.jpg)
.jpg)
האבוריג'ינים בטסמניה:
סוף טראגי למסורת ארוכה
מאת: אמנון כרמל
האבוריג'ינים באוסטרליה, בדומה לילידים בניו זילנד, טאהיטי, הוואי, אלסקה ועוד, סבלו בצורה קשה ביותר מהכיבוש האירופאי. האירופאים נהגו להתעלל בילידים כמעט בכל מקום אליו הגיעו, בין אם במכוון ובין אם דרך מחלות שהביאו, נשק שהפיצו, אלכוהול שמכרו וכו'. אבל רק מקרים מעטים של השמדת עם היו טוטאליים כמו המקרה של האבוריג'ינים באי טסמניה. זהו סיפור טראגי שכולל סיפורי זוועה נוראים. אני מזהיר מראש שכמה מהקטעים במאמר זה קשים עד כדי כך שהיה לי קשה לכתוב אותם.
גורלם המר של האבוריג'ינים באוסטרליה ובטסמניה עם הגעת האדם הלבן
האי טסמניה
טסמניה (Tasmania ) הוא אי גדול למדי (68,400 קמ"ר) שנמצא מדרום ליבשת אוסטרליה. כיום האי טסמניה הוא חלק בלתי נפרד מאוסטרליה ואוכלוסייתו מונה מעל חצי מיליון איש. רוב האי נותר פראי, בדומה ל ניו זילנד, והוא מהווה יעד תיירותי בעל נופים עוצרי נשימה. אלא שההיסטוריה של טסמניה אפלה במיוחד.
מיקומו של האי טסמניה ביחס ליבשת אוסטרליה
.jpg)
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים »
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
ראשית ההתיישבות בטסמניה
האבוריג'ינים הגיעו לאוסטרליה דרך דרום אסיה לפני לפחות 50,000 שנה ובמהרה התפשטו ברחבי היבשת. לפני כ- 24,000 שנה, בעקבות תקופת קרח, נוצר מסדרון יבשתי לטסמניה, ולפחות קבוצה אחת של אבוריג'ינים עברה לאי והתפשטה בו. אברהם שקד מספר בספרו "האבוריג'ינים" על אתר פרהיסטורי מלפני כ- 23,000 שנה, שנמצא בצפון-מערב טסמניה, ועל מערת פרייזר בדרום האי (קוטינקה בשמה האבוריג'יני) שבה נמצאו שרידים של מתיישבים מלפני כעשרים אלף שנה. ככל שידוע לנו, זו הנקודה הדרומית ביותר שאליו הגיע המין האנושי בתקופת קרח כלשהי.
החיים בטסמניה של תקופת הקרח היו ודאי קשים מאוד, בדומה לתנאים באלסקה כיום. הטסמנים, ככל בני האדם בעולם, התאקלמו מהר לתנאי המחיה החדשים, ניצלו את המערות למחסה, צדו דגים, רכיכות, יונקי כיס קטנים וגם יונקים ימיים כמו כלבי ים ואריות ים. הם השתמשו בעורות ובפרוות ותפרו מהם בגדים לחמם את גופם בקור ששרר באזור. תקופת הקרח הסתיימה לפני כ- 10,000-13,000 שנה, מפלס הים עלה והותיר את התושבים שבטסמניה מבודדים מאוסטרליה ומשאר העולם. תנאי המחייה באי נותרו קשים למדי יערות עבותים, קור עז, שלג שמכסה את האזור בחורף ועוד. מסיבה זו שמרה האוכלוסיה הטסמנית על גודל קבוע שעמד על כ- 4,000 - 5,000 איש. צפיפות אוכלוסין זו דומה לצפיפות האוכלוסין של האבוריג'ינים באוסטרליה כולה. הטסמנים פיתחו טכנולוגיה לבניית רפסודות וכלי שייט בסיסיים שאפשרו להם להפליג בים הסוער למרחק של עד כמה קילומטרים בודדים מהחוף (יבשת אוסטרליה מרוחקת כ-240 ק"מ מטסמניה), אך מעבר לכך הטכנולוגיה שלהם הייתה בסיסית מאוד והם השתמשו בעיקר בכלי אבן בסיסיים. באופן מסתורי, בשלב מסוים נעלמו מ"ארגז הכלים" הטסמני כלי העצם וטכנולוגיית הדיג ששימשו אותם במשך אלפי שנים, והם לא הכירו את טכנולוגיות הציד של האבוריג'ינים מאוסטרליה, שכללו את והבומרנג והווּמֶרָה (מתקן להשלכה מדויקת של חנית). הם אפילו חסרו את האמצעים להבעיר אש בכוחות עצמם.
ככל הנראה גם מבחינה תרבותית היו להם פחות טקסים ומנהגים מקרוביהם האבוריג'ינים שנותרו באוסטרליה. עד כה נמצאו רק שרידים מעטים של תרבות טסמנית מעט ציורי קיר במערות וכמה ציורים על קליפות עץ. ככל הנראה תנאי המחיה הקשים לא הותירו להם זמן רב לאומנות ויצירה. דבר דומה ניתן למצוא גם ביבשת אוסטרליה, שם מרב ציורי הקיר, הכלים והעדויות לתרבות ענפה נמצאו באזורי החופים, שם קל היה יחסית לשרוד והאוכל היה בשפע, לעומת אזורי המדבר הצחיחים שבהם נאלצו התושבים להשקיע את מרב זמנם בהישרדות. בנוסף לכך, חלו שינויים פיזיים במבנה הגוף של האבוריג'ינים הם הפכו לנמוכים יותר כדי להתמודד עם הקור, מבנה הגוף שלהם השתנה במקצת והשיער שלהם הפך למקורזל. ג'ארד דיימונד מזכיר לנו בספרו המופתי וזוכה פרס הפוליצר "רובים, חיידקים ופלדה" , כי הטסמנים היו העם המבודד ביותר בהיסטוריה האנושית. למעלה מ- 10,000 שנה הם נותרו מבודדים באי נידח ללא כל מגע עם עמים אחרים, ללא צפייה בטכנולוגיות חדשות וללא ערבוב גנטי מסוג כלשהו. עובדה זו הותירה את הטסמנים עם טכנולוגיה בסיסית מאוד וללא אפשרות להתקדם מבחינה טכנולוגית. מצד אחד הם לא חוו את המלחמות הנוראיות שהפכו לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה האנושית, וגם לא את המגפות האכזריות שהרגו מיליונים לאורך ההיסטוריה, אך מצד שני כשהגיעו סוף סוף עמים אחרים, גורלם נחרץ ולא היה להם כל סיכוי להתגונן לא מבחינה טכנולוגית ולא מבחינה גנטית שכן לא היה להם חיסון טבעי למחלות האירופאיות.
כתבה על תחנות בתרבות האבוריג'ינים במרכז אוסטרליה
הטסמנים היו העם המבודד ביותר בהיסטוריה האנושית. ציור מאת רוברט דאולינג
האירופאים מגיעים לטסמניה
המפגש המתועד הראשון בין האירופאים לטסמנים היה בשנת 1642, אז הגיע לשם רב החובל ההולנדי ינזון טסמן, שעל שמו נקראת טסמניה. אך היה זה אירוע בודד ובמשך יותר ממאה שנה לא הגיעו שוב אירופאים לאוסטרליה. אבל אז הכול השתנה. בעקבות מסעותיו של קפטן קוק החלו להגיע מתיישבים אנגלים בסוף המאה ה-18, כדי להקים באוסטרליה מושבת עונשין. ההתיישבות הראשונה הייתה באזור סידני ובמהלך המאה ה-19 הוקמו מושבות עונשין נוספות. בשנת 1798 חקרו קצינים בריטיים את טסמניה ומיפו את חופיה. בשנת 1803 הוקמה בטסמניה מושבת עונשין בשם הובארט שהפכה לעיר המרכזית באי. האירופאים שהגיעו למקום היו סוהרים קשוחים ופושעים קשוחים עוד יותר ובמהרה החל בטסמניה טבח עם של ממש בחסות ובעידוד הממשל המקומי. המאבק כונה באופן לא פורמלי בשם "המלחמה השחורה" (The Black War ). ג'ארד דיימונד מספר בספרו "השימפנזה השלישי" על האופן בה השפיעה הגעתם של האירופאים על האוכלוסייה הטסמנית: הילידים ניסו כמובן להתנגד לגזל האדמות והטבח באנשיהם, מה שרק החריף את המצב. הממשל המקומי הקים "צוותי סיור" של אסירים בהנהגת שוטרים ואלה רדפו והרגו בטסמנים בכל מקום במסעות ציד אדם וטבח שיטתי של ילידים. באופן מזעזע למדי השתתפו במסעות ציד אלה אבוריג'ינים שהובאו במיוחד מאזור כדי לשמש כגששים לציד הילידים הטסמנים. ב- 1828 הוכרז משטר צבאי בטסמניה והשוטרים הוסמכו להרוג כל טסמני שימצאו. בשלב מאוחר יותר הוחלט על ריכוז האוכלוסיה הילידית במקום אחד, ולשם כך הוכרז פרס כספי על ראשיהם של טסמנים 5 לירות בריטיות לכל מבוגר ו-2 לירות עבור כל ילד.
המחלות שהביאו עימם האירופאים פגעו בילידים גם במקומות מרוחקים מהיישוב האירופאי. הבודדים ששרדו נפלו קורבן לאלכוהול הקטלני, שגם אליו היו הילידים רגישים במיוחד. תוך 30 שנה בלבד הצטמצמה אוכלוסיית הילידים של טסמניה, ששרדה יותר מ- 20,000 שנה בתנאים קשים במיוחד, לכ- 300 איש בלבד.
הגעת האירופאים לאוסטרליה וטסמניה הייתה הרת אסון עבור האוכלוסייה הילידית. ציור מאת תומאס ביינס
מחנות ריכוז באיים הסמוכים
ג'ורג' אוגוסטוס רובינסון שהיה מיסיונר נוצרי באי, יצר קשרי ידידות עם אחת מהילידות הטסמניות שנקראה טרוגניני (Truganin ). הוא למד קצת מהשפה הטסמנית וחקר את התרבות וראה בעצמו כמגן האבוריג'ינים. הוא קיבל סכום גדול מהממשל כדי לרכז את אחרוני הטסמניים במקום אחד. יחד עם טרגוניני הוא הצליח ב-1833 לשכנע (לעיתים ה"שכנוע" כלל איומי רובה), את אחרוני הטסמנים טהורי הגזע לעבור למושבה חדשה באי פלינדרס אי קטן למדי (כ- 1,300 קמ"ר) שנמצא מעט צפונית לטסמניה. הוא הבטיח להם תנאי מחיה נוחים, כי המעבר יהיה זמני בלבד ושהם יחזרו לטסמניה בהקדם האפשרי. אלא שבהגיעם לאי הם נקלעו למציאות קשה במיוחד באי סחוף רחות ונטול מים מתוקים כמעט לחלוטין.
רובינסון המיסיונר ניסה בכל כוחו "להציל" את נשמות הטסמנים, על ידי כך שיהפוך אותם לנוצרים טובים. השהות במחנה דמתה יותר מכל לבית סוהר עם משמעת נוקשה וכללה לימודי תנ"ך, שירת מזמורים והפרדת הילדים מההורים כדי "להקל על תהליך התִרבוּת שלהם". המושל חסך בהוצאות במכוון, בתקווה שהילידים יגוועו ברעב וממחלות וזה מה שאכן קרה. רק מעטים מהפעוטות שנולדו במקום שרדו יותר מכמה שבועות ורובם המוחלט של הילידים שהגיעו לפלינדרס מתו בעשור שלאחר הגעתם. ב-1847 נותרו רק 47 בחיים והם הועברו לתחנתם האחרונה באויסטר קוב (Oyster Cove ) מדרום להובארט. ב- 1859 נותרו מהם רק כתריסר. 
המיסיונר ג'ורג' אוגוסטוס רובינסון ו קבוצת פליטים טסמנים במחנה שב"אויסטר קוב"
סופם המר של אחרוני האבוריג'ינים הטסמנים
בשנות ה-60 של המאה ה-19 החלו אנשי מדע ברחבי העולם לגלות עניין באוכלוסייה הטסמנית, אך הדבר הוביל למכת המחץ הסופית לילידים המסכנים. תאוריה חדשה טענה כי הטסמנים הם "החוליה החסרה" באבולוציה האנושית ומוזיאונים בכל רחבי העולם ביקשו לקבל חלקי גופות של ילידים טסמניים כדי לחקור אותם. וכך, בניגוד מוחלט לאמונה האבוריג'נית לפיה הנפש יכולה לנוח בשלווה רק כשהגוף נקבר באדמת המולדת, החלו להעביר חלקי גופות של ילידים וכלים ואביזרים שונים למוזיאונים ברחבי העולם.
הנה ציטוט נוסף מספרו של ג'ארד דיימונד "השימפנזה השלישי", המספר מה עלה בגורלו של הגבר הטסמני האחרון ששרד וויליאם לאן שכונה גם "קינג בילי"):
"לאחר מותו של הגבר האחרון, ויליאם לאן, ב- 1869, נאבקו על גופתו צוותים מתחרים של רופאים, בראשות ד"ר ג'ורג' סטוקל מהחברה המלכותית של טסמניה וד"ר ט' ל' קראותר מהאגודה הרפואית הבריטית. הללו הוציאו את הגופה מקברה ושבו וקברו אותה לסירוגין, כרתו ממנה איברים וגנבו אותם חליפות אלה מאלה. ד"ר קראותר כרת את הראש, ד"ר סטוקל את הידיים והרגליים, ומישהו אחר נטל את האוזנים והאף כמזכרות. ד"ר סטוקל הכין נרתיק לטבק מעורו של לאן".
"ארבעת האבוריג'ינים הטסמנים האחרונים", ביניהם וויליאם לאן וטרוגניני
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים »
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
טרוגניני – הטסמנית האחרונה
טרוגניני נולדה בשנת 1812 בדרום טסמניה. אביה היה צ'יף של אנשי האי ברוני והיא נחשבת עד היום לסמל הילידים הטסמנים. אלא שחייה של טרוגניני היו קשים מנשוא והסיוט האירופאי רדף אותה עד אחרי מותה. לפני שמלאו לה 18 נהרגה אימה על ידי ציידי לווייתנים אירופאים. ארוסה הראשון נהרג כשהוא מנסה למנוע מאירופאים לחטוף אותה כשפחת מין. ב- 1828 שתי אחיותה נחטפו ונמכרו לעבדות בדרום אוסטרליה. מעט אחרי שהתחתנה בסופו של דבר, נהרג גם בעלה. ב- 1833 עברה טרגוניני יחד עם שארית הניצולים למחנה הריכוז באי פלינדרס ומשם ל אויסטר קוב. ב- 1873 היא הועברה ל הובארט ושם נשארה עד למותה ב- 1876 כשהייתה בת 64.
מותו של וויליאם לאן ב- 1869, שהיה חברה הטוב של טרוגניני, הותיר את טרוגניני כטסמנית טהורת הגזע האחרונה עלי אדמות. היא נחרדה ממה שקרה לגופתו של לאן, בין היתר משום שהדבר היה בניגוד מוחלט לכל מה שהאמינה בו, ולכן היא התחננה כי לאחר מותה ישרפו את גופתה ויפזרו בים באזור הסמוך לאזור הולדתה. אלא שתחינותיה לא הועילו. גופתה נקברה בהובארט ואחרי פחות משנתיים הוצאה הגופה על ידי האגודה המלכותית של טסמניה. השלד הועמד לתצוגה במוזיאון בהובארט וחלקים מגופתה הועברו לאנגליה. ב- 1976, מאה שנה לאחר פטירתה, הסכים המוזיאון בהובארט לוותר על השלד בעקבות לחץ ציבורי. גופתה של טרוגניני נשרפה סוף סוף ואפרה פוזר בים שליד מקום הולדתה, כפי שביקשה. ב- 1997 החזיר מוזיאון ש צמיד ושרשרת לטסמניה וב- 2002 הוחזרו פיסות שיער ועור שנמצאו באוסף בקולג' המלכותי למנתחים באנגליה. 
מימין – קינג בילי (ווילאם לאן), הגבר הטסמני האחרון | משמאל – טרוגניני, ה טסמנית טהורת הגזע האחרונה
מיהי באמת הטסמנית האחרונה?
למרות שכיום נהוג לראות בטרוגניני כטסמנית האמיתית טהורת הדם האחרונה, ראוי לציין כי אחרי מותה של טרוגניני טענה מישהי בשם פני קוקרן סמית' (Fanny Cochrane Smith ) כי היא היא הטסמנית האמיתית האחרונה. סמית' הייתה הילדה הראשונה שנולדה ושרדה במחנה שבאי פלינדרס ובגיל 7 הועברה לפנימיה נוצרית. למרות זאת היא חשה קשר עמוק למורשת הטסמנית ולמדה ככל יכולתה על המסורת, השפה והמנהגים. למרות שקיבלה מהממשלה חלקת אדמה ומענק חודשי, היא המשיכה לאסוף מזון בדרך המסורתית, כולל צלילה לאיסוף צדפות ורכיכות. היא נחשבה לבשלנית מצוינת ומארחת למופת, והקליטה כמה שירים מסורתיים בשפה הטסמנית, שנשארו עד היום כעדות המוקלטת היחידה לשפה ולשירים הטסמניים. עד היום רבים ממי שרואים עצמם כאבוריג'ינים טסמנים הם צאצאיה. 
הצאצאים והמורשת הטסמנית
הכחדתם של הילידים הטסמנים טהורי הגזע העלימה גם כמעט כל זכר לתרבותם, שפתם, ההיסטוריה שלהם והמנהגים שאפיינו אותם. מאז נעשו נסיונות רבים לנסות ולשמר משהו מהמורשת הטסמנית, אלא שהדבר כמעט בלתי אפשרי, היות שכל המורשת עברה בעל פה מדור לדור. הממצאים הבודדים בדמות כלי אבן, ציורי קיר, עדויות וחפצים, עדיין מותירים חללים רבים בתרבות הטסמנית, חללים שייתכן ולעולם לא נצליח למלא.
ובכל זאת יש תקווה מסוימת כיום נשארו כמה אלפי צאצאים מעורבים לטסמנים ואירופאים, חלקם כתוצאה מאונס והחזקה של שפחות מין טסמניות על ידי האירופאים וחלקם כצאצאים של פני סמית' טסמנים שנולדו לעולם אחר ושונה לחלוטין מהעולם בו גדלו אבותיהם. חלק מאותם צאצאים מנסים לשמור על המסורת ומפעילים לחץ ציבורי כדי להכיר באתרי המורשת הידועים, לשמור על זכר העם שנכחד ולנסות לשמר ולו קמצוץ מהתרבות האבודה.
בשנת 2007 נאם קווין ראד, ראש ממשלת אוסטרליה דאז, נאום היסטורי וחשוב ובו התנצל בפני האבוריג'ינים וצאצאיהם על הסבל, ההתעללות, הפגיעה, חטיפת הילדים ושאר הזוועות שנעשו להם. זה היה יום היסטורי וחשוב, והנאום היה מרגש מאוד. אוסטרלים רבים וביניהם גם אלפי אבוריג'ינים, התאספו כדי לשמוע את הנאום שהועבר בשידור חי בכלי התקשורת, רבים הזילו דמעה ואחרים פשוט לבשו חולצות שהיה כתוב עליהן "תודה".
לקריאה נוספת – ספרים מומלצים
♦ אברהם שקד האבוריג'נים מסע אל זמן החלום ♦ ג'ארד דיימונד / השימפנזה השלישי ♦ ג'ארד דיימונד / רובים, חיידקים ופלדה ♦ ריצ'רד דוקינס ויאן וונג / סיפור האבות ♦ טוני הורביץ / קווי רוחב כחולים
כתבות נוספות
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים » טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים » הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »כתבה על תחנות בתרבות האבוריג'ינים במרכז אוסטרליה
הטסמנים היו העם המבודד ביותר בהיסטוריה האנושית. ציור מאת רוברט דאולינג
האירופאים מגיעים לטסמניה
המפגש המתועד הראשון בין האירופאים לטסמנים היה בשנת 1642, אז הגיע לשם רב החובל ההולנדי ינזון טסמן, שעל שמו נקראת טסמניה. אך היה זה אירוע בודד ובמשך יותר ממאה שנה לא הגיעו שוב אירופאים לאוסטרליה. אבל אז הכול השתנה. בעקבות מסעותיו של קפטן קוק החלו להגיע מתיישבים אנגלים בסוף המאה ה-18, כדי להקים באוסטרליה מושבת עונשין. ההתיישבות הראשונה הייתה באזור סידני ובמהלך המאה ה-19 הוקמו מושבות עונשין נוספות. בשנת 1798 חקרו קצינים בריטיים את טסמניה ומיפו את חופיה. בשנת 1803 הוקמה בטסמניה מושבת עונשין בשם הובארט שהפכה לעיר המרכזית באי. האירופאים שהגיעו למקום היו סוהרים קשוחים ופושעים קשוחים עוד יותר ובמהרה החל בטסמניה טבח עם של ממש בחסות ובעידוד הממשל המקומי. המאבק כונה באופן לא פורמלי בשם "המלחמה השחורה" (The Black War ). ג'ארד דיימונד מספר בספרו "השימפנזה השלישי" על האופן בה השפיעה הגעתם של האירופאים על האוכלוסייה הטסמנית: הילידים ניסו כמובן להתנגד לגזל האדמות והטבח באנשיהם, מה שרק החריף את המצב. הממשל המקומי הקים "צוותי סיור" של אסירים בהנהגת שוטרים ואלה רדפו והרגו בטסמנים בכל מקום במסעות ציד אדם וטבח שיטתי של ילידים. באופן מזעזע למדי השתתפו במסעות ציד אלה אבוריג'ינים שהובאו במיוחד מאזור כדי לשמש כגששים לציד הילידים הטסמנים. ב- 1828 הוכרז משטר צבאי בטסמניה והשוטרים הוסמכו להרוג כל טסמני שימצאו. בשלב מאוחר יותר הוחלט על ריכוז האוכלוסיה הילידית במקום אחד, ולשם כך הוכרז פרס כספי על ראשיהם של טסמנים 5 לירות בריטיות לכל מבוגר ו-2 לירות עבור כל ילד.
המחלות שהביאו עימם האירופאים פגעו בילידים גם במקומות מרוחקים מהיישוב האירופאי. הבודדים ששרדו נפלו קורבן לאלכוהול הקטלני, שגם אליו היו הילידים רגישים במיוחד. תוך 30 שנה בלבד הצטמצמה אוכלוסיית הילידים של טסמניה, ששרדה יותר מ- 20,000 שנה בתנאים קשים במיוחד, לכ- 300 איש בלבד.
הגעת האירופאים לאוסטרליה וטסמניה הייתה הרת אסון עבור האוכלוסייה הילידית. ציור מאת תומאס ביינס
מחנות ריכוז באיים הסמוכים
ג'ורג' אוגוסטוס רובינסון שהיה מיסיונר נוצרי באי, יצר קשרי ידידות עם אחת מהילידות הטסמניות שנקראה טרוגניני (Truganin ). הוא למד קצת מהשפה הטסמנית וחקר את התרבות וראה בעצמו כמגן האבוריג'ינים. הוא קיבל סכום גדול מהממשל כדי לרכז את אחרוני הטסמניים במקום אחד. יחד עם טרגוניני הוא הצליח ב-1833 לשכנע (לעיתים ה"שכנוע" כלל איומי רובה), את אחרוני הטסמנים טהורי הגזע לעבור למושבה חדשה באי פלינדרס אי קטן למדי (כ- 1,300 קמ"ר) שנמצא מעט צפונית לטסמניה. הוא הבטיח להם תנאי מחיה נוחים, כי המעבר יהיה זמני בלבד ושהם יחזרו לטסמניה בהקדם האפשרי. אלא שבהגיעם לאי הם נקלעו למציאות קשה במיוחד באי סחוף רחות ונטול מים מתוקים כמעט לחלוטין.
רובינסון המיסיונר ניסה בכל כוחו "להציל" את נשמות הטסמנים, על ידי כך שיהפוך אותם לנוצרים טובים. השהות במחנה דמתה יותר מכל לבית סוהר עם משמעת נוקשה וכללה לימודי תנ"ך, שירת מזמורים והפרדת הילדים מההורים כדי "להקל על תהליך התִרבוּת שלהם". המושל חסך בהוצאות במכוון, בתקווה שהילידים יגוועו ברעב וממחלות וזה מה שאכן קרה. רק מעטים מהפעוטות שנולדו במקום שרדו יותר מכמה שבועות ורובם המוחלט של הילידים שהגיעו לפלינדרס מתו בעשור שלאחר הגעתם. ב-1847 נותרו רק 47 בחיים והם הועברו לתחנתם האחרונה באויסטר קוב (Oyster Cove ) מדרום להובארט. ב- 1859 נותרו מהם רק כתריסר.
המיסיונר ג'ורג' אוגוסטוס רובינסון ו קבוצת פליטים טסמנים במחנה שב"אויסטר קוב"
סופם המר של אחרוני האבוריג'ינים הטסמנים
בשנות ה-60 של המאה ה-19 החלו אנשי מדע ברחבי העולם לגלות עניין באוכלוסייה הטסמנית, אך הדבר הוביל למכת המחץ הסופית לילידים המסכנים. תאוריה חדשה טענה כי הטסמנים הם "החוליה החסרה" באבולוציה האנושית ומוזיאונים בכל רחבי העולם ביקשו לקבל חלקי גופות של ילידים טסמניים כדי לחקור אותם. וכך, בניגוד מוחלט לאמונה האבוריג'נית לפיה הנפש יכולה לנוח בשלווה רק כשהגוף נקבר באדמת המולדת, החלו להעביר חלקי גופות של ילידים וכלים ואביזרים שונים למוזיאונים ברחבי העולם.
הנה ציטוט נוסף מספרו של ג'ארד דיימונד "השימפנזה השלישי", המספר מה עלה בגורלו של הגבר הטסמני האחרון ששרד וויליאם לאן שכונה גם "קינג בילי"):
"לאחר מותו של הגבר האחרון, ויליאם לאן, ב- 1869, נאבקו על גופתו צוותים מתחרים של רופאים, בראשות ד"ר ג'ורג' סטוקל מהחברה המלכותית של טסמניה וד"ר ט' ל' קראותר מהאגודה הרפואית הבריטית. הללו הוציאו את הגופה מקברה ושבו וקברו אותה לסירוגין, כרתו ממנה איברים וגנבו אותם חליפות אלה מאלה. ד"ר קראותר כרת את הראש, ד"ר סטוקל את הידיים והרגליים, ומישהו אחר נטל את האוזנים והאף כמזכרות. ד"ר סטוקל הכין נרתיק לטבק מעורו של לאן".
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים »
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
טרוגניני – הטסמנית האחרונה
טרוגניני נולדה בשנת 1812 בדרום טסמניה. אביה היה צ'יף של אנשי האי ברוני והיא נחשבת עד היום לסמל הילידים הטסמנים. אלא שחייה של טרוגניני היו קשים מנשוא והסיוט האירופאי רדף אותה עד אחרי מותה. לפני שמלאו לה 18 נהרגה אימה על ידי ציידי לווייתנים אירופאים. ארוסה הראשון נהרג כשהוא מנסה למנוע מאירופאים לחטוף אותה כשפחת מין. ב- 1828 שתי אחיותה נחטפו ונמכרו לעבדות בדרום אוסטרליה. מעט אחרי שהתחתנה בסופו של דבר, נהרג גם בעלה. ב- 1833 עברה טרגוניני יחד עם שארית הניצולים למחנה הריכוז באי פלינדרס ומשם ל אויסטר קוב. ב- 1873 היא הועברה ל הובארט ושם נשארה עד למותה ב- 1876 כשהייתה בת 64.
מותו של וויליאם לאן ב- 1869, שהיה חברה הטוב של טרוגניני, הותיר את טרוגניני כטסמנית טהורת הגזע האחרונה עלי אדמות. היא נחרדה ממה שקרה לגופתו של לאן, בין היתר משום שהדבר היה בניגוד מוחלט לכל מה שהאמינה בו, ולכן היא התחננה כי לאחר מותה ישרפו את גופתה ויפזרו בים באזור הסמוך לאזור הולדתה. אלא שתחינותיה לא הועילו. גופתה נקברה בהובארט ואחרי פחות משנתיים הוצאה הגופה על ידי האגודה המלכותית של טסמניה. השלד הועמד לתצוגה במוזיאון בהובארט וחלקים מגופתה הועברו לאנגליה. ב- 1976, מאה שנה לאחר פטירתה, הסכים המוזיאון בהובארט לוותר על השלד בעקבות לחץ ציבורי. גופתה של טרוגניני נשרפה סוף סוף ואפרה פוזר בים שליד מקום הולדתה, כפי שביקשה. ב- 1997 החזיר מוזיאון ש צמיד ושרשרת לטסמניה וב- 2002 הוחזרו פיסות שיער ועור שנמצאו באוסף בקולג' המלכותי למנתחים באנגליה. מימין – קינג בילי (ווילאם לאן), הגבר הטסמני האחרון | משמאל – טרוגניני, ה טסמנית טהורת הגזע האחרונה
מיהי באמת הטסמנית האחרונה?
למרות שכיום נהוג לראות בטרוגניני כטסמנית האמיתית טהורת הדם האחרונה, ראוי לציין כי אחרי מותה של טרוגניני טענה מישהי בשם פני קוקרן סמית' (Fanny Cochrane Smith ) כי היא היא הטסמנית האמיתית האחרונה. סמית' הייתה הילדה הראשונה שנולדה ושרדה במחנה שבאי פלינדרס ובגיל 7 הועברה לפנימיה נוצרית. למרות זאת היא חשה קשר עמוק למורשת הטסמנית ולמדה ככל יכולתה על המסורת, השפה והמנהגים. למרות שקיבלה מהממשלה חלקת אדמה ומענק חודשי, היא המשיכה לאסוף מזון בדרך המסורתית, כולל צלילה לאיסוף צדפות ורכיכות. היא נחשבה לבשלנית מצוינת ומארחת למופת, והקליטה כמה שירים מסורתיים בשפה הטסמנית, שנשארו עד היום כעדות המוקלטת היחידה לשפה ולשירים הטסמניים. עד היום רבים ממי שרואים עצמם כאבוריג'ינים טסמנים הם צאצאיה.
הצאצאים והמורשת הטסמנית
הכחדתם של הילידים הטסמנים טהורי הגזע העלימה גם כמעט כל זכר לתרבותם, שפתם, ההיסטוריה שלהם והמנהגים שאפיינו אותם. מאז נעשו נסיונות רבים לנסות ולשמר משהו מהמורשת הטסמנית, אלא שהדבר כמעט בלתי אפשרי, היות שכל המורשת עברה בעל פה מדור לדור. הממצאים הבודדים בדמות כלי אבן, ציורי קיר, עדויות וחפצים, עדיין מותירים חללים רבים בתרבות הטסמנית, חללים שייתכן ולעולם לא נצליח למלא.
ובכל זאת יש תקווה מסוימת כיום נשארו כמה אלפי צאצאים מעורבים לטסמנים ואירופאים, חלקם כתוצאה מאונס והחזקה של שפחות מין טסמניות על ידי האירופאים וחלקם כצאצאים של פני סמית' טסמנים שנולדו לעולם אחר ושונה לחלוטין מהעולם בו גדלו אבותיהם. חלק מאותם צאצאים מנסים לשמור על המסורת ומפעילים לחץ ציבורי כדי להכיר באתרי המורשת הידועים, לשמור על זכר העם שנכחד ולנסות לשמר ולו קמצוץ מהתרבות האבודה.
בשנת 2007 נאם קווין ראד, ראש ממשלת אוסטרליה דאז, נאום היסטורי וחשוב ובו התנצל בפני האבוריג'ינים וצאצאיהם על הסבל, ההתעללות, הפגיעה, חטיפת הילדים ושאר הזוועות שנעשו להם. זה היה יום היסטורי וחשוב, והנאום היה מרגש מאוד. אוסטרלים רבים וביניהם גם אלפי אבוריג'ינים, התאספו כדי לשמוע את הנאום שהועבר בשידור חי בכלי התקשורת, רבים הזילו דמעה ואחרים פשוט לבשו חולצות שהיה כתוב עליהן "תודה".
לקריאה נוספת – ספרים מומלצים
♦ אברהם שקד האבוריג'נים מסע אל זמן החלום ♦ ג'ארד דיימונד / השימפנזה השלישי ♦ ג'ארד דיימונד / רובים, חיידקים ופלדה ♦ ריצ'רד דוקינס ויאן וונג / סיפור האבות ♦ טוני הורביץ / קווי רוחב כחולים
כתבות נוספות
הגעת האירופאים לאוסטרליה וטסמניה הייתה הרת אסון עבור האוכלוסייה הילידית. ציור מאת תומאס ביינס
רובינסון המיסיונר ניסה בכל כוחו "להציל" את נשמות הטסמנים, על ידי כך שיהפוך אותם לנוצרים טובים. השהות במחנה דמתה יותר מכל לבית סוהר עם משמעת נוקשה וכללה לימודי תנ"ך, שירת מזמורים והפרדת הילדים מההורים כדי "להקל על תהליך התִרבוּת שלהם". המושל חסך בהוצאות במכוון, בתקווה שהילידים יגוועו ברעב וממחלות וזה מה שאכן קרה. רק מעטים מהפעוטות שנולדו במקום שרדו יותר מכמה שבועות ורובם המוחלט של הילידים שהגיעו לפלינדרס מתו בעשור שלאחר הגעתם. ב-1847 נותרו רק 47 בחיים והם הועברו לתחנתם האחרונה באויסטר קוב (
המיסיונר ג'ורג' אוגוסטוס רובינסון
סופם המר של אחרוני האבוריג'ינים הטסמנים
בשנות ה-60 של המאה ה-19 החלו אנשי מדע ברחבי העולם לגלות עניין באוכלוסייה הטסמנית, אך הדבר הוביל למכת המחץ הסופית לילידים המסכנים. תאוריה חדשה טענה כי הטסמנים הם "החוליה החסרה" באבולוציה האנושית ומוזיאונים בכל רחבי העולם ביקשו לקבל חלקי גופות של ילידים טסמניים כדי לחקור אותם. וכך, בניגוד מוחלט לאמונה האבוריג'נית לפיה הנפש יכולה לנוח בשלווה רק כשהגוף נקבר באדמת המולדת, החלו להעביר חלקי גופות של ילידים וכלים ואביזרים שונים למוזיאונים ברחבי העולם.
הנה ציטוט נוסף מספרו של ג'ארד דיימונד "השימפנזה השלישי", המספר מה עלה בגורלו של הגבר הטסמני האחרון ששרד וויליאם לאן שכונה גם "קינג בילי"):
"לאחר מותו של הגבר האחרון, ויליאם לאן, ב- 1869, נאבקו על גופתו צוותים מתחרים של רופאים, בראשות ד"ר ג'ורג' סטוקל מהחברה המלכותית של טסמניה וד"ר ט' ל' קראותר מהאגודה הרפואית הבריטית. הללו הוציאו את הגופה מקברה ושבו וקברו אותה לסירוגין, כרתו ממנה איברים וגנבו אותם חליפות אלה מאלה. ד"ר קראותר כרת את הראש, ד"ר סטוקל את הידיים והרגליים, ומישהו אחר נטל את האוזנים והאף כמזכרות. ד"ר סטוקל הכין נרתיק לטבק מעורו של לאן".
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים »
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
טרוגניני – הטסמנית האחרונה
טרוגניני נולדה בשנת 1812 בדרום טסמניה. אביה היה צ'יף של אנשי האי ברוני והיא נחשבת עד היום לסמל הילידים הטסמנים. אלא שחייה של טרוגניני היו קשים מנשוא והסיוט האירופאי רדף אותה עד אחרי מותה. לפני שמלאו לה 18 נהרגה אימה על ידי ציידי לווייתנים אירופאים. ארוסה הראשון נהרג כשהוא מנסה למנוע מאירופאים לחטוף אותה כשפחת מין. ב- 1828 שתי אחיותה נחטפו ונמכרו לעבדות בדרום אוסטרליה. מעט אחרי שהתחתנה בסופו של דבר, נהרג גם בעלה. ב- 1833 עברה טרגוניני יחד עם שארית הניצולים למחנה הריכוז באי פלינדרס ומשם ל אויסטר קוב. ב- 1873 היא הועברה ל הובארט ושם נשארה עד למותה ב- 1876 כשהייתה בת 64.
מותו של וויליאם לאן ב- 1869, שהיה חברה הטוב של טרוגניני, הותיר את טרוגניני כטסמנית טהורת הגזע האחרונה עלי אדמות. היא נחרדה ממה שקרה לגופתו של לאן, בין היתר משום שהדבר היה בניגוד מוחלט לכל מה שהאמינה בו, ולכן היא התחננה כי לאחר מותה ישרפו את גופתה ויפזרו בים באזור הסמוך לאזור הולדתה. אלא שתחינותיה לא הועילו. גופתה נקברה בהובארט ואחרי פחות משנתיים הוצאה הגופה על ידי האגודה המלכותית של טסמניה. השלד הועמד לתצוגה במוזיאון בהובארט וחלקים מגופתה הועברו לאנגליה. ב- 1976, מאה שנה לאחר פטירתה, הסכים המוזיאון בהובארט לוותר על השלד בעקבות לחץ ציבורי. גופתה של טרוגניני נשרפה סוף סוף ואפרה פוזר בים שליד מקום הולדתה, כפי שביקשה. ב- 1997 החזיר מוזיאון ש צמיד ושרשרת לטסמניה וב- 2002 הוחזרו פיסות שיער ועור שנמצאו באוסף בקולג' המלכותי למנתחים באנגליה. מימין – קינג בילי (ווילאם לאן), הגבר הטסמני האחרון | משמאל – טרוגניני, ה טסמנית טהורת הגזע האחרונה
מיהי באמת הטסמנית האחרונה?
למרות שכיום נהוג לראות בטרוגניני כטסמנית האמיתית טהורת הדם האחרונה, ראוי לציין כי אחרי מותה של טרוגניני טענה מישהי בשם פני קוקרן סמית' (Fanny Cochrane Smith ) כי היא היא הטסמנית האמיתית האחרונה. סמית' הייתה הילדה הראשונה שנולדה ושרדה במחנה שבאי פלינדרס ובגיל 7 הועברה לפנימיה נוצרית. למרות זאת היא חשה קשר עמוק למורשת הטסמנית ולמדה ככל יכולתה על המסורת, השפה והמנהגים. למרות שקיבלה מהממשלה חלקת אדמה ומענק חודשי, היא המשיכה לאסוף מזון בדרך המסורתית, כולל צלילה לאיסוף צדפות ורכיכות. היא נחשבה לבשלנית מצוינת ומארחת למופת, והקליטה כמה שירים מסורתיים בשפה הטסמנית, שנשארו עד היום כעדות המוקלטת היחידה לשפה ולשירים הטסמניים. עד היום רבים ממי שרואים עצמם כאבוריג'ינים טסמנים הם צאצאיה.
הצאצאים והמורשת הטסמנית
הכחדתם של הילידים הטסמנים טהורי הגזע העלימה גם כמעט כל זכר לתרבותם, שפתם, ההיסטוריה שלהם והמנהגים שאפיינו אותם. מאז נעשו נסיונות רבים לנסות ולשמר משהו מהמורשת הטסמנית, אלא שהדבר כמעט בלתי אפשרי, היות שכל המורשת עברה בעל פה מדור לדור. הממצאים הבודדים בדמות כלי אבן, ציורי קיר, עדויות וחפצים, עדיין מותירים חללים רבים בתרבות הטסמנית, חללים שייתכן ולעולם לא נצליח למלא.
ובכל זאת יש תקווה מסוימת כיום נשארו כמה אלפי צאצאים מעורבים לטסמנים ואירופאים, חלקם כתוצאה מאונס והחזקה של שפחות מין טסמניות על ידי האירופאים וחלקם כצאצאים של פני סמית' טסמנים שנולדו לעולם אחר ושונה לחלוטין מהעולם בו גדלו אבותיהם. חלק מאותם צאצאים מנסים לשמור על המסורת ומפעילים לחץ ציבורי כדי להכיר באתרי המורשת הידועים, לשמור על זכר העם שנכחד ולנסות לשמר ולו קמצוץ מהתרבות האבודה.
בשנת 2007 נאם קווין ראד, ראש ממשלת אוסטרליה דאז, נאום היסטורי וחשוב ובו התנצל בפני האבוריג'ינים וצאצאיהם על הסבל, ההתעללות, הפגיעה, חטיפת הילדים ושאר הזוועות שנעשו להם. זה היה יום היסטורי וחשוב, והנאום היה מרגש מאוד. אוסטרלים רבים וביניהם גם אלפי אבוריג'ינים, התאספו כדי לשמוע את הנאום שהועבר בשידור חי בכלי התקשורת, רבים הזילו דמעה ואחרים פשוט לבשו חולצות שהיה כתוב עליהן "תודה".
לקריאה נוספת – ספרים מומלצים
♦ אברהם שקד האבוריג'נים מסע אל זמן החלום ♦ ג'ארד דיימונד / השימפנזה השלישי ♦ ג'ארד דיימונד / רובים, חיידקים ופלדה ♦ ריצ'רד דוקינס ויאן וונג / סיפור האבות ♦ טוני הורביץ / קווי רוחב כחולים
כתבות נוספות
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים » טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים » הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
מיהי באמת הטסמנית האחרונה?
למרות שכיום נהוג לראות בטרוגניני כטסמנית האמיתית טהורת הדם האחרונה, ראוי לציין כי אחרי מותה של טרוגניני טענה מישהי בשם פני קוקרן סמית' (Fanny Cochrane Smith ) כי היא היא הטסמנית האמיתית האחרונה. סמית' הייתה הילדה הראשונה שנולדה ושרדה במחנה שבאי פלינדרס ובגיל 7 הועברה לפנימיה נוצרית. למרות זאת היא חשה קשר עמוק למורשת הטסמנית ולמדה ככל יכולתה על המסורת, השפה והמנהגים. למרות שקיבלה מהממשלה חלקת אדמה ומענק חודשי, היא המשיכה לאסוף מזון בדרך המסורתית, כולל צלילה לאיסוף צדפות ורכיכות. היא נחשבה לבשלנית מצוינת ומארחת למופת, והקליטה כמה שירים מסורתיים בשפה הטסמנית, שנשארו עד היום כעדות המוקלטת היחידה לשפה ולשירים הטסמניים. עד היום רבים ממי שרואים עצמם כאבוריג'ינים טסמנים הם צאצאיה.
הצאצאים והמורשת הטסמנית
הכחדתם של הילידים הטסמנים טהורי הגזע העלימה גם כמעט כל זכר לתרבותם, שפתם, ההיסטוריה שלהם והמנהגים שאפיינו אותם. מאז נעשו נסיונות רבים לנסות ולשמר משהו מהמורשת הטסמנית, אלא שהדבר כמעט בלתי אפשרי, היות שכל המורשת עברה בעל פה מדור לדור. הממצאים הבודדים בדמות כלי אבן, ציורי קיר, עדויות וחפצים, עדיין מותירים חללים רבים בתרבות הטסמנית, חללים שייתכן ולעולם לא נצליח למלא.
ובכל זאת יש תקווה מסוימת כיום נשארו כמה אלפי צאצאים מעורבים לטסמנים ואירופאים, חלקם כתוצאה מאונס והחזקה של שפחות מין טסמניות על ידי האירופאים וחלקם כצאצאים של פני סמית' טסמנים שנולדו לעולם אחר ושונה לחלוטין מהעולם בו גדלו אבותיהם. חלק מאותם צאצאים מנסים לשמור על המסורת ומפעילים לחץ ציבורי כדי להכיר באתרי המורשת הידועים, לשמור על זכר העם שנכחד ולנסות לשמר ולו קמצוץ מהתרבות האבודה.
בשנת 2007 נאם קווין ראד, ראש ממשלת אוסטרליה דאז, נאום היסטורי וחשוב ובו התנצל בפני האבוריג'ינים וצאצאיהם על הסבל, ההתעללות, הפגיעה, חטיפת הילדים ושאר הזוועות שנעשו להם. זה היה יום היסטורי וחשוב, והנאום היה מרגש מאוד. אוסטרלים רבים וביניהם גם אלפי אבוריג'ינים, התאספו כדי לשמוע את הנאום שהועבר בשידור חי בכלי התקשורת, רבים הזילו דמעה ואחרים פשוט לבשו חולצות שהיה כתוב עליהן "תודה".
לקריאה נוספת – ספרים מומלצים
♦ אברהם שקד האבוריג'נים מסע אל זמן החלום ♦ ג'ארד דיימונד / השימפנזה השלישי ♦ ג'ארד דיימונד / רובים, חיידקים ופלדה ♦ ריצ'רד דוקינס ויאן וונג / סיפור האבות ♦ טוני הורביץ / קווי רוחב כחולים
כתבות נוספות
ובכל זאת יש תקווה מסוימת
לקריאה נוספת – ספרים מומלצים
♦ אברהם שקד האבוריג'נים מסע אל זמן החלום ♦ ג'ארד דיימונד / השימפנזה השלישי ♦ ג'ארד דיימונד / רובים, חיידקים ופלדה ♦ ריצ'רד דוקינס ויאן וונג / סיפור האבות ♦ טוני הורביץ / קווי רוחב כחולים
כתבות נוספות
 |
אודות הכותב
אמנון כרמל, איש היי-טק וחוקר בתחומי תרבויות, עתידנות והפילוסופיה של הטכנולוגיה. ממקומו בסידני אוסטרליה, הוא יוצא בזמנו החופשי להסתובב ברחבי העולם ומשתדל ללמוד עד כמה שאפשר על האנשים הטכנולוגיה ומה שביניהם.
|
