.jpg)
איי הים הדרומי – חלק ג':
פיטקרן, היסטוריה שהפכה לאגדה קולנועית
מאת:
אנחנו מבלים על סיפונה של האונייה היפהפייה "קולומבוס", ויחד עם עוד 250 חברים למסע חורשים את מי האוקיינוס השקט בשייט מהעיר ולפראיסו בצ'ילה, מהלך 8,000 קילומטרים עד טהיטי. עברנו כבר מרחק רב, פוגשים בדרכנו רק איים בודדים. היום, לאחר 5,519 ק"מ של שייט באוקיינוס השקט, נגיע אל האי פיטקרן, הידוע בעולם כאי אליו נמלטו מורדי האונייה "באונטי".
יעדים בסדרת הכתבות על איי פולינזיה בים הדרומי
פרקי מסע זה בסדרת כתבות:
בעקבות רובינזון קרוזו
האגדות והמסתורין של אי הפסחא
פיטקרן, היסטוריה שהפכה לאגדה קולנועית (אתם כאן)
האי רייבאבאה, אל תזיז את הטיקי שלי
טהיטי אי של פרחים אקזוטיים ולגונות כחולות
פרסום גדול לאי פצפון
הסופר האמריקני ג'יימס נורמן הול (James Norman Hall) חשף לעולם את האי פיטקרן בספרו הידוע "המרד על הבאונטי", ותעשיית הסרטים תרמה מצידה לפרסום המעשה בכמה גרסאות קולנועיות, כששחקנים נפלאים כמו ארול פלין, צ'רלס לוטון וקלארק גייבל, מרלון ברנדו וטרוור הווארד, וכן אנטוני הופקינס ומל גיבסון ששיחקו בהן, הפכו את המקום לאגדה. הסיפור המרתק של המרד קיבל בשעתו הדים נרחבים באנגליה ו בעולם כולו, והביא לשינוי דרמטי בחוקי הים, שהיו עד אז דרקוניים למדי.
פיטקרן א האי היחיד המיושב מבין קבוצה של ארבעה איים הנושאת אותו שם. זהו אי פצפון, כולו 4.6 קמ"ר, המתנשא לגובה של 350 מטרים. נכון ליום ביקורנו, מתגוררים בו 61 תושבים הדוברים את השפה המקומית – ניב קריאולי המערב אנגלית עם השפה הטהיטית. הם מתפרנסים מחקלאות, דיג, מזכרות מקומיות שהם מוכרים לנוסעי הספינות המעטות הפוקדות את האי (אין באי נמל תעופה), מייצוא בולי דואר לאספנים וכן מייצוא דבש מעולה במיוחד ופירות אקזוטיים. האי סופח רשמית לאנגליה ב- 1831 וכיום הוא הטריטוריה הבריטית האחרונה באוקיינוס השקט.
קעקועים שהיו חלק מהתרבות העתיקה וחזרו לאופנה גם בפיטקרן (צילום: אוריאל ישיב)
.jpg)
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים »
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
אי המורדים
בשנת 1789 יצאה ספינת הוד מלכותה ה"באונטי" בדרכה הארוכה מאנגליה לטהיטי, שם העמיסו עליה שתילים של עץ הלחם שהיו אמורים לשמש מזון לעבדים האפריקנים באיי הים הקאריבי. הספינה העמוסה יצאה לדרכה מטהיטי, אבל לא הגיעה ליעדה. המלחים התקוממו נגד היחס האכזר של רב החובל, ובמרד שפרץ ב-20 באפריל בהנהגתו של כריסטיאן פלצ'ר ( Christian Fletcher ), השליכו המורדים הימה, בסירת הצלה, את הקפטן ויליאם בליי ואת אנשי הצוות שנשארו נאמנים לו, והפנו את הבאונטי חזרה לטהיטי.
למרבה הפלא, שרדו בליי ואנשיו את תלאות הים בסירת ההצלה, ולאחר 40 יום הגיעו לאי טימור באינדונזיה. משם חזרו לאנגליה ודיווחו על המרד. ספינת המורדים שבה כאמור לטהיטי. שישה עשר מורדים החליטו להישאר באי ומאוחר יותר הסגירו את עצמם לצי המלכותי. חלקם נשפטו ונתלו. תשעת הנותרים, עם שישה טהיטים ותריסר נשים, ובראשם מנהיג המרד פלצ'ר, נמלטו מטהיטי ונעלמו. שמונה עשרה שנים מאוחר יותר התגלו השורד האחרון מהמרד והטהיטים שעמו, על האי הזעיר פיטקרן שבדרום האוקיינוס השקט.
האי עצמו התגלה לראשונה ב-1606 על ידי ספינה פורטוגזית. הוא התגלה לבריטים ב- 1767, כאשר קצין צי צעיר בשם רוברט פיטקרן, ששירת על האונייה הבריטית "סוואלו" ( Swallow ), הבחין באי לא מסומן בלב האוקיינוס. רב החובל של האונייה כיבד את ג'ון פיטקרן, קצין צי ותיק ואביו של הקצין הצעיר, וקרא לאי על שמו, בנכסו אותו לאימפריה הבריטית. שם כבר היה לאי, אבל גלים ענקיים מנעו את העלייה אליו. גם רישומו במפות היה שגוי ב-3 מעלות, כך שמיקומו נקבע בטעות במרחק של 470 קילומטר מערבית למיקומו האמיתי.
למרות הטעות במפות ואולי במקרה, הצליחו המורדים שעל הבאונטי לגלות מחדש את האי. שלושה ימים שטו סביבו בטרם מצאו דרך לפרוץ את חומת הגלים המכים בסלעי החוף ולעגון במפרץ שנקרא מאז מפרץ באונטי. כדי למנוע את גילויה של הבאונטי על ידי ספינות אחרות, הם העלו אותה באש וכך גם מנעו מעצמם את הדרך חזרה אל העולם. האי הבודד, הלא מיושב, הפורה והחם, הפך לביתם, אבל כאילו הוטלה עליו קללה. עשר שנות מריבות על קרקע ועל נשים, רציחות, מחלות והתאבדויות, השאירו באי רק את המורד ג'ון אדמס ניצול יחיד מהקבוצה המקורית של המתיישבים ואיתו תשע נשים וכמה ילדים.
שמונה עשרה שנים עברו עד שהאי התגלה שוב, הפעם על ידי ספינת הלווייתנים האמריקנית "טופז", שאנשיה לא גילו כל עניין לטפל בקהילה הקטנה. עוד שש שנים עברו וסוף סוף הגיעו לאי ספינות הצי המלכותי הבריטי. מפקדיהן החליטו לחוס על אדמס, שבינתיים חווה הארה דתית, הפך לנוצרי שומר שבת קנאי ומשך אחריו את כל העדה. היום נחשב אדמס למייסד הקהילה והעיירה היחידה באי נקראת על שמו אדמסטאון (Adamstown) .
דניס כריסטיאן, מנהל הדואר וצאצא ישיר של אחד המורדים (צילום: אוריאל ישיב)
61 תושבים, ראש עיר ושני שוטרים
מסיפון האונייה "קולומבוס" אנחנו משקיפים אל האי הירוק, המתרומם לגובה של 350 מטרים. הוא נראה כמו סלע ענק וקשה להאמין שמתקיימים בו חיים. בכל זאת, כבר מרחוק אפשר להבחין בבתים נמוכים, רחבי ידיים, צבועים בצבעי פסטל, הבנויים על מורדות הגבעות, כמעט אחד על השני. מבחינים גם בצל עצים נמוכים וחורשות, מטעים ושדות מעובדים. ביישוב אדמסטאון יש הרבה בתים נטושים שבעליהם היגרו לניו זילנד, לאוסטרליה או אוסטרליה. את החשמל מספק לאי גנרטור הפועל שלוש שעות בבוקר וחמש שעות בערב. בשעה עשר בלילה הוא מפסיק את פעולתו והאי כולו הולך לישון.
כלי הרכב היחידים הם טרקטורונים, אופנועים וריקשות אופנוע. עיתון מקומי יוצא לאור אחת לחודש ושלוש פעמים בשנה מגיעה מניו זילנד אוניית אספקה לחודשים הקרובים: מזון, שתייה, קצת בגדים, קצת כלי בית ואלה נמכרים בחנות הכללית. את האי, הנחשב לדמוקרטיה הקטנה בעולם, מנהל ראש עיר ועימו שני שוטרים, מפקחת בריאות ופקיד דואר. החג החשוב בשנה הוא "יום הבאונטי" החל ב-23 בינואר. ביום הזה מתכנסים כ-ו-ל-ם ומעלים באש בובה בדמותו של רב החובל בליי... האי מוגן בחומת גלים זועפים וצוות האונייה מספר לנו שכבר שנתיים לא הצליחו לעלות אליו. אנחנו נכנסים ללחץ. אין לנו פרחים טריים למרוט את עלי הכותרת שלהם ואנחנו מסתפקים בטוטו "נרד / לא נרד" וצופים במתח בסירות הבאות לקראתנו מהאי ואמורות להעביר אותנו אליו מהאונייה. שעה ארוכה התנדנדו הסירות ליד האונייה ולא הצליחו להיקשר אליה. קברניט האונייה החליט לא לסכן את נוסעיו והפור נפל. "לא יורדים". הצוות מאוכזב עוד יותר מאיתנו וצעיר אנגלי, שהצטרף לשייט בעיקר בגלל חלום להגיע ל"פיטקרן", כמעט מזיל דמעה. קשה לכולנו לקבל את העובדה שהגענו עד לכאן ולא נצליח לעלות אל הסלע האגדי.
חצי מאוכלוסיית האי פיטקרן מתקרבת ל"קולומבוס " (צילום: אוריאל ישיב)
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים »
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
בזאר פיטקרן באונייה
"אם ההר לא יבוא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר". מכיוון החוף אנחנו רואים סירה גדולה ומלאת אדם, מתקרבת אל האונייה. הסירה התנדנדה ועוד איך, אבל נוסעיה הצליחו לזרוק פנימה ארגזים וסלים עמוסים סחורות ובעצמם קפצו במיומנות אל האונייה בעזרת חבלים, דרך פתח משני. הם ברכו אותנו ב-" Wut-a-way yorley " שבשפת פיטקרן פירושו "הי, ומה נשמע?", התמקמו באחד האולמות והקימו בו את "בזאר פיטקרן". שלושים איש עלו אל האונייה (מחצית מכלל תושבי האי), ואיתם מייקל וורן ( Michael Warren ) ראש העיר האנרגטי (ופדופיל מורשע*), מפקחת הבריאות, אחד משני השוטרים וגם מנהל הדואר, דניס כריסטיאן – צאצא ישיר של המורדים ונשותיהם הפולינזיות.
בשעות הבאות התנהל על האונייה מסחר ער בחולצות טי (20$ האחת!), חיטובי עץ (דגים, כוכבי ים, סירות), צנצנות דבש קטנות (6$ האחת, "אבל הדבש מעולה" אומרים לנו), גלויות, בולים, ספרים על פיטקרן בגרמנית ובאנגלית, מפיות, תכשיטי חרוזים, כובעי קש ועוד מזכרות. מנהל הדואר החתים לנו גלויה שאנחנו שולחים ארצה אל אספן הבולים של המשפחה, כשהוא מבטיח לנו שהיא תגיע ליעדה בעוד 3-4 חודשים דרך ניו זילנד. המקומיים כולם ידידותיים להפליא, משוחחים אתנו בלבביות ומספרים כל אחד את סיפורו האישי. לפחות כל אלה ששוחחנו אתם נולדו באי ואם עזבו אותו בשלב כל שהוא של חייהם – שבו אליו ואל החיים המוזרים שהם מנהלים בו. כששאלנו את מנהל הדואר מה עושים בערבים, סיפר שלעתים קרובות נפגשים בפאב המקומי לבירה או קפה ומשוחחים.
הסירות הביאו מהאי גם מטען בננות, סרטנים חיים (אותם אכלנו לתיאבון עוד באותו ערב) ושלושה דגי טונה ענקים, אותם החליפו תמורת מזרנים מהאונייה (סחר חליפין מודרני). היום המעניין הזה לא מחה את האכזבה הגדולה, אבל עם החלטות רב החובל לא מתווכחים (למרות שזהו אי של מורדים...). כשחזרו המקומיים אל הסירה הגדולה שלהם ואל האי, יכולנו רק לעמוד על הסיפון, לצפות בסלע הציורי ולהרהר בהיסטוריה המיוחדת שלו ובחיי 61 התושבים של האי הנידח והיפה הזה.
_________
* זה למעלה ממאתיים שנה שהאוכלוסייה באי ממשיכה מסורת של התעללות מינית בנשים וילדים, שבירת טאבו של מין במשפחה והתנהגות מינית שאינה מקובלת בעולם ובבריטניה לה שייך האי. עבירות מין כנגד ילדים צעירים ומקרי אונס הם שגרה באי זה, בו מרבית הנשים ילדו לראשונה בגילי 12-14 ורבים מהילדים מתחת גיל 14 הותקפו מינית אף הם. מורשת פולינזית או שגרה של מורדים שממשיכה מזה 200 שנה.
סחר חליפין בפיטקרן דגי טונה תמורת מזרנים (צילום: אוריאל ישיב)
כתבות נוספות
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים » טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים » הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »למרבה הפלא, שרדו בליי ואנשיו את תלאות הים בסירת ההצלה, ולאחר 40 יום הגיעו לאי טימור באינדונזיה. משם חזרו לאנגליה ודיווחו על המרד. ספינת המורדים שבה כאמור לטהיטי. שישה עשר מורדים החליטו להישאר באי ומאוחר יותר הסגירו את עצמם לצי המלכותי. חלקם נשפטו ונתלו. תשעת הנותרים, עם שישה טהיטים ותריסר נשים, ובראשם מנהיג המרד פלצ'ר, נמלטו מטהיטי ונעלמו. שמונה עשרה שנים מאוחר יותר התגלו השורד האחרון מהמרד והטהיטים שעמו, על האי הזעיר פיטקרן שבדרום האוקיינוס השקט.
שמונה עשרה שנים עברו עד שהאי התגלה שוב, הפעם על ידי ספינת הלווייתנים האמריקנית "טופז", שאנשיה לא גילו כל עניין לטפל בקהילה הקטנה. עוד שש שנים עברו וסוף סוף הגיעו לאי ספינות הצי המלכותי הבריטי. מפקדיהן החליטו לחוס על אדמס, שבינתיים חווה הארה דתית, הפך לנוצרי שומר שבת קנאי ומשך אחריו את כל העדה. היום נחשב אדמס למייסד הקהילה והעיירה היחידה באי נקראת על שמו אדמסטאון
61 תושבים, ראש עיר ושני שוטרים
מסיפון האונייה "קולומבוס" אנחנו משקיפים אל האי הירוק, המתרומם לגובה של 350 מטרים. הוא נראה כמו סלע ענק וקשה להאמין שמתקיימים בו חיים. בכל זאת, כבר מרחוק אפשר להבחין בבתים נמוכים, רחבי ידיים, צבועים בצבעי פסטל, הבנויים על מורדות הגבעות, כמעט אחד על השני. מבחינים גם בצל עצים נמוכים וחורשות, מטעים ושדות מעובדים. ביישוב אדמסטאון יש הרבה בתים נטושים שבעליהם היגרו לניו זילנד, לאוסטרליה או אוסטרליה. את החשמל מספק לאי גנרטור הפועל שלוש שעות בבוקר וחמש שעות בערב. בשעה עשר בלילה הוא מפסיק את פעולתו והאי כולו הולך לישון.
כלי הרכב היחידים הם טרקטורונים, אופנועים וריקשות אופנוע. עיתון מקומי יוצא לאור אחת לחודש ושלוש פעמים בשנה מגיעה מניו זילנד אוניית אספקה לחודשים הקרובים: מזון, שתייה, קצת בגדים, קצת כלי בית ואלה נמכרים בחנות הכללית. את האי, הנחשב לדמוקרטיה הקטנה בעולם, מנהל ראש עיר ועימו שני שוטרים, מפקחת בריאות ופקיד דואר. החג החשוב בשנה הוא "יום הבאונטי" החל ב-23 בינואר. ביום הזה מתכנסים כ-ו-ל-ם ומעלים באש בובה בדמותו של רב החובל בליי... האי מוגן בחומת גלים זועפים וצוות האונייה מספר לנו שכבר שנתיים לא הצליחו לעלות אליו. אנחנו נכנסים ללחץ. אין לנו פרחים טריים למרוט את עלי הכותרת שלהם ואנחנו מסתפקים בטוטו "נרד / לא נרד" וצופים במתח בסירות הבאות לקראתנו מהאי ואמורות להעביר אותנו אליו מהאונייה. שעה ארוכה התנדנדו הסירות ליד האונייה ולא הצליחו להיקשר אליה. קברניט האונייה החליט לא לסכן את נוסעיו והפור נפל. "לא יורדים". הצוות מאוכזב עוד יותר מאיתנו וצעיר אנגלי, שהצטרף לשייט בעיקר בגלל חלום להגיע ל"פיטקרן", כמעט מזיל דמעה. קשה לכולנו לקבל את העובדה שהגענו עד לכאן ולא נצליח לעלות אל הסלע האגדי.
חצי מאוכלוסיית האי פיטקרן מתקרבת ל"קולומבוס " (צילום: אוריאל ישיב)
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים »
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
בזאר פיטקרן באונייה
"אם ההר לא יבוא אל מוחמד, מוחמד יבוא אל ההר". מכיוון החוף אנחנו רואים סירה גדולה ומלאת אדם, מתקרבת אל האונייה. הסירה התנדנדה ועוד איך, אבל נוסעיה הצליחו לזרוק פנימה ארגזים וסלים עמוסים סחורות ובעצמם קפצו במיומנות אל האונייה בעזרת חבלים, דרך פתח משני. הם ברכו אותנו ב-" Wut-a-way yorley " שבשפת פיטקרן פירושו "הי, ומה נשמע?", התמקמו באחד האולמות והקימו בו את "בזאר פיטקרן". שלושים איש עלו אל האונייה (מחצית מכלל תושבי האי), ואיתם מייקל וורן ( Michael Warren ) ראש העיר האנרגטי (ופדופיל מורשע*), מפקחת הבריאות, אחד משני השוטרים וגם מנהל הדואר, דניס כריסטיאן – צאצא ישיר של המורדים ונשותיהם הפולינזיות.
בשעות הבאות התנהל על האונייה מסחר ער בחולצות טי (20$ האחת!), חיטובי עץ (דגים, כוכבי ים, סירות), צנצנות דבש קטנות (6$ האחת, "אבל הדבש מעולה" אומרים לנו), גלויות, בולים, ספרים על פיטקרן בגרמנית ובאנגלית, מפיות, תכשיטי חרוזים, כובעי קש ועוד מזכרות. מנהל הדואר החתים לנו גלויה שאנחנו שולחים ארצה אל אספן הבולים של המשפחה, כשהוא מבטיח לנו שהיא תגיע ליעדה בעוד 3-4 חודשים דרך ניו זילנד. המקומיים כולם ידידותיים להפליא, משוחחים אתנו בלבביות ומספרים כל אחד את סיפורו האישי. לפחות כל אלה ששוחחנו אתם נולדו באי ואם עזבו אותו בשלב כל שהוא של חייהם – שבו אליו ואל החיים המוזרים שהם מנהלים בו. כששאלנו את מנהל הדואר מה עושים בערבים, סיפר שלעתים קרובות נפגשים בפאב המקומי לבירה או קפה ומשוחחים.
הסירות הביאו מהאי גם מטען בננות, סרטנים חיים (אותם אכלנו לתיאבון עוד באותו ערב) ושלושה דגי טונה ענקים, אותם החליפו תמורת מזרנים מהאונייה (סחר חליפין מודרני). היום המעניין הזה לא מחה את האכזבה הגדולה, אבל עם החלטות רב החובל לא מתווכחים (למרות שזהו אי של מורדים...). כשחזרו המקומיים אל הסירה הגדולה שלהם ואל האי, יכולנו רק לעמוד על הסיפון, לצפות בסלע הציורי ולהרהר בהיסטוריה המיוחדת שלו ובחיי 61 התושבים של האי הנידח והיפה הזה.
_________
* זה למעלה ממאתיים שנה שהאוכלוסייה באי ממשיכה מסורת של התעללות מינית בנשים וילדים, שבירת טאבו של מין במשפחה והתנהגות מינית שאינה מקובלת בעולם ובבריטניה לה שייך האי. עבירות מין כנגד ילדים צעירים ומקרי אונס הם שגרה באי זה, בו מרבית הנשים ילדו לראשונה בגילי 12-14 ורבים מהילדים מתחת גיל 14 הותקפו מינית אף הם. מורשת פולינזית או שגרה של מורדים שממשיכה מזה 200 שנה.
סחר חליפין בפיטקרן דגי טונה תמורת מזרנים (צילום: אוריאל ישיב)
כתבות נוספות
כלי הרכב היחידים הם טרקטורונים, אופנועים וריקשות אופנוע. עיתון מקומי יוצא לאור אחת לחודש ושלוש פעמים בשנה מגיעה מניו זילנד אוניית אספקה לחודשים הקרובים: מזון, שתייה, קצת בגדים, קצת כלי בית ואלה נמכרים בחנות הכללית. את האי, הנחשב לדמוקרטיה הקטנה בעולם, מנהל ראש עיר ועימו שני שוטרים, מפקחת בריאות ופקיד דואר. החג החשוב בשנה הוא "יום הבאונטי" החל ב-23 בינואר. ביום הזה מתכנסים כ-ו-ל-ם ומעלים באש בובה בדמותו של רב החובל בליי...
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים » טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים » הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »בשעות הבאות התנהל על האונייה מסחר ער בחולצות טי (20$ האחת!), חיטובי עץ (דגים, כוכבי ים, סירות), צנצנות דבש קטנות (6$ האחת, "אבל הדבש מעולה" אומרים לנו), גלויות, בולים, ספרים על פיטקרן בגרמנית ובאנגלית, מפיות, תכשיטי חרוזים, כובעי קש ועוד מזכרות. מנהל הדואר החתים לנו גלויה שאנחנו שולחים ארצה אל אספן הבולים של המשפחה, כשהוא מבטיח לנו שהיא תגיע ליעדה בעוד 3-4 חודשים דרך ניו זילנד. המקומיים כולם ידידותיים להפליא, משוחחים אתנו בלבביות ומספרים כל אחד את סיפורו האישי. לפחות כל אלה ששוחחנו אתם נולדו באי ואם עזבו אותו בשלב כל שהוא של חייהם – שבו אליו ואל החיים המוזרים שהם מנהלים בו. כששאלנו את מנהל הדואר מה עושים בערבים, סיפר שלעתים קרובות נפגשים בפאב המקומי לבירה או קפה ומשוחחים.
_________
כתבות נוספות
 |
אודות הכותבים
אתי ואוריאל ישיב, עוסקים שנים רבות בתיירות. ב- 1989 ייסדו את העיתון המקצועי לענף הנסיעות והתיירות "חדשות תיירות". ב- 1992 הקימו את מגזין התיירות "רואים עולם" שהוקדש כולו לכתבות תיירות וכיסה יעדים מקוטב לקוטב. גם היום מרבים לנסוע בעולם. כתבותיהם מתפרסמות בכתבי עת שונים ובאתר האינטרנט tnet.org.il
|
