איי הים הדרומי א' -
האי של רובינזון קרוזו
מאת: אתי ישיב

לא היינו מגיעים אל האיים הפולינזים השוכנים במרכז ובדרום האוקיינוס השקט, אלמלא ארבעה סופרים וצייר אחד, שספריהם של אלה וציוריו של זה, הביאו אותנו אל האוניה הקטנה "קולומבוס" ואל שיט מדהים בין האיים. בסדרת כתבות זו, אודות טיול בעקבות הסופרים אריך קסטנר, דניאל דיפו, תור היירדאל, ג'יימס נורמן-הול והצייר פול גוגן, יצאנו בספינה מחופי צ'ילה לטהיטי - מסע בן 8,000 קילומטר ברחבי פולינזיה.

האי של רובינזון קרוזו, לא רק בסיפורים... (צילום: CC Patricio Novoa Quezada)


יעדים בכתבה זו ובסדרת הכתבות

פרקי מסע זה בסדרת כתבות:

האי של רובינזון קרוזו (אתם כאן)
האגדות והמסתורין של אי הפסחא
פיטקרן, היסטוריה שהפכה לאגדה קולנועית
האי רייבאבאה, אל תזיז את הטיקי שלי
טהיטי אי של פרחים אקזוטיים ולגונות כחולות

מהי פולינזיה?

משולש איי פולינזיה היא קבוצת האיים הגדולה ביותר באוקיינוס השקט שקודקודיה הם אי הפסחא, ניו זילנד ואיי הוואי.
במשולש הדמיוני הענק המכונה "פולינזיה", פזורים איים על פני שטח בן ארבעים מיליון קילומטרים רבועים - כגודל שטחה של אמריקה כולה! את השם פולינזיה "המציא" במחצית המאה ה- 18 סופר צרפתי בשם שרל דה ברוסה (Charles de Brosses) שהתכוון לכלל איי האוקיינוס. לשם המתנגן "פולינזיה" אין שום קשר עם השפות המדוברות באיים. מקורו בשפה היוונית דווקא, פירושו "איים רבים" (polys - רבים, nēsos - אי). ב- 1831 התחילו להשתמש בשם זה רק לקבוצת האיים שבתוך המשולש, כשהשטחים האחרים נקראים מיקרונזיה ומלנזיה (האיים הזעירים והאיים השחורים בהתאמה, בהמשך לאינדונזיה - האיים ההודים).

תושבי פולינזיה המקוריים הם צאצאי מהגרים ימיים שמולדתם הפרה היסטורית הייתה קבוצת האיים המאלאיים באסיה, משם נדדו לאיטם במשך 3,000 שנה, עד שהגיעו אל האיים הפולינזים, כשהם מביאים איתם פולחנים דתיים, סדר חברתי, כישרונות אמנותיים וכישורים בחקלאות, דיג, חיזוי מזג האוויר, בניית סירות קאנו, ספנות ובנייה שעליהם נסמכו החיים באיים. עם תחילת המאה ה- 16, האומות האירופאיות הגדולות, שנדחפו על ידי הרצון לגלות את הבלתי ידוע כדי למצוא עושר חדש באוקיינוסים של העולם, התחילו לשלוח משלחות גם אל האוקיינוס השקט. ספינות ספרדיות, אנגליות, צרפתיות, ספינות מסחר, אוניות שודדי ים ומשלחות מדעיות חרשו את מי האוקיינוס. אורחות החיים הילידיים נמשכו עד בוא הכובשים והמיסיונרים הנוצריים לאיים. תוצאות המפגש הזה השאירו צלקות רבות למערכות החברתיות, ושינויים דמוגרפיים באוכלוסיה ובאוכלוסיית החי והצומח, הרסו במידה רבה את פולינזיה הדמוגרפית כשקבוצות גדולות של שבטים פולינזים עברו לדת הנוצרית. במהלך זה נמחו תרבויות ודתות קדומות.
כתבות על איי פולינזיה

איי האוקיינוס השקט בחלוקה שרירותית לפולינזיה, מלאנזיה ומיקרונזיה

 חופשות תרבות והעשרה בישראל לחצו לכל ההצעות »
 רמות מנשה - סיפור מקומי  לחצו לכל המסלולים »
 טיולי הרפתקאות וחוויה בישראל לחצו לכל המסלולים »
 הרצאות חובקות עולם בזום לחצו לתכנית ההרצאות »

קונרד רוכב אל הים הדרומי – אריך קסטנר

כשאריך קסטנר כתב ב- 1931 את ספר הילדים "35 במאי או דני (קונרד) רוכב אל הים הדרומי" לא היה לו (כמו לרוב בני האדם) כל מושג על איי הים הדרומי. אבל דמיון עשיר היה גם היה לו. הוא איתגר את קונרד, תלמיד מצטיין בחשבון, שצריך היה להוכיח למורו שגם דמיון יש לו, והטיל עליו לכתוב חיבור על הים הדרומי. המסע הדמיוני עבר בארץ עצלנים, בעיר אוטומטית, ביער צעצועים ובעולם הפוך. בהגיעו אל קו המשווה המשיך עליו, היישר קדימה עד הים הדרומי ("כל הנכנס מתחייב בנפשו! אין אחריות לנזקים!").

באיי ים זה חיים כלבים מעופפים, גורילות, טווסי זהב ונחשים, להקת קנגורו, לוויתן שחי ביבשה, שבטי ילידים ומה לא. איזה ציון קיבל קונרד על החיבור אני לא יודעת, אבל הרפתקאותיו שבו את לבי וגם כשלמדתי איפה הם בעצם האיים הדרומיים הללו ומה באמת יש בהם, נשאר לי מהם זיכרון מתוק וחלום להגיע אליהם.

ספינת הקרוזים "קולומבוס" בה הפלגנו למסענו בין איי פולינזיה (צילום: אוריאל ישיב)

רובינזון קרוזו – דניאל דיפו

בשנת 1719, הרבה לפני אריך קסטנר, כתב העיתונאי הבריטי דניאל דיפו את הספר "רובינזון קרוזו". איזה ילד לא הזדהה עם הרפתקאותיו של רובינזון קרוזו ומי לא חלם כמה וכמה פעמים בחייו, לעזוב הכול מאחוריו ולהסתלק גם הוא אל אי בודד?

הרבה יותר מאוחר למדנו שדיפו לא המציא את רובינזון קרוזו. הוא יצר אותו על פי דמותו האמיתית של אנגלי אחר, הימאי אלכסנדר סלקירק, שב-1703 הצטרף למשלחת פיראטית, שיצאה אל האוקיינוס השקט לבזוז ספינות סוחר ספרדיות. מחלת הצפדינה, הנגרמת משיט ארוך ללא פירות וירקות טריים ומחסור בוויטמין C, הכתה באוניתו ו- 48 אנשי צוות, בכללם הקברניט, מתו בים. את המפקד החליף צעיר יהיר וחסר ניסיון, שהתעמר באנשיו ודרדר את האוניה למצב של כמעט גרוטאה. סלקירק החליט לעזוב את האוניה בחוף הראשון אליו יגיעו. המקום הראשון בו עגנו כדי להצטייד במים טריים היה מאס-א-טיירה (Mas a Tierra) - אי וולקני קטן, ששימש מפלט לשודדי ים ולכלבי ים. האי, הנמצא במרחק 670 קילומטרים מערבית מואלפראסו בצ'ילה, שייך לקבוצת איי חואן פרננדס. אורכו 22 קילומטר ורוחבו 7 קילומטר.

סלקירק החליט להישאר בו. עם צוות מלחים יצא בסירה ועמו בגדים ומצעים, סיר בישול, גרזן, סכין, משור, רובה, כדורים וטבק. הצוות הוריד אותו בחוף ופנה לשוב אל האוניה. סלקירק התחרט אמנם מיד וקרא אל המלחים לשוב אליו, אבל אלה התעלמו מקריאותיו והוא מצא את עצמו בודד באי במשך ארבע שנים וארבעה חודשים, כשהוא חי בעיקר מדגת הים, רובץ בחוף או משקיף מנקודת תצפית גבוהה אל האופק, בציפייה לכלי שיט שיחלץ אותו. ראשונות הגיעו שתי ספינות ספרדיות וסלקירק שפחד ליפול בשבי הספרדים, נמלט והסתתר בין הגבעות. ב- 1709 הגיעו סוף סוף ספינות שודדי ים אנגליות שחילצו את הפרא ארוך הזקן, הלבוש עורות עיזים. הוא קידם את פניהם בהתלהבות וחזר להשתתף במסעות השוד שלהן כאיש צוות מן המניין. ב- 1711 חזר לאנגליה, והמחזאי ריצ'רד סטיל העלה את הרפתקאותיו במאמר שהתפרסם בעיתונות תחת הכותרת "האנגלי". העיתונאי דניאל דיפו שהתרשם מאוד מהסיפור, יצר את דמותו הבדיונית של רובינזון קרוזו, שיחזר את עלילותיו, מיקם את האי בים הקאריבי, שהיה קרוב יותר וידוע יותר לקוראים בני תחילת המאה ה- 18 וכן האריך את שהותו באי ל- 28 שנים.

כמו רובינזון קרוזו בין עצי היער (צילום: CC Héctor Gutiérrez Guzmán)

 חופשות תרבות והעשרה בישראל לחצו לכל ההצעות »
 רמות מנשה - סיפור מקומי  לחצו לכל המסלולים »
 טיולי הרפתקאות וחוויה בישראל לחצו לכל המסלולים »
 הרצאות חובקות עולם בזום לחצו לתכנית ההרצאות »

לאן באי קטן נמלטים בעת צונאמי ?

כמו סלקירק ב- 1704, יצאנו גם אנחנו בסירות מהספינה שלנו "קולומבוס" לעבר האי הצ'יליאני, שבזכות צמחייתו המופלאה, הוכרז ב- 1935 כפארק לאומי וב- 1960 שונה שמו ל"אי רובינזון קרוזו" ((Isla Robinson Crusoe. כדי לא לקפח את הרובינזון האמתי, ניתן השם אלכסנדר סלקירק לאי אחר, מאס-א-פוארה (Mas a Fuera), הנמצא במרחק 145 קילומטרים ממנו.

נחתנו באי רובינזון קרוזו, במעגן הקטן ליד העיירה היחידה באי - סן חואן באוטיסטה (San Juan Bautista), שתושביה מונים כ- 600 נפש. שני דייגים ישבו על המזח והחזיקו בידיהם סרטנים ענקים שאולי קיוו למכור לנו. ואם לא לנו חשבנו, אז למי בדיוק הם מחכים שם בלב האוקיינוס? שני תותחים עתיקים, דגל צ'יליאני קרוע ושלט המורה את כיוון המילוט בעת צונאמי, ליוו אותנו לקבלת פנים מוזרה. ההרגשה של שום מקום שחשנו הלכה והתעצמה - מה גם שהמקום הראשון בו נתקלנו על החוף היה בית קברות עתיק, שרבות ממצבותיו נשטפו ונופצו בצונאמי שהכה באי בפברואר 2010. משפחות שלמות קבורות כאן וקל לזהות שמות צרפתים, ספרדים וגרמנים. אגב גרמנים, עדיין חיים באי, או קבורים בו, צאצאי ספינת המלחמה הגרמנית דרזדן, שהוטבעה כאן על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה.

אחרי טיפוס בשביל אבנים צר, הגענו אל כמה מערות פתוחות אל הים, שבמאה ה- 19 נכלאו בהן לוחמי חרות צ'יליאנים. ישבנו בפתחן והשתעשענו למראה משפחת אריות ים המשתכשכת במים, צוללת, יוצאת ושוב צוללת. חשבנו על סלקירק, שבוי באי מטעם עצמו, כשאלה אולי היו חבריו במשך ארבע שנים של בדידות. חזרנו לכיוון העיירה והסתעפות קטנה הביאה אותנו אל סדרת מערות נוספת ואל נקודת תצפית פנוראמית "מיראדור דה סלקירק", ממנה סרק סלקירק יום יום את הים, בתקווה לראות ספינות מתקרבות.
בין בתי העיירה מצאנו חנות קטנה, שעל מדפיה הדלים עמדו בעיקר בקבוקי יין ובירה. בצריף אחר שוכן סניף הדואר המקומי והפקיד היחיד החתים לנו גלויה עם החותמת המיוחדת של האי. כמה פועלים עבדו בשיפוץ כיכר קטנה ופרה אחת לא התרגשה למראנו ולא הפסיקה לאכול מתוך גיגית גדולה. במעגן הסירות החליפו את דייגי הסרטנים ילדים שהתחרו ביניהם בריצה. ה"טנדרים", סירות ההצלה של "קולומבוס", אספו אותנו ותוך דקות היינו שוב על הסיפון, שלמשך השבועיים הבאים יהיה הבית שלנו.

טבע בתולי וכמעט שלא מופרע (צילום: CC Héctor Gutiérrez Guzmán)

כתבות נוספות