.jpg)
איי הים הדרומי – חלק ב':
האגדות והמסתורין של אי הפסחא
מאת:
אי הפסחא, שתושביו הקדומים הכתירו אותו כ"טבור העולם", שהוא אולי המקום המבודד ביותר עלי אוקיינוסים, מפורסם במאות פסלים מוזרים הפזורים בו, אפוף מסתורין ותעלומות שטרם נפתרו. זהו גם המקום המדגים טוב יותר מכל מקום אחר איך ניצול יתר של משאבים, גורר השמדה עצמית של תרבות ואוכלוסיה, ובכך מהווה תמרור עצור בולט עבור כולנו.
צלמי המואיי המפורסמים של אי הפסחא (צילום: אוריאל ישיב)
יעדים בכתבה זו ובסדרת הכתבות
פרקי מסע זה בסדרת כתבות:
האי של רובינזון קרוזו
האגדות והמסתורין של אי הפסחא (אתם כאן)
פיטקרן, היסטוריה שהפכה לאגדה קולנועית
האי רייבאבאה, אל תזיז את הטיקי שלי
טהיטי אי של פרחים אקזוטיים ולגונות כחולות
שבוע שייט מכל מקום ישוב
האונייה בה הפלגנו הרימה עוגן והתרחקה לאטה מהאי של רובינזון קרוזו. חמישה ימים יעברו לפני שנראה שוב אדמה. חמישה ימים עם מים ושמיים. לא אי, לא מטוס, לא ציפור, לא אונייה אחרת או סירה ואפילו לא לוויתן או דולפינים. בבוקר היום השישי טרם עלות השחר, צצה מתוך החשכה צלליתו של האי, שתושביו הקדומים הכתירו אותו כ"טבור העולם", טה-פיטו-או-טה-הנואה (Te Pito O Te Henua ) והוא המקום המבודד והנידח ביותר באוקיינוס השקט בו חיים בני אדם: 3,700 קילומטר מערבית לחופי צ'ילה, 1,819 קילומטר עד האי הקרוב ביותר פיטקרן ( Pitcairn) וכ- 4,000 קילומטר עד טהיטי.
אי הפסחא ורסם במאות הפסלים הפזורים בו והוא אפוף מסתורין ותעלומות, שחלקן טרם נפתרו עד היום. האי ידוע בעולם כ"אי הפסחא" משום שהתגלה לאירופים לראשונה בחג הפסחא 1722. הוא נקרא בפי תושביו רָאפָּא נוּי וא המגנט שמשך אותנו אליו שנים ארוכות ובזכותו מצאנו את עצמנו על סיפונה של הקולומבוס. בזכותו ותודות לספר אקו-אקו שכתב החוקר הנורווגי תור היירדל (Thor Heyerdahl) , בו הוא מספר על עבודת המשלחת המדעית לאי, שבראשה עמד באמצע המאה ה- 20 ובו נשבינו לראשונה בקסמיו.
ממתינים לסימני יבשה (צילום: אוריאל ישיב)
.jpg)
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים »
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
שאלות ללא תשובות
מאין הגיעו תושבי האי? מי ולמה חצבו את מאות הפסלים הנמצאים בו? איך העבירו את הענקים הללו, שמשקל כל אחד מהם עשרות טונות? ואיך העמידו אותם במקומם? מדוע נפסקה עבודת הפיסול כמעט ביום אחד? ולמה הופלו הפסלים ממקומם עד האחרון בהם? מה פשר השממה הצהובה באי הוולקני שעם אדמתו הפורייה, אקלימו הנוח ומיקומו באזור הסוב טרופי היה צריך להיות ירוק ומיוער? כל אלו הן רק חלק מהתעלומות, שכבר כ-300 שנה, מאז התגלה האי לראשונה לעיניים מערביות, מגרות את דמיונם של חוקרים, מיסיונרים, מבקרים ומי לא ועדיין אין לכולן תשובות ברורות. תור היירדל הציע שהתושבים הגיעו אל האי מאמריקה הדרומית. אריך פון דניקן (Erich von Däniken), כותב ספרות המדע הבדיוני והנביא הגדול של החייזרים, האמין שהפסלים ניבנו על ידי חייזרים גאונים, שהיו לכודים באי עד שחולצו ממנו. היום מקובל להאמין בקרב המדענים, שמקור התושבים דווקא באסיה ותרבותם הינה פולינזית, כולל הניב המיוחד המדובר באי, שכנראה נותק משפת האם הפולינזית בסביבות המאה ה- 4 לספירה.
אי הפסחא הוא אי קטן בצורת משולש, שאת קודקודיו יוצרים שלושה הרי געש כבויים. כל שטחו 117 קילומטרים רבועים ואורכו המרבי הוא 23 קילומטר. הוא התגלה למערב על ידי אדמירל הולנדי ואחריו הגיעו אליו ספרדים, אנגלים (בפיקודו של הקפטן קוק בכבודו ובעצמו), צרפתים, רוסים ופרואנים וב- 1888 סופח האי לצ'ילה. שדה תעופה קטן מחבר את האי אל העולם החיצון בשלוש טיסות שבועיות של חברת התעופה לאן-צ'ילה, היוצאות מסנטיאגו-דה-צ'ילה לטהיטי וחזרה. במחצית הדרך, נוחתים המטוסים באי הפסחא. רק ספינות בודדות פוקדות אותו כל שנה ואנחנו שמחנו להצטרף לשיט הנפלא של האונייה הגרמנית "קולומבוס" בקטע של 8,000 קילומטר מואלפראסו לטהיטי. 
המואיי הראשון שלנו (צילום: אוריאל ישיב)
המואיי הראשון שלנו
האי כולו מוקף חומת מגן טבעית של גושי לבה שחורים, שגלי הים מתנפצים עליהם בעוצמה. ה"טנדרים", סירות ההצלה של האונייה ובהן אנו, יורדים אל החוף, פורצים את חומת הגלים ונוחתים במעגן הקטן ליד העיירה היחידה באי, האנגה-רואה (Hanga Rua). במעגן מחכים לנו רוכלים עם מזכרות מקומיות וחולצות טי, אבל אנחנו חולפים על פניהם ורצים לחלוק כבוד ל"מואיי" (כך מכונים פסלי הענק הידועים) הראשון שאנו רואים, ניצב על מזבח אבן ("אהו" בשפת המקום), כשגבו אל הים ופניו אל אחו ירוק בו רועים סוסים והוא מוקף שיחי היביסקוס, עצי בננות, עצי שלהבת הודית ודקלי קוקוס שופעי פרי. בתוך הדשא אנחנו מבחינים במואיי נוסף, ואני, ששנים חלמתי להגיע לכאן, מחייכת אליהם ואומרת: "סוף סוף!"
יש הרבה מחקרים מלומדים על אי הפסחא ויש גם סיפורי מורשת מקומיים. סיפורי המורשת מספרים על המנהיג הוטו-א-מטואה (Hotu A Matu'a ) שכמו משה רבנו, הוליך (או הושיט לכאן) את אנשיו במאה הרביעית לספירה מאיי המרקיז. כאן הם יצרו תרבות מפותחת שהתבטאה בפסלי האבן העצומים, בבמות המזבח, ב"רונגו רונגו", הלא הוא הכתב ההירוגליפי שטרם פוענח, בגילופי סלע מופלאים וביצירת פסלוני משפחה מעניינים. בניית פסלי המואיי (Moai), שהגיעה לשיאה במאות 12-15, הפכה לתחרות פרועה בין משפחות האי ונפסקה באופן כמעט מיידי, כאשר כ- 400 פסלים בשלבי פיסול שונים, ננטשו במחצבה ולאורך הדרכים העתיקות, שם הם ניצבים או מוטלים עד היום. גם האוצרות הטבעיים של האי אזלו ונעלמו ולא נותר דבר מהיער שכיסה אותו בעבר. בלי העצים ששימשו בין היתר לבניית סירות גדולות, לא הייתה עוד לתושבים כל דרך לצאת ללב ים, הסדר החברתי גם הוא התמוטט, האוכלוסייה הלכה וקטנה, היריבות או התחרות על משאבים על פי הספר "התמוטטות" של ג'ארד דאימונד, הלכה וגדלה וב- 1770 החלו המשפחות היריבות להפיל זו את פסליה של זו, עד שב- 1864 הופל אחרון הפסלים. מאמצע המאה ה- 20 החלו ניסיונות שיקום: "הקרן הקיימת" של אי הפסחא נטעה חורשות עצי איקליפטוס והיום אפשר כבר לראות באי פה ושם כתמים גדולים של ירוק בתוך הצהוב והיובש. כמה עשרות פסלים הוצבו מחדש וב- 1995 הוכרז האי על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
רשת שבילי עפר וכבישים צרים פרושה לאורך חופי האי. מיניבוסים, מוניות, סוסים ואפילו אופניים, הם כלי הרכב המשמשים את המבקרים ומובילים אותם מקצה האי לקצהו, כשבדרך עוברים חורשות איקליפטוסים, עצי תאנה גדולים, דקלים, עצי שיטה, שעם עלוותם הגדולה והסמיכה נראים כמו מטריות ענקיות. עוד בנוף גבעות מתגלגלות ושדות מעובדים, פרות רועות באחו ועדרי סוסים הרועים על הגבעות. הדרכים מתפתלות ומאחורי כל גבעה ופיתול מתגלה האוקיינוס, כחול עמוק. ויותר מכל – הפסלים. כולם דומים וכל אחד שונה. אם בגודל איבריו, אם באורך תנוכי אוזניו, אם בכובע האבן הוורוד שהוא חובש או אינו חובש על ראשו ואם בדרך בה הוא ניצב במקומו.
איש הציפור בתבליט על סלע (צילום: אוריאל ישיב)
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים »
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
קדירת מכשפות בלוע הר געש
אנחנו מטפסים אל הר הגעש ראנו-קאו (Rano Kao ), בקודקוד הדרומי-מערבי של האי וצופים אל תוך הלוע, שעם האגם שבתוכו נראה כמו קדירת מכשפות מיתולוגית. מי האגם מתוקים ובוציים והרקבובית הצפה בהם, יוצרת תמונה של שמיכת טלאים בצבעי חום, צהוב, ירוק, כחול ושחור. קני האגמון הירוקים הצומחים בתוך המים, הם צאצאיהם של הקנים שניטעו כאן בידי ראשוני המתיישבים באי והם משמשים עדיין כמו אז, לקליעת סירות. על הצוקים שמעל ללוע שוכנים שרידי בתיו של הכפר הפולחני אורונגו (Orongo) שניבנה כדי לעבוד את האל המקומי מקה מקה ( Make Make ), שהיה מופקד על הפוריות ועל נדידת הציפורים.
כאן התוודענו לפולחן הקדום והמיוחד במינו, פולחן "איש הציפור". האיון הזעיר מוטו נואי ( Moto Nui) השוכן למרגלות האי ממש מתחת לכפר אורונגו, משמש אתר קינון של ציפורים מסוג השחפית השחורה. משהחלה תקופת ההטלה, התחרו ביניהם נציגים צעירים של השבטים השונים, מי יזנק אל המים, ישחה אל האיון ויביא ממנו ראשון אל הכפר ביצת שחפית שלמה. הזוכה היה ל"איש הציפור" למשך שנה אחת, תואר המקנה כבוד רב והרבה פריבילגיות לו ולמשפחתו. הפולחן המשונה הזה התקיים מהמאה ה- 16 לצד פולחן האנדרטאות והיה פולחן דומיננטי באי, עד 1867, השנה בה נערכה התחרות האחרונה. על סלעי הבזלת שליד הכפר אורונגו אפשר לראות מאות תבליטי סלע נהדרים המתארים את מקה מקה ואת אנשי הציפור המתוארים כדמויות קמורות גב בעלות מקורים ארוכים ומעוקלים.
לוע הר הגעש ראנו קאו עם עשרות אגמי הקלברה (צילום: אוריאל ישיב)
נוסעים אל הצלע הצפונית של משולש האי, אל מפרץ אנאקנה (Anakena ), קטע החוף היחיד באי שאינו מוגן בחומת סלעי הלבה השחורים ונופו פתוח לעבר הים. משטחי חול דקיק ולבן עטורים דקלים וגבעות קטנות. על אחת מהן ניצבת קבוצה של שבעה מואיי יפהפיים, ארבעה מהם חבושים כתרי אבן וורודים. עוד מואיי אחד, בודד, ניצב על גבעה אחרת, מרטיט לב בבדידותו. בחוף אנאקנה נחת במאה הרביעית לספירה הוטו-א-מאטואה האגדי בראש אנשיו ועד היום אפשר לראות את המערה בה חי על החוף. אין פלא שגם תור היירדל הנורווגי הקים בחוף הקסום הזה את מחנהו, כשהגיע אל האי ב-1955. היום יש בחוף כמה שירותים לתיירים: דוכני אוכל קטנים, סככות צל לסעודות בר-בי-קיו ודוכנים לממכר עבודות יד ומזכרות מקומיות. רק מעט תיירים נמצאים כאן היום, טובלים במי המפרץ או שרועים כמו לטאות על החול החם. אני מצטרפת וטובלת רגליים במים הנעימים לפני שאנחנו ממשיכים אל האתר המדהים ביותר באי- ראנו ראראקו ( Rano Rarako) שבצפון מזרח.
שבעת המואיי של מפרץ אנאקנה (צילום: אוריאל ישיב)
400 פסלים!
ראנו ראראקו , הוא מחצבה על מורדותיו של הר געש כבוי קטן ומקור מחצבתן של כל אנדרטאות האבן הענקיות הפזורות באי. קשה להאמין למראה הנגלה לעיניים. כ- 400 מואיי בשלבי עבודה שונים, מפוזרים בשיפולים החיצוניים והפנימיים ולאורך שפת לוע הוולקנו. רבים מהם עומדים זקופים אך מכוסים עפר עד המותניים, עד הכתפיים או עד הצוואר. אחד נוטה על צדו כמו מגדל פיזה, אחרים שוכבים כשהם מחוברים עדיין לסלע, ביניהם הגדול מכל פסלי האי ואורכו 21 מטרים. מואיי יחיד נמצא בתנוחה של ישיבה ועל חזהו של אחר חרוטה ספינת מפרש בעלת שלושה תרנים. הגשם שירד בשעות האחרונות חדל והשמש שוב זרחה. ממרומי ההר אנחנו צופים לעבר אהו טונגאריקי (Ahu Tongariki), הקבוצה המצולמת ביותר באי. 15 מואיי ניצבים כאן בשורה ישרה על האהו הגדול ביותר שניבנה באי. הקבוצה הזו סבלה פעמיים. פעם ראשונה כשכל פסליה הוטחו ארצה ביד אדם יחד עם כל פסלי האי ופעם שנייה ב- 1960, כשצונאמי החריב כמה מהם ופיזר את כובעיהם ברחבי האי. לפני כעשרים שנה שבו בני האדם והעמידו אותם והם שוב גדולים ומרשימים כל כך. ציפור פריגטה בודדת התעופפה לה מפסל לפסל, כמה זיקיות הרימו ראש ואנחנו שוטטנו במקום הלא יאומן הזה, צופים בפסלים ובנוף המקסים ומנסים לדמיין לעצמנו איך העבירו מכאן את הענקים האלה אל מקומם לאורך החופים. אולי באמת בעזרת גזעי דקלים וחבלים כפי שסבורים החוקרים ואולי בכל זאת, כפי שמספרת המסורת העתיקה של האי, גרמו להם הכוהנים המקומיים בכוחם המאגי לצעוד כל יום מטרים אחדים עד שהגיעו אל האהו המיועד להם. 
שרות מואיי העומדים באהו-טונגריקי וגבם לים (צילום: אוריאל ישיב)
כלבים גדולים ככבשים וסוסים מטיילים בגנים
אנחנו חוזרים אל הצלע המערבית של האי ודרך נמל התעופה הקטן מגיעים אל העיירה האנגה רואה (Hanga Roa) . רוב תושבי האי (כ- 5,000 נפש) חיים בה בבתים קטנים הטובלים בירק ופרחים ומגדלים כלבים גדולים ככבשים. סוסים מטיילים בגני העיירה באין מפריע. ברחובות הראשיים, החותכים אותה מדרום לצפון וממערב למזרח, אפשר למצוא חנויות קטנות, חמודות, שלא חשוב מה הן מוכרות - כמעט תמיד יש בהן גם מזכרות מקומיות. ישנם גם סופרמרקטים, שוק לחפצי אמנות ומסעדות אחדות. הכנסייה הקתולית נראית מבפנים כמו אסם גדול ובו פסלי עץ יפים, השייכים אמנם למסורת הנוצרית אבל מזכירים מאוד את פסלי העץ של התרבות העתיקה שנכחדה. את הגלויות למשפחה שלחנו ממשרד הדואר, שם החתימו אותן בחותמת המיוחדת של האי.
במרכז המבקרים קיבלנו מהעובד היחיד מפה יפה ומפורטת של האי ואתריו ובתוספת גם סבר פנים יפה וסימפטיה. העיירה מציעה לתיירים לינה בכמה בתי מלון קטנים, בהוסטל, בצימרים משפחתיים או באתר הקמפינג מיהינואה ( (Mihinoa ממש ליד הים. לאורך החוף ניצבים עוד כמה מואיי וכל כמה עשרות מטרים יורדות מדרגות מהרחוב אל המים. בשעות אחר הצהריים גדשו משפחות שלמות בבגדי ים את המדרגות ואת המעקות, מי טובל במים, מי גולש ומי סתם מרכל בניחותא עם השכנים. נראה כמו משפחה אחת גדולה. השבוע חוגגים כאן את הפסטיבל השנתי לתרבות האי טאפאטי ראפה נוי ( Tapati Rapa Nui) ובמשך היום התקיימו כאן תערוכות כמו תוצרת חקלאית או כובעים עבודת יד עשויים עלי דקל ונערכו תחרויות כמו שזירת זר הפרחים היפה ביותר לצוואר, הכנת המנות היפות ביותר מפירות האי, מרוצי סירות קאנו לגברים ולנשים, גלשנים ועוד. במעגן הסירות הצטופפו סירות קאנו צבעוניות וצב מים בודד התבונן בסקרנות בכל ההמולה סביבו. ה"טנדרים" של קולומבוס השיטו אותנו חזרה אל האונייה ולעת שקיעת שמש עמדנו על הסיפון, נפרדים מהמקום הסוריאליסטי הזה, ששמיו והעננים שמעליו צבועים עכשיו בצבעי ורוד, אדום, זהב ושחור מופלאים. 
שקיעות צבעוניות של איי הים הדרומי (צילום: אוריאל ישיב)
מלון מומלץ באי הפסחא הנגה רואה ( Hanga Roa ), 5 דקות נסיעה משדה התעופה. עם בריכת שחיה וגן מטופח, זהו גן עדן קטן. הוא מציע חדרים הפונים לבריכה או לגן, בונגלוס עם מעט יותר פרטיות, מסעדה ובר.
מידע נוסף
כתבות נוספות
ממתינים לסימני יבשה (צילום: אוריאל ישיב)
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים » טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים » הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
שאלות ללא תשובות
מאין הגיעו תושבי האי? מי ולמה חצבו את מאות הפסלים הנמצאים בו? איך העבירו את הענקים הללו, שמשקל כל אחד מהם עשרות טונות? ואיך העמידו אותם במקומם? מדוע נפסקה עבודת הפיסול כמעט ביום אחד? ולמה הופלו הפסלים ממקומם עד האחרון בהם? מה פשר השממה הצהובה באי הוולקני שעם אדמתו הפורייה, אקלימו הנוח ומיקומו באזור הסוב טרופי היה צריך להיות ירוק ומיוער? כל אלו הן רק חלק מהתעלומות, שכבר כ-300 שנה, מאז התגלה האי לראשונה לעיניים מערביות, מגרות את דמיונם של חוקרים, מיסיונרים, מבקרים ומי לא ועדיין אין לכולן תשובות ברורות. תור היירדל הציע שהתושבים הגיעו אל האי מאמריקה הדרומית. אריך פון דניקן (Erich von Däniken), כותב ספרות המדע הבדיוני והנביא הגדול של החייזרים, האמין שהפסלים ניבנו על ידי חייזרים גאונים, שהיו לכודים באי עד שחולצו ממנו. היום מקובל להאמין בקרב המדענים, שמקור התושבים דווקא באסיה ותרבותם הינה פולינזית, כולל הניב המיוחד המדובר באי, שכנראה נותק משפת האם הפולינזית בסביבות המאה ה- 4 לספירה.
אי הפסחא הוא אי קטן בצורת משולש, שאת קודקודיו יוצרים שלושה הרי געש כבויים. כל שטחו 117 קילומטרים רבועים ואורכו המרבי הוא 23 קילומטר. הוא התגלה למערב על ידי אדמירל הולנדי ואחריו הגיעו אליו ספרדים, אנגלים (בפיקודו של הקפטן קוק בכבודו ובעצמו), צרפתים, רוסים ופרואנים וב- 1888 סופח האי לצ'ילה. שדה תעופה קטן מחבר את האי אל העולם החיצון בשלוש טיסות שבועיות של חברת התעופה לאן-צ'ילה, היוצאות מסנטיאגו-דה-צ'ילה לטהיטי וחזרה. במחצית הדרך, נוחתים המטוסים באי הפסחא. רק ספינות בודדות פוקדות אותו כל שנה ואנחנו שמחנו להצטרף לשיט הנפלא של האונייה הגרמנית "קולומבוס" בקטע של 8,000 קילומטר מואלפראסו לטהיטי.
המואיי הראשון שלנו (צילום: אוריאל ישיב)
המואיי הראשון שלנו
האי כולו מוקף חומת מגן טבעית של גושי לבה שחורים, שגלי הים מתנפצים עליהם בעוצמה. ה"טנדרים", סירות ההצלה של האונייה ובהן אנו, יורדים אל החוף, פורצים את חומת הגלים ונוחתים במעגן הקטן ליד העיירה היחידה באי, האנגה-רואה (Hanga Rua). במעגן מחכים לנו רוכלים עם מזכרות מקומיות וחולצות טי, אבל אנחנו חולפים על פניהם ורצים לחלוק כבוד ל"מואיי" (כך מכונים פסלי הענק הידועים) הראשון שאנו רואים, ניצב על מזבח אבן ("אהו" בשפת המקום), כשגבו אל הים ופניו אל אחו ירוק בו רועים סוסים והוא מוקף שיחי היביסקוס, עצי בננות, עצי שלהבת הודית ודקלי קוקוס שופעי פרי. בתוך הדשא אנחנו מבחינים במואיי נוסף, ואני, ששנים חלמתי להגיע לכאן, מחייכת אליהם ואומרת: "סוף סוף!"
יש הרבה מחקרים מלומדים על אי הפסחא ויש גם סיפורי מורשת מקומיים. סיפורי המורשת מספרים על המנהיג הוטו-א-מטואה (Hotu A Matu'a ) שכמו משה רבנו, הוליך (או הושיט לכאן) את אנשיו במאה הרביעית לספירה מאיי המרקיז. כאן הם יצרו תרבות מפותחת שהתבטאה בפסלי האבן העצומים, בבמות המזבח, ב"רונגו רונגו", הלא הוא הכתב ההירוגליפי שטרם פוענח, בגילופי סלע מופלאים וביצירת פסלוני משפחה מעניינים. בניית פסלי המואיי (Moai), שהגיעה לשיאה במאות 12-15, הפכה לתחרות פרועה בין משפחות האי ונפסקה באופן כמעט מיידי, כאשר כ- 400 פסלים בשלבי פיסול שונים, ננטשו במחצבה ולאורך הדרכים העתיקות, שם הם ניצבים או מוטלים עד היום. גם האוצרות הטבעיים של האי אזלו ונעלמו ולא נותר דבר מהיער שכיסה אותו בעבר. בלי העצים ששימשו בין היתר לבניית סירות גדולות, לא הייתה עוד לתושבים כל דרך לצאת ללב ים, הסדר החברתי גם הוא התמוטט, האוכלוסייה הלכה וקטנה, היריבות או התחרות על משאבים על פי הספר "התמוטטות" של ג'ארד דאימונד, הלכה וגדלה וב- 1770 החלו המשפחות היריבות להפיל זו את פסליה של זו, עד שב- 1864 הופל אחרון הפסלים. מאמצע המאה ה- 20 החלו ניסיונות שיקום: "הקרן הקיימת" של אי הפסחא נטעה חורשות עצי איקליפטוס והיום אפשר כבר לראות באי פה ושם כתמים גדולים של ירוק בתוך הצהוב והיובש. כמה עשרות פסלים הוצבו מחדש וב- 1995 הוכרז האי על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
רשת שבילי עפר וכבישים צרים פרושה לאורך חופי האי. מיניבוסים, מוניות, סוסים ואפילו אופניים, הם כלי הרכב המשמשים את המבקרים ומובילים אותם מקצה האי לקצהו, כשבדרך עוברים חורשות איקליפטוסים, עצי תאנה גדולים, דקלים, עצי שיטה, שעם עלוותם הגדולה והסמיכה נראים כמו מטריות ענקיות. עוד בנוף גבעות מתגלגלות ושדות מעובדים, פרות רועות באחו ועדרי סוסים הרועים על הגבעות. הדרכים מתפתלות ומאחורי כל גבעה ופיתול מתגלה האוקיינוס, כחול עמוק. ויותר מכל – הפסלים. כולם דומים וכל אחד שונה. אם בגודל איבריו, אם באורך תנוכי אוזניו, אם בכובע האבן הוורוד שהוא חובש או אינו חובש על ראשו ואם בדרך בה הוא ניצב במקומו.
איש הציפור בתבליט על סלע (צילום: אוריאל ישיב)
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים »
טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים »
הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
קדירת מכשפות בלוע הר געש
אנחנו מטפסים אל הר הגעש ראנו-קאו (Rano Kao ), בקודקוד הדרומי-מערבי של האי וצופים אל תוך הלוע, שעם האגם שבתוכו נראה כמו קדירת מכשפות מיתולוגית. מי האגם מתוקים ובוציים והרקבובית הצפה בהם, יוצרת תמונה של שמיכת טלאים בצבעי חום, צהוב, ירוק, כחול ושחור. קני האגמון הירוקים הצומחים בתוך המים, הם צאצאיהם של הקנים שניטעו כאן בידי ראשוני המתיישבים באי והם משמשים עדיין כמו אז, לקליעת סירות. על הצוקים שמעל ללוע שוכנים שרידי בתיו של הכפר הפולחני אורונגו (Orongo) שניבנה כדי לעבוד את האל המקומי מקה מקה ( Make Make ), שהיה מופקד על הפוריות ועל נדידת הציפורים.
כאן התוודענו לפולחן הקדום והמיוחד במינו, פולחן "איש הציפור". האיון הזעיר מוטו נואי ( Moto Nui) השוכן למרגלות האי ממש מתחת לכפר אורונגו, משמש אתר קינון של ציפורים מסוג השחפית השחורה. משהחלה תקופת ההטלה, התחרו ביניהם נציגים צעירים של השבטים השונים, מי יזנק אל המים, ישחה אל האיון ויביא ממנו ראשון אל הכפר ביצת שחפית שלמה. הזוכה היה ל"איש הציפור" למשך שנה אחת, תואר המקנה כבוד רב והרבה פריבילגיות לו ולמשפחתו. הפולחן המשונה הזה התקיים מהמאה ה- 16 לצד פולחן האנדרטאות והיה פולחן דומיננטי באי, עד 1867, השנה בה נערכה התחרות האחרונה. על סלעי הבזלת שליד הכפר אורונגו אפשר לראות מאות תבליטי סלע נהדרים המתארים את מקה מקה ואת אנשי הציפור המתוארים כדמויות קמורות גב בעלות מקורים ארוכים ומעוקלים.
לוע הר הגעש ראנו קאו עם עשרות אגמי הקלברה (צילום: אוריאל ישיב)
נוסעים אל הצלע הצפונית של משולש האי, אל מפרץ אנאקנה (Anakena ), קטע החוף היחיד באי שאינו מוגן בחומת סלעי הלבה השחורים ונופו פתוח לעבר הים. משטחי חול דקיק ולבן עטורים דקלים וגבעות קטנות. על אחת מהן ניצבת קבוצה של שבעה מואיי יפהפיים, ארבעה מהם חבושים כתרי אבן וורודים. עוד מואיי אחד, בודד, ניצב על גבעה אחרת, מרטיט לב בבדידותו. בחוף אנאקנה נחת במאה הרביעית לספירה הוטו-א-מאטואה האגדי בראש אנשיו ועד היום אפשר לראות את המערה בה חי על החוף. אין פלא שגם תור היירדל הנורווגי הקים בחוף הקסום הזה את מחנהו, כשהגיע אל האי ב-1955. היום יש בחוף כמה שירותים לתיירים: דוכני אוכל קטנים, סככות צל לסעודות בר-בי-קיו ודוכנים לממכר עבודות יד ומזכרות מקומיות. רק מעט תיירים נמצאים כאן היום, טובלים במי המפרץ או שרועים כמו לטאות על החול החם. אני מצטרפת וטובלת רגליים במים הנעימים לפני שאנחנו ממשיכים אל האתר המדהים ביותר באי- ראנו ראראקו ( Rano Rarako) שבצפון מזרח.
שבעת המואיי של מפרץ אנאקנה (צילום: אוריאל ישיב)
400 פסלים!
ראנו ראראקו , הוא מחצבה על מורדותיו של הר געש כבוי קטן ומקור מחצבתן של כל אנדרטאות האבן הענקיות הפזורות באי. קשה להאמין למראה הנגלה לעיניים. כ- 400 מואיי בשלבי עבודה שונים, מפוזרים בשיפולים החיצוניים והפנימיים ולאורך שפת לוע הוולקנו. רבים מהם עומדים זקופים אך מכוסים עפר עד המותניים, עד הכתפיים או עד הצוואר. אחד נוטה על צדו כמו מגדל פיזה, אחרים שוכבים כשהם מחוברים עדיין לסלע, ביניהם הגדול מכל פסלי האי ואורכו 21 מטרים. מואיי יחיד נמצא בתנוחה של ישיבה ועל חזהו של אחר חרוטה ספינת מפרש בעלת שלושה תרנים. הגשם שירד בשעות האחרונות חדל והשמש שוב זרחה. ממרומי ההר אנחנו צופים לעבר אהו טונגאריקי (Ahu Tongariki), הקבוצה המצולמת ביותר באי. 15 מואיי ניצבים כאן בשורה ישרה על האהו הגדול ביותר שניבנה באי. הקבוצה הזו סבלה פעמיים. פעם ראשונה כשכל פסליה הוטחו ארצה ביד אדם יחד עם כל פסלי האי ופעם שנייה ב- 1960, כשצונאמי החריב כמה מהם ופיזר את כובעיהם ברחבי האי. לפני כעשרים שנה שבו בני האדם והעמידו אותם והם שוב גדולים ומרשימים כל כך. ציפור פריגטה בודדת התעופפה לה מפסל לפסל, כמה זיקיות הרימו ראש ואנחנו שוטטנו במקום הלא יאומן הזה, צופים בפסלים ובנוף המקסים ומנסים לדמיין לעצמנו איך העבירו מכאן את הענקים האלה אל מקומם לאורך החופים. אולי באמת בעזרת גזעי דקלים וחבלים כפי שסבורים החוקרים ואולי בכל זאת, כפי שמספרת המסורת העתיקה של האי, גרמו להם הכוהנים המקומיים בכוחם המאגי לצעוד כל יום מטרים אחדים עד שהגיעו אל האהו המיועד להם.
שרות מואיי העומדים באהו-טונגריקי וגבם לים (צילום: אוריאל ישיב)
כלבים גדולים ככבשים וסוסים מטיילים בגנים
אנחנו חוזרים אל הצלע המערבית של האי ודרך נמל התעופה הקטן מגיעים אל העיירה האנגה רואה (Hanga Roa) . רוב תושבי האי (כ- 5,000 נפש) חיים בה בבתים קטנים הטובלים בירק ופרחים ומגדלים כלבים גדולים ככבשים. סוסים מטיילים בגני העיירה באין מפריע. ברחובות הראשיים, החותכים אותה מדרום לצפון וממערב למזרח, אפשר למצוא חנויות קטנות, חמודות, שלא חשוב מה הן מוכרות - כמעט תמיד יש בהן גם מזכרות מקומיות. ישנם גם סופרמרקטים, שוק לחפצי אמנות ומסעדות אחדות. הכנסייה הקתולית נראית מבפנים כמו אסם גדול ובו פסלי עץ יפים, השייכים אמנם למסורת הנוצרית אבל מזכירים מאוד את פסלי העץ של התרבות העתיקה שנכחדה. את הגלויות למשפחה שלחנו ממשרד הדואר, שם החתימו אותן בחותמת המיוחדת של האי.
במרכז המבקרים קיבלנו מהעובד היחיד מפה יפה ומפורטת של האי ואתריו ובתוספת גם סבר פנים יפה וסימפטיה. העיירה מציעה לתיירים לינה בכמה בתי מלון קטנים, בהוסטל, בצימרים משפחתיים או באתר הקמפינג מיהינואה ( (Mihinoa ממש ליד הים. לאורך החוף ניצבים עוד כמה מואיי וכל כמה עשרות מטרים יורדות מדרגות מהרחוב אל המים. בשעות אחר הצהריים גדשו משפחות שלמות בבגדי ים את המדרגות ואת המעקות, מי טובל במים, מי גולש ומי סתם מרכל בניחותא עם השכנים. נראה כמו משפחה אחת גדולה. השבוע חוגגים כאן את הפסטיבל השנתי לתרבות האי טאפאטי ראפה נוי ( Tapati Rapa Nui) ובמשך היום התקיימו כאן תערוכות כמו תוצרת חקלאית או כובעים עבודת יד עשויים עלי דקל ונערכו תחרויות כמו שזירת זר הפרחים היפה ביותר לצוואר, הכנת המנות היפות ביותר מפירות האי, מרוצי סירות קאנו לגברים ולנשים, גלשנים ועוד. במעגן הסירות הצטופפו סירות קאנו צבעוניות וצב מים בודד התבונן בסקרנות בכל ההמולה סביבו. ה"טנדרים" של קולומבוס השיטו אותנו חזרה אל האונייה ולעת שקיעת שמש עמדנו על הסיפון, נפרדים מהמקום הסוריאליסטי הזה, ששמיו והעננים שמעליו צבועים עכשיו בצבעי ורוד, אדום, זהב ושחור מופלאים.
שקיעות צבעוניות של איי הים הדרומי (צילום: אוריאל ישיב)
מלון מומלץ באי הפסחא הנגה רואה ( Hanga Roa ), 5 דקות נסיעה משדה התעופה. עם בריכת שחיה וגן מטופח, זהו גן עדן קטן. הוא מציע חדרים הפונים לבריכה או לגן, בונגלוס עם מעט יותר פרטיות, מסעדה ובר.
מידע נוסף
כתבות נוספות
המואיי הראשון שלנו (צילום: אוריאל ישיב)
טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד לחצו לפרטים » טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת היעדים » הפלגות לאנטארקטיקה לחצו לקבלת כל האפשרויות »
קדירת מכשפות בלוע הר געש
אנחנו מטפסים אל הר הגעש ראנו-קאו (Rano Kao ), בקודקוד הדרומי-מערבי של האי וצופים אל תוך הלוע, שעם האגם שבתוכו נראה כמו קדירת מכשפות מיתולוגית. מי האגם מתוקים ובוציים והרקבובית הצפה בהם, יוצרת תמונה של שמיכת טלאים בצבעי חום, צהוב, ירוק, כחול ושחור. קני האגמון הירוקים הצומחים בתוך המים, הם צאצאיהם של הקנים שניטעו כאן בידי ראשוני המתיישבים באי והם משמשים עדיין כמו אז, לקליעת סירות. על הצוקים שמעל ללוע שוכנים שרידי בתיו של הכפר הפולחני אורונגו (Orongo) שניבנה כדי לעבוד את האל המקומי מקה מקה ( Make Make ), שהיה מופקד על הפוריות ועל נדידת הציפורים.
כאן התוודענו לפולחן הקדום והמיוחד במינו, פולחן "איש הציפור". האיון הזעיר מוטו נואי ( Moto Nui) השוכן למרגלות האי ממש מתחת לכפר אורונגו, משמש אתר קינון של ציפורים מסוג השחפית השחורה. משהחלה תקופת ההטלה, התחרו ביניהם נציגים צעירים של השבטים השונים, מי יזנק אל המים, ישחה אל האיון ויביא ממנו ראשון אל הכפר ביצת שחפית שלמה. הזוכה היה ל"איש הציפור" למשך שנה אחת, תואר המקנה כבוד רב והרבה פריבילגיות לו ולמשפחתו. הפולחן המשונה הזה התקיים מהמאה ה- 16 לצד פולחן האנדרטאות והיה פולחן דומיננטי באי, עד 1867, השנה בה נערכה התחרות האחרונה. על סלעי הבזלת שליד הכפר אורונגו אפשר לראות מאות תבליטי סלע נהדרים המתארים את מקה מקה ואת אנשי הציפור המתוארים כדמויות קמורות גב בעלות מקורים ארוכים ומעוקלים.
לוע הר הגעש ראנו קאו עם עשרות אגמי הקלברה (צילום: אוריאל ישיב)
נוסעים אל הצלע הצפונית של משולש האי, אל מפרץ אנאקנה (Anakena ), קטע החוף היחיד באי שאינו מוגן בחומת סלעי הלבה השחורים ונופו פתוח לעבר הים. משטחי חול דקיק ולבן עטורים דקלים וגבעות קטנות. על אחת מהן ניצבת קבוצה של שבעה מואיי יפהפיים, ארבעה מהם חבושים כתרי אבן וורודים. עוד מואיי אחד, בודד, ניצב על גבעה אחרת, מרטיט לב בבדידותו. בחוף אנאקנה נחת במאה הרביעית לספירה הוטו-א-מאטואה האגדי בראש אנשיו ועד היום אפשר לראות את המערה בה חי על החוף. אין פלא שגם תור היירדל הנורווגי הקים בחוף הקסום הזה את מחנהו, כשהגיע אל האי ב-1955. היום יש בחוף כמה שירותים לתיירים: דוכני אוכל קטנים, סככות צל לסעודות בר-בי-קיו ודוכנים לממכר עבודות יד ומזכרות מקומיות. רק מעט תיירים נמצאים כאן היום, טובלים במי המפרץ או שרועים כמו לטאות על החול החם. אני מצטרפת וטובלת רגליים במים הנעימים לפני שאנחנו ממשיכים אל האתר המדהים ביותר באי- ראנו ראראקו ( Rano Rarako) שבצפון מזרח.
שבעת המואיי של מפרץ אנאקנה (צילום: אוריאל ישיב)
400 פסלים!
ראנו ראראקו , הוא מחצבה על מורדותיו של הר געש כבוי קטן ומקור מחצבתן של כל אנדרטאות האבן הענקיות הפזורות באי. קשה להאמין למראה הנגלה לעיניים. כ- 400 מואיי בשלבי עבודה שונים, מפוזרים בשיפולים החיצוניים והפנימיים ולאורך שפת לוע הוולקנו. רבים מהם עומדים זקופים אך מכוסים עפר עד המותניים, עד הכתפיים או עד הצוואר. אחד נוטה על צדו כמו מגדל פיזה, אחרים שוכבים כשהם מחוברים עדיין לסלע, ביניהם הגדול מכל פסלי האי ואורכו 21 מטרים. מואיי יחיד נמצא בתנוחה של ישיבה ועל חזהו של אחר חרוטה ספינת מפרש בעלת שלושה תרנים. הגשם שירד בשעות האחרונות חדל והשמש שוב זרחה. ממרומי ההר אנחנו צופים לעבר אהו טונגאריקי (Ahu Tongariki), הקבוצה המצולמת ביותר באי. 15 מואיי ניצבים כאן בשורה ישרה על האהו הגדול ביותר שניבנה באי. הקבוצה הזו סבלה פעמיים. פעם ראשונה כשכל פסליה הוטחו ארצה ביד אדם יחד עם כל פסלי האי ופעם שנייה ב- 1960, כשצונאמי החריב כמה מהם ופיזר את כובעיהם ברחבי האי. לפני כעשרים שנה שבו בני האדם והעמידו אותם והם שוב גדולים ומרשימים כל כך. ציפור פריגטה בודדת התעופפה לה מפסל לפסל, כמה זיקיות הרימו ראש ואנחנו שוטטנו במקום הלא יאומן הזה, צופים בפסלים ובנוף המקסים ומנסים לדמיין לעצמנו איך העבירו מכאן את הענקים האלה אל מקומם לאורך החופים. אולי באמת בעזרת גזעי דקלים וחבלים כפי שסבורים החוקרים ואולי בכל זאת, כפי שמספרת המסורת העתיקה של האי, גרמו להם הכוהנים המקומיים בכוחם המאגי לצעוד כל יום מטרים אחדים עד שהגיעו אל האהו המיועד להם.
שרות מואיי העומדים באהו-טונגריקי וגבם לים (צילום: אוריאל ישיב)
כלבים גדולים ככבשים וסוסים מטיילים בגנים
אנחנו חוזרים אל הצלע המערבית של האי ודרך נמל התעופה הקטן מגיעים אל העיירה האנגה רואה (Hanga Roa) . רוב תושבי האי (כ- 5,000 נפש) חיים בה בבתים קטנים הטובלים בירק ופרחים ומגדלים כלבים גדולים ככבשים. סוסים מטיילים בגני העיירה באין מפריע. ברחובות הראשיים, החותכים אותה מדרום לצפון וממערב למזרח, אפשר למצוא חנויות קטנות, חמודות, שלא חשוב מה הן מוכרות - כמעט תמיד יש בהן גם מזכרות מקומיות. ישנם גם סופרמרקטים, שוק לחפצי אמנות ומסעדות אחדות. הכנסייה הקתולית נראית מבפנים כמו אסם גדול ובו פסלי עץ יפים, השייכים אמנם למסורת הנוצרית אבל מזכירים מאוד את פסלי העץ של התרבות העתיקה שנכחדה. את הגלויות למשפחה שלחנו ממשרד הדואר, שם החתימו אותן בחותמת המיוחדת של האי.
במרכז המבקרים קיבלנו מהעובד היחיד מפה יפה ומפורטת של האי ואתריו ובתוספת גם סבר פנים יפה וסימפטיה. העיירה מציעה לתיירים לינה בכמה בתי מלון קטנים, בהוסטל, בצימרים משפחתיים או באתר הקמפינג מיהינואה ( (Mihinoa ממש ליד הים. לאורך החוף ניצבים עוד כמה מואיי וכל כמה עשרות מטרים יורדות מדרגות מהרחוב אל המים. בשעות אחר הצהריים גדשו משפחות שלמות בבגדי ים את המדרגות ואת המעקות, מי טובל במים, מי גולש ומי סתם מרכל בניחותא עם השכנים. נראה כמו משפחה אחת גדולה. השבוע חוגגים כאן את הפסטיבל השנתי לתרבות האי טאפאטי ראפה נוי ( Tapati Rapa Nui) ובמשך היום התקיימו כאן תערוכות כמו תוצרת חקלאית או כובעים עבודת יד עשויים עלי דקל ונערכו תחרויות כמו שזירת זר הפרחים היפה ביותר לצוואר, הכנת המנות היפות ביותר מפירות האי, מרוצי סירות קאנו לגברים ולנשים, גלשנים ועוד. במעגן הסירות הצטופפו סירות קאנו צבעוניות וצב מים בודד התבונן בסקרנות בכל ההמולה סביבו. ה"טנדרים" של קולומבוס השיטו אותנו חזרה אל האונייה ולעת שקיעת שמש עמדנו על הסיפון, נפרדים מהמקום הסוריאליסטי הזה, ששמיו והעננים שמעליו צבועים עכשיו בצבעי ורוד, אדום, זהב ושחור מופלאים.
שקיעות צבעוניות של איי הים הדרומי (צילום: אוריאל ישיב)
מלון מומלץ באי הפסחא הנגה רואה ( Hanga Roa ), 5 דקות נסיעה משדה התעופה. עם בריכת שחיה וגן מטופח, זהו גן עדן קטן. הוא מציע חדרים הפונים לבריכה או לגן, בונגלוס עם מעט יותר פרטיות, מסעדה ובר.
מידע נוסף
כתבות נוספות
כאן התוודענו לפולחן הקדום והמיוחד במינו, פולחן "איש הציפור". האיון הזעיר מוטו נואי (
שרות מואיי העומדים באהו-טונגריקי וגבם לים (צילום: אוריאל ישיב)
כלבים גדולים ככבשים וסוסים מטיילים בגנים
אנחנו חוזרים אל הצלע המערבית של האי ודרך נמל התעופה הקטן מגיעים אל העיירה האנגה רואה (Hanga Roa) . רוב תושבי האי (כ- 5,000 נפש) חיים בה בבתים קטנים הטובלים בירק ופרחים ומגדלים כלבים גדולים ככבשים. סוסים מטיילים בגני העיירה באין מפריע. ברחובות הראשיים, החותכים אותה מדרום לצפון וממערב למזרח, אפשר למצוא חנויות קטנות, חמודות, שלא חשוב מה הן מוכרות - כמעט תמיד יש בהן גם מזכרות מקומיות. ישנם גם סופרמרקטים, שוק לחפצי אמנות ומסעדות אחדות. הכנסייה הקתולית נראית מבפנים כמו אסם גדול ובו פסלי עץ יפים, השייכים אמנם למסורת הנוצרית אבל מזכירים מאוד את פסלי העץ של התרבות העתיקה שנכחדה. את הגלויות למשפחה שלחנו ממשרד הדואר, שם החתימו אותן בחותמת המיוחדת של האי.
במרכז המבקרים קיבלנו מהעובד היחיד מפה יפה ומפורטת של האי ואתריו ובתוספת גם סבר פנים יפה וסימפטיה. העיירה מציעה לתיירים לינה בכמה בתי מלון קטנים, בהוסטל, בצימרים משפחתיים או באתר הקמפינג מיהינואה ( (Mihinoa ממש ליד הים. לאורך החוף ניצבים עוד כמה מואיי וכל כמה עשרות מטרים יורדות מדרגות מהרחוב אל המים. בשעות אחר הצהריים גדשו משפחות שלמות בבגדי ים את המדרגות ואת המעקות, מי טובל במים, מי גולש ומי סתם מרכל בניחותא עם השכנים. נראה כמו משפחה אחת גדולה. השבוע חוגגים כאן את הפסטיבל השנתי לתרבות האי טאפאטי ראפה נוי ( Tapati Rapa Nui) ובמשך היום התקיימו כאן תערוכות כמו תוצרת חקלאית או כובעים עבודת יד עשויים עלי דקל ונערכו תחרויות כמו שזירת זר הפרחים היפה ביותר לצוואר, הכנת המנות היפות ביותר מפירות האי, מרוצי סירות קאנו לגברים ולנשים, גלשנים ועוד. במעגן הסירות הצטופפו סירות קאנו צבעוניות וצב מים בודד התבונן בסקרנות בכל ההמולה סביבו. ה"טנדרים" של קולומבוס השיטו אותנו חזרה אל האונייה ולעת שקיעת שמש עמדנו על הסיפון, נפרדים מהמקום הסוריאליסטי הזה, ששמיו והעננים שמעליו צבועים עכשיו בצבעי ורוד, אדום, זהב ושחור מופלאים.
שקיעות צבעוניות של איי הים הדרומי (צילום: אוריאל ישיב)
מלון מומלץ באי הפסחא הנגה רואה ( Hanga Roa ), 5 דקות נסיעה משדה התעופה. עם בריכת שחיה וגן מטופח, זהו גן עדן קטן. הוא מציע חדרים הפונים לבריכה או לגן, בונגלוס עם מעט יותר פרטיות, מסעדה ובר.
מידע נוסף
כתבות נוספות
במרכז המבקרים קיבלנו מהעובד היחיד מפה יפה ומפורטת של האי ואתריו ובתוספת גם סבר פנים יפה וסימפטיה. העיירה מציעה לתיירים לינה בכמה בתי מלון קטנים, בהוסטל, בצימרים משפחתיים או באתר הקמפינג מיהינואה (
שקיעות צבעוניות של איי הים הדרומי (צילום: אוריאל ישיב)
מלון מומלץ באי הפסחא הנגה רואה ( Hanga Roa ), 5 דקות נסיעה משדה התעופה. עם בריכת שחיה וגן מטופח, זהו גן עדן קטן. הוא מציע חדרים הפונים לבריכה או לגן, בונגלוס עם מעט יותר פרטיות, מסעדה ובר.
מידע נוסף
מידע נוסף
 |
אודות הכותבים
אתי ואוריאל ישיב, עוסקים שנים רבות בתיירות. ב- 1989 ייסדו את העיתון המקצועי לענף הנסיעות והתיירות "חדשות תיירות". ב- 1992 הקימו את מגזין התיירות "רואים עולם" שהוקדש כולו לכתבות תיירות וכיסה יעדים מקוטב לקוטב. גם היום מרבים לנסוע בעולם. כתבותיהם מתפרסמות בכתבי עת שונים ובאתר האינטרנט tnet.org.il
|
