מי גילה ראשון את אמריקה? (חלק ב')
מאת: אוֹרי קציר

ממשיכים לעשות סדר בטענות של מדינות כמו ספרד, פורטוגל, אנגליה, אירלנד, סקוטלנד, ויילס, הונגריה, מאלי, סין, יפן, הודו, אוסטרליה ועוד, להיותן הראשונות להניח את רגלן ביבשת. עד לפני שנים לא רבות נחשב קולמובוס למגלה שלה, אבל מהי האמת?

כריסטופר קולומבוס בפני מועצת סלמנקה, מועצת חכמים ואנשי כמורה, שנאספו בשנת 1486 במנזר סן אסטבן בסלמנקה,
לבקשתו של המלך פרננדו השני, מלך אראגון, על מנת לבחון את הצעותיו של קולומבוס למסע ימי מערבה במטרה להגיע להודו (ציור מאת עמנואל לויצה)
 

*** לחלק הראשון של הכתבה על גילוי אמריקה ***
 

במאה ה-‏12 התהלך באיים הבריטיים סיפור בדבר נסיך וולשי, מאדוג אב אוויין גווינד (Madoc ab Owain Gwynedd) שהחליט לנטוש את ארצו בשל מלחמות האזרחים התכופות שפרצו בה, ולמצוא מקום חדש להתיישב בו. אביו של מאדוג, גרופיד אפ קינאן (Gruffydd ap Cynan), הפך לנסיך מחוז גווינד שבווילס בשנת 1138. שלושים ושתיים שנות מלכותו היו רצף מתמשך של מלחמות בין ברונים אנגליים ממוצא נורמני לבין ראשי שבטים וולשיים. הגם שהצליח לאחד את הממלכות הוולשיות במאבקן נגד האנגלים ואף הביא לשגשוג כלכלי מסוים בארצו, סיכלו כמה אצילים וולשיים את מטרותיו המדיניות. על אף שהיה ידוע כשליט אכזר שלא היסס לנקוט בצעדי עונשין קשים נגד מי שהפגין חוסר נאמנות כלפיו, הוא הוכר במנהיג דגול על ידי בני עמו, ואף נחשב כ"מלך ויילס" על ידי האנגלים ובני עמים אחרים. היו לו 17 בנים, ולפחות שתי בנות, אף כי רבים מהם נחשבו על-ידי הכנסייה לבלתי-חוקיים. מכל מקום, כשמת גרופיד ב-‏1169 ביקשו כמה מהבנים ליטול לעצמם את ירושתו, ועד מהרה הוביל הדבר לסכסוך אלים ומלחמת אזרחים. על רקע זה החליט מאדוג לעזוב את הממלכה ולחפש לעצמו מקום אחר להתיישב בו.

 

ד"ר דייוויד פאוול (David Powell) דיווח בספרו "The Historie of Cambria, now called Wales" שפורסם ב-‏1584 כי מאדוג, שמאס במלחמות העקובות מדם, הפליג לארץ רחוקה. בשובו ממסעו, סיפר כי הגיע לארץ נעימה, חמה, פוריה וריקה מתושבים. סיפוריו שכנעו רבים להצטרף אליו, ולאחר שרכש כמה ספינות, צייד אותן והעלה על סיפונן מאות גברים ונשים, הפליגה השיירה לדרכה. לאחר שהגיעו ליעדם, שב מאדוג על עקבותיו, חזר לוויילס וגייס אנשים נוספים כדי שיבואו עמו להתיישב בארץ שגילה. סיפורו של מאדוג זוכה גם לאזכורים בספרים נוספים שנכתבו לאחר מסע קולומבוס: "A Brief Discription of the Whole World" מאת ג'ורג' אבוט ואנתוני ריצ'מונד, שפורסם ב-‏1620; גרסה שסופרה על ידי סר תומאס הרברט (Sir Thomas Herbert) בספרו "Relations of Some Years Travaile"; ההולנדי הונוריוס (Honorius) מספר על מאדוג בספרו "De Originibus Americanis" מ-‏1652;ובספרו של ריצ'ארד האקלוט (Richard Hakluit) משנת 1600, "Principall Navigation". האקלוט, היסטוריון וגיאוגרף, נחשב לחוקר מעולה הדוגל בפרקפקציוניזם קיצוני, ותימוכין לגרסה של סיפור מדוק שהביא בספרו מצא במקורות בריטיים וזרים כאחד. גוטין אוון (Gutyn Owen), היסטוריון ולשי ידוע שעליו הסתמכו כמה סופרים מאוחרים יותר כשדיווחו על מסע מאדוג, דיווח על כך עוד לפני 1492. אוון סבור כי מאדוג נחת עם אנשיו במקסיקו, באיי הודו המערבית או באזור פלורידה-אלבמה.

 

כיום מתמקדות הסברות התומכות בגרסת מסע ההתיישבות של מאדוג ואנשיו בהשערה שהוולשים נחתו במובייל ביי (Mobile Bay) שבאלבמה. אחד הנימוקים הניתנים לכך הוא שזרמי האוקיינוס הביאו את מאדוק למפרץ מקסיקו רחב הידיים, ובבקשו אחר אתר עגינה נוח ומוגן היטב, גילה את מובייל ביי, שלו איכויות טבעיות בהקשר זה; אחריו עגנו במובייל ביי גם נוסעים ידועים כפונסה דה לאון (Ponce de Leon), אלונזו דה פינדה (Alonzo de Pineda), הרננדו דה סוטו (Hernando de Soto) ואמריגו וספוצ'י (Amerigo Vespucci). הנימוק האחר, המשכנע יותר, נובע משרשרת של מבצרים שנבנו בתקופה הפרה-קולומביאנית במעלה נהר אלבמה ומהמסורת שרווחה בקרב בני הצ'רוקי שהתגוררו במקום, לפיה נבנו מבצרים אלה על ידי אנשים לבנים. ב-‏1810 כתב מושל טנסי, ג'ון סייוור (John Seiver) לרב-סרן איימוס סטודארד (Amos Stodard) כי בשנת 1782 שהה זמן מה בקרב הצ'רוקי שבאלבמה ושוחח ארוכות עם הצ'יף אוקונוסטוטה (Oconostota), ששלט בעם זה במשך ששים שנה כמעט. אוקונוסטוטה סיפר לו כי המבצרים נבנו על ידי לבנים שהתגוררו בעבר בארץ זו, וכשנשאל אם ידוע לו בני איזה עם לבן הם היו, ענה כי שמע מאביו ומסבו שהללו שייכים לעם הוולשי ושהגיעו מעבר לים הגדול ונחתו במקום בו נשפך נהר אלבמה לאוקיינוס.

 

המבצרים, שמבנה שלהם שונה לחלוטין מהמבנים האופייניים שהקימו האינדיאנים, ממוקמים כאמור לאורך הנתיב שבו צעדו המתיישבים שנחתו במובייל ביי, במעלה נהרות אלבמה (Alabama) וקוסה (Coosa). כפי הנראה, התיישבו בלוקאאוט מאונטיין (Lookout Mountain) ובמשך חודשים – אולי אפילו שנים – הקימו שם מבצר חזק. ככל הנראה אילצה אותם עוינותם של שבטים אינדיאניים מקומיים לעזוב את המקום ולהתקדם במעלה נהר קוסה, עד המקום הידוע כיום כפורט מאונטיין (Fort Mountain) שבג'ורג'יה. מבנה זה, הממוקם בגובה של למעלה מתשע מאות מטרים, היה מוקף חומה באורך של כ-‏260 מטרים, נראה שהיה חזק ומבוצר יותר מקודמו. בהמשך, לאחר שנסוגו גם מפורט מאונטיין, בנו המתיישבים כמה מאחזים נוספים ואז פנו צפונה לכיוון המקום בו מתפצל נהר דאק (Duck), לא הרחק מהעיר מנצ'סטר (Manchester) שבטנסי של היום. באזור זה בנו המתיישבים את המבצר האחרון שלהם, אולד סטון פורט (Old Stone Fort). מבצר זה נשען על צוקים גדולים ונישאים בגובה של כשישה מטרים, השתרע על פני שטח של כמאתיים דונם והוגן על ידי חפיר עמוק באורך 360 מטרים. כמו שני המבצרים הגדולים הקודמים שבנו מתיישבים אלה, ניכר כי הידע ההנדסי שהושקע בבנייתו היה הרבה מעבר ליכולותיהם של האינדיאנים המקומיים באותה תקופה.

 

ב-‏1738 ביקר בכפרי המנדן נוסע צרפתי בשם סייר דה לה ורנדרי (Sieur de la Verendrye), שתיאר ביומנו את הדברים שראה. באותה תקופה, אליבא דוורנדרי, מנו בני המנדן כ-‏15 אלף נפש והם התגוררו בשמונה ישובי קבע. הצ'יף של בני המנדן סיפר לו כי בעבר חיו בני השבט מרחק רב דרומה משם, אך היה עליהם לנוע צפונה ומערבה בשל מנוסתם מאויביהם. ורנדרי תיאר את המנדן כ"לבנים החיים במבצרים, בערים וביישובי קבע הבנויים מרחובות ומכיכרות". הוא הדגיש כי מנהגיהם ואורחות חייהם היו שונים במובהק מאלה של יתר השבטים בהם נתקל, והיה הראשון שהעיד על זקניהם של הגברים, שערם האפור של המבוגרים ויופיין הנדיר של הנשים. נוסעים נוספים שביקרו מאוחר יותר בכפרי המנדן (כולל לואיס וקלארק בשנת 1804) העידו אף הם על המאפיינים המבדילים אותם במובהק, פיזית ותרבותית, משבטים אינדיאניים אחרים.

 

בני המנדן נאלצו לעזוב את כפריהם שוב, לאחר מאבקים מקומיים שניהלו עם בני שבט הסו (Sioux). בשנות השלושים של המאה ה-‏19, בתקופה בה ביקר אצלם המלומד והצייר ג'ורג' קטלין (George Catlin), פחת מספרם בשני שלישים לעומת דיווחו של ורנדרי. במשך שנים התגורר קטלין בקרב שבטים אינדיאניים, למד את דרכיהם וצייר חוויות ונופים שראה שם. ב-‏1841 הופיע ספרו הקלאסי "Letters and Notes on the Manners, Customs and Condition of the North American Indians". קטלין הקדיש 16 מתוך 58 פרקים בספר לבני המנדן והסביר זאת בשונות הרבה בינם לבין בני שבטים אחרים, תוך שהוא אף מציג מילים רבות בשפת המנדן ומבליט את הדמיון בינן לבין מילים וולשיות בעלות משמעות דומה. קטלין הסיק מכך כי האינדיאנים ובני המנדן אינם בני אותו מוצא וכי ייתכן שהם צאצאי במושבה שהקים הנסיך מאדוג.

 

קטלין עזב את בני המנדן ב-‏1833. ארבע שנים בלבד לאחר מכן פקדה מגפת אבעבועות רוח את בני השבט, ולמעשה הכחידה את רובם. בני המנדן, ששרדו מלחמות אזרחים, הגירה טרנס-אטלנטית, נדידה של 1,800 מילין ומאבקים מראים עם לוחמי בצ'רוקי והסו, לא יכלו למגיפות שהביאו עימם הסוחרים הלבנים. למעשה, השבט נכחד לחלוטין בשנות החמישים של אותה מאה. מדובר, אגב, על השבט האינדיאני היחיד בצפון אמריקה שלא היה מעורב מעולם במלחמה עם האדם הלבן.

 

סר וולטר ראלי (Sir Walter Raleigh) הזכיר בספרו "ההיסטוריה של העולם" כי פגש באינדיאנים שבשפתם נכללו מילים וולשיות רבות. יש לשים לב לכך שגם המלונגונים, שכבר הוזכרו כאן, כונו בחלק ממדינות הדרום בשמות כמו "הוולשים השחורים" או "הסקוטים השחורים". כינויים אלה רווחו עד אמצע המאה ה-‏19. לעומת זאת, התנגדו לתיאוריה זו המלומד הוולשי בן המאה ה-‏19 תומאס סטיבנס (Thomas Stephens) וההיסטוריון האמריקני בן המאה ה-‏20 סמואל אליוט מוריסון (Samuel Eliot Morrison). מוריסון אימץ את גרסתו של ג'ון אוונס (John Evans), שבילה בסוף המאה ה-‏18 חורף שלם עם בני המנדן, אך טען כי לא מצא שם זכר לדוברי וולשית ואף טען כי אוצר המילים שהביא קטלין הוא מזויף.

 

לפני שנים אחדות פרסמה החוקרת האמריקנית ננסי יאו דייוויס (Nancy Yaw Davis) את ספרה "The Zuni Enigma". דייוויס טענה כי בני השבט האינדיאני זוני, המתגוררים במדינת ניו מקסיקו שבארצות הברית, שונים מהותית מבחינות רבות משבטים אינדיאניים אחרים. היא הביאה ראיות המעידות, לדבריה, על מקורם האסיאני של בני הזוני. ראיות אלה מצויות במבנה הביולוגי שלהם, באוצר המילים, במנהגי הדת והפולחן, בארגון החברתי ובמסורת שבעל פה המספרת על הגירה קדומה של בני השבט לאמריקה. דייוויס טוענת כי מקורם של בני הזוני ביפן של המאה ה-‏12, כי בעקבות אי-סדר חברתי שנתפשט בארץ השמש העולה הפליגו חלק מתושביה מערבה וכי מבנה ספינותיהם מצביע על כך שהתכוונו להגר מיפן לצמיתות. בסופו של דבר נחתו המהגרים הללו בחופי קליפורניה.

 

בהקשר זה כדאי להתייחס דווקא להיבט הראייתי הביולוגי במחקרה של דייוויס. ממצאיה מראים כי בשנים 1250-1400 התחולל שינוי משמעותי במבנה הפיזיולוגי של בני הזוני, כפי שהדבר משתקף בניתוח שלדים ששרדו מתקופות אלה. מבנה השיניים שלהם מזכיר מעין תצורת ביניים בין זו האופיינית לתושבי מזרח אסיה לבין זו שבה ניחנו האינדיאנים האחרים שביבשת. סוג הדם הנפוץ ביותר של בני השבט, סוג B, שכיח ביותר בקרב תושבי מזרח אסיה אבל בעל תפוצה זניחה למדי בקרב התושבים האינדיאניים של צפון אמריקה. כמו כן גילתה דייוויס כי גם מחלת כליות בשם mesangiopathic glomerulonephritis, שבה לקו רבים מבני הזוני, נדירה למדי בקרב תושבי אמריקה הקדומים אך נפוצה למדי באסיה המזרחית.

 

בשנת 1291 הגיע דיווח ממרוקו על מסע שערך שייח' זיין א-דין עלא בן פאדל אל-מאזאנדאראני (Sheikh Zayn-eddine Ale Ben Fadhel Al-Mazandarani). איש זה הנהיג משלחת שגילתה את "אי ירוק", שכנראה נמצא באזור הים הקריבי. אבל גם על משלחת זו אין מידע רב. לפי גרסה אחרת, שאותה מקדמים, בין השאר, המלומד המוסלמי יוסף מרואה (Youssef Mroueh) והסופר וההיסטוריון איש מאלי גאוסו דיאווארה (Gaoussou Diawara), הפליג ב-‏1312 מאנסה אבו באכר (Mansa Abu Bakr), במקור תושב מאלי, מחוף סנגאמביה שבמערב אפריקה, למסע ימי שהסתיים בחופים בהם יושבת כיום העיר רסיפה (Recife) שבברזיל. אבו באכר ביקש לבדוק אם לאוקיינוס האטלנטי יש שתי גדות, בדומה לנהר הניגר. הוא מעולם לא שב ממסעו, ולכן איננו יודעים אם יש בסיפור זה גרעין עובדתי של ממש. כך גם לגבי טענה שהעלה ארגון הודי בשם Rashtriya Swayamsevak Sangh בינואר 2001, לפיו היו אלה דווקא הודים שהגיעו לראשונה לחופי אמריקה.

 

דיאווארה לא היה הראשון, אגב, שטען כי הייתה נוכחות אפריקנית ביבשת אמריקה עוד לפני קולומבוס. קדם לו החוקר יליד סורינם איוון ואן סרטימה (Ivan Van Sertima), שפרסם ב-‏1977 ספר ובו הטענה כי אפריקנים הגיעו ליבשת אמריקה בשני גלים. הראשון הורכב, למעשה משני גלי משנה, שאחד מהם הגיע לאמריקה בשנת 1200 לפני הספירה והאחר בשנת 800 לפני הספירה. מהגרים אלה הביאו לאמריקה את הכתב ואת היכולת לבנות מבנים ארכיטקטוניים מסובכים, דוגמת הפירמידות. הגל הבא התרחש בערך ב-‏1310, ובמסגרתו היגרו בני עם המאנדי (Mande) ממערב אפריקה למקסיקו, פנמה, אקוודור, קולומביה, פרו והאיים הקריביים. ואן סרטימה ייחס לאותה הגירה את בניית ראשי האבן הענקיים שהושארו במקסיקו על ידי האולמקים – עם שזהותו אינה ידועה לנו במדויק.

---

---

אחת התזות המרתקות ביותר ביחס ליישוב אמריקה על ידי האדם הלבן היא זו המקשרת אליה את הטמפלרים. מסדר הטמפלרים הוקם במקור בהוראת האפיפיור, לאחר מסע הצלב הראשון במטרה להגן על צליינים שעשו את דרכם מאירופה אל ארץ הקודש. למעשה, עשו הטמפלרים מאמץ עצום להעביר לידיהם כל שריד עתיק בעל משמעות דתית כלשהי, בעיקר באזור ירושלים. בשנת 1291 נוצחו הצלבנים בקרב על עכו על ידי המוסלמים, והטמפלרים נאלצו לסגת לאירופה והקימו את מרכזם בצרפת. מאחר שחלשו על הבנקאות האירופית, נמצאו לא מעט שליטים שחבו להם כסף ולא יכלו לעמוד בתשלומי החוב. אחד מהם היה מלך צרפת, פיליפ היפה, שהחליט לפתור את הבעיה בכוח. פיליפ הוציא מהאפיפיור קלמנט החמישי צו חרם ונידוי על אנשי המסדר. ב-‏13 באוקטובר 1307 פשטו חייליו של פיליפ על מרכזי הטמפלרים בצרפת, עצרו או חיסלו כל טמפלר שמצאו והחרימו את רוכש המסדר והחברים בו. למעשה, בתוך חודש אחד נרצחו רוב הטמפלרים בצרפת. רבים מהטמפלרים שהצליחו להינצל נמלטו על גבי ספינות הסחר שלהם. המוזר הוא שספינות אלה והאנשים שנשאו לא נראו שוב מעולם.

 

אחת ההנחות היא שצי הסוחר הטמפלרי שם את פעמיו אל "לה מריקה" (La Merica), ארץ מיתולוגית שהטמפלרים, לפי דיווחים שונים, האמינו בעצם קיומה, וששכנה מעבר לאוקיינוס המערבי. סביר יותר שפנו לסקוטלנד, מדינה שהייתה מצויה אז ביריבות קשה עם האפיפיור ושחוץ ממדינה אחת בלבד (פורטוגל), הייתה היחידה שלא כיבדה את החרם האפיפיורי. סקוטלנד, בראשות שליטה רוברט דה ברוס (שגם עליו הוטל חרם אפיפיורי) הייתה מקום מקלט כמעט מושלם לכמה אלפי הפליטים שהגיעו אליה בדרך הים.

 

מעניין, אגב, שהטמפלרים ירדו מעל במת ההיסטוריה בערך באותה התקופה בה הופיע בסקוטלנד מסדר ידוע לא פחות, הלא הוא הבונים החופשיים (Free Masons). כמו הטמפלרים, גם הבונים החופשיים מאורגנים באחוות מיסטיות שנועדו לקדם את הטוב בעולם. גם הם מקיימים טקסים סודיים, משמעת חמורה והיררכיה פנימית נוקשה וחשאית. כטמפלרים בשעתם, מגלים גם הבונים עניין בדתות קדומות, במיוחד אלה של המזרח. ישנו קישור בין שני המסדרים גרם ברמת הסמלים. אחד הטקסים העתיקים של הבונים היה "טקס הקשת המלכותית", שבמהלכו היה על המועמד לקבלת דרגת הקשת המלכותית לשחזר באופן סמלי חפירה מתחת למקדש שלמה בירושלים – אותו מקדש שהטמפלרים הופקדו בעבר על שמירת הטריטוריה בה עמד ושנאמר כי חיפשו את אוצרותיו. על המועמד היה לאתר שני עמודים ומגילה. העמודים סימלו את יכין ובועז, עמודי מקדש שלמה. המגילה קיפלה בתוכה סודות של המסדר. גם לדרגות אחרות במסדר יש שמות העשויים לרמז על עבר טמפלרי: "נסיך ירושלים", "אביר המזרח" או "האביר קדוש" (Knight Kadosh, באותיות לטיניות).

 

בסקוטלנד עומדת על תילה עד היום הכנסייה בעיר רוסלין (Rosslyn Chapel), שהיא אחד המבנים הראשונים שבנו שם הבונים החופשיים. הכנסייה (שבה מתרחשת גם סצינת הסיום של עלילת רב המכר מאת דן בראון, "צופן דה וינצ'י") מלאה בסמלים של המסדר הזה. יש בה צלבי ורד (סמל מיסטי של אגודה שפעלה על בסיס קרונות דומים לאלה של הבונים החופשים ונקראה "הרוזנקרויצים"), יש בה נחשים מתפתלים לרוב (סמל פגאני עתיק לחוכמה), גילופי פרחים, שדים מקורננים ומלאך נופל – סמלים מאוד בלתי שגרתיים לכנסייה סקוטית בת תקופתה. בתוך הכנסייה מצויים ציורים שונים של צמחים ופרחים, שחלקם נראו אך ורק ביבשת אמריקה ומעולם לא היו ידועים באירופה. ציורים אלה נעשו באמצע המאה ה-‏14. ושוב: צמחים ופרחים אלה לא היו ידועים לסקוטים למעלה ממאה שנה לפני שיצא קולומבוס לדרכו. מה מקור הידע הזה?

אולי התשובה טמונה בהנרי סינקלייר (Sir Henry Sinclair), אציל סקוטי שעמד בראש קבוצה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי ב-‏1398. סר הנרי השתייך למשפחה ותיקה של נוסעים. הוא עצמו נלחם במסע צלב שהתנהל ב-‏1365 במטרה לכבוש את מצרים. לאחר מכן גם ערך מסע צליינות לארץ הקודש. אבל החלום האמיתי שפיעם בו היה משותף לו ולטמפלרים רבים אחרים: הרצון להקים ממלכה טמפלרית במקום חדש. וכך הגענו למסע של 1398. בקבוצה שבראשה עמד סינקלייר השתתפו, בין השאר, דודנו של סינקלייר, סר ג'יימס גאן (Sir James Gunn), קפטן אנטוניו זנו (Antonio Zeno) וכן 200 אבירים ונזירים וכתריסר כבשים. ככל הנראה נחתו בנובה סקושה (Nova Scotia) ובילו שם כמה חודשים. טקסט מהמאה ה-‏15 הקרוי "עלילות זנו" (The Zeno Narrative) מספר על מפגש של סינקלייר ואנשיו עם אינדיאנים משבט המיקמק, שתיארו את כלי השיט של הזרים כ"אי צף עם שלושה תרנים". המסע עצמו היה רצוף תלאות. מזג אוויר סוער הביא לטביעתן של חמש ספינות. לאחר מכן הפליגו דרומה, לאורך חופה המזרחי של היבשת, עד למדינת מסצ'וסטס של ימינו, שם חלה סר ג'יימס גאן, ולאחר זמן מה מת. הוא גם נקבר שם.

 

המשלחת שבה לסקוטלנד, אך למרבה ההפתעה רק מעטים גילו עניין בדיווחי אנשיה על הקורות אותם מעבר לים. מבין אלה התומכים בתיאוריה שלפיה סינקלייר הוא הוא המגלה הלבן האמיתי של אמריקה, יש הנאחזים בסלע שנמצא ליד ווסטפורד (Westford) שבמסצ'וסטס. על סלע זה התגלתה חריתה מסתורית של אביר בשריון, במגן ובחרב – כולם אופייניים למאה ה-‏14. אלה מסבירים כי זו ודאי חליפתו של סר ג'יימס גאן, שבה גם נקבר. ועדיין, יש להסתייג מקביעה של ממש לגבי ראשוניות הנוסעים הללו ביבשת אמריקה. אבל איש אינו יודע מה מקור החריתה על הסלע בווסטפורד ומי עשה אותה. ברור כי הסלע הזה מוכר וידוע לתושבי הסביבה עוד מראשית תקופת התיישבותם של האנגלים שם. אין כל הוכחה כי ציור זה נעשה קודם לתקופת קולומבוס.

 

אישוש נוסף לטענתם מוצאים תומכי תיאוריית סינקלייר בשרידי תותח חלוד שנימשו במאה שעברה מקרקעית מפרץ לואיברג (Louisbourg) באי קייפ ברטון (Cape Breton) שבנובה סקושה, קנדה. לדבריהם, התותח זוהה על ידי מומחים כתותח ונציאני מסוף המאה ה-‏14. אנטוניו זנו, מפקד הצי של סינקלייר, היה איש ונציה. למעשה, החיבור של עם סינקלייר היה בשל זהות אינטרסים. האחים ניקולו ואנטוניו זנו נשלחו על ידי מועצת העיר של ונציה לפתוח ערוצי מסחר ימיים חדשים עם הוויקינגים, עם האבירים הטווטונים ועם תושבי האיים באוקיינוס האטלנטי. ידוע כי ביקרו בגרינלנד ב-‏1393. ניקולו מת שנה לאחר מכן. אנטוניו נשאר בסקוטלנד והעמיד את כישוריו לרשות סר הנרי סינקלייר.

 

ראינו שאכן קיים קשר מסוים בין אמריקה לסקוטלנד: הכנסייה ברוסלין, המתארת צמחים המאפיינים אך ורק את העולם החדש. ובכן, האם נסע סינקלייר בעקבות מידע שקיבל מהבונים החופשיים או מהטמפלרים? נראה כי אם הגיע לכאן מישהו, הרי שהוא חזר לסקוטלנד כדי לדווח על תגליתו.

 

סיפור נוסף על גילוי אמריקה מיוחס לראשית המאה ה-‏15, אבל גם הוא מוטל בספק. האנגלים נהגו לדוג באותה תקופה לא הרחק מחופי ספרד. היחסים בין האנגלים והספרדים הצטננו באותה תקופה, עד כדי כך שספרד גירשה את הדייגים האנגליים מתחומה. ניתן היה לצפות כי תפוקת הדיג המובאת לאנגליה בשנים שלאחר מכן תרד בצורה משמעותית. אבל לא כך קרה. למעשה, כמות הדגה גדלה והלכה מדי שנה במהלך העשור שלאחר הגירוש. כשהשתפרו היחסים שוב, הציעה ספרד לאנגלים לשוב ולדוג בסמוך לחופיה. האנגלים הגיבו ב"לא, תודה" קריר, ולא שבו מעולם אל שדות הדגה הקודמים שלהם. ועדיין, כמות הדגה הוסיפה לעלות בהתמדה.

 

ברור כי האנגלים גילו שדות דיג עשירים במקום אחר, אבל היכן היו שדות אלה? שאלה זו לא נפתרה. הדבר נשמר בסוד. כל הידוע לנו הוא כי שדות אלה שכנו ממערב לאנגליה. ניופאונדלנד נמצאת מערבה לאנגליה, וידועה כאחד מאזורי הדיג הטובים ביותר בעולם. שנים לאחר מכן, כשקולומבוס בישר לאירופה על הארץ החדשה שגילה, הייתה אנגליה המדינה היחידה באירופה שסירבה להתרגש מהחדשות. ייתכן שאדישות זו נבעה מקוצר הראות של הממשלה הבריטית באותן שנים, אבל ייתכן גם שהבריטים התנהגו כך משום שכבר הייתה להם היכרות מוקדמת עם יבשת אמריקה לפחות דור או שניים קודם לכן. או שלא. שוב, בסיפור זה העובדות קלושות מאוד, ולא ברור כמה אמת יש מאחוריו. ואולם, סיפור זה מעלה את השאלה מדוע רבים כל כך הסיפורים דווקא על הקשר בין בריטניה לבין העולם החדש. אנגלים, וולשים, סקוטים, אירים – על כולם נפוצו, בזמנים כאלה ואחרים, סיפורים שהגיעו אל יבשת חדשה במערב. אם אפילו חלק מסיפורים אלה נכון, הרי שבית המלוכה היה חייב, לפחות, לדעת על כך.

 

במרץ 2002 פורסמה תיאוריה נוספת בדבר מבקרים פרה-קולומביאניים ביבשת אמריקה. מומחה אנגלי לניווט בשם גאווין מנזיס (Gavin Menzies) ניתח, באמצעות תוכנת מחשב, מסע מתועד שערך אדמירל סיני בשם ז'נג הה (Zheng He) בראשית המאה ה-‏15. ז'נג הה נשלח על ידי קיסר סין, בראשות צי שכלל למעלה ממאה אוניות חמושות ועליהן אוצרות אדירים, כשכיוון הפלגתו הוא המזרח התיכון וכן אזורים מסוימים במזרח אסיה. מסע זה נערך בין ראשית 1421 לסוף 1423. על כך אין חולקים. מנזיס פיתח תיאוריה לפיה המשיכו ז'נג ואנשיו לדרום אמריקה ואף סיירו באזור הקריביים ובים קורטז והגיעו לקליפורניה. למעשה, התיאוריה מורכבת בהרבה וראוי להקדיש לה תיאור קצר.

 

מנזיס סבור כי מפותיו של קולומבוס, כמו גם מפות אחרות ששימשו נוסעים אירופיים במהלך המאה ה-‏15 ולאחריה, התבססו על תרשימים שביצעו הסינים. לדבריו, הסינים ניווטו את דרכם על פי הכוכבים, ומאחר שמיקומם השתנה עם השנים, הוא החליט לשחזר את מפת השמיים בתקופה בה יצא ז'נג למסעו. לאחר השחזור, שרטט מחדש את מסלולו המשוער של ז'נג כפי שנווט על פי התרשים החדש. הקווים הובילו אותו לאיי דיספשן (Deception Islands), לא הרחק מחופי דרום אמריקה.

 

המסע המתואר הוא כנראה אחד הפרויקטים השאפתניים ביותר שניסתה מדינה כלשהי להוציא אל הפועל אי פעם. הצי יצא לדרכו כחטיבה אחת, שט לאורך חופי סין והודו, עגן בכלכותה, ומשם המשיך, דרך האוקיינוס ההודי, לחופי מזרח אפריקה. חלק ממנו, בראשותו של ז'או מן (Zhou Man), הצליח להקיף את כף התקווה הטובה (ועדות לכך מוצא מנזיס בכתביו של ההרפתקן האיטלקי פרה מאורו Fra Mauro), חזר ופנה צפונה במעלה החוף המערבי של אפריקה, ובאזור כף ורדה פנה מערבה, חצה את האוקיינוס האטלנטי והגיע לחופיה המזרחיים של יבשת דרום אמריקה. משם נע הצי דרומה לאורך החוף, כשהוא מתחבט קשות בבעיות ניווט שנבעו מאי-היכרות עם גרמי השמיים של חצי הכדור הדרומי. לאחר מכן עבר את מצרי מגלן וליד ארץ האש הקיף את הקצה הדרומי של אמריקה ופנה צפונה, לאורך חופה המערבי. באזור שבו נמצאת אקוודור של היום פנה מערבה, חצה את האוקיינוס השקט, הגיע לאוקיאניה וסייר בחופי אוסטרליה וניו זילנד. אחר כך יצא שוב מזרחה, חצה את האוקיינוס השקט, הגיע לחופי מערב ארצות הברית של ימינו, פנה דרומה לאורך החוף ובערך בנקודה שבה יצא מערבה בפעם הראשונה, פנה שוב לאותו כיוון, הגיע לאיי התבלין שבדרום-מזרח אסיה, ומשם הצליח לשוב לסין.

 

חלק אחר של המשלחת, בראשות הונג באו (Hong Bao), נפרד מציו של ז'או מן בארץ האש ופנה דרומה, תוך שהוא נוגע באיי שטלנד הדרומיים, לא הרחק מאנטארקטיקה. בשל קשיי הניווט יצא שוב צפונה ומשם פנה מזרחה, תוך כדי שהוא חולף על פני קווי הרוחב של הקוטב הדרומי וחוצה את האוקיינוס השקט, עד לקצה הדרומי-מערבי של אוסטרליה. משם פנה הונג באו צפונה, חצה את הארכיפלג של אינדונזיה והגיע לסין. חלק שלישי של המשלחת המקורית, בראשות ז'או וון (Zhou Wen), התפצל מהצי העיקרי בכף ורדה וחצה את האוקיינוס האטלנטי בקו ישר מערבה (אם כי בקו רוחב צפוני מאלה של שני קודמיו), הגיע לים הקריבי ומשם פנה צפונה וסייר לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית וקנדה. וון הצפין עד לאזור הארקטי, הגיע לגרינלנד, חתר צפונה ממנה והשלים את הקפתה. לאחר מכן הגיע לאיסלנד, ומשם פנה צפונה ומזרחה והפליג באוקיינוס הארקטי, מצפון לאזור הבלטי ולרוסיה של ימינו, חצה את צפון אסיה ופנה דרומה, לאורך קו החוף המזרחי שלה, תוך שהוא חולף על פני איי יפן, בואכה סין.

 

חלק רביעי, בפיקודו של יאנג קינג (Yang Qing), השלים מסע "צנוע" בהרבה: הוא חצה את האוקיינוס ההודי באזימוט חד לכיוון דרום-מזרח, הגיע אל קרבת כף התקווה הטובה, אך לא הקיף אותה אלא שב ופנה צפונה, לאורך חוף אפריקה המזרחית. אחר כך המשיך צפונה, עבר לאורך חופי תימן, הגיע אל מצרי הורמוז, ומשם חזר אל חופי הודו, והפליג לאורכם עד שהגיע לנמל הבית שלו בסין.

 

מנזיס הציג את התיאוריה שלו בפני החברה הגיאוגרפית המלכותית בלונדון. הוא טען כי עד כה לא ניתן שום הסבר לעובדה שלנוסעים האירופים היו מפות שהראו, פחות או יותר, את מיקומה של יבשת לא נודעת. לדבריו, בידי הפורטוגלים הייתה כבר ב-‏1428 מפה סודית שכללה את אוסטרליה (שהאדם הלבן הגיע אליה רק בראשית המאה ה-‏17), דרום אמריקה וכף התקווה הטובה שבקצה הדרומי של יבשת אפריקה (שהפורטוגלים לא הפליגו סביבו עד סוף המאה ה-‏15). הוא גם טען כי הנוסע האיטלקי ניקולו דה קונטי (Nicolo Da Conti), שכנראה הפליג עם ז'נג הה, הוא האיש שהעביר את תרשימי המפות ששרטטו הסינים לידי הפורטוגלים.

 

טיעוניו של מנזיס נתקלו בהתנגדות חזקה. התיעוד לגבי מסעו של ז'נג מראה כי הצי הסיני הפליג לאזור מלזיה, הודו, המזרח התיכון ואפריקה. במהלך המסע הזה שבה ז'נג מלך מסרי לנקה וניהל כמה קרבות לאורך חופי אפריקה. הצי שלו היה מצויד בטכנולוגיה המתקדמת ביותר באותם זמנים. ואולם, טוענים מתנגדי מנזיס, אין כל הוכחות כי הצי של ז'נג הפליג רחוק יותר מחופי אפריקה. ג'יליאן האצ'ינסון (Gillian Hutchinson), אוצרת ההיסטוריה של המיפוי במוזיאון הימי הלאומי, טענה כי מנזיס אינו מפריד בין הוכחות בדוקות לבין משאלות לב.

 

כיום נבדקת ברצינות טענה שלפיה לא ספרד אלא פורטוגל היא זו שהנחיתה ראשונה את אנשיה ביבשת אמריקה. קיימים פרסומים התומכים בסברה כי כבר כ-‏150 שנה לפני כן, בסביבות שנת 1341, גילה אותה הנווט סנצ'ו ברנדאו (Sancho Brandão), שתואר באיגרת לאפונסו הרביעי מלך פורטוגל. מטענה זו משתמע כי חלוקת העולם בין הפורטוגלים לספרדים בחוזה טורדסיאס (1494), אשר השאירה את מזרח ברזיל בצד הפורטוגלי למרות הכוונה המוצהרת להעניק את כל אמריקה לספרד, לא הייתה מקרית, אלא נבעה ממניפולציה פורטוגלית מכוונת שהתבססה על גילוי מוקדם וסודי זה. בנוסף, יש המאמינים כי משלחת בראשות דוארטו פצ'קו פריירה (Duarte Pacheco Pereira) שיצאה בפקודת מנואל הראשון מלך מפורטוגל, הגיעה כבר ב-‏1498 (שנתיים לפני קברל) למרניאו (Maranhão), בחוף הצפון-מזרחי של ברזיל.

 

נוכחות פורטוגלית מוקדמת ביבשת אמריקה היא הציר שעליו סובבת תזה אחרת, אותה הציג מנואל לוסיאנו דה סילבה (Manuel Luciano Da Silva), רופא ממוצא פורטוגלי, תושב רוד איילנד. דה סילבה סבור כי אזרחים פורטוגליים נחתו באמריקה ב-‏22 באוגוסט 1424, 68 שנים לפני קולומבוס. בבסיס התיאוריה שלו עומדת מפה לניווט ימי ששרטט זואנה פיציגאנו (Zuane Pizzigano) באותה שנה עצמה. המפה, השמורה כיום באוניברסיטת מינסוטה, מציינת בין היתר כמה מקומות בחוף המזרחי של קנדה (האי ניופאונדלנד ואי הנסיך אדוארד, וחצי האי נובה סקושה), כמו גם מראה את מיקומם של מספר איים בים הקריבי. כמו כן, ניתן לזהות בה כמה מקומות נוספים ביבשת אמריקה. הוכחה נוספת שהציג דה סילבה היא אבן דייטון (Dighton Rock), שנתגלתה בשפך נהר טונטון (Taunton) שבמסצ'וסטס. פרופ' אדמונד דלאבארה (Edmund Delabarre) מאוניברסיטת בראון שברוד איילנד, זיהה ב-‏1918 סימנים רבים החקוקים באבן, שמשקלה 40 טון. על האבן חקוקים, בין השאר, שמות כמיגל קורטה ריאל (Miguel Corte Real), התאריך 1511 וכן כמה סמלים פורטוגליים ונוצריים.

 

השם קורטה ריאל אינו בלתי מוכר בפורטוגל. בתקופה בה אנו עוסקים עתה באה עיקר הדחיפה לימאות הפורטוגלית מצידו של הנסיך אנריקה, שכונה, על שום פועלו, "הנווט". בראשית המאה ה-‏15 קיבל הנסיך אנריקה מידי דודו, אריק מלך דנמרק, מפה של צפון אירופה שצייר הקרטוגרף קלאודיוס קלאווס (Claudius Clavus). מפה זו דחפה את אנריקה לתכנן משלחת שתפליג לכיוון צפון-מערב ותחפש שם ארצות בלתי ידועות. ב-‏1473 (הרבה לאחר מותו של אנריקה) הפליגה משלחת כזו מאיסלנד. יש המשערים כי ז'ואאו קורטה ריאל (Joao Corte Real), אביו של מיגל ששמו נמצא חקוק על אבן דייטון, השתתף בהפלגה הזו. כששבה המשלחת, קיבל קורטה ריאל מידי מלך פורטוגל את התואר מושל טרסיירה (Terceira), אחד מהאיים האזוריים, בתמורה על כך שגילה את "ארץ הדיג" (כמעט בוודאות הכוונה לניופאונדלנד).

בשנת 1500 הלכו בניו של קורטה ריאל, מיגל וגספאר, בעקבותיו. האחים, שהיו מכרים קרובים של כריסטופר קולומבוס, סיירו בצפון יבשת אמריקה. גספאר קורטה ריאל ערך מסעות צפון מערבה בשנים 1500 ו-‏1501. בין השאר, ביקר בגרינלנד, בניופאונדלנד ובנובה סקושה. במסעו האחרון אבדו עקבותיו. אחיו הבכור, מיגל, יצא בראש משלחת חיפוש שנה לאחר מכן, אבל גם על גורלו לא נודע דבר. מנואל מלך פורטוגל שיגר משלחת נוספת, במטרה למצוא את שני האחים, אך זו נכשלה. בשלב זה, הפסיקה פורטוגל לעשות מאמצים לסייר באזור. ניופאונדלנד נחשבה במשך זמן רב לטריטוריה המצויה בשליטת פורטוגל. האחים קורטה ריאל נשכחו מלב ההיסטוריונים, לפחות עד שהתגלתה אבן דייטון. התאריך המופיע עליה, 1511, מעיד כי מיגל קורטה ריאל הצליח לשרוד לפחות עשר שנים נוספות בין האינדיאנים.

יש המביאים מפות עתיקות שנתגלו המהלך מאות השנים האחרונות כעדות לכך שהידע בדבר קיומה המדויק של יבשת אמריקה היה קיים עוד הרבה לפני עידן קולומבוס. בספרו "Maps of the Ancient Sea Kings" מספר צ'ארלס ה. האפגוד (Charles H. Hapgood) על מפת פירי ראיס (Piri Reis) ששורטטה ב-‏1513 ונקראה על שם האדמירל העות'מאני שהורה על הכנתה. מפה זו, כך מתברר, מראה את קווי האורך והרוחב המדויקים של חופי אפריקה ואירופה ומכאן עולה שמי ששרטט אותה ידע את קו האורך המדויק העובר לאורך אפריקה, האוקיינוס האטלנטי וברזיל. במפה זו יש שרטוט מדויק של חופי דרום אמריקה עד שפך האמזונס, מתאר של חצי האי יוקטן (Yucatan) שבמקסיקו, ואפילו חלק מחופיה של יבשת אנטארקטיקה – שלא התגלתה, לפחות בתקופה המודרנית, אלא רק ב-‏1818.

 

מפה אחרת שורטטה על ידי אורונטס פינאוס (Orontes Finaeus) בשנת 1531. מפה זו נותנת תיאור מדויק למדי של אנטארקטיקה, ונראה כי בתקופה בה נעשתה לא היו חופי היבשת מכוסים קרח. מפה זו דומה להפליא למפות המודרניות של היבשת הדרומית הקפואה. מפה נוספת שרטט הקרטוגרף המוסלמי חאג'י אחמד (Hadji Ahmed) ב-‏1559. האפגוד אומר כי השרטוט של קווי המתאר של צפון ודרום אמריקה דומים באופן מפתיע לאלה שצוירו במפות רק שתי מאות לאחר מכן, ועל כן ייתכן שהיה ברשותו של אותו קרטוגרף מידע קודם על היבשת.

 

אגב, גם על תאריך המסע אין כיום הסכמה. תיאוריה שפרסם אלסנדרו באוסאני (Alessandri Bausani), ראש החוג ללימודים אסלאמיים באוניברסיטת ונציה, טוענת כי קולומבוס גילה את אמריקה שבע שנים קודם לתאריך שבו – כך מקובל לחשוב – הוא עלה על חופיה לראשונה. באוסאני מסתמך אף הוא על מפת פירי ראיס, ובמיוחד על הטקסט הכתוב עליה, שבו נאמר כי "חופים אלה נתגלו בשנת 890 לעידן הערבי על ידי כופר מגנואה ושמו קולומבוס". באוסאני מספר כי כיתוב זה התגלה על ידי סופר והיסטוריון בשם רוג'רו מארינו (Ruggero Marino). מארינו חישב ומצא ששנת 890 להיג'רה היא 1485/6 לספירת הנוצרים. מארינו מסתמך, לדבריו, גם על הכיתוב המצוי על מצבת קברו של האפיפיור אינוצנטיוס השמיני. לפי כיתוב זה, מיוחסת לאינוצנטיוס "תהילת גילויו של העולם החדש" (או בלטינית: Novi orbis suo aevo inventi Gloria). 

אינוצנטיוס מת ב-‏25 ביולי 1492, כשבוע לפני שהפליג קולומבוס למסעו מספרד, ו-‏82 יום לפני שגילו אנשי השייטת שלו יבשה כלשהי בעולם החדש. מארינו סבור כי אינוצנטיוס שיגר את קולומבוס למסעו כדי שזה יגלה מקורות חדשים של זהב. בזהב החדש תכנן אינוצנטיוס לממן מסע צלב חדש נגד המוסלמים. אלא שמכיוון שמת בטרם עת, החליט יורשו, האפיפיור אלכסנדר השישי, לפעול אחרת. אלכסנדר היה בן למשפחת בורג'ה (Borgia) הנודעת, שמוצאה מספרד, ועל כן החליט להעביר לארץ מולדתו את תהילת הגילוי. מארינו אף טוען כי גילה מכתב ישן משנת 1851, שבו רומז האפיפיור דאז, פיוס התשיעי, כי גילוי אמריקה על ידי קולומבוס התבצע ביוזמת הכס הקדוש. לפי תיאוריה זו לא היה מסעו של קולומבוס ב-‏1492 אלא מסע שיבה לספרד גרידא. הייתכן, אפוא, כי קולומבוס ואנשיו שהו שבע שנים במסעותיהם טרם ששבו לאירופה וסיפרו על תגליתם?

ובכל זאת, נשוב ונחזור על העובדות שלגביהן יש הסכמה כמעט מוחלטת. ב-‏1492 הפליג כריסטופר קולומבוס, ועמו צי קטן של שלוש ספינות, מערבה. קולומבוס, כזכור, רצה להגיע לסין ולהודו, וסבר כי יגיע אל המזרח אם יפליג מערבה. על אף שערך ארבעה מסעות אל העולם החדש שגילה במקרה, לא הודה מעולם שלא ליבשת אסיה הגיע. הוא אף לא הגיע מימיו אל חלקה הצפוני של היבשת, אלא נדד עם ספינותיו בין האיים השונים שבאזור הים הקריבי, תוך שהוא סבור שאיים אלה מצויים בסביבתה המשוערת של הודו. מעניין שקולומבוס, במקור יליד גנואה שבאיטליה, היה מאותו מוצא כמו קפטן אנטוניו זנו, וברור הוא ששמע סיפורים רבים על "הארץ שבמערב". מעניין גם שמסעו של קולומבוס החל בעיר הספרדית פאלוס – אותה עיר שממנה יצאו חשחש איבן סיד איבן אסוואד ואיבן פארוק אל המסעות בהם גילו, כך נטען, ארצות חדשות.

 

ואת השאר אנו כבר יודעים…

כתבות על יעדי טיול