אי הפסחא:
מעשה בעולם בזעיר אנפין
מאת: רונן רז
אי הפסחא זכור לי עוד מילדותי, כשנהגתי לצאת למסעות בעולם דרך הדפים הצבעוניים של "אנציקלופדיה תרבות". תמונות של ראשי ענק נאיביים, עומדים או שוכבים, איורים של אנשים שגוררים את הפסלים הכבדים בחבלים, במאמץ רב על פני גזעי עצים עגולים. וגם סיפור על מלחמת ארוכי האוזניים בקצרי האוזניים. זכור לי שמיששתי את תנוכי האוזניים שלי אז, והחלטתי שאני שייך לארוכי האוזניים.
תחום באיי הוואי בצפון,
(להגדלת המפה - לחצו על הפינה העליונה)
ברוכים הבאים לאי המיושב הנידח ביותר בעולם
אל אי הפסחא הגעתי עם חברת תעופה צ'יליאנית, חמש שעות מהבירה סנטיאגו דה צ'ילה ( Santiago de Chile ) לתוך האוקיינוס השקט (הפסיפיק). מן האוויר, כמו עוף דורס, מתמקד לו המטוס על נקודה זעירה בודדה בתוך אוקיינוס כחול אינסופי, ועט עליה לנחיתה. שדה תעופה קטן, עיירה קטנה (אך הגדולה ביותר באי) שהמקומיים קוראים לה הנגה רואה ( Hanga Roa ), עם קצת למעלה מ- 3,300 תושבים. אי אחד משולש שקדקודיו הרי געש כבויים וכל גודלו 160 קמ"ר – כמעט כמו ים כנרת שלנו.
אז מה שווה הטרחה הגדולה להגיע לקצה השני של העולם בשביל אי אחד קטן ומבודד, בתוך אוקיינוס נרחב שבו קיימים עשרות אלפי איים קטנטנים? מה המיוחד ב אי הפסחא (Isla de Pascua), ובכלל מאיפה השם המוזר הזה?
בתי מלון באי הפסחא
נופיו האופייניים של אי הפסחא (צילום: גילי חסקין)
מקור שמו של האי
אז לגבי השם זה פשוט למדי. בעידן התגליות היה נפוץ הנוהג לקרוא למקומות חדשים שנתגלו על שם זמן הגילוי. לדוגמה, ריו דה ז'ניירו נקראת בתרגום לעברית "הנהר של ינואר", כי נתגלתה לפורטוגזים בינואר 1502, או האי סיינט וינסנט בקאריביים, שנתגלה לראשונה על ידי קולומבוס ב- 22 בינואר 1498 – יום חגיגות הקדוש בשם זה. אי הפסחא התגלה לעולם האירופאי במקרה על ידי הספן ההולנדי יעקב רוחבן ( Jakob Roggeveen ) וצי קטן של 3 אניות, בערב חג הפסחא בשנת 1722. אך כאשר יעקב והמלחים התקרבו אל האי הם ראו שמישהו כבר הגיע אליו לפניהם...
האירופאים הראשונים הגיעו לכאן בחג הפסחא (צילום: רונן רז)
תושביו המקוריים של האי ומוצאם
מה שהיה שונה ומיוחד באי הפסחא כבר במבט ראשון, בשונה מכל האיים שראה יעקב רוחבן עד אז, היו פסלי אבן של ראשי ענק שניצבו על במות ליד חוף הים, ועשרות אנשים שהתרוצצו ביניהם, הדליקו מדורות, וגילו עניין רב באורחים הלא קרואים. מאז, סומן האי המבודד הזה בידי סוחרים שחיפשו אוצרות, הרפתקנים, מיסיונרים ציידי נשמות, סוחרי עבדים שניסו לחטוף את ילידי המקום, ולבסוף – משלחות מחקר שהגיעו לנסות לשפוך אור על המסתורין של האי.
אי הפסחא הוא אכן אחד המקומות המבודדים ביותר בעולם. הוא נמצא כ- 3,600 ק"מ מערבית ל צ'ילה ביבשת דרום אמריקה שאליה הוא משויך מדינית, וכמעט אלפיים ק"מ מהאי הקרוב ביותר – האי פיטקרן ( Pitcairn ) – אף הוא אי מבודד, שתושביו היחידים (המונים כמה עשרות בלבד) הם צאצאיהם של המורדים על הספינה הבריטית "הבאונטי" – אירוע מפורסם בתולדות האוקיינוס הפסיפי. כבר זה מוליד מסתורין גדול על איך הגיעו התושבים הראשונים אל אי הפסחא, ומי הם בכלל.
כתבה על האי פיטקרן: היסטוריה שהפכה לאגדה קולנועית
אם כך – מי היו אותם תושבים? האם הם היו פולינזים כמו אנשי הוואי, טהיטי וניו זילנד, שהרחיקו הרבה מזרחה אל פאתי האוקיינוס הפסיפי, ואולי אינדיאנים מיבשת אמריקה שעלו על רפסודות ונסחפו אל איי האוקיינוס, כפי שטען וניסה להוכיח החוקר הנורווגי תור היירדאל ( Thor Heyerdahl ) במסעו המפורסם על הקונטיקי?
דווקא כאן יש לאנשי ראפה נוי ( Rapa Nui ) – שמו המקומי של אי הפסחא בשפה הפולינזית – מה לומר. המיתוס מספר על שתי סירות קאנו גדולות וארוכות שהופיעו מן הים הגדול ונחתו בחוף אנקנה ( Anakena ). הן באו מן האי היבה (שנמצא כנראה באיי המרקיז), ובראשם היה הוטו מאטואה ( Hotu Matu'a ) – המנהיג הגדול והאב הקדמון של בני האי. הוטו היה מלך חשוב באי מוצאו, שנאלץ לגלות ממולדתו (כנראה עקב אסון טבע או מאבקי כוח פנימיים שהוא הפסיד בהם). כדרך אבותיו הפולינזים, ולפניהם האסטרונזים, הוא עלה על סירות החתירה עם משפחתו ופמלייתו, כדי לחפש מקום חדש להתיישב בו. יחד איתם הם לקחו לדרך שתילים לטעת באדמתם החדשה, תרנגולות שיספקו להם בשר וביצים ואולי חיות משק נוספות. ממש כמו שהצטיידו נח ומשפחתו כשעלו לתיבה ושטו במבול.
זו היתה דרכם של הפולינזים מערש תרבותם. מקורם בטאיוואן והאיים סביב לה – עם של דייגים וחותרי סירות קאנו שגילו מיומנות רבה בבניית הסירות ובשימוש בהן על פני הימים, עד שנדמה היה שהאוקיינוס אינו גוף המפריד בין איים יבשתיים, אלא להיפך – האוקיינוס הוא מצע המחבר בין איים ומאפשר להם להגיע בבטחה לכל עבר.
כנראה שאלו צאצאיהם של תושבי האי המקוריים (צילום: גילי חסקין)
מסעות הפולינזים
לפני למעלה משלושת אלפים שנה יצאו הפולינזים למסעות ארוכים על פני שטיח האוקיינוס הפסיפי. עמדו לרשותם סירות קאנו, שהלכו והשתכללו עם השנים – מגזעי עצים חלולים אל סירות קאנו ארוכות, בנות עשרות מטרים, שנעו בכח זרועם של השייטים. נוספו להם מייצבים לשמור על איזון הסירות, ולעתים הם גם נעזרו במפרשים. וכך לאט ובבטחה הם הגיעו ויישבו את איי האוקיינוס הפסיפי. הדרך אותה עברו המתיישבים עברה מפיג'י (1,200 לפנה"ס) דרך טונגה (400 לפנה"ס), סמואה (200 לפנה"ס), לאיי מרקיז ו טהיטי (120 לפנה"ס). מתיישבים שיצאו מאיי מרקיז יישבו את אי הפסחא (400 לספירה). הוואי יושבה על ידי מהגרים מטהיטי (750 לספירה), וניו זילנד היתה מן האיים האחרונים שאליהם הגיעו הפולינזים, בסך הכל לפני אלף שנים. היום מדובר על כ- 3 מיליון איש שמתפרסים על פני האיים הפולינזיים והאוקיינוס הפסיפי בשטח כולל של 40 מיליון קמ"ר –משולש אדיר ממדים, שקדקודיו הם הוואי שבצפון, אי הפסחא שבדרום-מזרח וניו זילנד שבדרום-מערב.
כתבה על טהיטי - אי של פרחים אקזוטיים ולגונות כחולות
עושים דרכם בים וכובשים את האיים (צילום: גילי חסקין)
פסלי המוֹאַי – האובססיה לראשי הענק
יצאתי לסיורים ברחבי האי. מעבר לעיירה הנגה רואה אי הפסחא ריק מתושבים. מרחבים של גבעות חשופות מעצים, סלעים שחורים בולטים מהעשבייה שמכסה את הקרקע, לעתים מסודרים למבנים קטנים או גלי אבנים. פה ושם בולטים תלים געשיים כבויים. לאורך חוף הים במות עזובות של אבן ופסלי ראשים, מוֹאַי ( Moai ) בשפה המקומית, רובם נפולים על פניהם וחרוצים מכוחות הבלייה של גשם ורסס גלים. סך הכל נמנו יותר מ- 900 פסלים שנבנו באי הפסחא ומקורם אחד – המחצבה המרכזית ראנו רארקו ( Rano Raraku ), אתר מסתורי ומרתק. פסלי הענק מכסים את מדרונות הר הגעש, ומונחים בשלבים שונים של היווצרותם: תחילה כגילופים המתהווים מהסלע, משם לתנוחת עמידה, לשכיבה עם הפנים כלפי מטה על הארץ, ועד לעמידה מחדש על הפלטפורמה. אורכו של פסל אחד בלתי גמור הנקרא אל גיגנטה הוא כ- 22 מ'.
לאורך החופים מספר במות שהוקמו לכבוד המטיילים ומחזירות עטרה ליושנה. אכן המראה המרשים של אהו טונגריקי ( Ahu Tongariki ) עם 15 פסלים הניצבים בשורה מול גלי הים, מרגש ולבי מחסיר פעימה ומתחבר לילד המעיין באיורים של האנציקלופדיה מהילדות.
התושבים אכן השקיעו משאבים רבים בחציבת הפסלים, בגרירתם על פני גזעי עצים ולאורך קילומטרים רבים מן המחצבות אל חופי הים, בבניית במות אבן ובהרמת הפסלים על בסיסם. נראה שהם היו אובססיביים לגמרי לגבי הפסלים. במשך כמה מאות שנים נחצבו כמעט אלף פסלים על ידי כמה אלפי תושבים בני משפחה אחת, שחיו באי משולש שאורכו המירבי פחות מ- 25 ק"מ ורוחבו כמחצית ממספר זה.
שוב עולה השאלה המסתורית – למה? ואז עולה אצלי עוד שאלה מצמררת (ומסתבר שהיא מגיעה בשלב זה או אחר לכל מבקר שמגיע לכאן) להיכן כל זה נעלם? למה נותרו כל כך מעט תושבים, רובם היום בכלל צ'יליאנים, מדוע כל הפסלים הופלו, ולמה כל התרבות המיוחדת שנוצרה פה נפסקה?
כתבה על האגדות והמסתורין של אי הפסחא
סוגים שונים של פסלים, בכל רחבי האי (צילומים: גילי חסקין)
אי הפסחא כאלגוריה לעולם כולו
הצמרמורת שמתפשטת בכל גופי מתגברת כאשר עוד ועוד רמזים נאספים משמיעה, מקריאה, מצפייה. בשלב מסוים נפרד האי ל- 12 משפחות שונות ויריבות, ששטחיהן נפגשו במרכז ולכל משפחה היה נתח משולש עם בסיס רחב בחוף ים, כמו פרוסת עוגה. יש גם סברות ליותר או פחות משפחות, אבל אני נתפסתי למספר 12 בגלל ההקבלה ל- 12 שבטי ישראל שקיבלו את נחלתם. כל משפחה בנתה את במות הפסלים שלה – אם תרצו אלים, או דמות אבות המשפחה – לסגוד להם. המשפחות התחרו ביניהן על גודל הפסלים, איכותם והקישוטים שלהם: עיניים מאובסידיאן, מגבעות מטוף אדום ועוד. כשלא יכלו להתחרות ביופי ובטיב, החלו בגרימת נזק למתחרים וניסו להפיל את פסלי המשפחות היריבות.
ורמז נוסף צץ ועולה מן הנוף חסר העצים: להיכן נעלמו יערות האי? הרי פעם היה פה עץ לבניית סירות קאנו, לבישול, לחימום בימות החורף הקרים, והכל נעלם בעשן המדורות. האם ייתכן שהתושבים, שהיו עסוקים כעת ביריבות ובמלחמות של כבוד, הזניחו את השמירה על המשאבים בביתם הקטן והדל, וכילו את העץ ששימש אותם? עד כדי כך שלא נותרו להם עצים להכנת סירות קאנו, וכבר לא יכלו לצאת לדוג במים העמוקים, וגם לא להגר לאיים חדשים כאשר פרתה ורבתה האוכלוסייה המקומית. לא קשה לנחש מה היה גורלם באחרית הימים.
זיעה קרה מכסה אותי כשאני חושב, האם אין סיפורו של האי הקטן הזה אלגוריה מחרידה על עולמנו הקט, שעוד ועוד בני אדם מכסים אותו ומשתמשים במשאביו המתדלדלים – חמצן, מים, אויר נקי, אנרגיה, יערות, וכן הלאה – מבלי לחשוב על העתיד?
מה ניתן ללמוד מההיסטוריה של תושבי אי הפסחא? (צילום: רונן רז)
ההגעה לאי המיושב הנידח ביותר בעולם
אין ספק, הביקור באי הפסחא, הקטן כמו כפתור זניח בסוף העולם, עם פסלים גדולים המציינים עושר רגעי ותחרות בלתי מבוקרת, הוא יותר מאשר גיחה מקרית אל אי אחד קטן בין רבבות איים באוקיינוס הפסיפי.
אז איך מגיעים אל סוף העולם הזה? יש מספר דרכים שמובילות לכאן, אך בכל מקרה מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע שמתמחה באזור הפסיפיק לפני קבלת החלטות. אפשר להגיע לאי עם טיולים מאורגנים, בהדרכה בעברית, כמו חברת אקו טיולי שטח המוציאה טיולים לאי הפסחא בשילוב עם טהיטי ואיי פולינזיה הצרפתית בהדרכתו של רז שרבליס, מומחה לתרבות הפסיפיק. חברת לאן צ'ילה טסה מספר פעמים בשבוע מסנטיאגו אל אי הפסחא. ויאכטות פרטיות המשייטות כדרך חיים באוקיינוס הפסיפי קובעות את האי על הג'י.פי.אס ובתום מסע ארוך ינחתו בסופו של דבר במקום מן המבודדים ביותר בעולם.
לא משנה איך תגיעו לכאן – העיקר שתעשו זאת (צילום: רונן רז)
מלון מומלץ באי הפסחא
מלון טאהא טאי (Taha Tai) ממוקם לא הרחק מהחוף, במרכז העיירה הנגה רואה ( Hanga Roa ), 5 דקות נסיעה משדה התעופה. עם בריכת שחיה וגן מטופח, זהו גן עדן קטן. הוא מציע חדרים הפונים לבריכה או לגן, בונגלוס עם מעט יותר פרטיות, מסעדה ובר.
טיול באי הפסחא הוא חוויה מעוררת מחשבה, מרתקת מבחינה היסטורית ומהנה, מלאת נופים בתוליים יפהפיים, ופסלי ענק המוסיפים את נופך המסתורין לתמונה. אם יש בכם תשוקה לגילוי ארצות ותרבויות, בקצוות הנידחים של העולם – אי הפסחא הוא המקום בשבילכם.
מידע נוסף
כתבות נוספות
אז מה שווה הטרחה הגדולה להגיע לקצה השני של העולם בשביל אי אחד קטן ומבודד, בתוך אוקיינוס נרחב שבו קיימים עשרות אלפי איים קטנטנים? מה המיוחד ב
בתי מלון באי הפסחא
נופיו האופייניים של אי הפסחא (צילום: גילי חסקין)
מקור שמו של האי
אז לגבי השם זה פשוט למדי. בעידן התגליות היה נפוץ הנוהג לקרוא למקומות חדשים שנתגלו על שם זמן הגילוי. לדוגמה, ריו דה ז'ניירו נקראת בתרגום לעברית "הנהר של ינואר", כי נתגלתה לפורטוגזים בינואר 1502, או האי סיינט וינסנט בקאריביים, שנתגלה לראשונה על ידי קולומבוס ב- 22 בינואר 1498 – יום חגיגות הקדוש בשם זה. אי הפסחא התגלה לעולם האירופאי במקרה על ידי הספן ההולנדי יעקב רוחבן ( Jakob Roggeveen ) וצי קטן של 3 אניות, בערב חג הפסחא בשנת 1722. אך כאשר יעקב והמלחים התקרבו אל האי הם ראו שמישהו כבר הגיע אליו לפניהם...
האירופאים הראשונים הגיעו לכאן בחג הפסחא (צילום: רונן רז)
תושביו המקוריים של האי ומוצאם
מה שהיה שונה ומיוחד באי הפסחא כבר במבט ראשון, בשונה מכל האיים שראה יעקב רוחבן עד אז, היו פסלי אבן של ראשי ענק שניצבו על במות ליד חוף הים, ועשרות אנשים שהתרוצצו ביניהם, הדליקו מדורות, וגילו עניין רב באורחים הלא קרואים. מאז, סומן האי המבודד הזה בידי סוחרים שחיפשו אוצרות, הרפתקנים, מיסיונרים ציידי נשמות, סוחרי עבדים שניסו לחטוף את ילידי המקום, ולבסוף – משלחות מחקר שהגיעו לנסות לשפוך אור על המסתורין של האי.
אי הפסחא הוא אכן אחד המקומות המבודדים ביותר בעולם. הוא נמצא כ- 3,600 ק"מ מערבית ל צ'ילה ביבשת דרום אמריקה שאליה הוא משויך מדינית, וכמעט אלפיים ק"מ מהאי הקרוב ביותר – האי פיטקרן ( Pitcairn ) – אף הוא אי מבודד, שתושביו היחידים (המונים כמה עשרות בלבד) הם צאצאיהם של המורדים על הספינה הבריטית "הבאונטי" – אירוע מפורסם בתולדות האוקיינוס הפסיפי. כבר זה מוליד מסתורין גדול על איך הגיעו התושבים הראשונים אל אי הפסחא, ומי הם בכלל.
כתבה על האי פיטקרן: היסטוריה שהפכה לאגדה קולנועית
אם כך – מי היו אותם תושבים? האם הם היו פולינזים כמו אנשי הוואי, טהיטי וניו זילנד, שהרחיקו הרבה מזרחה אל פאתי האוקיינוס הפסיפי, ואולי אינדיאנים מיבשת אמריקה שעלו על רפסודות ונסחפו אל איי האוקיינוס, כפי שטען וניסה להוכיח החוקר הנורווגי תור היירדאל ( Thor Heyerdahl ) במסעו המפורסם על הקונטיקי?
דווקא כאן יש לאנשי ראפה נוי ( Rapa Nui ) – שמו המקומי של אי הפסחא בשפה הפולינזית – מה לומר. המיתוס מספר על שתי סירות קאנו גדולות וארוכות שהופיעו מן הים הגדול ונחתו בחוף אנקנה ( Anakena ). הן באו מן האי היבה (שנמצא כנראה באיי המרקיז), ובראשם היה הוטו מאטואה ( Hotu Matu'a ) – המנהיג הגדול והאב הקדמון של בני האי. הוטו היה מלך חשוב באי מוצאו, שנאלץ לגלות ממולדתו (כנראה עקב אסון טבע או מאבקי כוח פנימיים שהוא הפסיד בהם). כדרך אבותיו הפולינזים, ולפניהם האסטרונזים, הוא עלה על סירות החתירה עם משפחתו ופמלייתו, כדי לחפש מקום חדש להתיישב בו. יחד איתם הם לקחו לדרך שתילים לטעת באדמתם החדשה, תרנגולות שיספקו להם בשר וביצים ואולי חיות משק נוספות. ממש כמו שהצטיידו נח ומשפחתו כשעלו לתיבה ושטו במבול.
זו היתה דרכם של הפולינזים מערש תרבותם. מקורם בטאיוואן והאיים סביב לה – עם של דייגים וחותרי סירות קאנו שגילו מיומנות רבה בבניית הסירות ובשימוש בהן על פני הימים, עד שנדמה היה שהאוקיינוס אינו גוף המפריד בין איים יבשתיים, אלא להיפך – האוקיינוס הוא מצע המחבר בין איים ומאפשר להם להגיע בבטחה לכל עבר.
כנראה שאלו צאצאיהם של תושבי האי המקוריים (צילום: גילי חסקין)
מסעות הפולינזים
לפני למעלה משלושת אלפים שנה יצאו הפולינזים למסעות ארוכים על פני שטיח האוקיינוס הפסיפי. עמדו לרשותם סירות קאנו, שהלכו והשתכללו עם השנים – מגזעי עצים חלולים אל סירות קאנו ארוכות, בנות עשרות מטרים, שנעו בכח זרועם של השייטים. נוספו להם מייצבים לשמור על איזון הסירות, ולעתים הם גם נעזרו במפרשים. וכך לאט ובבטחה הם הגיעו ויישבו את איי האוקיינוס הפסיפי. הדרך אותה עברו המתיישבים עברה מפיג'י (1,200 לפנה"ס) דרך טונגה (400 לפנה"ס), סמואה (200 לפנה"ס), לאיי מרקיז ו טהיטי (120 לפנה"ס). מתיישבים שיצאו מאיי מרקיז יישבו את אי הפסחא (400 לספירה). הוואי יושבה על ידי מהגרים מטהיטי (750 לספירה), וניו זילנד היתה מן האיים האחרונים שאליהם הגיעו הפולינזים, בסך הכל לפני אלף שנים. היום מדובר על כ- 3 מיליון איש שמתפרסים על פני האיים הפולינזיים והאוקיינוס הפסיפי בשטח כולל של 40 מיליון קמ"ר –משולש אדיר ממדים, שקדקודיו הם הוואי שבצפון, אי הפסחא שבדרום-מזרח וניו זילנד שבדרום-מערב.
כתבה על טהיטי - אי של פרחים אקזוטיים ולגונות כחולות
עושים דרכם בים וכובשים את האיים (צילום: גילי חסקין)
פסלי המוֹאַי – האובססיה לראשי הענק
יצאתי לסיורים ברחבי האי. מעבר לעיירה הנגה רואה אי הפסחא ריק מתושבים. מרחבים של גבעות חשופות מעצים, סלעים שחורים בולטים מהעשבייה שמכסה את הקרקע, לעתים מסודרים למבנים קטנים או גלי אבנים. פה ושם בולטים תלים געשיים כבויים. לאורך חוף הים במות עזובות של אבן ופסלי ראשים, מוֹאַי ( Moai ) בשפה המקומית, רובם נפולים על פניהם וחרוצים מכוחות הבלייה של גשם ורסס גלים. סך הכל נמנו יותר מ- 900 פסלים שנבנו באי הפסחא ומקורם אחד – המחצבה המרכזית ראנו רארקו ( Rano Raraku ), אתר מסתורי ומרתק. פסלי הענק מכסים את מדרונות הר הגעש, ומונחים בשלבים שונים של היווצרותם: תחילה כגילופים המתהווים מהסלע, משם לתנוחת עמידה, לשכיבה עם הפנים כלפי מטה על הארץ, ועד לעמידה מחדש על הפלטפורמה. אורכו של פסל אחד בלתי גמור הנקרא אל גיגנטה הוא כ- 22 מ'.
לאורך החופים מספר במות שהוקמו לכבוד המטיילים ומחזירות עטרה ליושנה. אכן המראה המרשים של אהו טונגריקי ( Ahu Tongariki ) עם 15 פסלים הניצבים בשורה מול גלי הים, מרגש ולבי מחסיר פעימה ומתחבר לילד המעיין באיורים של האנציקלופדיה מהילדות.
התושבים אכן השקיעו משאבים רבים בחציבת הפסלים, בגרירתם על פני גזעי עצים ולאורך קילומטרים רבים מן המחצבות אל חופי הים, בבניית במות אבן ובהרמת הפסלים על בסיסם. נראה שהם היו אובססיביים לגמרי לגבי הפסלים. במשך כמה מאות שנים נחצבו כמעט אלף פסלים על ידי כמה אלפי תושבים בני משפחה אחת, שחיו באי משולש שאורכו המירבי פחות מ- 25 ק"מ ורוחבו כמחצית ממספר זה.
שוב עולה השאלה המסתורית – למה? ואז עולה אצלי עוד שאלה מצמררת (ומסתבר שהיא מגיעה בשלב זה או אחר לכל מבקר שמגיע לכאן) להיכן כל זה נעלם? למה נותרו כל כך מעט תושבים, רובם היום בכלל צ'יליאנים, מדוע כל הפסלים הופלו, ולמה כל התרבות המיוחדת שנוצרה פה נפסקה?
כתבה על האגדות והמסתורין של אי הפסחא
סוגים שונים של פסלים, בכל רחבי האי (צילומים: גילי חסקין)
אי הפסחא כאלגוריה לעולם כולו
הצמרמורת שמתפשטת בכל גופי מתגברת כאשר עוד ועוד רמזים נאספים משמיעה, מקריאה, מצפייה. בשלב מסוים נפרד האי ל- 12 משפחות שונות ויריבות, ששטחיהן נפגשו במרכז ולכל משפחה היה נתח משולש עם בסיס רחב בחוף ים, כמו פרוסת עוגה. יש גם סברות ליותר או פחות משפחות, אבל אני נתפסתי למספר 12 בגלל ההקבלה ל- 12 שבטי ישראל שקיבלו את נחלתם. כל משפחה בנתה את במות הפסלים שלה – אם תרצו אלים, או דמות אבות המשפחה – לסגוד להם. המשפחות התחרו ביניהן על גודל הפסלים, איכותם והקישוטים שלהם: עיניים מאובסידיאן, מגבעות מטוף אדום ועוד. כשלא יכלו להתחרות ביופי ובטיב, החלו בגרימת נזק למתחרים וניסו להפיל את פסלי המשפחות היריבות.
ורמז נוסף צץ ועולה מן הנוף חסר העצים: להיכן נעלמו יערות האי? הרי פעם היה פה עץ לבניית סירות קאנו, לבישול, לחימום בימות החורף הקרים, והכל נעלם בעשן המדורות. האם ייתכן שהתושבים, שהיו עסוקים כעת ביריבות ובמלחמות של כבוד, הזניחו את השמירה על המשאבים בביתם הקטן והדל, וכילו את העץ ששימש אותם? עד כדי כך שלא נותרו להם עצים להכנת סירות קאנו, וכבר לא יכלו לצאת לדוג במים העמוקים, וגם לא להגר לאיים חדשים כאשר פרתה ורבתה האוכלוסייה המקומית. לא קשה לנחש מה היה גורלם באחרית הימים.
זיעה קרה מכסה אותי כשאני חושב, האם אין סיפורו של האי הקטן הזה אלגוריה מחרידה על עולמנו הקט, שעוד ועוד בני אדם מכסים אותו ומשתמשים במשאביו המתדלדלים – חמצן, מים, אויר נקי, אנרגיה, יערות, וכן הלאה – מבלי לחשוב על העתיד?
מה ניתן ללמוד מההיסטוריה של תושבי אי הפסחא? (צילום: רונן רז)
ההגעה לאי המיושב הנידח ביותר בעולם
אין ספק, הביקור באי הפסחא, הקטן כמו כפתור זניח בסוף העולם, עם פסלים גדולים המציינים עושר רגעי ותחרות בלתי מבוקרת, הוא יותר מאשר גיחה מקרית אל אי אחד קטן בין רבבות איים באוקיינוס הפסיפי.
אז איך מגיעים אל סוף העולם הזה? יש מספר דרכים שמובילות לכאן, אך בכל מקרה מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע שמתמחה באזור הפסיפיק לפני קבלת החלטות. אפשר להגיע לאי עם טיולים מאורגנים, בהדרכה בעברית, כמו חברת אקו טיולי שטח המוציאה טיולים לאי הפסחא בשילוב עם טהיטי ואיי פולינזיה הצרפתית בהדרכתו של רז שרבליס, מומחה לתרבות הפסיפיק. חברת לאן צ'ילה טסה מספר פעמים בשבוע מסנטיאגו אל אי הפסחא. ויאכטות פרטיות המשייטות כדרך חיים באוקיינוס הפסיפי קובעות את האי על הג'י.פי.אס ובתום מסע ארוך ינחתו בסופו של דבר במקום מן המבודדים ביותר בעולם.
לא משנה איך תגיעו לכאן – העיקר שתעשו זאת (צילום: רונן רז)
מלון מומלץ באי הפסחא
מלון טאהא טאי (Taha Tai) ממוקם לא הרחק מהחוף, במרכז העיירה הנגה רואה ( Hanga Roa ), 5 דקות נסיעה משדה התעופה. עם בריכת שחיה וגן מטופח, זהו גן עדן קטן. הוא מציע חדרים הפונים לבריכה או לגן, בונגלוס עם מעט יותר פרטיות, מסעדה ובר.
טיול באי הפסחא הוא חוויה מעוררת מחשבה, מרתקת מבחינה היסטורית ומהנה, מלאת נופים בתוליים יפהפיים, ופסלי ענק המוסיפים את נופך המסתורין לתמונה. אם יש בכם תשוקה לגילוי ארצות ותרבויות, בקצוות הנידחים של העולם – אי הפסחא הוא המקום בשבילכם.
מידע נוסף
כתבות נוספות
האירופאים הראשונים הגיעו לכאן בחג הפסחא (צילום: רונן רז)
תושביו המקוריים של האי ומוצאם
כתבה על האי פיטקרן: היסטוריה שהפכה לאגדה קולנועית
כנראה שאלו צאצאיהם של תושבי האי המקוריים (צילום: גילי חסקין)
מסעות הפולינזים
לפני למעלה משלושת אלפים שנה יצאו הפולינזים למסעות ארוכים על פני שטיח האוקיינוס הפסיפי. עמדו לרשותם סירות קאנו, שהלכו והשתכללו עם השנים – מגזעי עצים חלולים אל סירות קאנו ארוכות, בנות עשרות מטרים, שנעו בכח זרועם של השייטים. נוספו להם מייצבים לשמור על איזון הסירות, ולעתים הם גם נעזרו במפרשים. וכך לאט ובבטחה הם הגיעו ויישבו את איי האוקיינוס הפסיפי. הדרך אותה עברו המתיישבים עברה מפיג'י (1,200 לפנה"ס) דרך טונגה (400 לפנה"ס), סמואה (200 לפנה"ס), לאיי מרקיז ו טהיטי (120 לפנה"ס). מתיישבים שיצאו מאיי מרקיז יישבו את אי הפסחא (400 לספירה). הוואי יושבה על ידי מהגרים מטהיטי (750 לספירה), וניו זילנד היתה מן האיים האחרונים שאליהם הגיעו הפולינזים, בסך הכל לפני אלף שנים. היום מדובר על כ- 3 מיליון איש שמתפרסים על פני האיים הפולינזיים והאוקיינוס הפסיפי בשטח כולל של 40 מיליון קמ"ר –משולש אדיר ממדים, שקדקודיו הם הוואי שבצפון, אי הפסחא שבדרום-מזרח וניו זילנד שבדרום-מערב.
כתבה על טהיטי - אי של פרחים אקזוטיים ולגונות כחולות
עושים דרכם בים וכובשים את האיים (צילום: גילי חסקין)
פסלי המוֹאַי – האובססיה לראשי הענק
יצאתי לסיורים ברחבי האי. מעבר לעיירה הנגה רואה אי הפסחא ריק מתושבים. מרחבים של גבעות חשופות מעצים, סלעים שחורים בולטים מהעשבייה שמכסה את הקרקע, לעתים מסודרים למבנים קטנים או גלי אבנים. פה ושם בולטים תלים געשיים כבויים. לאורך חוף הים במות עזובות של אבן ופסלי ראשים, מוֹאַי ( Moai ) בשפה המקומית, רובם נפולים על פניהם וחרוצים מכוחות הבלייה של גשם ורסס גלים. סך הכל נמנו יותר מ- 900 פסלים שנבנו באי הפסחא ומקורם אחד – המחצבה המרכזית ראנו רארקו ( Rano Raraku ), אתר מסתורי ומרתק. פסלי הענק מכסים את מדרונות הר הגעש, ומונחים בשלבים שונים של היווצרותם: תחילה כגילופים המתהווים מהסלע, משם לתנוחת עמידה, לשכיבה עם הפנים כלפי מטה על הארץ, ועד לעמידה מחדש על הפלטפורמה. אורכו של פסל אחד בלתי גמור הנקרא אל גיגנטה הוא כ- 22 מ'.
לאורך החופים מספר במות שהוקמו לכבוד המטיילים ומחזירות עטרה ליושנה. אכן המראה המרשים של אהו טונגריקי ( Ahu Tongariki ) עם 15 פסלים הניצבים בשורה מול גלי הים, מרגש ולבי מחסיר פעימה ומתחבר לילד המעיין באיורים של האנציקלופדיה מהילדות.
התושבים אכן השקיעו משאבים רבים בחציבת הפסלים, בגרירתם על פני גזעי עצים ולאורך קילומטרים רבים מן המחצבות אל חופי הים, בבניית במות אבן ובהרמת הפסלים על בסיסם. נראה שהם היו אובססיביים לגמרי לגבי הפסלים. במשך כמה מאות שנים נחצבו כמעט אלף פסלים על ידי כמה אלפי תושבים בני משפחה אחת, שחיו באי משולש שאורכו המירבי פחות מ- 25 ק"מ ורוחבו כמחצית ממספר זה.
שוב עולה השאלה המסתורית – למה? ואז עולה אצלי עוד שאלה מצמררת (ומסתבר שהיא מגיעה בשלב זה או אחר לכל מבקר שמגיע לכאן) להיכן כל זה נעלם? למה נותרו כל כך מעט תושבים, רובם היום בכלל צ'יליאנים, מדוע כל הפסלים הופלו, ולמה כל התרבות המיוחדת שנוצרה פה נפסקה?
כתבה על האגדות והמסתורין של אי הפסחא
סוגים שונים של פסלים, בכל רחבי האי (צילומים: גילי חסקין)
אי הפסחא כאלגוריה לעולם כולו
הצמרמורת שמתפשטת בכל גופי מתגברת כאשר עוד ועוד רמזים נאספים משמיעה, מקריאה, מצפייה. בשלב מסוים נפרד האי ל- 12 משפחות שונות ויריבות, ששטחיהן נפגשו במרכז ולכל משפחה היה נתח משולש עם בסיס רחב בחוף ים, כמו פרוסת עוגה. יש גם סברות ליותר או פחות משפחות, אבל אני נתפסתי למספר 12 בגלל ההקבלה ל- 12 שבטי ישראל שקיבלו את נחלתם. כל משפחה בנתה את במות הפסלים שלה – אם תרצו אלים, או דמות אבות המשפחה – לסגוד להם. המשפחות התחרו ביניהן על גודל הפסלים, איכותם והקישוטים שלהם: עיניים מאובסידיאן, מגבעות מטוף אדום ועוד. כשלא יכלו להתחרות ביופי ובטיב, החלו בגרימת נזק למתחרים וניסו להפיל את פסלי המשפחות היריבות.
ורמז נוסף צץ ועולה מן הנוף חסר העצים: להיכן נעלמו יערות האי? הרי פעם היה פה עץ לבניית סירות קאנו, לבישול, לחימום בימות החורף הקרים, והכל נעלם בעשן המדורות. האם ייתכן שהתושבים, שהיו עסוקים כעת ביריבות ובמלחמות של כבוד, הזניחו את השמירה על המשאבים בביתם הקטן והדל, וכילו את העץ ששימש אותם? עד כדי כך שלא נותרו להם עצים להכנת סירות קאנו, וכבר לא יכלו לצאת לדוג במים העמוקים, וגם לא להגר לאיים חדשים כאשר פרתה ורבתה האוכלוסייה המקומית. לא קשה לנחש מה היה גורלם באחרית הימים.
זיעה קרה מכסה אותי כשאני חושב, האם אין סיפורו של האי הקטן הזה אלגוריה מחרידה על עולמנו הקט, שעוד ועוד בני אדם מכסים אותו ומשתמשים במשאביו המתדלדלים – חמצן, מים, אויר נקי, אנרגיה, יערות, וכן הלאה – מבלי לחשוב על העתיד?
מה ניתן ללמוד מההיסטוריה של תושבי אי הפסחא? (צילום: רונן רז)
ההגעה לאי המיושב הנידח ביותר בעולם
אין ספק, הביקור באי הפסחא, הקטן כמו כפתור זניח בסוף העולם, עם פסלים גדולים המציינים עושר רגעי ותחרות בלתי מבוקרת, הוא יותר מאשר גיחה מקרית אל אי אחד קטן בין רבבות איים באוקיינוס הפסיפי.
אז איך מגיעים אל סוף העולם הזה? יש מספר דרכים שמובילות לכאן, אך בכל מקרה מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע שמתמחה באזור הפסיפיק לפני קבלת החלטות. אפשר להגיע לאי עם טיולים מאורגנים, בהדרכה בעברית, כמו חברת אקו טיולי שטח המוציאה טיולים לאי הפסחא בשילוב עם טהיטי ואיי פולינזיה הצרפתית בהדרכתו של רז שרבליס, מומחה לתרבות הפסיפיק. חברת לאן צ'ילה טסה מספר פעמים בשבוע מסנטיאגו אל אי הפסחא. ויאכטות פרטיות המשייטות כדרך חיים באוקיינוס הפסיפי קובעות את האי על הג'י.פי.אס ובתום מסע ארוך ינחתו בסופו של דבר במקום מן המבודדים ביותר בעולם.
לא משנה איך תגיעו לכאן – העיקר שתעשו זאת (צילום: רונן רז)
מלון מומלץ באי הפסחא
מלון טאהא טאי (Taha Tai) ממוקם לא הרחק מהחוף, במרכז העיירה הנגה רואה ( Hanga Roa ), 5 דקות נסיעה משדה התעופה. עם בריכת שחיה וגן מטופח, זהו גן עדן קטן. הוא מציע חדרים הפונים לבריכה או לגן, בונגלוס עם מעט יותר פרטיות, מסעדה ובר.
טיול באי הפסחא הוא חוויה מעוררת מחשבה, מרתקת מבחינה היסטורית ומהנה, מלאת נופים בתוליים יפהפיים, ופסלי ענק המוסיפים את נופך המסתורין לתמונה. אם יש בכם תשוקה לגילוי ארצות ותרבויות, בקצוות הנידחים של העולם – אי הפסחא הוא המקום בשבילכם.
מידע נוסף
כתבות נוספות
כתבה על טהיטי - אי של פרחים אקזוטיים ולגונות כחולות
עושים דרכם בים וכובשים את האיים (צילום: גילי חסקין)
פסלי המוֹאַי – האובססיה לראשי הענק
יצאתי לסיורים ברחבי האי. מעבר לעיירה הנגה רואה אי הפסחא ריק מתושבים. מרחבים של גבעות חשופות מעצים, סלעים שחורים בולטים מהעשבייה שמכסה את הקרקע, לעתים מסודרים למבנים קטנים או גלי אבנים. פה ושם בולטים תלים געשיים כבויים. לאורך חוף הים במות עזובות של אבן ופסלי ראשים, מוֹאַי ( Moai ) בשפה המקומית, רובם נפולים על פניהם וחרוצים מכוחות הבלייה של גשם ורסס גלים. סך הכל נמנו יותר מ- 900 פסלים שנבנו באי הפסחא ומקורם אחד – המחצבה המרכזית ראנו רארקו ( Rano Raraku ), אתר מסתורי ומרתק. פסלי הענק מכסים את מדרונות הר הגעש, ומונחים בשלבים שונים של היווצרותם: תחילה כגילופים המתהווים מהסלע, משם לתנוחת עמידה, לשכיבה עם הפנים כלפי מטה על הארץ, ועד לעמידה מחדש על הפלטפורמה. אורכו של פסל אחד בלתי גמור הנקרא אל גיגנטה הוא כ- 22 מ'.
לאורך החופים מספר במות שהוקמו לכבוד המטיילים ומחזירות עטרה ליושנה. אכן המראה המרשים של אהו טונגריקי ( Ahu Tongariki ) עם 15 פסלים הניצבים בשורה מול גלי הים, מרגש ולבי מחסיר פעימה ומתחבר לילד המעיין באיורים של האנציקלופדיה מהילדות.
התושבים אכן השקיעו משאבים רבים בחציבת הפסלים, בגרירתם על פני גזעי עצים ולאורך קילומטרים רבים מן המחצבות אל חופי הים, בבניית במות אבן ובהרמת הפסלים על בסיסם. נראה שהם היו אובססיביים לגמרי לגבי הפסלים. במשך כמה מאות שנים נחצבו כמעט אלף פסלים על ידי כמה אלפי תושבים בני משפחה אחת, שחיו באי משולש שאורכו המירבי פחות מ- 25 ק"מ ורוחבו כמחצית ממספר זה.
שוב עולה השאלה המסתורית – למה? ואז עולה אצלי עוד שאלה מצמררת (ומסתבר שהיא מגיעה בשלב זה או אחר לכל מבקר שמגיע לכאן) להיכן כל זה נעלם? למה נותרו כל כך מעט תושבים, רובם היום בכלל צ'יליאנים, מדוע כל הפסלים הופלו, ולמה כל התרבות המיוחדת שנוצרה פה נפסקה?
כתבה על האגדות והמסתורין של אי הפסחא
כתבה על האגדות והמסתורין של אי הפסחא
סוגים שונים של פסלים, בכל רחבי האי (צילומים: גילי חסקין)
מה ניתן ללמוד מההיסטוריה של תושבי אי הפסחא? (צילום: רונן רז)
ההגעה לאי המיושב הנידח ביותר בעולם
אין ספק, הביקור באי הפסחא, הקטן כמו כפתור זניח בסוף העולם, עם פסלים גדולים המציינים עושר רגעי ותחרות בלתי מבוקרת, הוא יותר מאשר גיחה מקרית אל אי אחד קטן בין רבבות איים באוקיינוס הפסיפי.
אז איך מגיעים אל סוף העולם הזה? יש מספר דרכים שמובילות לכאן, אך בכל מקרה מומלץ להתייעץ עם איש מקצוע שמתמחה באזור הפסיפיק לפני קבלת החלטות. אפשר להגיע לאי עם טיולים מאורגנים, בהדרכה בעברית, כמו חברת אקו טיולי שטח המוציאה טיולים לאי הפסחא בשילוב עם טהיטי ואיי פולינזיה הצרפתית בהדרכתו של רז שרבליס, מומחה לתרבות הפסיפיק. חברת לאן צ'ילה טסה מספר פעמים בשבוע מסנטיאגו אל אי הפסחא. ויאכטות פרטיות המשייטות כדרך חיים באוקיינוס הפסיפי קובעות את האי על הג'י.פי.אס ובתום מסע ארוך ינחתו בסופו של דבר במקום מן המבודדים ביותר בעולם.
לא משנה איך תגיעו לכאן – העיקר שתעשו זאת (צילום: רונן רז)
מלון מומלץ באי הפסחא
מלון טאהא טאי (Taha Tai) ממוקם לא הרחק מהחוף, במרכז העיירה הנגה רואה ( Hanga Roa ), 5 דקות נסיעה משדה התעופה. עם בריכת שחיה וגן מטופח, זהו גן עדן קטן. הוא מציע חדרים הפונים לבריכה או לגן, בונגלוס עם מעט יותר פרטיות, מסעדה ובר.
טיול באי הפסחא הוא חוויה מעוררת מחשבה, מרתקת מבחינה היסטורית ומהנה, מלאת נופים בתוליים יפהפיים, ופסלי ענק המוסיפים את נופך המסתורין לתמונה. אם יש בכם תשוקה לגילוי ארצות ותרבויות, בקצוות הנידחים של העולם – אי הפסחא הוא המקום בשבילכם.
מידע נוסף
כתבות נוספות
לא משנה איך תגיעו לכאן
מלון טאהא טאי (Taha Tai) ממוקם לא הרחק מהחוף, במרכז העיירה הנגה רואה ( Hanga Roa ), 5 דקות נסיעה משדה התעופה. עם בריכת שחיה וגן מטופח, זהו גן עדן קטן. הוא מציע חדרים הפונים לבריכה או לגן, בונגלוס עם מעט יותר פרטיות, מסעדה ובר.