווח ג'ין סאבוי (Gene Savoy), חוקר אמריקני שחשף, בין השאר, את העיר העתיקה וילאקאבאמבה (Vilacabamba) שבפרו. סאבוי סיפר כי גילה שלושה לוחות אבן המייצגים את התרבות הכתובה העתיקה ביותר בהרי האנדים. הכתיב על הלוחות, לדבריו, הזכיר במידה רבה אותיות פניקיות והירוגליפים.
דאנקנברינג מביא גם את סיפורו של ג'וזף מאהאן (Joseph Mahan), חוקר מאטלנטה שבדק את מנהגיהם של בני שבט היוצ'יס (Yuchis), וסיפר כי לפי המסורת הרווחת בקרבם היגרו אבותיהם לפלורידה ולג'ורג'יה מאזור איי הבהאמה. לדבריהם, האי שקע והם נמלטו ממנו כאשר הציפו המים את פני היבשה. אותם יוצ'יס היגרו לאחר מכן לתחומי מדינת אוקלהומה והתיישבו בה. למרבה הפלא, ניתן לאתר אצלם מנהגים המעידים על קשר עם העולם הישן. שפתם שונה מאוד משפות שכניהם האינדיאנים. בכל שנה, ב-15 בחודש הקציר, בסתיו, הם מקיימים עלייה לרגל למקום מקודש. במשך שמונה ימים הם חיים במעין סוכות, שגגותיהן מכוסות בענפים ובעלים. במהלך חג זה, הם מקיימים ריקוד מסביב לאש הקדושה וקוראים בשם האלוהים. ללא ספק, קובע דאנקנברינג, מזכירים מנהגים אלה את חג הסוכות, שמקרו בימי יציאת מצרים.
.jpg)
הרפסודה "קון טיקי" במהלך מסעה ההיסטורי מפרו לפולינזיה.
האם היה קשר ימי רציף עם יבשת אמריקה כבר בתקופות קדומות?
דאנקנברינג מעיד גם כי סיירוס גורדון (Cyrus Gordon), פרופסור ללשונות שמיות מאוניברסיטת ברנדייס ואחד המומחים הגדולים בעולם בתחומו, נכח פעם בעצמו בחגיגות קציר הסתיו של היוצ'יס. ברנדייס, אליבא דדאנקנברינג, האזין לשיריהם, לתפילותיהם וליתר המזמורים שהיו חלק מטקסי הקודש שלהם, ואמר לבן לווייתו בתדהמה: "הם מבטאים את שם האלוהים בשפה העברית!"
מאהאן הביא, לדברי דאנקנברינג, ממצא נוסף: לוח אבן שהתגלה בג'ורג'יה ועליו, בכתב יתדות, מילים בשפה הבבלית – עוד עדות לקשר שהיה קיים, לטענתו, בין המזרח הקרוב לבין יבשת אמריקה בזמנים קדומים. עדות אחרת מביא דאנקנברינג מפי סטניסלאב סגרט ( Stanislav Segert ), פרופסור ללשונות שמיות מאוניברסיטת פראג. גם סגרט דיבר על לוח אבן שהתגלה בג'ורג'יה, שהוא עצמו זיהה את הסימנים שעליו שכאלה שמקורם בתרבות המינואית שרווחה באי כרתים באלף השני לפני הספירה. חוקר אחר, פייר הונורה ( Pierre Honore ), מצביע על על נקודות דמיון בין הכתב המינואי העתיק לבין הכתובים שהשאירו אחריהם עמי המאיה. חוקרים אחרים הבחינו בדמיון שבין תחריטים אצטקיים ממקסיקו לבין אלה שהתגלו על דיסק פייסטוס (Phaistos Disc) מהאי כרתים .
גם סיירוס גורדון עצמו הביע לא אחת את הדעה כי התקיימה תקשורת טרנס-אטלנטית בין אגם הים התיכון לבין העולם החדש כבר באמצע האלף השני לפני הספירה, כלומר בתקופת הברונזה. ב-1968 גילה אזרח אמריקני בשם מנפרד מטקאלף (Manfred Metcalf) אבן באורך עשרים סנטימטרים בערך, ועליה סימנים בלתי מובנים. מטקאלף העביר את האבן למאהאן. מאהאן שלח אותה לגורדון, וזה השיב כי מדובר בכתב הקשור לתרבות המינואית וכי הדבר מעיד על קשר עם הים האגאי שהתקיים באזור מפרץ מקסיקו. לדברי גורדון, העובדה שנמצאו שרידים כתובים המשויכים לתרבות זו בשלושה צדדים שונים של מפרץ מקסיקו – צפון, מערב ודרום – אינה יכולה להיות מקרית גרידא. גורדון סבור כי האנלוגיות האגאיות לכתב של בני המאיה, לתחריטים האצטקיים ולאבן של מטקאלף עשויות לספק הסבר כלשהו לשיטות הכתיבה הנשכחות שרווחו בעולם החדש בתקופה הפרה-קולומביאנית .
סיפור נוסף המעיד, לכאורה, על קיומו של קשר ים תיכוני אל העולם החדש מקורו בברזיל. ב-1872 גילה עבד שחור שהיה שייך לחוואי בשם ז'ואקים אלווס דה קוסטה ( Joaquim Alves de Costa ), לוח אבן שבור ביער גשם טרופי שבמדינת פאראיבה (Paraiba) בברזיל. בנו של דה קוסטה, שהיה שרטט במקצועו, העתיק את הסימנים שעל האבן ושלח אותם למועצת המדינה של קיסר ברזיל דאז, דום פדרו השני. ההעתק הובא, בין השאר, למנהל המוזיאון הלאומי לאדיסלאו נטו ( Ladislau Netto ), שתרגם אותו לפורטוגלית. ב-1966, כמעט מאה שנה לאחר גילוי האבן, רכש ז'ול פיקוס ( Jules Piccus ), פרופסור ללשונות רומאניות באוניברסיטת מסצ'וסטס, ספר קטעי עיתונות ישן ובו גילה מכתב שכתב נטו ב-1874, שכלל את התרגום של אותם סימנים שנמצאו על גבי האבן, וכן את ההעתק הראשון שלהם שקיבל מבנו של קוסטה. פיקוס הביא את הספר לסיירוס גורדון. גורדון נדהם. הוא השווה את הכתובת מפאראיבה עם עבודתו האחרונה בנושא כתובות פניקיות, וגילה כי כתובת פאראיבה הכילה ניואנסים וסלסולים שבשום אופן לא יכולים היו להיות ידועים לזייפן מהמאה ה-19 .
גורדון תרגם את הכתובת כך: "אנחנו כנענים צידוניים מעירו של המלך הסוחר. נסחפנו אל החוף המאוחק הזה, ארץ הרים. הקרבנו נער צעיר לאלי ולאלות השמיים בשנה ה-19 לאדוננו המלך האדיר חירם ויצאנו לדרכנו בעציון גבר אל הים האדום. נסענו עם עשר ספינות בים במשך שנתיים, סביב אפריקה. אז הופרדנו על ידי בעל ולא עוד היינו עם חברינו למסע. כך הגענו הנה, 12 גברים ושלוש נשים, אל חוף חדש. האם אני, המפקד, הוא איש אשר יברח? לא! מי ייתן ואלי ואלות השמיים יהיו בעזרינו". גורדון האמין כי ניתן לזהות את הכתובת הזו עם מלכותו של חירם השלישי, ששלט בצור ובצידון בשנים 553-533 לפני הספירה. במלים אחרות, לדעתו נחתו ספנים פניקיים באמריקה למעלה מאלפיים שנה לפני שיצא קולומבוס למסעו .
דאנקנברינג ראיין את אלכסנדר ואן ווטנאו ( Alexander von Wuthenau ), ארכאולוג המתגורר במקסיקו, שסיפר כי גילה בשכבות הנמוכות של חפירות שערך שרידי כלי חרס ועליהם ציורים או חריטות של ראשי בני אדם, שתוויהם היו מונגוליים, סיניים, יפניים, טטריים ובמיוחד שמיים, עם ובלי זקן. כמות גדולה של ציורים של בני הגזע השמי מצא ווטנאו בחפירות באקפולקו ( Acapulco ). בטמפיקו ( Tampico ) התגלו ציורים של ראשים עם תווי פנים שמיים ונגרואידיים. בווראקרוז (Veracruz) נתגלתה דמות אישה הלובשת בגדים פניקיים אופייניים. כמה דוגמאות של קרמיקה מתקופת המאיה מראות אישה עם תווי פנים נגרואידיים ברורים. לדברי ווטנאו התגלו ממצאים דומים גם באקוודור .
טענה אחרת על קשר ים תיכוני מקורה בסברה המתמקדת בשנת 600 לפני הספירה. בשנה זו, פלוס מינוס, סחפה סערה עזה שנמשכה כשבוע ספינת עבדים פיניקית אל מחוץ למסלול הפלגתה. כששקט הים, מצאו הנוסעים את עצמם בלב אזור ימי שלא היה מוכר להם כלל. הם לא הכירו את הכוכבים שהבהבו בלילה בשמי הים הזר הזה, וכנראה שנסחפו דרומה מקו המשווה. הספינה, מכל מקום, ניזוקה קשות בסערה, והיה ברור כי יש לתקן את הנזקים בהקדם, לפני שסערה נוספת תעמיד אותה בסכנת טביעה מיידית. כשראו יבשה באופק, הפנו אליה מייד את ספינתם. מבחינתם, הייתה זו האפשרות היחידה: נוסף על תיקון הספינה, גם אזלה האספקה שבמחסניה והיה צורך להצטייד במים ובמזון .
הפיניקים גילו שהארץ שעליה נחתו היא ירוקה ופורייה. אחד הדברים שמשכו את תשומת ליבם היה הסלעים והצוקים לאורך קו החוף, שעורקי מינרלים עתירי ברזל בצבצו מהם. בשל מרצבי הברזל הגדולים, כינו הפיניקים את המקום בשם "הוי בראזל" ( Huy Brazl ), ביטוי שבשפה הפיניקית משמעותו "אבני ברזל", או "סלעים חלודים", או משהו בדומה לזה. חודשים אחדים לאחר מכן, מכל מקום, תוקנו הנזקים בספינה, נאגרה אספקה ראויה, והימאים הפיניקים הפליגו לדרכם. ככל הנראה, עלה בידם לשוב הביתה בשלום, ושם סיפרו את קורותיהם באותה ארץ נהדרת שמעבר לים. סיפורים אלה על "הוי בראזל" נפוצו עד מהרה ברחבי אגן הים התיכון, וזכו למשנה פופולריות באימפריות של יוון, רומא, ביזנטיון וערב. יתר על כן, המלים "הוי בראזל" – בוואריאציות על ההגייה הפיניקית שלהם – אף הפכו להיות מזוהות עם גן עדן עלי אדמות. בפורטוגל ביטאו את שם גן העדן כ"היי ברזיל". אלפיים שנה מאוחר יותר נחתו ספנים פורטוגזיים בחופי דרום אמריקה. כנראה שנקודת הנחיתה הייתה כל כך יפה, שמפקדם החליט לכנות את המקום בשם "ברזיל". האירוניה שבכל הסיפור הזה היא שייתכן מאוד שברזיל של ימינו היא היא "הוי בראזל", הארץ אותה גילו המלחים הפיניקיים לפני 2,600 שנה .
שריד מפוסל של התרבות האולמקית בדרום אמריקה.
האם תווי הפנים הנגרואידיים מעידים על הגירת שחורים ליבשת אמריקה בתקופות שקדמו בהרבה לקולומבוס?
נזירים איריים וסוחרים מוסלמים
אלף שנה לאחר נחיתת הפיניקים באמריקה, במאה החמישית לספירה, החלה להתפשט אגדה נוספת. אגדה זו, שמקורה באירלנד, סיפרה על אדם בשם אורי ( Orry ), שחצה את האוקיינוס בדרך הים והגיע לארץ רחוקה מצדו האחר. סיפור זה, שככל הנראה אינו אלא מיתוס, העניק השראה לאירי מפורסם אחר, בערך מאה שנה מאוחר יותר. אירי זה היה, לא פחות ולא יותר, ברנדן הקדוש ( St. Brendan ), שכונה גם בשם "הנווט" ( Brendan the Navigator ) וחי בין השנים 484-577 לספירה. ברנדן, שכמו מרבית האירים שמע את הסיפורים על מסעו של אורי, בנה ספינה גדולה, גייס צוות שהורכב מנזירים שהכיר והפליג מערבה. כנראה שמסעו עבר דרך איי אורקני, איסלנד, גרינלנד, החוף הצפוני ביותר של קנדה ואז למקום שכינה "ארץ הנעורים הנצחיים". ברנדן שב לארצו כמה שנים לאחר מכן, זכה לכינוי "ברנדן הנווט" ובסופו של דבר גם ניתן לו תואר של קדוש ( Saint Brendan the Navigator ).
ישנן כמה עדויות לפיהן המשיכו נזירים איריים לצאת למסעות ל"ארץ הנעורים הנצחיים" במשך כמה מאות שנים, כנראה לצרכי פולחן. הדיווחים שמסרו הוויקינגים 500 שנה לאחר מכן מתארים, בין השאר, מפגש עם קבוצה מסתורית, בבירור לא-אינדיאנית, שאנשיה היו, אולי, נזירים. פרופ' בארי פל (Barry Fell), מרצה אמריטוס מהארוורד, ביסס את הטענה של נוכחות אירית בארצות הברית, בין השאר על תחריטי סלע שהתגלו בווירג'יניה המערבית, המראים כתיבה באלפבית האירי הקדום הקרוי אוגם ( Ogam ). קיים ספק רב אם יש אמת היסטורית בסיפור זה, אבל דבר אחד ברור: אם לנזירים אלה היה קשר עם האינדיאנים (ובאתר בו התיישבו הוויקינגים הייתה נוכחות אינדיאנית), ברור מדוע לא השפיעו עליהם לטווח ארוך. כנזירים, הם לא היו מעוניינים בצבירת הון, בהקמת מדינה או אפילו בריבוי טבעי. עובדה מעניינת כשלעצמה היא שעד לפני כמאתיים שנה נהגו נזירים איריים לגלח את ראשם באופן שיצר עיצוב שיער המזכיר מאוד את תסרוקת בני המוהוק ( Mohawk ) שבצפון אמריקה. ייתכן שקלטו את התסרוקת הזו מהאינדיאנים, וייתכן שההפך – שהאינדיאנים ירשו אותה מהם. מכל מקום, העדויות לנוכחות אירית בצפון אמריקה בתקופה זו דלות מאוד .
גונאר תומפסון (Gunar Thompson) מביא טענה המתבססת על The Book of Knowledge – יומן מסע שכתב נזיר ספרדי שהפליג על פני האוקיינוסים. הספר נכתב בערך ב-1350 ובין השאר מספר בו אותו נזיר כיצד הגיעה לאי הקרוי איברניה, מילה המזכירה את שמה הקדום של אירלנד. אלא שהנזיר מציין במפורש כי אין מדובר באי האירי המקורי, המצוי מערבית לאנגליה, אלא באי אחר המצוי עוד יותר מערבה משם, אחרי גרינלנד – בתחומי צפון אמריקה. המילה "איברניה" אף מופיעה במפת וילאדסטס שפורסמה ב-1413 – וגם היא מציינת אי שאינו אירלנד אלא קרוב יותר לחופי וינלנד הוויקינגית. אותו ספר אף מציין כי הגברים המתגוררים באי זה ניחנו בתוחלת חיים גבוהה מאוד כי הנשים פשוטות למדי ונאות מאוד .
סיפור אחר, שמקורו במדינות המוסלמיות שבצפון אפריקה, הוא על הראשון מבין התיירים המוסלמים שגילו, לכאורה, את אמריקה. מדובר באיש ושמו חשחש איבן סיד איבן אסוואד ( Khashkhash Ibn Seed Ibn Aswad ), מורי מהעיר קורדובה ( Cordoba ) שבספרד. חשחש הפליג מהעיר פאלוס ( Palos ), הקרויה כיום דלבה ( Delba ), חלף על פני האיים הקנריים והגיע לארץ שאותה כינה "ארד מאג'הולה" (ארץ לא-נודעת). סיפור זה לא אומת מעולם, אבל במפת העולם שצייר הקרטוגרף המוסלמי אל-מסעודי ( Al-Masudi ) בראשית המאה העשירית, מסומנת "ארץ לא נודעת" במעורפל באותו חלק גלובוס בו שוכנת כיום יבשת צפון אמריקה .
התפתחות נוספת שמקורה במדינות ערב התרחשה בשנת 961 לספירה. גם כאן מדובר בהפלגה שיצאה מהעיר הספרדית פאלוס. הימים היו ימי שלטונו של הח'ליף עבד אל-רחמן השלישי לבית אומיה. ספינה ובה מוסלמים שמקורם באפריקה יצאה את הנמל ושמה פניה מערבה. ההפלגה נמשכה זמן רב וכששבה הספינה, חודשים אחדים לאחר מכן, היה בידי אנשיה שלל שנלקח ב"ארץ זרה ומסקרנת". מסע זה זכה לפרסום אדיר באימפריה המוסלמית, ושמעו אף התפשט ברחבי ספרד, שנשלטה אז על ידי המוסלמים. אי אפשר להוכיח שאותה "ארץ זרה ומסקרנת" הייתה יבשת צפון אמריקה, אבל כך האמינו מוסלמים רבים לאחר שהתפרסם דבר מסעו של קולומבוס. העדויות התומכות בטענה זו הן נסיבתיות בעיקרן. יש המצביעים על כך שניתן לזהות השפעה מוסלמית מסוימת בקרב תושביה המקוריים של יבשת אמריקה. כך, למשל, בהסכם שנחתם ב-1787 בין ממשלת ארצות הברית לבין שבט הצ'רוקי ( Cherokee ) מופיעים חתימותיהם של שני אינדיאנים ששמותיהם, תאמינו או לא, הם עבדל חאק ומוחמד איבן עבדאללה. יש גם מי שטוען שמילים מסוימות שנשתמרו בימינו כוללות השפעות פונטיות של השפה הערבית, כמו המילה טאלאהאסי ( Tallahassee, בירת פלורידה), מילה שניתן לתרגמה, בהיגוי אחר, מערבית, כ"אללה ישחרר אותך".
קולומבוס, אגב, חקר אישית את כל הסיפורים שרווחו בימים לגבי מסעות שהגיעו ל"ארצות מערביות", וכנראה שאף נסע בעצמו לנורווגיה ולאירלנד במטרה לבדוק את סיפור מסעותיהם של ברנדן הקדוש ושל לייף אריקסון. מכל מקום, ברור כי קולומבוס – כמו גם מלכי ספרד – ידע על הסיפורים אודות המסע המוסלמי מערבה כ-500 שנה קודם לכן. המלך והמלכה העניקו למסע קולומבוס מימון נדיב. יתר על כן, קולומבוס צירף לצוותו כמה מוסלמים-לשעבר, אולי משום שחשב שייתכן וייתקל במוסלמים בארצות אליהן יגיע. ועוד: נוסעים אנגליים שהגיעו לדרום מזרח ארצות הברית דיווחו על מפגשים עם אנשים "שחומי עור" שנראו להם כ"מורים" (תושבי צפון אפריקה), ומכל מקום לא-אינדיאנים, שאורח חייהם היה זהה לזה של האינדיאנים אדומי-העור. האנגלים כינו אנשים אלה "מלונגונים" ( Melungeons ), וסברו מלכתחילה כי הם צאצאי פורטוגזים שהגיעו לסביבה קודם לכן. ברם, ניתוח גנטי של מלונגונים בני זמננו מעיד על כך שתורשתית הם קרובים מאוד ל…טורקים !
הסאגה המורית נמשכה גם כמה עשרות שנים לאחר מכן. בשנת 999, כך המיתוס המוסלמי, הפליג מספרד מורי בן גרנדה בשם איבן פארוק ( Ibn Farrukh ). הוא עבר את האיים הקנריים הרחק מערבה וגילה שני איים גדולים, אותם כינה קאפראריה ( Capraria ) ופלויטאנה ( Pluitana ), שייתכן והן קובה והאי היספניולה (שעליו שוכנות כיום האיטי והרפובליקה הדומיניקנית). איבן פארוק נסע, כנראה, בעקבות האגדות על מסע חשחש איבן סיד איבן אסוואד, כמאה שנה קודם לכן. ושוב, לסיפור זה אין בינתיים כל אימות שהוא .
הנוכחות הערבית-מוסלמית באמריקה נבדקה על ידי שורה ארוכה של חוקרים. בין הבולטים שבהם ניתן להזכיר את בארי פל ו אלכסנדר ואן ווטנאו (שכבר הוזכרו קודם לכן), איוואן ואן סרטימה ( Ivan Van Sertima ), קלייד אחמד וינטרס ( Clyde Ahmad Winters ), דה לייסי אולירי ( De Lacy Oleary ) ואחרים. בארי פל ציין בספרו "סאגה אמריקה" (Saga America) כי בשפת שבט הפימה ( Pima ) האינדיאני, שהתגוררו בדרום-מזרח ארצות הברית, קיימות מילים רבות המזכירות את השפה הערבית. פל גם טוען כי פטרוגליף (תחריט סלע) שנמצא בקליפורניה ובו חקוקות המלים "יאסוס בן מאריה" (ישוע בן מרים) המופיעות תדיר בקוראן בהיגוי זה, מצבעות על נוכחות קדומה של דוברי ערבית בחוף המערבי של ארצות הברית .
כתבות נוספות
אודות הכותב אוֹרי קציר, בוגר קורס צוערים בסיסי של משרד החוץ ולמד לתואר ראשון ביחסים בינלאומיים ולתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. במשך השנים הספיק לשמש כמדריך טיולים, כעיתונאי ועורך וכיועץ תקשורת. כותב ועורך את הבלוג אפלטון, בלוג אשר שם לו למטרה להרבות דעה.
כתבות על יעדי טיול במדינות אמריקה
האם הסתמך על מידע של מגלים קודמים?
קרוזים והפלגות נופש לחצו לרשימת היעדים »
טיולים למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
טיולים לאמריקה הצפונית לחצו לרשימת היעדים »
מטרת מאמר זה, אפוא, היא לרכז את כל הגרסאות לגילוי אמריקה בתקופה שקדמה למסעו של קולומבוס, בהתאם לסדר התרחשותן הכרונולוג
מטרת מאמר זה היא לרכז את כל הגרסאות לגילוי אמריקה בתקופה שקדמה למסעו של קולומבוס,
בהתאם לסדר התרחשותן הכרונולוגי - מפת מסעות קולומבוס (מקור: ויקימדיה)
מלחמת המונגולים באבוריג'ינים
אם נפתח בהסבר המייחס את גילוי אמריקה לתקופה המוקדמת ביותר, הרי שהוא חדש, מורכב ומפתיע למדי. ראשיתו של הסבר זה היא בגילוי ממצאים ארכיאולוגיים באתר שבסרה דה קאפיווארה (Serra da Capivara) שבצפון-מזרח ברזיל. משלחת ארכיאולוגית צרפתית שחקרה את ציורי הקיר במערכת המערות גילתה שם, בין השאר, תמונות מחיי היומיום, כמו רשת ללכידת צבאים, מקל לאיסוף דבש מכוורת, אדם מסוכך על עיניו בידו ושלושה אנשים העוזרים לאישה הרה ללדת. במקביל, התגלו שם גם ציורים קשים לפענוח, ובהם דמויות מוזרות הנחשבות לגברים בתחפושת הרוקדים עם נשים, כשגופם מקושט ולראשם מסכות. דמויות אלה רומזות על טקס כלשהו. יתר על כן, בחפירות שביצעה אותה משלחת במערה הגדולה ביותר בסביבה, פאדרה פוראדה ( Padre Porada ), התגלו ממצאים מרתקים נוספים. כשהגיעו לשכבת קרקע שגילה ארבעים אלף שנה, גילו פיסות חלמיש שהותזו בקצה אחד, ומזכירים מאוד בצורתם כלים מאבן. כשהמשיכו לחפור לשכבה עמוק יותר, שגילה כחמישים אלף שנה, גילו רסיסי פחם ועצמות של בעלי חיים. אן-מארי פסי ( Anee-Marie Pessis ), ארכיאולוגית שהשתתפה בחפירות, אמרה כי ממצאים אלה מהווים הוכחה לנוכחות אנושית במקום באותה תקופה .
בחפירות שונות בצפון-מזרח ובדרום-מערב ברזיל נתגלו גולגלות פרה-היסטוריות בשכבות קרקע שגילן בין 9,000 ל- 12,000 שנה. אלה הגולגלות העתיקות ביותר שנתגלו באמריקה. העתיקה שבכולן היא גולגולת של אישה צעירה, שהחוקרים כינו ב שם "לוסיה" (Lucia). ולטר נווס (Walter Neves), אנתרופולוג באוניברסיטת סאו פאולו שבברזיל בדק את צורת הגולגולת כדי לגלות לאיזה גזע השתייכה. מאחר שההנחה המקובל היא שהאינדיאנים הם תושבי אמריקה הראשונים ושמוצאם של אלה הוא מהגזע המונגולי, ציפה נווס לגולגולת בעלת מאפיינים מונגוליים. ליתר ביטחון מסר את הגולגולת לבדיקה מעבדתית נוספת, בבית חולים בריו דה ז'נירו, שבמהלכה נעשה ניסיון לשחזר את פניה. לאחר שנבנה העתק מדויק של הגולגולת, הוא נמסר לריצ'ארד ניב (Richard Neave) מאוניברסיטת מנצ'סטר, אחד האומנים המשפטיים הטובים בעולם, כדי שישחזר את פניה. נווס וניב הגיעו לאותה מסקנה: הפנים ששוחזרו היו בעלי מאפיינים נגרואידים מובהקים, כלומר לוסיה הייתה שייכת אל הגזע השחור. לאחר בדיקות נוספות הוברר כי לוסיה השתייכה דווקא אל העם האבוריג'יני, שבניו יושבים ביבשת אוסטרליה מזה אלפי שנים .
ההנחה המקובלת כיום היא כי מוצאו של המין האנושי הוא מיבשת אפריקה. נווס הביר כי לפני כמאה אלף שנה יצאו גלי נדידה מאפריקה. אחד מגלים אלה פנה מזרחה ולפני כ-60 אלף שנה הגיע לאוסטרליה. גזע זה הפך לאבוריג'ינים האוסטרליים. אלא שבין אוסטרליה לבין דרום אמריקה מפרידים כמעט 13 אלף קילומטרים של אוקיינוס אדיר ממדים. בתקופת הקרח היה קיים אמנם גשר יבשתי בין סיביר לאלסקה, ולהלכה יכלו האבוריג'ינים הקדמונים לנדוד צפונה ולחדור לאלסקה, אבל הם לא היו מרחיקים לכת. כל אזור אלסקה וקנדה היה מכוסה בכמות קרח עצומה במשך אלפי שנים. חומת הקרח הייתה חוסמת את הדרך לאמריקה בפני בעלי חיים ובני אדם כאחד. פסי, המניחה שהקשר של האבוריג'ינים עם אמריקה לא התקיים באמצעות היבשה סבורה כי "יותר קל לחצות את האוקיינוס מאשר לנדוד אל הקוטב הצפוני; צריך לפתח טכנולוגיה מתוחכמת כדי לשרוד את הקור הזה".
אם מקבלים את ההנחה שהאבוריג'ינים הם שהיו תושבי אמריקה הראשונים, הרי שהיא טעונה בירור נוסף. בקינגסלי (Kingsley), מדבר טרשי בקצה הצפוני של מערב אוסטרליה, היה בתקופת הקרח אחד מאזורי הציד השופעים ביותר של האבוריג'ינים הקדומים. גרהאם וולש (Grahame Walsh), מומחה אוסטרלי לציורי קיר שהקדיש את חייו לגילוי ותיעוד של מסורות האבוריג'ינים הקדומות, גילה באחת המערות באזור ציורי סלע עתיקים. אחד מהם הוא ציור הקיר העתיק ביותר בעולם של סירה. הסירה שבציור הייתה בעלת חרטום גבוה ומהמבנה הכללי שלה ניכר שנועדה לשמש לחתירה בים ולא במים עומדים. וולש סיפר כי הדמויות הנראות בסירה חובשות כיסויי ראש האופיינים לדמויות נוספות שנמצאו בציורי הקיר באזור קימברלי (Kimberley). דמויות אלה מצויות, בין השאר, בתמונות קרב בהן בולט חלקם של זורקי חניתות. טכנולוגיה זו היא עתיקה מאוד בקרב האבוריג'ינים וציורי הקיר המתעדים אותה מתוארכים לתאריך המאוחר ביותר של לפני 17 אלף שנה – ויייתכן מאוד שאף קודם לכן. וכך, נמצאה במערה מרוחקת זו העדות הראשונה לכך שלאבוריג'ינים הקדומים אכן הייתה טכנולוגיה שאיפשרה שייט ואולי גם ניווט בים .
נותרת, אפוא, השאלה מדוע לא שרדו האבוריג'ינים האמריקנים האלה ביבשות אמריקה. האפשרות שאותה העלו חוקרים כמו אן-מארי פסי ואחרים היא מפתיעה למדי. לפי גרסה זו, חיו האבוריג'ינים במשך זמן רב ביבשת אמריקה חיים חופשיים, אידיליים כמעט, ללא הפרעה. אלא שלפני כ-14 אלף שנה החלה האוויר להתחמם, תקופת הקרח באה לקיצה באופן דרמטי, באלסקה נפתח פרוזדור קרח שאיפשר מעבר יבשתי בין סיביר האסיאנית לאמריקה ובעלי חיים שונים ניצלו את הפרוזדור הזה ועברו על גבו מאסיה לאמריקה. בעקבות החיות באו הציידים המונגוליים, אבות-אבותיהם של האינדיאנים. הגירה זו התרחשה לפני 12 אלף שנה בערך. המונגולים נעו במהירות ובתוך כמה אלפי שנים התפרשו על פני הטריטוריה העצומה שאליה באו והתיישבו בצפון אמריקה ובדרומה. בתקופה זו החלו האבוריג'ינים האמריקניים לדעוך במהירות, ואף להיעלם .
נווס גורס כי בין שני העמים התפתחו קרבות, בהם הביסו המונגולים את האבוריג'ינים במהירות. "כל האוכלוסיות המתועדות אצלי מרחבי דרום אמריקה מלפני 7,000 שנה ועד ההווה הן צאצאי המונגולים", הסביר, "וכל מה שמתועד אצלי לפני 9,000 שנה הוא לא-מונגולי לחלוטין. לדעתי ה'החלפה' קרתה לפני 7,000 עד 9,000 שנה. מרסלו קוסטה סוזה (Marcello Costa Suza), מומחה ברזילאי לציורי קיר, טוען כי חלק מהתמונות שנמצאו בסיירה דה קאפיווארה כולל סצינות של קרב ואלימות קשה, כולל הוצאות להורג. פסי מסבירה כי "עד לפני 9,000 שנה לא מופיעות כל תמונות שהן של אלימות, והדבר תואם לממצאים המראים שחל עד אז דווקא גידול באוכלוסייה".
אבוריג'ינים, הילדים באוסטרליה – קיימת הנחה שהם שהיו תושבי אמריקה הראשונים
לפי טענות אלה, השמידו הציידים המונגוליים, למעשה, כמעט את כל האוכלוסייה האבוריג'ינית. כמעט, משום שמתברר שצאצאים של אותם מהגרים מוקדמים שרדו בכל זאת. נווס בדק גולגלות שנמצאו בארץ האש (Tiera del Fuego), קבוצת איים בקצה הדרומי של יבשת דרום אמריקה, המופרדת ממנה על ידי מצרי מגלן. לדברי נווס, הגולגולת העתיקה ביותר שנמצאה שם היא מלפני 9,000 שנה – וגם גולגולת זו דומה מאוד במבנה ובמידות לגולגלות אבוריג'יניות-אוסטרליות ואין כלל דמיון בינה לבין הגולגלות של האינדיאנים או המונגולים. כלומר, האבוריג'ינים הגיעו גם לפינה נידחת זו של העולם. הם הצליחו להימלט מאויביהם ומצאו שם מקלט.
כשהגיעו האירופים לחקור את הסביבה הזו, הם נתקלו בקבוצות של ציידים ולקטים, הלא הם הפואגים (תושבי ארץ האש). בשנות השלושים של המאה שעברה תיעד אתנוגרף איטלקי את חייהם, שהזכירו לו מאוד עידן קדמוני. מדענים בדקו, בין השאר, גולגלות של פואגים בני זמננו שנמצאו במוזיאון מקומי קטן. הם מצאו שם, כצפוי, כמה מאפיינים מונגוליים מובהקים, כמו פנים שטוחות, אך גם כמה מאפיינים יוצאי דופן, כמו בליטות מעל לעיניים – מאפיין לא-מונגולי ברור. נווס גורס שמשמעות המאפיינים הללו היא שהפואגים הם תוצר היחסים בין שנוצרו בין מונגולים ללא-מונגולים, כנראה אבוריג'ינים. קבוצה מעורבת זו ניצלה את הבידוד היחסי ואת הריחוק הגיאוגרפי של ארץ האש כדי להתפתח שם בשלווה, שכנראה לא הופרעה עד המאה ה-20 .
יתר על כן, בקרב הפואגים תועדו מסורות וטקסים ייחודיים, שהשתמרו במשך מאות ואולי אף אלפי שנים. מדובר, למשל, בטקסי חניכה שבהם הועברה חוכמת השבט מדור לדור. טקס זה היה נחלתם של גברים בלבד, ונאסרה בה ההשתתפות לנשים. פרטיו נשמרו בסוד על ידי הגברים ולא גולו לנשים; הסיבה לכך הייתה כי בעבר הרחוק שקדם לכך נשלטה החברה הזו דווקא על ידי נשים, וגילוי עובדה זו לנשים הייתה עלולה לגרום לאובדן שליטת הגברים בשבט. באורח מפתיע תועדו אגדות דומות גם בקרב שבטי האבוריג'ינים באוסטרליה. ייתכן מאוד שהדמיון במסורות מצטרף לדמיון במאפיינים הפיזיולוגיים ומצביע על כך שאכן היגרו אבוריג'ינים מאוסטרליה לאמריקה .
נחזור לאינדיאנים. כאמור, מקובל כיום להניח כי לפני כ- 12-15 אלף שנה עברו בני שבטים מאסיה על פני מצר היבשה ברינגיה, שהיה קיים בין סיביר המזרחית לבין חופיה המערביים של אלסקה, במקום בו שוכן כיום ים ברינג. ההנחה היא שאסיאנים אלה, כנראה ממוצא מונגולי, הלכו מזרחה בעקבות נדידת עדרי הצבאים או הקאריבו. למעשה, הם עברו את מעצר היבשה אל תוך אלסקה של היום, ומשם נדדו אט-אט דרומה ומזרחה. תנועה זו נמשכה, כנראה, כמה אלפי שנים. במרוצת השנים פרו ורבו, התגבשו לעמים בני מוצא משותף ופיתחו לעצמם היסטוריה עשירה ומורכבת של חיים בנפרד מהאדם הלבן בצפון ובדרום היבשת .
לא הרחק מחופי אלסקה, בארכיפלג האלאוטי המסתעף מדרום המדינה בקשת רחבה אל תוך האוקיינוס השקט, חיים בני העם שעל שמם קרויה קבוצת האיים הזו. דורות רבים של קיום קשה יום פיתחו אצל האלאוטים כישורי דיג מעולים, כמו גם יכולות לשהות ולשרוד תקופות ארוכות בשייט במים הארקטיים הקרים. הקיאקים שלהם הם בעלי עיצוב פשוט וחכם שבו נעשה שימוש כבר למעלה מאלף שנה, והם מפעילים אותם כמעין שילוב של קאנו ולוח גלישה. אפילו בימינו אנו מסוגלים האלאוטים להשיט קיאק שכזה מהאיים בהם הם שוכנים עד לחופי סיביר, וחזרה. מבחינה אתנית, האלאוטים הם קרובי משפחה של האינדיאנים, כך שהיסטורית לא ברור אם ניתן להגדירם כסיביריים שגילו את אמריקה או כאינדיאנים אמריקנים שגילו מחדש את אסיה. מכל מקום, ברור שבמשך אלפי שנים מקיימים האלאוטים קשר רציף עם בני השבטים האינדיאניים שעל פני היבשה.
קרוזים והפלגות נופש לחצו לרשימת היעדים »
טיולים למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
טיולים לאמריקה הצפונית לחצו לרשימת היעדים »
חיבור עם המזרח התיכון
העמים הבאים בתור, שנטען כי גילו את העולם החדש, היו דווקא בני המזרח התיכון. טענה אחת היא שהיו אלה המצרים הקדמונים. בני הממלכה המצרית הראשונה, שחיו לפני כ- 3,500 שנה, היו אותם המהנדסים והאדריכלים שבנו את הפירמידות. משום מה, לאחר שקרסה הממלכה הראשונה לא נבנו עוד פירמידות. ייתכן שהדבר קרה משום שיחד עם קריסת הממלכה אבד גם הידע הרב שצברו מתכנני הפירמידות וביניהן. ייתכן – וזה סביר יותר – שהפרויקטים הללו הופסקו משום שהיה מדובר במאמץ לוגיסטי וכלכלי אדיר, מאמץ שהיה על המלכים לגייס לטובתו מאות אלפי עובדים, לאורך עשרות שנים, תוך השקעה של סכומי עתק מאוצר המדינה. אבל לא זו הנקודה המעניינת. מה שמעניין כאן הוא שבדיוק באותה תקופה בה נפסקה בניית הפירמידות במצרים החלו פירמידות ענק להופיע דווקא במקסיקו. תופעה זו, כמו גם דמיון מסוים במאפיינים תרבותיים ואתניים בין שוכני שני האזורים, גרמה לחוקרים לא מעטים לתהות האם אכן היה קשר בין שתי היבשות באלף השלישי לפני הספירה.
רבים וטובים ניסו להביא הוכחה לכך שקשר כזה היה, לפחות, אפשרי. אחד מהם היה ת'ור היירדאל (Thor Heyerdahl), אנתרופולוג נורווגי שנודע יותר מכל בזכות רפסודת הבלזה שבנה, "קון טיקי" (Kon Tiki), ושבה חצה את הים שבין פרו לאיי טואמוטו שבפולינזיה. היירדאל היה מחלוצי התיאוריה שלפיה התקיים קשר ימי בין יבשות המרוחקות זו מזו כבר לפני אלפי שנים. בניסיון להוכיח שקשר כזה התקיים גם בין אגן הים התיכון ליבשת אמריקה, בנה ספינה מקני פפירוס (שנמצאו אז על גדות הנילוס ושימשו לבניין ספינות גם בעת העתיקה), קרא לה "רע" (Ra, כשמו של אל השמש במיתולוגיה המצרית הקדומה) והפליג בה ממרוקו לאמריקה. לאחר ניסיון אחד שנכשל, בנה היירדאל את "רע 2", שאיתה הגיע עד חופי ברבדוס שבאיי הודו המערבית, מאות ספורות של קילומטרים מחופי אמריקה. היירדאל הוכיח כי בטכנולוגיה שעמדה אז לרשות המצרים היה מסע כזה, לכל הפחות, בגדר האפשרי.
השאלה אם המצרים שהיגרו לאמריקה יצרו קשר עם בני העמים האינדיאניים – שכבר חיו שם ללא ספק – ולימדו אותם את תרבותם שלהם, היא שאלה שעדיין לא נפתרה. יש הטוענים שהאצטקים, הטולטקים ובני המאיה הושפעו כולם ממצרים קדמונים שבאו עם ידע חדיש אל יבשת אמריקה. לא ברור גם מדוע, אם אכן הייתה מושבה מצרית באמריקה, לא שבו בני המושבה הזו למצרים ומדוע לא גדלה וצמחה לאימפריה בפני עצמה. ייתכן שקריסת הממלכה המצרית הראשונה וכניעתה לשבטי החיקסוס העוינים גרמה לכך שהמתיישבים לא יכלו לשוב למולדתם, משום ששיבה כזו פירושה היה אחד: מוות בטוח. שלטון החיקסוס במצרים ארך מאות שנים, וכאשר קמה הממלכה השנייה ייתכן שלא נותר עוד כל זיכרון לאותה מושבה קדומה שהקימו אבות אבותיהם של בני הממלכה הזו ביבשת כה רחוקה.
בערך בשנת 1300 לפני הספירה הופיעה ביבשת אמריקה התרבות האולמקית. המאפיין הבולט ביותר שהותירה אחריה תרבות זו הוא פסלי ענק חצובים באבן של פנים אנושיות. ראשים אולמקיים אלה, טענו כמה חוקרים, כוללים מאפיינים נגרואידיים מובהקים, כלומר כאלה המעידים עליהם שנעשו על פי תווי פניהם של שחורי עור (שפתיים עבות ואפים פחוסים, למשל). פירושה של הימצאות שחורי עור באמריקה בתקופה זו הוא שהגירה לאמריקה הייתה גם מאפריקה. הבעיה היא שאין לכך שום הוכחה. לא נמצאו ראשי ענק מעין אלה ביבשת אפריקה. אין תיעוד היסטורי לגבי ספנים אפריקניים שהגיעו אל חופי יבשת רחוקה, למעט המצרים והפניקים (שבמקור היו בכלל תושבי לבנון, אבל הקימו קולוניות בקרתגו שבצפון אפריקה ובספרד). אין אפילו אגדות על כך (כפי שרווחו, למשל, אצל תושבי איסלנד וגרינלנד). לא נותרו גם מסורות אפריקניות בקרב האינדיאנים של אמריקה ואין כל ממצאים ארכיאולוגיים המאששים את ההנחה הזאת. הדבר אינו מוריד, כמובן, מהישגיהן הטכנולוגיים והתרבותיים של מעצמות אפריקניות קדומות, כמו גאנה וזימבאבווה, אבל שוב: אין שום עדויות שתרבויות אלה הצמיחו שלוחות ביבשות שמעבר לים.
אחת התיאוריות המדהימות ביותר לגבי החלוצים הלבנים מאמריקה הועלתה במאמר שנוי במחלוקת שפרסם ויליאם פ. דאנקנברינג (William F. Dankenbring), איש דת נוצרי ומבכירי כנסיית האל (Church of God) בארצות הברית. דאנקנברינג ביסס את השערתו על מספר תגליות. אחת מהן אבן עתיקה שנמצאה ב-1973 בקרקעית ערוץ יבש ליד העיירה לאס לונאס (Las Lunas) שבמדינת ניו מקסיקו. על האבן, בכתב עברי עתיק, היו חקוקות עשרת הדיברות. על תגלית בעלת אופי דומה דיווח ג'ין סאבוי (Gene Savoy), חוקר אמריקני שחשף, בין השאר, את העיר העתיקה וילאקאבאמבה (Vilacabamba) שבפרו. סאבוי סיפר כי גילה שלושה לוחות אבן המייצגים את התרבות הכתובה העתיקה ביותר בהרי האנדים. הכתיב על הלוחות, לדבריו, הזכיר במידה רבה אותיות פניקיות והירוגליפים.
דאנקנברינג מביא גם את סיפורו של ג'וזף מאהאן (Joseph Mahan), חוקר מאטלנטה שבדק את מנהגיהם של בני שבט היוצ'יס (Yuchis), וסיפר כי לפי המסורת הרווחת בקרבם היגרו אבותיהם לפלורידה ולג'ורג'יה מאזור איי הבהאמה. לדבריהם, האי שקע והם נמלטו ממנו כאשר הציפו המים את פני היבשה. אותם יוצ'יס היגרו לאחר מכן לתחומי מדינת אוקלהומה והתיישבו בה. למרבה הפלא, ניתן לאתר אצלם מנהגים המעידים על קשר עם העולם הישן. שפתם שונה מאוד משפות שכניהם האינדיאנים. בכל שנה, ב-15 בחודש הקציר, בסתיו, הם מקיימים עלייה לרגל למקום מקודש. במשך שמונה ימים הם חיים במעין סוכות, שגגותיהן מכוסות בענפים ובעלים. במהלך חג זה, הם מקיימים ריקוד מסביב לאש הקדושה וקוראים בשם האלוהים. ללא ספק, קובע דאנקנברינג, מזכירים מנהגים אלה את חג הסוכות, שמקרו בימי יציאת מצרים.
הרפסודה "קון טיקי" במהלך מסעה ההיסטורי מפרו לפולינזיה.
האם היה קשר ימי רציף עם יבשת אמריקה כבר בתקופות קדומות?
דאנקנברינג מעיד גם כי סיירוס גורדון (Cyrus Gordon), פרופסור ללשונות שמיות מאוניברסיטת ברנדייס ואחד המומחים הגדולים בעולם בתחומו, נכח פעם בעצמו בחגיגות קציר הסתיו של היוצ'יס. ברנדייס, אליבא דדאנקנברינג, האזין לשיריהם, לתפילותיהם וליתר המזמורים שהיו חלק מטקסי הקודש שלהם, ואמר לבן לווייתו בתדהמה: "הם מבטאים את שם האלוהים בשפה העברית!"
מאהאן הביא, לדברי דאנקנברינג, ממצא נוסף: לוח אבן שהתגלה בג'ורג'יה ועליו, בכתב יתדות, מילים בשפה הבבלית – עוד עדות לקשר שהיה קיים, לטענתו, בין המזרח הקרוב לבין יבשת אמריקה בזמנים קדומים. עדות אחרת מביא דאנקנברינג מפי סטניסלאב סגרט ( Stanislav Segert ), פרופסור ללשונות שמיות מאוניברסיטת פראג. גם סגרט דיבר על לוח אבן שהתגלה בג'ורג'יה, שהוא עצמו זיהה את הסימנים שעליו שכאלה שמקורם בתרבות המינואית שרווחה באי כרתים באלף השני לפני הספירה. חוקר אחר, פייר הונורה ( Pierre Honore ), מצביע על על נקודות דמיון בין הכתב המינואי העתיק לבין הכתובים שהשאירו אחריהם עמי המאיה. חוקרים אחרים הבחינו בדמיון שבין תחריטים אצטקיים ממקסיקו לבין אלה שהתגלו על דיסק פייסטוס (Phaistos Disc) מהאי כרתים .
גם סיירוס גורדון עצמו הביע לא אחת את הדעה כי התקיימה תקשורת טרנס-אטלנטית בין אגם הים התיכון לבין העולם החדש כבר באמצע האלף השני לפני הספירה, כלומר בתקופת הברונזה. ב-1968 גילה אזרח אמריקני בשם מנפרד מטקאלף (Manfred Metcalf) אבן באורך עשרים סנטימטרים בערך, ועליה סימנים בלתי מובנים. מטקאלף העביר את האבן למאהאן. מאהאן שלח אותה לגורדון, וזה השיב כי מדובר בכתב הקשור לתרבות המינואית וכי הדבר מעיד על קשר עם הים האגאי שהתקיים באזור מפרץ מקסיקו. לדברי גורדון, העובדה שנמצאו שרידים כתובים המשויכים לתרבות זו בשלושה צדדים שונים של מפרץ מקסיקו – צפון, מערב ודרום – אינה יכולה להיות מקרית גרידא. גורדון סבור כי האנלוגיות האגאיות לכתב של בני המאיה, לתחריטים האצטקיים ולאבן של מטקאלף עשויות לספק הסבר כלשהו לשיטות הכתיבה הנשכחות שרווחו בעולם החדש בתקופה הפרה-קולומביאנית .
סיפור נוסף המעיד, לכאורה, על קיומו של קשר ים תיכוני אל העולם החדש מקורו בברזיל. ב-1872 גילה עבד שחור שהיה שייך לחוואי בשם ז'ואקים אלווס דה קוסטה ( Joaquim Alves de Costa ), לוח אבן שבור ביער גשם טרופי שבמדינת פאראיבה (Paraiba) בברזיל. בנו של דה קוסטה, שהיה שרטט במקצועו, העתיק את הסימנים שעל האבן ושלח אותם למועצת המדינה של קיסר ברזיל דאז, דום פדרו השני. ההעתק הובא, בין השאר, למנהל המוזיאון הלאומי לאדיסלאו נטו ( Ladislau Netto ), שתרגם אותו לפורטוגלית. ב-1966, כמעט מאה שנה לאחר גילוי האבן, רכש ז'ול פיקוס ( Jules Piccus ), פרופסור ללשונות רומאניות באוניברסיטת מסצ'וסטס, ספר קטעי עיתונות ישן ובו גילה מכתב שכתב נטו ב-1874, שכלל את התרגום של אותם סימנים שנמצאו על גבי האבן, וכן את ההעתק הראשון שלהם שקיבל מבנו של קוסטה. פיקוס הביא את הספר לסיירוס גורדון. גורדון נדהם. הוא השווה את הכתובת מפאראיבה עם עבודתו האחרונה בנושא כתובות פניקיות, וגילה כי כתובת פאראיבה הכילה ניואנסים וסלסולים שבשום אופן לא יכולים היו להיות ידועים לזייפן מהמאה ה-19 .
גורדון תרגם את הכתובת כך: "אנחנו כנענים צידוניים מעירו של המלך הסוחר. נסחפנו אל החוף המאוחק הזה, ארץ הרים. הקרבנו נער צעיר לאלי ולאלות השמיים בשנה ה-19 לאדוננו המלך האדיר חירם ויצאנו לדרכנו בעציון גבר אל הים האדום. נסענו עם עשר ספינות בים במשך שנתיים, סביב אפריקה. אז הופרדנו על ידי בעל ולא עוד היינו עם חברינו למסע. כך הגענו הנה, 12 גברים ושלוש נשים, אל חוף חדש. האם אני, המפקד, הוא איש אשר יברח? לא! מי ייתן ואלי ואלות השמיים יהיו בעזרינו". גורדון האמין כי ניתן לזהות את הכתובת הזו עם מלכותו של חירם השלישי, ששלט בצור ובצידון בשנים 553-533 לפני הספירה. במלים אחרות, לדעתו נחתו ספנים פניקיים באמריקה למעלה מאלפיים שנה לפני שיצא קולומבוס למסעו .
דאנקנברינג ראיין את אלכסנדר ואן ווטנאו ( Alexander von Wuthenau ), ארכאולוג המתגורר במקסיקו, שסיפר כי גילה בשכבות הנמוכות של חפירות שערך שרידי כלי חרס ועליהם ציורים או חריטות של ראשי בני אדם, שתוויהם היו מונגוליים, סיניים, יפניים, טטריים ובמיוחד שמיים, עם ובלי זקן. כמות גדולה של ציורים של בני הגזע השמי מצא ווטנאו בחפירות באקפולקו ( Acapulco ). בטמפיקו ( Tampico ) התגלו ציורים של ראשים עם תווי פנים שמיים ונגרואידיים. בווראקרוז (Veracruz) נתגלתה דמות אישה הלובשת בגדים פניקיים אופייניים. כמה דוגמאות של קרמיקה מתקופת המאיה מראות אישה עם תווי פנים נגרואידיים ברורים. לדברי ווטנאו התגלו ממצאים דומים גם באקוודור .
טענה אחרת על קשר ים תיכוני מקורה בסברה המתמקדת בשנת 600 לפני הספירה. בשנה זו, פלוס מינוס, סחפה סערה עזה שנמשכה כשבוע ספינת עבדים פיניקית אל מחוץ למסלול הפלגתה. כששקט הים, מצאו הנוסעים את עצמם בלב אזור ימי שלא היה מוכר להם כלל. הם לא הכירו את הכוכבים שהבהבו בלילה בשמי הים הזר הזה, וכנראה שנסחפו דרומה מקו המשווה. הספינה, מכל מקום, ניזוקה קשות בסערה, והיה ברור כי יש לתקן את הנזקים בהקדם, לפני שסערה נוספת תעמיד אותה בסכנת טביעה מיידית. כשראו יבשה באופק, הפנו אליה מייד את ספינתם. מבחינתם, הייתה זו האפשרות היחידה: נוסף על תיקון הספינה, גם אזלה האספקה שבמחסניה והיה צורך להצטייד במים ובמזון .
הפיניקים גילו שהארץ שעליה נחתו היא ירוקה ופורייה. אחד הדברים שמשכו את תשומת ליבם היה הסלעים והצוקים לאורך קו החוף, שעורקי מינרלים עתירי ברזל בצבצו מהם. בשל מרצבי הברזל הגדולים, כינו הפיניקים את המקום בשם "הוי בראזל" ( Huy Brazl ), ביטוי שבשפה הפיניקית משמעותו "אבני ברזל", או "סלעים חלודים", או משהו בדומה לזה. חודשים אחדים לאחר מכן, מכל מקום, תוקנו הנזקים בספינה, נאגרה אספקה ראויה, והימאים הפיניקים הפליגו לדרכם. ככל הנראה, עלה בידם לשוב הביתה בשלום, ושם סיפרו את קורותיהם באותה ארץ נהדרת שמעבר לים. סיפורים אלה על "הוי בראזל" נפוצו עד מהרה ברחבי אגן הים התיכון, וזכו למשנה פופולריות באימפריות של יוון, רומא, ביזנטיון וערב. יתר על כן, המלים "הוי בראזל" – בוואריאציות על ההגייה הפיניקית שלהם – אף הפכו להיות מזוהות עם גן עדן עלי אדמות. בפורטוגל ביטאו את שם גן העדן כ"היי ברזיל". אלפיים שנה מאוחר יותר נחתו ספנים פורטוגזיים בחופי דרום אמריקה. כנראה שנקודת הנחיתה הייתה כל כך יפה, שמפקדם החליט לכנות את המקום בשם "ברזיל". האירוניה שבכל הסיפור הזה היא שייתכן מאוד שברזיל של ימינו היא היא "הוי בראזל", הארץ אותה גילו המלחים הפיניקיים לפני 2,600 שנה .
שריד מפוסל של התרבות האולמקית בדרום אמריקה.
האם תווי הפנים הנגרואידיים מעידים על הגירת שחורים ליבשת אמריקה בתקופות שקדמו בהרבה לקולומבוס?
נזירים איריים וסוחרים מוסלמים
אלף שנה לאחר נחיתת הפיניקים באמריקה, במאה החמישית לספירה, החלה להתפשט אגדה נוספת. אגדה זו, שמקורה באירלנד, סיפרה על אדם בשם אורי ( Orry ), שחצה את האוקיינוס בדרך הים והגיע לארץ רחוקה מצדו האחר. סיפור זה, שככל הנראה אינו אלא מיתוס, העניק השראה לאירי מפורסם אחר, בערך מאה שנה מאוחר יותר. אירי זה היה, לא פחות ולא יותר, ברנדן הקדוש ( St. Brendan ), שכונה גם בשם "הנווט" ( Brendan the Navigator ) וחי בין השנים 484-577 לספירה. ברנדן, שכמו מרבית האירים שמע את הסיפורים על מסעו של אורי, בנה ספינה גדולה, גייס צוות שהורכב מנזירים שהכיר והפליג מערבה. כנראה שמסעו עבר דרך איי אורקני, איסלנד, גרינלנד, החוף הצפוני ביותר של קנדה ואז למקום שכינה "ארץ הנעורים הנצחיים". ברנדן שב לארצו כמה שנים לאחר מכן, זכה לכינוי "ברנדן הנווט" ובסופו של דבר גם ניתן לו תואר של קדוש ( Saint Brendan the Navigator ).
ישנן כמה עדויות לפיהן המשיכו נזירים איריים לצאת למסעות ל"ארץ הנעורים הנצחיים" במשך כמה מאות שנים, כנראה לצרכי פולחן. הדיווחים שמסרו הוויקינגים 500 שנה לאחר מכן מתארים, בין השאר, מפגש עם קבוצה מסתורית, בבירור לא-אינדיאנית, שאנשיה היו, אולי, נזירים. פרופ' בארי פל (Barry Fell), מרצה אמריטוס מהארוורד, ביסס את הטענה של נוכחות אירית בארצות הברית, בין השאר על תחריטי סלע שהתגלו בווירג'יניה המערבית, המראים כתיבה באלפבית האירי הקדום הקרוי אוגם ( Ogam ). קיים ספק רב אם יש אמת היסטורית בסיפור זה, אבל דבר אחד ברור: אם לנזירים אלה היה קשר עם האינדיאנים (ובאתר בו התיישבו הוויקינגים הייתה נוכחות אינדיאנית), ברור מדוע לא השפיעו עליהם לטווח ארוך. כנזירים, הם לא היו מעוניינים בצבירת הון, בהקמת מדינה או אפילו בריבוי טבעי. עובדה מעניינת כשלעצמה היא שעד לפני כמאתיים שנה נהגו נזירים איריים לגלח את ראשם באופן שיצר עיצוב שיער המזכיר מאוד את תסרוקת בני המוהוק ( Mohawk ) שבצפון אמריקה. ייתכן שקלטו את התסרוקת הזו מהאינדיאנים, וייתכן שההפך – שהאינדיאנים ירשו אותה מהם. מכל מקום, העדויות לנוכחות אירית בצפון אמריקה בתקופה זו דלות מאוד .
גונאר תומפסון (Gunar Thompson) מביא טענה המתבססת על The Book of Knowledge – יומן מסע שכתב נזיר ספרדי שהפליג על פני האוקיינוסים. הספר נכתב בערך ב-1350 ובין השאר מספר בו אותו נזיר כיצד הגיעה לאי הקרוי איברניה, מילה המזכירה את שמה הקדום של אירלנד. אלא שהנזיר מציין במפורש כי אין מדובר באי האירי המקורי, המצוי מערבית לאנגליה, אלא באי אחר המצוי עוד יותר מערבה משם, אחרי גרינלנד – בתחומי צפון אמריקה. המילה "איברניה" אף מופיעה במפת וילאדסטס שפורסמה ב-1413 – וגם היא מציינת אי שאינו אירלנד אלא קרוב יותר לחופי וינלנד הוויקינגית. אותו ספר אף מציין כי הגברים המתגוררים באי זה ניחנו בתוחלת חיים גבוהה מאוד כי הנשים פשוטות למדי ונאות מאוד .
סיפור אחר, שמקורו במדינות המוסלמיות שבצפון אפריקה, הוא על הראשון מבין התיירים המוסלמים שגילו, לכאורה, את אמריקה. מדובר באיש ושמו חשחש איבן סיד איבן אסוואד ( Khashkhash Ibn Seed Ibn Aswad ), מורי מהעיר קורדובה ( Cordoba ) שבספרד. חשחש הפליג מהעיר פאלוס ( Palos ), הקרויה כיום דלבה ( Delba ), חלף על פני האיים הקנריים והגיע לארץ שאותה כינה "ארד מאג'הולה" (ארץ לא-נודעת). סיפור זה לא אומת מעולם, אבל במפת העולם שצייר הקרטוגרף המוסלמי אל-מסעודי ( Al-Masudi ) בראשית המאה העשירית, מסומנת "ארץ לא נודעת" במעורפל באותו חלק גלובוס בו שוכנת כיום יבשת צפון אמריקה .
התפתחות נוספת שמקורה במדינות ערב התרחשה בשנת 961 לספירה. גם כאן מדובר בהפלגה שיצאה מהעיר הספרדית פאלוס. הימים היו ימי שלטונו של הח'ליף עבד אל-רחמן השלישי לבית אומיה. ספינה ובה מוסלמים שמקורם באפריקה יצאה את הנמל ושמה פניה מערבה. ההפלגה נמשכה זמן רב וכששבה הספינה, חודשים אחדים לאחר מכן, היה בידי אנשיה שלל שנלקח ב"ארץ זרה ומסקרנת". מסע זה זכה לפרסום אדיר באימפריה המוסלמית, ושמעו אף התפשט ברחבי ספרד, שנשלטה אז על ידי המוסלמים. אי אפשר להוכיח שאותה "ארץ זרה ומסקרנת" הייתה יבשת צפון אמריקה, אבל כך האמינו מוסלמים רבים לאחר שהתפרסם דבר מסעו של קולומבוס. העדויות התומכות בטענה זו הן נסיבתיות בעיקרן. יש המצביעים על כך שניתן לזהות השפעה מוסלמית מסוימת בקרב תושביה המקוריים של יבשת אמריקה. כך, למשל, בהסכם שנחתם ב-1787 בין ממשלת ארצות הברית לבין שבט הצ'רוקי ( Cherokee ) מופיעים חתימותיהם של שני אינדיאנים ששמותיהם, תאמינו או לא, הם עבדל חאק ומוחמד איבן עבדאללה. יש גם מי שטוען שמילים מסוימות שנשתמרו בימינו כוללות השפעות פונטיות של השפה הערבית, כמו המילה טאלאהאסי ( Tallahassee, בירת פלורידה), מילה שניתן לתרגמה, בהיגוי אחר, מערבית, כ"אללה ישחרר אותך".
קולומבוס, אגב, חקר אישית את כל הסיפורים שרווחו בימים לגבי מסעות שהגיעו ל"ארצות מערביות", וכנראה שאף נסע בעצמו לנורווגיה ולאירלנד במטרה לבדוק את סיפור מסעותיהם של ברנדן הקדוש ושל לייף אריקסון. מכל מקום, ברור כי קולומבוס – כמו גם מלכי ספרד – ידע על הסיפורים אודות המסע המוסלמי מערבה כ-500 שנה קודם לכן. המלך והמלכה העניקו למסע קולומבוס מימון נדיב. יתר על כן, קולומבוס צירף לצוותו כמה מוסלמים-לשעבר, אולי משום שחשב שייתכן וייתקל במוסלמים בארצות אליהן יגיע. ועוד: נוסעים אנגליים שהגיעו לדרום מזרח ארצות הברית דיווחו על מפגשים עם אנשים "שחומי עור" שנראו להם כ"מורים" (תושבי צפון אפריקה), ומכל מקום לא-אינדיאנים, שאורח חייהם היה זהה לזה של האינדיאנים אדומי-העור. האנגלים כינו אנשים אלה "מלונגונים" ( Melungeons ), וסברו מלכתחילה כי הם צאצאי פורטוגזים שהגיעו לסביבה קודם לכן. ברם, ניתוח גנטי של מלונגונים בני זמננו מעיד על כך שתורשתית הם קרובים מאוד ל…טורקים !
הסאגה המורית נמשכה גם כמה עשרות שנים לאחר מכן. בשנת 999, כך המיתוס המוסלמי, הפליג מספרד מורי בן גרנדה בשם איבן פארוק ( Ibn Farrukh ). הוא עבר את האיים הקנריים הרחק מערבה וגילה שני איים גדולים, אותם כינה קאפראריה ( Capraria ) ופלויטאנה ( Pluitana ), שייתכן והן קובה והאי היספניולה (שעליו שוכנות כיום האיטי והרפובליקה הדומיניקנית). איבן פארוק נסע, כנראה, בעקבות האגדות על מסע חשחש איבן סיד איבן אסוואד, כמאה שנה קודם לכן. ושוב, לסיפור זה אין בינתיים כל אימות שהוא .
הנוכחות הערבית-מוסלמית באמריקה נבדקה על ידי שורה ארוכה של חוקרים. בין הבולטים שבהם ניתן להזכיר את בארי פל ו אלכסנדר ואן ווטנאו (שכבר הוזכרו קודם לכן), איוואן ואן סרטימה ( Ivan Van Sertima ), קלייד אחמד וינטרס ( Clyde Ahmad Winters ), דה לייסי אולירי ( De Lacy Oleary ) ואחרים. בארי פל ציין בספרו "סאגה אמריקה" (Saga America) כי בשפת שבט הפימה ( Pima ) האינדיאני, שהתגוררו בדרום-מזרח ארצות הברית, קיימות מילים רבות המזכירות את השפה הערבית. פל גם טוען כי פטרוגליף (תחריט סלע) שנמצא בקליפורניה ובו חקוקות המלים "יאסוס בן מאריה" (ישוע בן מרים) המופיעות תדיר בקוראן בהיגוי זה, מצבעות על נוכחות קדומה של דוברי ערבית בחוף המערבי של ארצות הברית .
כתבות נוספות
אודות הכותב אוֹרי קציר, בוגר קורס צוערים בסיסי של משרד החוץ ולמד לתואר ראשון ביחסים בינלאומיים ולתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. במשך השנים הספיק לשמש כמדריך טיולים, כעיתונאי ועורך וכיועץ תקשורת. כותב ועורך את הבלוג אפלטון, בלוג אשר שם לו למטרה להרבות דעה.
אבוריג'ינים, הילדים באוסטרליה
כשהגיעו האירופים לחקור את הסביבה הזו, הם נתקלו בקבוצות של ציידים ולקטים, הלא הם הפואגים (תושבי ארץ האש). בשנות השלושים של המאה שעברה תיעד אתנוגרף איטלקי את חייהם, שהזכירו לו מאוד עידן קדמוני. מדענים בדקו, בין השאר, גולגלות של פואגים בני זמננו שנמצאו במוזיאון מקומי קטן. הם מצאו שם, כצפוי, כמה מאפיינים מונגוליים מובהקים, כמו פנים שטוחות, אך גם כמה מאפיינים יוצאי דופן, כמו בליטות מעל לעיניים – מאפיין לא-מונגולי ברור. נווס גורס שמשמעות המאפיינים הללו היא שהפואגים הם תוצר היחסים בין שנוצרו בין מונגולים ללא-מונגולים, כנראה אבוריג'ינים. קבוצה מעורבת זו ניצלה את הבידוד היחסי ואת הריחוק הגיאוגרפי של ארץ האש כדי להתפתח שם בשלווה, שכנראה לא הופרעה עד המאה ה-20
קרוזים והפלגות נופש לחצו לרשימת היעדים »
טיולים למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
טיולים לאמריקה הצפונית לחצו לרשימת היעדים »
העמים הבאים בתור, שנטען כי גילו את העולם החדש, היו דווקא בני המזרח התיכון. טענה אחת היא שהיו אלה המצרים הקדמונים. בני הממלכה המצרית הראשונה, שחיו לפני כ- 3,500 שנה, היו אותם המהנדסים והאדריכלים שבנו את הפירמידות. משום מה, לאחר שקרסה הממלכה הראשונה לא נבנו עוד פירמידות. ייתכן שהדבר קרה משום שיחד עם קריסת הממלכה אבד גם הידע הרב שצברו מתכנני הפירמידות וביניהן. ייתכן – וזה סביר יותר – שהפרויקטים הללו הופסקו משום שהיה מדובר במאמץ לוגיסטי וכלכלי אדיר, מאמץ שהיה על המלכים לגייס לטובתו מאות אלפי עובדים, לאורך עשרות שנים, תוך השקעה של סכומי עתק מאוצר המדינה. אבל לא זו הנקודה המעניינת. מה שמעניין כאן הוא שבדיוק באותה תקופה בה נפסקה בניית הפירמידות במצרים החלו פירמידות ענק להופיע דווקא במקסיקו. תופעה זו, כמו גם דמיון מסוים במאפיינים תרבותיים ואתניים בין שוכני שני האזורים, גרמה לחוקרים לא מעטים לתהות האם אכן היה קשר בין שתי היבשות באלף השלישי לפני הספירה.
רבים וטובים ניסו להביא הוכחה לכך שקשר כזה היה, לפחות, אפשרי. אחד מהם היה ת'ור היירדאל (Thor Heyerdahl), אנתרופולוג נורווגי שנודע יותר מכל בזכות רפסודת הבלזה שבנה, "קון טיקי" (Kon Tiki), ושבה חצה את הים שבין פרו לאיי טואמוטו שבפולינזיה. היירדאל היה מחלוצי התיאוריה שלפיה התקיים קשר ימי בין יבשות המרוחקות זו מזו כבר לפני אלפי שנים. בניסיון להוכיח שקשר כזה התקיים גם בין אגן הים התיכון ליבשת אמריקה, בנה ספינה מקני פפירוס (שנמצאו אז על גדות הנילוס ושימשו לבניין ספינות גם בעת העתיקה), קרא לה "רע" (Ra, כשמו של אל השמש במיתולוגיה המצרית הקדומה) והפליג בה ממרוקו לאמריקה. לאחר ניסיון אחד שנכשל, בנה היירדאל את "רע 2", שאיתה הגיע עד חופי ברבדוס שבאיי הודו המערבית, מאות ספורות של קילומטרים מחופי אמריקה. היירדאל הוכיח כי בטכנולוגיה שעמדה אז לרשות המצרים היה מסע כזה, לכל הפחות, בגדר האפשרי.
השאלה אם המצרים שהיגרו לאמריקה יצרו קשר עם בני העמים האינדיאניים– שכבר חיו שם ללא ספק – ולימדו אותם את תרבותם שלהם, היא שאלה שעדיין לא נפתרה. יש הטוענים שהאצטקים, הטולטקים ובני המאיה הושפעו כולם ממצרים קדמונים שבאו עם ידע חדיש אל יבשת אמריקה. לא ברור גם מדוע, אם אכן הייתה מושבה מצרית באמריקה, לא שבו בני המושבה הזו למצרים ומדוע לא גדלה וצמחה לאימפריה בפני עצמה. ייתכן שקריסת הממלכה המצרית הראשונה וכניעתה לשבטי החיקסוס העוינים גרמה לכך שהמתיישבים לא יכלו לשוב למולדתם, משום ששיבה כזו פירושה היה אחד: מוות בטוח. שלטון החיקסוס במצרים ארך מאות שנים, וכאשר קמה הממלכה השנייה ייתכן שלא נותר עוד כל זיכרון לאותה מושבה קדומה שהקימו אבות אבותיהם של בני הממלכה הזו ביבשת כה רחוקה.
השאלה אם המצרים שהיגרו לאמריקה יצרו קשר עם בני העמים האינדיאניים
בערך בשנת 1300 לפני הספירה הופיעה ביבשת אמריקה התרבות האולמקית. המאפיין הבולט ביותר שהותירה אחריה תרבות זו הוא פסלי ענק חצובים באבן של פנים אנושיות. ראשים אולמקיים אלה, טענו כמה חוקרים, כוללים מאפיינים נגרואידיים מובהקים, כלומר כאלה המעידים עליהם שנעשו על פי תווי פניהם של שחורי עור (שפתיים עבות ואפים פחוסים, למשל). פירושה של הימצאות שחורי עור באמריקה בתקופה זו הוא שהגירה לאמריקה הייתה גם מאפריקה. הבעיה היא שאין לכך שום הוכחה. לא נמצאו ראשי ענק מעין אלה ביבשת אפריקה. אין תיעוד היסטורי לגבי ספנים אפריקניים שהגיעו אל חופי יבשת רחוקה, למעט המצרים והפניקים (שבמקור היו בכלל תושבי לבנון, אבל הקימו קולוניות בקרתגו שבצפון אפריקה ובספרד). אין אפילו אגדות על כך (כפי שרווחו, למשל, אצל תושבי איסלנד וגרינלנד). לא נותרו גם מסורות אפריקניות בקרב האינדיאנים של אמריקה ואין כל ממצאים ארכיאולוגיים המאששים את ההנחה הזאת. הדבר אינו מוריד, כמובן, מהישגיהן הטכנולוגיים והתרבותיים של מעצמות אפריקניות קדומות, כמו גאנה וזימבאבווה, אבל שוב: אין שום עדויות שתרבויות אלה הצמיחו שלוחות ביבשות שמעבר לים.
אחת התיאוריות המדהימות ביותר לגבי החלוצים הלבנים מאמריקה הועלתה במאמר שנוי במחלוקת שפרסם ויליאם פ. דאנקנברינג (William F. Dankenbring), איש דת נוצרי ומבכירי כנסיית האל (Church of God) בארצות הברית. דאנקנברינג ביסס את השערתו על מספר תגליות. אחת מהן אבן עתיקה שנמצאה ב-1973 בקרקעית ערוץ יבש ליד העיירה לאס לונאס (Las Lunas) שבמדינת ניו מקסיקו. על האבן, בכתב עברי עתיק, היו חקוקות עשרת הדיברות. על תגלית בעלת אופי דומה דיווח ג'ין סאבוי (Gene Savoy), חוקר אמריקני שחשף, בין השאר, את העיר העתיקה וילאקאבאמבה (Vilacabamba) שבפרו. סאבוי סיפר כי גילה שלושה לוחות אבן המייצגים את התרבות הכתובה העתיקה ביותר בהרי האנדים. הכתיב על הלוחות, לדבריו, הזכיר במידה רבה אותיות פניקיות והירוגליפים.
דאנקנברינג מביא גם את סיפורו של ג'וזף מאהאן (Joseph Mahan), חוקר מאטלנטה שבדק את מנהגיהם של בני שבט היוצ'יס (Yuchis), וסיפר כי לפי המסורת הרווחת בקרבם היגרו אבותיהם לפלורידה ולג'ורג'יה מאזור איי הבהאמה. לדבריהם, האי שקע והם נמלטו ממנו כאשר הציפו המים את פני היבשה. אותם יוצ'יס היגרו לאחר מכן לתחומי מדינת אוקלהומה והתיישבו בה. למרבה הפלא, ניתן לאתר אצלם מנהגים המעידים על קשר עם העולם הישן. שפתם שונה מאוד משפות שכניהם האינדיאנים. בכל שנה, ב-15 בחודש הקציר, בסתיו, הם מקיימים עלייה לרגל למקום מקודש. במשך שמונה ימים הם חיים במעין סוכות, שגגותיהן מכוסות בענפים ובעלים. במהלך חג זה, הם מקיימים ריקוד מסביב לאש הקדושה וקוראים בשם האלוהים. ללא ספק, קובע דאנקנברינג, מזכירים מנהגים אלה את חג הסוכות, שמקרו בימי יציאת מצרים.
האם היה קשר ימי רציף עם יבשת אמריקה כבר בתקופות קדומות?
דאנקנברינג מעיד גם כי סיירוס גורדון (Cyrus Gordon), פרופסור ללשונות שמיות מאוניברסיטת ברנדייס ואחד המומחים הגדולים בעולם בתחומו, נכח פעם בעצמו בחגיגות קציר הסתיו של היוצ'יס. ברנדייס, אליבא דדאנקנברינג, האזין לשיריהם, לתפילותיהם וליתר המזמורים שהיו חלק מטקסי הקודש שלהם, ואמר לבן לווייתו בתדהמה: "הם מבטאים את שם האלוהים בשפה העברית!"
האם תווי הפנים הנגרואידיים מעידים על הגירת שחורים ליבשת אמריקה בתקופות שקדמו בהרבה לקולומבוס?
נזירים איריים וסוחרים מוסלמים
אלף שנה לאחר נחיתת הפיניקים באמריקה, במאה החמישית לספירה, החלה להתפשט אגדה נוספת. אגדה זו, שמקורה באירלנד, סיפרה על אדם בשם אורי ( Orry ), שחצה את האוקיינוס בדרך הים והגיע לארץ רחוקה מצדו האחר. סיפור זה, שככל הנראה אינו אלא מיתוס, העניק השראה לאירי מפורסם אחר, בערך מאה שנה מאוחר יותר. אירי זה היה, לא פחות ולא יותר, ברנדן הקדוש ( St. Brendan ), שכונה גם בשם "הנווט" ( Brendan the Navigator ) וחי בין השנים 484-577 לספירה. ברנדן, שכמו מרבית האירים שמע את הסיפורים על מסעו של אורי, בנה ספינה גדולה, גייס צוות שהורכב מנזירים שהכיר והפליג מערבה. כנראה שמסעו עבר דרך איי אורקני, איסלנד, גרינלנד, החוף הצפוני ביותר של קנדה ואז למקום שכינה "ארץ הנעורים הנצחיים". ברנדן שב לארצו כמה שנים לאחר מכן, זכה לכינוי "ברנדן הנווט" ובסופו של דבר גם ניתן לו תואר של קדוש ( Saint Brendan the Navigator ).
ישנן כמה עדויות לפיהן המשיכו נזירים איריים לצאת למסעות ל"ארץ הנעורים הנצחיים" במשך כמה מאות שנים, כנראה לצרכי פולחן. הדיווחים שמסרו הוויקינגים 500 שנה לאחר מכן מתארים, בין השאר, מפגש עם קבוצה מסתורית, בבירור לא-אינדיאנית, שאנשיה היו, אולי, נזירים. פרופ' בארי פל (Barry Fell), מרצה אמריטוס מהארוורד, ביסס את הטענה של נוכחות אירית בארצות הברית, בין השאר על תחריטי סלע שהתגלו בווירג'יניה המערבית, המראים כתיבה באלפבית האירי הקדום הקרוי אוגם ( Ogam ). קיים ספק רב אם יש אמת היסטורית בסיפור זה, אבל דבר אחד ברור: אם לנזירים אלה היה קשר עם האינדיאנים (ובאתר בו התיישבו הוויקינגים הייתה נוכחות אינדיאנית), ברור מדוע לא השפיעו עליהם לטווח ארוך. כנזירים, הם לא היו מעוניינים בצבירת הון, בהקמת מדינה או אפילו בריבוי טבעי. עובדה מעניינת כשלעצמה היא שעד לפני כמאתיים שנה נהגו נזירים איריים לגלח את ראשם באופן שיצר עיצוב שיער המזכיר מאוד את תסרוקת בני המוהוק ( Mohawk ) שבצפון אמריקה. ייתכן שקלטו את התסרוקת הזו מהאינדיאנים, וייתכן שההפך – שהאינדיאנים ירשו אותה מהם. מכל מקום, העדויות לנוכחות אירית בצפון אמריקה בתקופה זו דלות מאוד .
גונאר תומפסון (Gunar Thompson) מביא טענה המתבססת על The Book of Knowledge – יומן מסע שכתב נזיר ספרדי שהפליג על פני האוקיינוסים. הספר נכתב בערך ב-1350 ובין השאר מספר בו אותו נזיר כיצד הגיעה לאי הקרוי איברניה, מילה המזכירה את שמה הקדום של אירלנד. אלא שהנזיר מציין במפורש כי אין מדובר באי האירי המקורי, המצוי מערבית לאנגליה, אלא באי אחר המצוי עוד יותר מערבה משם, אחרי גרינלנד – בתחומי צפון אמריקה. המילה "איברניה" אף מופיעה במפת וילאדסטס שפורסמה ב-1413 – וגם היא מציינת אי שאינו אירלנד אלא קרוב יותר לחופי וינלנד הוויקינגית. אותו ספר אף מציין כי הגברים המתגוררים באי זה ניחנו בתוחלת חיים גבוהה מאוד כי הנשים פשוטות למדי ונאות מאוד .
סיפור אחר, שמקורו במדינות המוסלמיות שבצפון אפריקה, הוא על הראשון מבין התיירים המוסלמים שגילו, לכאורה, את אמריקה. מדובר באיש ושמו חשחש איבן סיד איבן אסוואד ( Khashkhash Ibn Seed Ibn Aswad ), מורי מהעיר קורדובה ( Cordoba ) שבספרד. חשחש הפליג מהעיר פאלוס ( Palos ), הקרויה כיום דלבה ( Delba ), חלף על פני האיים הקנריים והגיע לארץ שאותה כינה "ארד מאג'הולה" (ארץ לא-נודעת). סיפור זה לא אומת מעולם, אבל במפת העולם שצייר הקרטוגרף המוסלמי אל-מסעודי ( Al-Masudi ) בראשית המאה העשירית, מסומנת "ארץ לא נודעת" במעורפל באותו חלק גלובוס בו שוכנת כיום יבשת צפון אמריקה .
התפתחות נוספת שמקורה במדינות ערב התרחשה בשנת 961 לספירה. גם כאן מדובר בהפלגה שיצאה מהעיר הספרדית פאלוס. הימים היו ימי שלטונו של הח'ליף עבד אל-רחמן השלישי לבית אומיה. ספינה ובה מוסלמים שמקורם באפריקה יצאה את הנמל ושמה פניה מערבה. ההפלגה נמשכה זמן רב וכששבה הספינה, חודשים אחדים לאחר מכן, היה בידי אנשיה שלל שנלקח ב"ארץ זרה ומסקרנת". מסע זה זכה לפרסום אדיר באימפריה המוסלמית, ושמעו אף התפשט ברחבי ספרד, שנשלטה אז על ידי המוסלמים. אי אפשר להוכיח שאותה "ארץ זרה ומסקרנת" הייתה יבשת צפון אמריקה, אבל כך האמינו מוסלמים רבים לאחר שהתפרסם דבר מסעו של קולומבוס. העדויות התומכות בטענה זו הן נסיבתיות בעיקרן. יש המצביעים על כך שניתן לזהות השפעה מוסלמית מסוימת בקרב תושביה המקוריים של יבשת אמריקה. כך, למשל, בהסכם שנחתם ב-1787 בין ממשלת ארצות הברית לבין שבט הצ'רוקי ( Cherokee ) מופיעים חתימותיהם של שני אינדיאנים ששמותיהם, תאמינו או לא, הם עבדל חאק ומוחמד איבן עבדאללה. יש גם מי שטוען שמילים מסוימות שנשתמרו בימינו כוללות השפעות פונטיות של השפה הערבית, כמו המילה טאלאהאסי ( Tallahassee, בירת פלורידה), מילה שניתן לתרגמה, בהיגוי אחר, מערבית, כ"אללה ישחרר אותך".
קולומבוס, אגב, חקר אישית את כל הסיפורים שרווחו בימים לגבי מסעות שהגיעו ל"ארצות מערביות", וכנראה שאף נסע בעצמו לנורווגיה ולאירלנד במטרה לבדוק את סיפור מסעותיהם של ברנדן הקדוש ושל לייף אריקסון. מכל מקום, ברור כי קולומבוס – כמו גם מלכי ספרד – ידע על הסיפורים אודות המסע המוסלמי מערבה כ-500 שנה קודם לכן. המלך והמלכה העניקו למסע קולומבוס מימון נדיב. יתר על כן, קולומבוס צירף לצוותו כמה מוסלמים-לשעבר, אולי משום שחשב שייתכן וייתקל במוסלמים בארצות אליהן יגיע. ועוד: נוסעים אנגליים שהגיעו לדרום מזרח ארצות הברית דיווחו על מפגשים עם אנשים "שחומי עור" שנראו להם כ"מורים" (תושבי צפון אפריקה), ומכל מקום לא-אינדיאנים, שאורח חייהם היה זהה לזה של האינדיאנים אדומי-העור. האנגלים כינו אנשים אלה "מלונגונים" ( Melungeons ), וסברו מלכתחילה כי הם צאצאי פורטוגזים שהגיעו לסביבה קודם לכן. ברם, ניתוח גנטי של מלונגונים בני זמננו מעיד על כך שתורשתית הם קרובים מאוד ל…טורקים !
הסאגה המורית נמשכה גם כמה עשרות שנים לאחר מכן. בשנת 999, כך המיתוס המוסלמי, הפליג מספרד מורי בן גרנדה בשם איבן פארוק ( Ibn Farrukh ). הוא עבר את האיים הקנריים הרחק מערבה וגילה שני איים גדולים, אותם כינה קאפראריה ( Capraria ) ופלויטאנה ( Pluitana ), שייתכן והן קובה והאי היספניולה (שעליו שוכנות כיום האיטי והרפובליקה הדומיניקנית). איבן פארוק נסע, כנראה, בעקבות האגדות על מסע חשחש איבן סיד איבן אסוואד, כמאה שנה קודם לכן. ושוב, לסיפור זה אין בינתיים כל אימות שהוא .
הנוכחות הערבית-מוסלמית באמריקה נבדקה על ידי שורה ארוכה של חוקרים. בין הבולטים שבהם ניתן להזכיר את בארי פל ו אלכסנדר ואן ווטנאו (שכבר הוזכרו קודם לכן), איוואן ואן סרטימה ( Ivan Van Sertima ), קלייד אחמד וינטרס ( Clyde Ahmad Winters ), דה לייסי אולירי ( De Lacy Oleary ) ואחרים. בארי פל ציין בספרו "סאגה אמריקה" (Saga America) כי בשפת שבט הפימה ( Pima ) האינדיאני, שהתגוררו בדרום-מזרח ארצות הברית, קיימות מילים רבות המזכירות את השפה הערבית. פל גם טוען כי פטרוגליף (תחריט סלע) שנמצא בקליפורניה ובו חקוקות המלים "יאסוס בן מאריה" (ישוע בן מרים) המופיעות תדיר בקוראן בהיגוי זה, מצבעות על נוכחות קדומה של דוברי ערבית בחוף המערבי של ארצות הברית .
כתבות נוספות
אודות הכותב אוֹרי קציר, בוגר קורס צוערים בסיסי של משרד החוץ ולמד לתואר ראשון ביחסים בינלאומיים ולתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. במשך השנים הספיק לשמש כמדריך טיולים, כעיתונאי ועורך וכיועץ תקשורת. כותב ועורך את הבלוג אפלטון, בלוג אשר שם לו למטרה להרבות דעה.
|
|
ההצעות שלנו לטיולים וחופשות
.jpg)
טיולים מומלצים
עם המומחים שלנו
