איי הים הדרומי – חלק ה':
טהיטי, אי של פרחים אקזוטיים ולגונות כחולות
מאת: אתי ישיב

ברוכים הבאים לטהיטי – נופש אקזוטי חלומי (InterContinental Tahiti Resort & Spa)
 

בשנת 1606 היו הספרדים האירופאים הראשונים להגיע לטהיטי, אך ספרד לא עשתה כל ניסיון להשתלט על האי או לסחור איתו. ב- 1767 נחת באי סמואל ווליס (Samuel Wallis), רב החובל של האונייה הבריטית "דולפין". שנה אחריו הגיע אליו הנווט הצרפתי הידוע, הרוזן לואי-אנטואן דה בוגנוויל (Louis-Antoine de Bougainville), שהוקסם מהחיים בו. כשחזר לצרפת יצר את המיתוס האידילי של טהיטי, אותו כינה קיתריה החדש (New Cythera) על שם אי מולדתה של אפרודיטה, אלת האהבה והיופי במיתולוגיה היוונית.

בעקבות ווליס ובוגנוויל הגיעו גם קפטן קוק, קפטן בליי (מפקדה של האונייה המפורסמת מ"המרד על הבאונטי") והמיסיונרים הפרוטסטנטים. ניסיונות השתלטות של הבריטים ושל הצרפתים התפתחו למלחמות ולבריתות עם המלכים המקומיים. בסופו של דבר סיפחו הצרפתים את האי (הנמצא במרחק 17,000 קילומטר מצרפת), כשתושבים פולינזים, סינים ואירופים חיים בו בצוותא ובהרמוניה.
בתי מלון באי טהיטי  |  המדריך המלא לפולינזיה הצרפתית

מסע השייט בן 8,000 הקילומטרים שלנו הגיע לסופו בחופי האי טהיטי והאיים הסמוכים אליו (צילום: CC Roderick Eime)

 

---

---

מוקדם בבוקר, על סיפון האונייה הלבנה והאלגנטית "קולומבוס", הגענו אל נמל פפאטה (Pape'ete), בירת האי. האונייה הטילה עוגן ובמורד המדרגות קיבלה אותנו להקה קטנה של מתופפים ונגני יוקולילי (Ukulele), עם חיוכים מאוזן לאוזן. יפהפייה מקומית עיטרה את שערי בפרח גרדניה (Tiare Tahiti) קטן, לבן, הפרח הלאומי של האי. שמש טרופית הכתה על ראשינו והשעה רק 8:00 בבוקר! הלומי חום הגענו אל מרכז המבקרים הציורי והממוזג. איזה יופי היה לראות את העובדות, לבושות שמלות מקומיות ארוכות עם תדפיסי פרחים גדולים, מנומסות כל כך, ידידותיות וסבלניות. הנה הן, חשבתי בהתרגשות, הנשים שגוגן אהב לצייר והן באמת יפות, נשיות ואקזוטיות. גן עדן! 
 

השארנו את המזוודות במרכז המבקרים ויצאנו העירה. ואיזו נפילה! פפאטה נראתה לנו כאחת הערים היותר מכוערות בהן ביקרנו בעולם. גיבוב של בנינים חסרי צורה, פקקי תנועה, אזור תעשיה גדול ורחובות שלא בני אדם מטיילים בהם אלא ענקים! הנשים היפות תפחו ושמנו והן מתקדמות בקושי על רגליהן העבות. הגברים לא מפגרים אחריהן, כשכל אחד נושא עליו מאות קילוגרמים של בשר. טוב, לא כולם הם באמת הרי-אדם כאלה, אבל הזעזוע הראשון היה אמיתי. שאלנו את עצמנו "מה הם אוכלים?" ובסניף מקדונלדס המקומי קיבלנו תשובה. גילינו שמנת "מגה ביג-מק" בטהיטי פירושה ארבע קציצות בשר, לא פחות!

כשנרגענו קצת התחלנו לגלות את החן שבכל זאת נמצא בעיר המשונה הזאת. לגברים בעיר, כמו לנשים, יש צורך פנימי לקשט את הגוף ולפתוח את הלב. הם נועצים פרח גרדניה לבן מאחורי אוזנם ולפעמים אפילו עוטרים ראשם בזר פרחים שלם. מרפסות עץ קולוניאליות שוכנות בעיר ליד מגדלי בניינים עכשוויים. רוב מסעדותיה של העיר הן "מאכליות" קטנות ופשוטות, המגישות קפה מצוין וכריכי באגט (טריטוריה צרפתית, זוכרים?) פריכים וטעימים. בעיר יש פארקים גדולים וקתדרלה יפה – נוטרדאם דה-טהיטי, עם חלונות זכוכית מעניינים וציורי קיר נאיביים, שכמה מהם מתארים את סיפורי המקרא.

גם מרכזי קניות מודרניים יש בעיר. לצד חנויות גדושות סחורות של סוחרים סיניים יש שוק מקסים, שהוא מרכז היסטורי, תרבותי וחברתי של האי. בקומתו הראשונה מצאנו ירקות, פירות ופרחים, בשרים, עופות ודגים והמון "שמונצעס". בקומה העליונה יש עבודות יד מקומיות יפות ובדים פרחוניים ועבודות טלאים עם דגמים עתיקים: גיאומטריים או נאיביים – כמו אלה שנתנו השראה לציוריו של גוגן. כמו כן יש סלי קש, עיטורי ראש, צדפים מצוירים ופסלי עץ. להקות מנגנים הפליאו בנגינה ובשירה, ומוכרות שמנמנות עם פרחים בשערן בילו את הזמן בשתיית קפה ותה, בשיחות ערניות עם המוכרים השכנים ובהתבדחויות עם הקונים.

בכל פינה בעיר, ב"מוזיאונים" מיוחדים, בחנויות מהודרות או בדוכני רחוב, אפשר לרכוש פנינים מתורבתות, שחורות, שהן תעשייה ענקית והסמל המסחרי של האי. את הפנינים מגדלים בחוות מיוחדות והן ממוינות לפי גודל, צבע וצורה, משובצות בתכשיטים, בבגדים, בתיקים – בכל מקום אפשרי. הן עולות הרבה ויפות ומפתות כל כך...
 

רקדנים מנעימים את זמנם של האורחים בריזורט (InterContinental Tahiti Resort & Spa)
 

שכרנו מכונית קטנה, אספנו את חפצינו ממרכז המבקרים ונסענו אל ריזורט אינטרקונטיננטל (InterContinental Tahiti Resort & Spa), הבית שלנו לארבעת הימים הקרובים. המלון נמצא בעיירה פאאה (Faaa) על שפת הים, במרחק של כ-20 דקות נסיעה מפפאטה. שום דבר לא הכין אותנו לאידיליה שציפתה לנו שם. מאולם הקבלה משקיפה מרפסת ענקית, החוצה לעבר גנים מרהיבים הנטועים על שפת הלגונה ולצד בריכות שחייה ענקיות. כמה מבני מגורים פזורים בתוך הגנים ועל כלונסאות בתוך המים בנויים בונגלוס ציוריים מבולי עץ וגגות קש. המרחקים באתר גדולים ורכב מיוחד של המלון הוביל אותנו אל הבונגלו "שלנו", שהיה הרחוק מכולם, בקצהו של שביל עץ ארוך.

פתחנו את הדלת ופסענו לתוך קבינה מרווחת ומפנקת, כשבכל מקום אפשרי מצאנו סידורי פרחים טריים, מונחים על עלי דקל עגולים – סימפוניה של צבעים וריחות שבכל אחד מימי שהותנו במלון תוחלף בפרחים טריים. הדובדבן בקצפת הזאת היה מרפסת עם מיטות שיזוף – כולה שלנו, וממנה מדרגות היישר לתוך מי הלגונה התכלכלים והחמימים. היה גם נוף. מולנו ממש נטוע אי נוסף, מואוראה Mo'orea)), עם נופו ההררי המסתורי, אליו נגיע באחד הימים הקרובים. במים לידינו עוגנות סירות מפרש ושייטים מקומיים חותרים בשקט מוחלט בסירות הקאנו הצבעוניות שלהם, חולפים בין כלונסאות הבונגלוס במהירות, כמו צלופחים. מה עוד יכול בן-אדם לבקש?
בתי מלון נוספים באי טהיטי

ריזורט אינטרקונטיננטל טהיטי – ככה נראה חלום! (InterContinental Tahiti Resort & Spa)


בריכת אינסוף מול האוקיינוס, ריזורט אינטרקונטיננטל טהיטי (צילום: CC Duncan Rawlinson)

 

---

---

האי טהיטי נראה על המפה כמו דג עגלגל הסוחב אחריו זנב עגול קטן. הדג עצמו נקרא טהיטי נואי (Nui, משמע "הגדול"), ואילו הזנב – טהיטי איטי (Iti, "הקטן"). הרים שגיבים, ערוצי נהרות וקניונים חורצים את האי, ומערכת כבישים שאורכה 114 קילומטרים סובבת את חופיו, אך אינה משלימה את הסיבוב ואינה חודרת לליבו. רוב התיירים, לפחות אלה המחפשים חופשות שיזוף של "בטן-גב" והתחככות עם ידוענים, מתייחסים לטהיטי בזלזול מה ומעדיפים לבלות באיים אופנתיים יותר כמו בורה בורה או מואוראה. אבל טהיטי, רחוק מההמולה של פפאטה, הוא ללא ספק האי המעניין ביותר באזור, ואין סוף למקומות המופלאים שאפשר לגלות בו.

יומיים תמימים בילינו בדרכי האי, כשאנחנו עולים אל ההרים, יורדים חזרה אל החוף ועוצרים בכל מקום אפשרי. ביום הראשון יצאנו מהעיירה פאאה לכיוון החוף המערבי של האי. סך הכול עברנו ביום הזה רק כ-70 ק"מ, נסיעה שאפשר לסיים בתוך שעה אחת ואפשר לבלות בה יום שלם. התחלנו במוזיאון טהיטי והאיים (Museum of Tahiti and The Islands), באולמותיו קיבלנו הקדמה נפלאה לסיור באי. יש בו תערוכות המספרות את ההיסטוריה הצבעונית של האי כמו גם תצוגת אמנות מקומית מעניינת בת המאה ה-20.
 

טהיטי נואי וטהיטי איטי (צילום: CC Jesse Allen and Robert Simmon, NASA Earth Observatory)

 

ככל שהמשכנו מערבה הצמחייה נעשתה צפופה יותר והבתים דלילים יותר. ביקרנו באתר פולחן עתיק ורב הוד, מאראי ארהוראהו (Marae Arahurahu), ששבילי הגישה אליו מלאים דקלי אגוזי קוקוס גדולים. נזהרים שהאגוזים הנושרים בהמוניהם לא ייפלו על ראשינו, הגענו אל מזבחות האבן העתיקים. איש מלבדנו לא היה שם וסביב נשמע רק ציוץ ציפורים וקולות טיפות גשם הנושרות על העלים טיפ, טיפ, טיפ.

בפארק מערות מאראה ( (Maraaטיילנו בין עצים ושיחים פרחוניים אל מפלי מים קטנים ובריכות בהן פורחים פרחי לוטוס מצרי כחול. איזו שפעת צבעים ליוותה אותנו בדרך: פרחי גרדניה, פלומריה לבנה ואדומה, יסמין, היביסקוס אדום, צהוב וכתום, לאנטנה, פסיפלורה, ציפור גן העדן ושרכים מקסימים. לא לחינם נקרא טהיטי "אי הפרחים". דילגנו אל מגרשי הגולף של האי הידועים כאחד ממגרשי "18 החורים" היפים בעולם וכבר אנחנו בעיירה טבה אי אוטה (Teva I Uta), שפול גוגן נשבה בקסמה וחי בה שנתיים ימים.

עברנו גנים בוטניים ונכנסנו למוזיאון גוגן, שמוקדש רובו לתיעוד חייו ולהיסטוריה המקומית של האומן. אין בו אפילו תמונה אחת מתמונות השמן הנהדרות שלו, אבל יש רישומים, תחריטים ופסלים. בגן המוזיאון מצאנו לשמחתנו כמה "טיקי", אלילי אבן עתיקים מאיים אחרים, שעם המעבר לנצרות סולקו מהם ונשלחו למדינות שמעבר לים ובין היתר לטהיטי.
 

אתר הפולחן העתיק מאראי ארהוראהו (צילום: CC Hinas0101)


לא לחינם מכונה טהיטי "אי הפרחים" (צילומים: CC Adan Reeder, SophieML)
 

מי הלגונה התכולים מלווים אותנו בדרך וכבר אנחנו מגיעים אל טהיטי איטי – חצי האי העגול, הקטן, המזדנב מאחורי האי הגדול. בעיירותיו הקטנות, הרחוקות מהעיר הגדולה, אפשר עדיין לראות את החיים הפולינזים של פעם. הכביש נמשך רק קילומטרים אחדים בתוך איטי ושבילים קטנים מובילים אל העיירות שלאורך החופים. זהו הלב החקלאי של טהיטי. אלמלא העצים הטרופיים המלווים אותנו, יכולנו לחשוב שאנחנו נמצאים באירופה, עם החוות וכרי המרעה בהם רועים עדרי פרות גדולים בנוף של כפרי דייגים שלווים.

פתאום נגמר לנו הכביש. החנינו את המכונית, עברנו גשרון רעוע מעל יובל מים קטן בו שושנות מים פורחות ופרחי היביסקוס שטים בו עם הזרם. נכנסנו לחורשות במבוקים והרחנו את ריח הג'ינג'ר הפראי. טיילנו בין שבילים מרופדים בשורשי עצים ענקיים. נכנסנו לכפרים שילדים שיחקו בחצרות בתיהם ומבוגרים הכינו קוקוס מיובש וצלו דגים על האש. למרות שהיה זה אמצע השבוע, שרתה כאן שלווה מוזרה של שבת.

הערב ירד והתחלנו בנסיעה חזרה למלון. עודנו בדרך וכבר התחיל מופע הערבית הקבוע – שקיעת השמש. הזריחה והשקיעה באיים הפולינזיים הן אחד המראות המופלאים. השמש צובעת את מצבורי העננים מעל הים בצבעי אדום וצהוב, אפור ושחור, זהב וורוד – תמונה מדהימה שכל בוקר וערב כבשה אותנו מחדש. בעוד "המופע" נמשך, אנחנו מספיקים להגיע למלון, לגלוש אל מי הלגונה ולצפות תוך כדי שחייה אל השקיעה, ברגעיה האחרונים.

נופי טהיטי איטי, חצי האי ה"מזדנב" מאחורי האי הגדול (צילום: CC Chris Hoare)


השקיעות והזריחות בטהיטי וביתר האיים הפולינזיים הן אחד המראות המופלאים (צילום: Konstik)

עוד יום טיול באי, והפעם אנחנו יוצאים מזרחה. חולפים על פני פאפאטה ושוב מחכות לנו בדרך הפתעות כמו הנוף המדהים של הבלוודר (Le Belvedere), המתגלה מדרך המתפתלת בהרים ועולה דרך שכונות עשירות של בתים קסומים עם גינות נהדרות לגובה של 600 מטר. מלמעלה רואים בבהירות את שוניות האלמוגים, את הלגונות ואת מי הים הסובבים אותן ופה ושם חודרים לתוכן וצובעים את מי התכלת שלהן בכחול עמוק כשברקע האי מואוראה.

במהלך הטיול עברנו בקברו של המלך הפולינזי האחרון פומרה החמישי (Pomare V), שכיתת ילדי גן פעוטים השתעשעה סביבו; ביקרנו בביתו של הסופר האמריקני ג'יימס נורמן הול, שכתב את הספר "המרד על הבאונטי", בית שהפך מקדש חרישי ומכובד לזכרו; חלפנו על פני חוף מאטאוואי (Matavai), בו עגנו הקפטנים ווליס, קוק ובליי, כשהגיעו כל אחד בשעתו לטהיטי; ועצרנו ב"נקודת ונוס", בה עגנו המיסיונרים הפרוטסטנטים הראשונים שהגיעו לכאן בסוף המאה ה-18. עוד במסלולנו – המגדלור של טהיטי ומושבת מצורעים שמחלתם שוב אינה מסוכנת לציבור, והם יוצרים ומוכרים כעת עבודות יד – בגדים ותכשיטים נהדרים מצדפים ורקמות.
 

נקודת ונוס, כאן עגנו המיסיונרים הפרוטסטנטים הראשונים שהגיעו לאי בסוף המאה ה-18 (צילום: CC Larrissa Rolley)

ממשיכים, וממש לצד הכביש, בעיירה טיאריי (Tiarei), מגלים למרגלות הצוק התלול סדק בסלע, הנושף בכוח ובקול תרועה רמה סילון רסס מים. עוברי אורח מקומיים מסבירים לנו שמי האוקיינוס עוברים מתחת לכביש ופורצים החוצה מהסלע. לפני שמגיעים שוב אל טהיטי איטי (היום כאמור, ממזרח), עוד לפנינו עמק פארומאי (Faarumai) וטיול מקסים אל שלושת מפלי המים החבויים בתוכו (Cascades de Faarumai).

הגיע ערב. בדרך חזרה אל המלון בפאאה עוצרים ליד דוכנים מאולתרים. שלושה צעירים ידידותיים מספרים לנו שכבר שלושה ימים הם מנסים למכור את דג הטונה היפני הגדול שנח בקופסת קירור, וטרם הצליחו. לעומתם, מוכרי הדגים הקטנים התלויים על חבל כמו כביסה לייבוש, מצליחים יותר והדגים נתלשים מהחבלים במהירות על ידי קונים מזדמנים. מוכרת הטארו (Taru), מין ירק שורש מעובה וכבד מאוד, שקולפים ומבשלים כמו תפוחי אדמה ואוכלים עם סוכר ומלח, עושה גם היא עסקים מצוינים והדוכן שלה מתרוקן במהירות.

מחפשים קונה לדג הטונה (צילום: אוריאל ישיב)
 

ביום הבא עשינו גיחה אל האי הקסום מואוראה Mo'orea)), "אחיו הקטן" של טהיטי, הנמצא במרחק של 25 דקות שייט במעבורת, או 7 דקות טיסה ממנו. האי, צורתו צורת לב או פרח. היקפו כ-60 קילומטר המשובצים חופים עוצרי נשימה ביופיים ומשקיפים אל הרים מסתוריים משוני צורה. באי שני מפרצים עמוקים, עמקים חבויים, שרידים ארכיאולוגיים של תרבויות נעלמות, כפרים קטנים, מטעי אננס, וניל ובננות. ריחוקו של מואוראה מפקקי התנועה של פפאטה, וקיומם של בתי מלון על הים במחירים שפויים יותר, מושכים תיירים רבים, או אורחים ליום, כמונו. עם מכונית שכורה (ויקרה) לשעות אחדות, הצלחנו להקיף את האי ולבקר באתריו ולחזור בעוד ערב לטהיטי.
בתי מלון וריזורטים באי מואוראה
 

האי מואוראה, "האח הקטן" של טהיטי, פחות מחצי שעת שייט ממנו (צילום: CC Sara Fenua)
 

בעת שהותנו בטהיטי, התקיימה חגיגת ראש השנה הסינית החדשה, "שנת הארנב", שנערכה ברחבה גדולה ליד מעגן אוניות הנוסעים. הסינים הראשונים שבאו לטהיטי היו 329 פועלים שהגיעו ב- 1865 לעבוד במטעי כותנה באי. המטעים נכשלו והפועלים עברו לפפאטה לעבוד כסוחרים, נגרים, חייטים, בעלי ברים ומסעדות. הם צברו עושר, התערו בחיי האי, קלטו "עולים חדשים" נוספים מסין, והפכו להיות הסוחרים של פולינזיה הצרפתית. היופי בטהיטי הוא ההרמוניה והסובלנות של כל החיים בצוותא באי. בחגיגת שנת הארנב ראינו את כל ילדי פפאטה, לבנים, כהי עור ומלוכסני עיניים, לבושים בבגדים סיניים חדשים, מחזיקים בידיהם פנסים צבעוניים ומתרגשים יחד עם הוריהם למראה הדרקונים המרקדים על הבמה, התזמורות המסורתיות, הרקדניות היפהפיות והזמרים הנהדרים.

לעת ערב החלטנו לחזור אל המלון באוטובוס מקומי. "איפה נמצאת התחנה הקרובה?" שאלנו מוכרת באחת החנויות. "לא צריך לחפש תחנה", היא אמרה, "פשוט תרימו יד והאוטובוס כבר יעצור לכם". והוא אכן עצר. נסענו כמה עשרות מטרים והנה עוד נוסע מרים יד. האוטובוס עצר והנוסע סיים לאט להיפרד מחברתו, קפץ אל האוטובוס, ביקש מהנהג להמתין עוד קצת. הוא ירד שוב אל הנערה והנהג, בלי להניד עפעף, חיכה עוד דקות אחדות עד שהעלם היה מוכן לנסיעה. זהו אולי החן האמיתי של האי. חיים של נינוחות ושלווה. הלוואי עלינו.

כתבה על פסטיבל הייבה השנתי בטהיטי
 

לבנים, כהי-עור וסינים חוגגים יחדיו את שנת הארנב (צילום: אוריאל ישיב)
 

חיוך פרידה של יפהפיות מלהקת הריקודים (צילום: אוריאל ישיב)