איי הים הדרומי – חלק ד':
האי רייבאבאה
מאת: אתי ישיב
יומיים תמימים של שיט באוקיינוס השקט עברו עלינו טרם ראינו שוב ציפורים מעופפות סמוך לאוניה, סימן מובהק לכך, שאנו מתקרבים לאי נוסף, והפעם אי שמעולם לא שמענו את שמו: רייבאבאה. ומשום שלא היינו בטוחים איך להגות את השם, קיבל זה מייד בפינו את הכינוי "רביבה" ולא ידענו איזה גן עדן קטן, ירוק ושמח, צפון בשם המשונה.
בסדרת כתבות זו אודות איי הים הדרומי, יצאנו בספינה מחופי צ'ילה לטהיטי – מסע בן 8,000 קילומטר ברחבי פולינזיה.
מחכים לנו עם זרי פרחים באי רייבאבאה
יעדים בכתבה זו ובסדרת הכתבות
פרקי מסע זה בסדרת כתבות:
האגדות והמסתורין של אי הפסחא
פיטקרן - היסטוריה שהפכה לאגדה קולנועית
האי רייבאבאה - אל תזיז את הטיקי שלי (אתם כאן)
טהיטי אי של פרחים אקזוטיים ולגונות כחולות
פיטקרן - היסטוריה שהפכה לאגדה קולנועית
האי רייבאבאה - אל תזיז את הטיקי שלי (אתם כאן)
טהיטי אי של פרחים אקזוטיים ולגונות כחולות
מי אתה האי רייבאבאה?
האי רייבאבאה (Raivavae ) השייך לקבוצת איי פולינזיה הצרפתית (Polynésie française ) התגלה ב- 1775 על ידי הספן הספרדי גאיאנגוס (Don Tomás Gayangos ) במסעו על הפריגטה L'Aguila , ובשנת 1880 סופח לצרפת. שטחו של האי 16 קילומטרים רבועים. הר הגעש הכבוי שבו, מתרומם לגובה של 437 מטר מיוערים. 905 איש נספרו ב-2007 באי הקטן, הנמצא צפונית לטהיטי, במרחק יום שייט, ויש בו גם שדה תעופה קטן למטוסים קלים. האי מוקף שוניות אלמוגים, היוצרות סביבו לגונת מי תכלת מקסימים.
הפולינזית והתייר ברייבאבאה (צילום: אוריאל ישיב)
חגיגת קבלת פנים צבעונית
ה"טנדרים", סירות ההצלה של ה"קולומבוס", הורידו אותנו במעגן קטן. מכאן מובילה ללב הכפר דרך, המתפתלת בינות לסבך עצי דקל גדושי קוקוסים, הנראים כאילו כל רגע ייפלו על ראשינו. סביב גדלים עצי בננה, ליים והמון עצי סרק עם פרחים בשלל צבעים, שיחי היביסקוס לוהטים, שרכים ודשאים. לאורך השביל ומתחת לשפעת הירק מתחבאים בתים נמוכים. הגשם שהגיע אתנו לאי לא הפריע ליהנות מכל היופי ואולי אפילו הדגיש אותו, שכן הירוק נראה כל כך טרי ורענן.
הגענו לרחבת הכנסייה סמוכה לבית הספר, לתא הטלפון היחיד של הכפר ולמרכז הקהילתי. נשאבנו היישר למערבולת של ריקודים ושירה וזרי פרחים טריים וריחניים שהנשים היפות והמלאות של האי תלו על צווארינו. עשרה גברים ליוו את ההמולה בתיפוף נמרץ על גזעי עץ ותופים ובנגינה ביוקולילי. כולנו, הנשים המקומיות עם שמלותיהן הפרחוניות ועם פרחים או קישוטים יפהפיים מעלי דקל יבשים בשערן, אנחנו הזרים המצחיקים עם זרי הפרחים לצווארינו והילדים הקטנים שהופיעו מבית הספר הסמוך, החלנו מפזזים לקול המוזיקה. היו שם תיקי קש, תכשיטי צדף וקש, קישוטי ראש ומחרוזות טבעיות. כן הוצבו שולחנות ערוכים בכל פירות האי, חתוכים לצורות וגדלים שונים ומוגשים בטוב-טעם על עלי דקל ירוקים. צהוב האננס התערבב עם פלחי הפומלה, הפאפאיות הכתומות, תות השדה האדום. ביניהם הוגשו מיני מאפה זעירים, סופגניות, פרוסות לחם לבן, ערמת צדפות טריות ואגוזי קוקוס, שישיש מקומי מקפד את ראשם עם סכין ארוך ומגישם לנו לשתות מתוכם את החלב, כשהכל יוצר סימפוניה משכרת של צבעים וטעמים. את קבלת הפנים ארגן כמובן צוות האוניה, אבל השמחה הייתה אמיתית, אפילו זו של אנשי האי, שלא לעתים קרובות זוכים לביקורים והם עולזים גם בשל ההכנסה הנוספת שנפלה בחלקם וגם בשל החברה ליום בה הם זוכים.
חגיגה של פירות (צילום: אוריאל ישיב)
לגונת התכלת נמצאת ממש לידינו ואנחנו מטיילים בהנאה על החול הזיפזיפי הלבן והלח, חולפים על פני סירות קאנו צבעוניות, עשויות גזעי עצים ומתחת לעצי שיטה מעוקלי גזע. מי הלגונה שקטים שקטים ואנחנו ממהרים לחלוץ סנדלים ולטבול במים החמימים. ברחובות הקטנים השקט זועק לשמים. הבתים הנמוכים, רחבי הידיים, נחבאים בתוך גנים פורחים, דשאים, עצי פרי ופרחים. בחניות שליד הבתים חונות מכוניות ורק בני אדם אין רואים. מי שבעבודה עובד ומי שפנוי רוקד עם המבקרים...
תזמורת מקומית (צילום: אוריאל ישיב)
לא להזיז את ה"טיקי"
תושבי האי הם כיום נוצרים פרוטסטנטים. הפולחנים הפולינזים העתיקים נמחקו וגם צלמי האלים הקדומים נלקחו רובם לאיים אחרים (בעוד ימים אחדים נפגוש בטהיטי שלושה מאלי האבן של רייבאבאה) ולארצות אחרות. רק מספר בודד של צלמי אלת "טיקי", נותרו באי ואנחנו מתעקשים למצוא אחת ומגלים אותה בחצר אחורית של בית פרטי. ואיך נותרה הטיקי לפליטה באי? מספרים כאן שכאשר רצו להעביר גם אותה, נפל אחד הסבלים אל מי הלגונה, נעלם ולא נמצא עוד. כולם נבהלו והסתלקו בלי לגעת שוב בטיקי. עוד מספרים עליה, שאם מצלמים אותה, במוקדם או במאוחר התמונה תימחק...
כך היא עומדת לה שם, בחצר האחורית, עשויה אבן, האוזן האחת שנותרה לה ארוכה מאוד והשנייה חסרה, ראשה עטור זר פרחים ואנחנו שומרים על כבודה ולא נוגעים בה. חסר לנו להיעלם במי הלגונה...
"טיקי" בחצר האחורית (צילום: אוריאל ישיב)
ההיסטוריה מספרת שסטיבן הייגינס רכש את שלושת הטיקי - הייטה, מואנה ובנם, כדי להציגם במוזיאון של פאפיאטה ( Pape'ete ) בירת האי טהיטי. בהעמסה על האוניה לה-דניס, נפל פסל הבן ומאז 1933 שכן במצולות הים, כששני הוריו הועברו אחר כבוד לגני מוזיאון גוגן (Musée Gauguin) בטהיטי ב-1965. על פי האגדה, נחשבו הטיקי כראשית האנושות. הצלמים נוצרו כדי להשיג הגנה מפני רוחות, אך לעתים קרובות יותר שימשו כדי להטיל כישופים להרוס את האויב ללכוד את נשמתו. ל- Moana ו Heiata , יש היסטוריה מסתורית והם מעורבים במקרי מוות מסתוריים. מסופר כי חודשיים לאחר שהועברו על ידי הייגנס, הוא חלה במקרה קשה של דלקת הכבד. השמועה אמרה שזה היה סוג של קללה של הטיקיס. היגינס מת תוך שנתיים מהזזת הטיקיס. אחותו מתה כעבור חודשיים, וכך גם בעליהם המקורי של הפסלים ושותפו. כשבועיים לאחר ההעברה לגני גוגן, שניים מהמעבירים מתו. את הטיקי שבלב הים איתרו לפני מספר שנים, אך עדיין חוששים להוציאו. עם כל הטכנולוגיה, אף אחד לא מסתכן יותר בהתגרות בטיקי...
למרות אגדות הטיקי הקודרות, רייבאבאה נחרט בליבנו כגן עדן קטן, קסום, צבעוני ושמח.
מחזירים את זר הפרחים לטבע (צילום: אוריאל ישיב)
כתבות נוספות
הגענו לרחבת הכנסייה סמוכה לבית הספר, לתא הטלפון היחיד של הכפר ולמרכז הקהילתי. נשאבנו היישר למערבולת של ריקודים ושירה וזרי פרחים טריים וריחניים שהנשים היפות והמלאות של האי תלו על צווארינו. עשרה גברים ליוו את ההמולה בתיפוף נמרץ על גזעי עץ ותופים ובנגינה ביוקולילי. כולנו, הנשים המקומיות עם שמלותיהן הפרחוניות ועם פרחים או קישוטים יפהפיים מעלי דקל יבשים בשערן, אנחנו הזרים המצחיקים עם זרי הפרחים לצווארינו והילדים הקטנים שהופיעו מבית הספר הסמוך, החלנו מפזזים לקול המוזיקה. היו שם תיקי קש, תכשיטי צדף וקש, קישוטי ראש ומחרוזות טבעיות. כן הוצבו שולחנות ערוכים בכל פירות האי, חתוכים לצורות וגדלים שונים ומוגשים בטוב-טעם על עלי דקל ירוקים. צהוב האננס התערבב עם פלחי הפומלה, הפאפאיות הכתומות, תות השדה האדום. ביניהם הוגשו מיני מאפה זעירים, סופגניות, פרוסות לחם לבן, ערמת צדפות טריות ואגוזי קוקוס, שישיש מקומי מקפד את ראשם עם סכין ארוך ומגישם לנו לשתות מתוכם את החלב, כשהכל יוצר סימפוניה משכרת של צבעים וטעמים. את קבלת הפנים ארגן כמובן צוות האוניה, אבל השמחה הייתה אמיתית, אפילו זו של אנשי האי, שלא לעתים קרובות זוכים לביקורים והם עולזים גם בשל ההכנסה הנוספת שנפלה בחלקם וגם בשל החברה ליום בה הם זוכים.