www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

לקמצ'טקה וחזרה         


לקמצ'טקה וחזרה
המשלחת הישראלית הראשונה לקמצ'טקה
מאת: רונן רז 


המשלחת הישראלית הראשונה לחצי האי שבמזרח סיביר, קמצ’טקה, עלתה לכותרות אחרי שחבריה נקלעו לסופת ציקלון אימתנית, שנמשכה יומיים תמימים. רונן רז, מארגן המשלחת, חזר משם ומספר: "למזלנו היה לנו עימנו טלפון לווייני, ומתוך שקי השינה באוהל, יכולנו לדבר ולהרגיע את אנשי הקשר שלנו, ואת המשפחה בבית, ויכולנו להזעיק מסוק לחילוץ, כאשר התבהר מזג האוויר". את הדובים הכרסתניים, להקות הסלמונים הענקיות, האגמים החומציים, הרי הגעש הפעילים והנופים עוצרי הנשימה הוא לא ישכח במהרה. גם אתם לא.


העיר פטרופבלובסק והר הגעש Koryakskaya
 
יצאנו חבורה של מטיילים ותיקים ומנוסים, כמדי שנה, למסע רגלי אל מקום חדש ונידח. היעד הפעם היה הרכס הגעשי של מזרח קמצ'טקה, גוש הרי קלוצ'בסקוי - מרכז של פעילות געשית, שבמרכזה הר הגעש הענק קלוצ'בסקוי, (Klyuchevskaya Sopka), המתנשא לגובה 4,750 מ`, וסביבו שבעה הרי געש, חלקם פעילים וחלקם כבויים. היינו המשלחת הישראלית הראשונה מאז ומעולם, שיצאה לחצי האי למסע בן שבועיים ומחצה. הכל היה במסע הזה: יופי פראי ועוצר נשימה, רגעי סכנה מבהילים, סיפוק עילאי אחרי עמידה באתגרים קשים, ובעיקר מפגש בלתי אמצעי עם אחת הפינות הפחות מתויירות בעולם, אבל גם המופלאות שבהן.
 

שייט נהרות




 
הארוחות הליליות של הגומולים
שאלתי אנשים בקמצ’טקה ממה הם מפחדים בעולמם. "רעידות אדמה", ענו לי כמעט כולם. אבותיהם, הסבירו לי, פחדו מן הגומולים, רוחות ענק שישבו בהרים הגבוהים והתלולים בחצי האי, שבקצה המזרחי האסייתי של סיביר, וטלטלו את האדמה. בלילות היו הגומולים יוצאים מן ההרים אל הים, צדים לווייתנים ומשפדים אותם על אצבעות ידיהם, ואז היו חוזרים אל משכנם בהרים הגבוהים. אש הייתה פורצת אז מן ההרים, בוהקת בלילות הכהים, מזרימה נוזל אדום וחם על הגבעות השחורות, וצולה את ארוחת השחיתות של האלים. ההרים מלאים עצמות לווייתנים, הם טענו, אך מעולם לא העזו לבדוק.
 
בעיני השבטים הקדומים של קמצ’טקה, האיטלמנים והקוריאקים, נחשבו התופעות הגעשיות החזקות של חצי האי - התפרצויות הרי הגעש, רעידות אדמה ואפילו הגייזרים והמעיינות החמים - תופעות מקודשות, וטיפוס להרי געש או כניסה לאזורי המעיינות החמים היו חטא של ממש. מקורה של היראה הזו הוא בין השאר העובדה שקמצ’טקה נולדה למעשה מאש. שרשרת הרי געש התרוממה מקרקעית האוקיינוס כתוצאה מפעילות געשית חזקה, וכמויות אדירות של זרמי לבה שהצטברה והתמצקה לסלעי בזלת יצרו רצף של אדמה בין האיים הקטנים, שהתחברו אל היבשת הסיבירית.
 
ההתפרצויות הגדולות מן העבר שככו, אך לא כבו. אי שם במעמקי האדמה מתחת לחצי האי ממשיך להתחולל קרב מתמיד בין שני ענקים - הלוח האוקיאני הפסיפי והלוח היבשתי הסיבירי. מדי פעם האדמה רועדת וההרים מתרוממים ופולטים ענני קיטור ותמרות עשן. זרמים של לבה וגשם של אפר געשי יורדים אז מן ההרים ומכסים את יערות הטייגה, על עצי הלבנה הכסופים והאשוחים ירוקי העד שלהם. הכל הופך למשטח שחור אחיד ששנים רבות לא צומח בו דבר, עד שאט אט צצים פרחי הטונדרה הצבעוניים, וצבעי צהוב, כחול וסגול מופיעים על האדמה המתאבלת בשחור. חזזיות עקשניות נצמדות לסלעים עוינים, מפוררות אותם ומכינות את השטח לשיחים ולעצים שיחזרו ויכסו את האדמה.
 
בשנת 1975 התפרץ הר טולבאצ'יק בסדרה של התפרצויות שנמשכה למעלה משנה וחצי, דרך ארבעה חרוטים שנפערו על פני ההר. זו הייתה אחת משש התפרצויות הגעש החזקות ביותר בעולמנו. האש ותמרות העשן הגיעו עד לגובה של שניים וחצי קילומטר מעל פסגת ההר, וענני האפר התפזרו למרחק של 12 קילומטרים. אזור נרחב הפך למדבר שחור. היערות כוסו באפר געשי והתייבשו, אגמים ונהרות נבלעו אל בטן האדמה וחיות הבר שניצלו מן התופת עזבו את האזור. כיום מכסות את האזור דיונות שחורות נרחבות ורכות.
 
 
 
 
יומיים באוהל בלב סופת צקלון
צעדנו לאורך דיונות האפר הגעשי במדרונות של הר טולבאצ'יק. במעלה ההר עברנו בין שטחי התפרצויות עתיקות יומין שצמחיית הטונדרה ההררית כיסתה אותם, בין שיחי אוכמניות עמוסי פירות קטנטנים, עגולים, כחולים וטעימים להפליא. ערפילים רבצו במעלה ההר והקשו על הטיפוס, ואפילו היתושים עזי הנפש של קמצ'טקה הניחו לנו לנפשנו כשהתקרבנו אל גבול האלפיים מטר.
שלוליות שלג נחו על ההר השחור, ומידי פעם נחשף מפל קטן שזרם בסאון. הראות הלכה וכבדה, הקור הלך וגבר, וכאשר הבנו שרק עננים יחכו לנו שם למעלה, חזרנו על עקבותינו והמשכנו בטיול בין ההרים. בלילות ישנו במחנות אוהלים שהקמנו בפינות חמד, ליד פלג מפכה. בימים הלכנו על משטחי הטונדרה, מוקפים בנופי הרים חרוטים ומכוסים בעננים, שלעתים סרו וחשפו נופים מרתקים ורבי עוצמה. בין המדרונות פגשנו שועל אדום, מרמיטות השקיפו עלינו מסלעי הבזלת, וסנאי קרקע אחד נעמד על רגליו האחוריות, נתמך בזנבו השעיר, וצפה בנו בסקרנות.
אחר צהרים אחד, כשירדתי לרחוץ במפל, מצאתי במרחק של עשרה מטרים ממני דוב מופתע, שהתרומם על רגליו האחוריות והסיט את ראשו כדי להיטיב מבט. אמנם המפגש ריגש אותי מאוד, אך הפחד כמעט הרג אותי, ולאחר שניות ספורות מיהרתי לסגת בזהירות אך בנחישות.
 
שבועיים לפני שהגענו להר בזימיאני התפרץ הלוע למשך שעות ספורות. החרוט הקטן שהתרומם בתוכו פלט עשן רב, והמטיר אפר געשי דק סביבו, שנחת בפריכות ובאיטיות וכיסה את ההר באבק לבנבן מטעה. השבילים והעקבות נעלמו תחת האפר, ורק תלי אבנים קטנים נותרו לכוון את הדרך לפסגה. כשהגענו אליה נמהלה תחושת ההישג שלנו באכזבה על שלא רואים ממטר. עמקים שחורים השתרעו תחתינו ונמוגו אל תוך הערפילים. הצעידה הייתה תלולה, מה שחייב אותנו לחפש מדרך טוב בין סלעים גדולים, על אבנים שחלקן רופפות כבנייני קלפים.
אחרי כמה ימים שטפה את חצי האי סופת ציקלון, שהגיעה מאזור יפן. במשך יומיים היינו ספונים באוהלים כשרוחות עזות מנשבות סביב וגשם זלעפות, מלווה בברד, יורד ללא הרף. כאשר שכך הגשם והעננים התפזרו, הזעקנו בטלפון הלווייני הליקופטר שחילץ אותנו אל העיירה הקרובה.
 
 
 




 
תאוות הקוזקים לחורפן ולצובל
כמה ימים לאחר מכן כבר טיפסנו על הר מוטנובסקי, וזכינו לראות פעילות געשית מקרוב. אדי קיטור לבנים פרצו בזרימה חמה מן האדמה לעבר קרחון השוכן על ההר. יורת בוץ רותחת בעבעה בכדורים חומים ומדי פעם ירקה לאוויר גושי בוץ רותחים, ואז נשמעה לחישה רועמת מן האדמה ואדים צהובים רוויי גופרית נורו אל האוויר. קצת למעלה משם, בלוע קטן אחר, חבוי אגם חומצי עגול כחלחל ויפה.
נסיעה ארוכה דרך יערות טייגה אינסופיים ונהרות שוצפים, ובראשם הנהר הגדול קמצ'טקה, הביאה אותנו לאסו, עיירה במרכז חצי האי. רוב תושבי העיירה הם רוסים שהגיעו לחפש פרנסה, בכריתת עצים בלב יערות הטייגה, ומקצתם בני השבטים הצ'וקצ'ים, הקוריאקים והאיטלמנים, שיישבו את חצי האי. שפות השבטים הצ'וקצ'ים והקוריאקים הן שפות דומות, וקרובות למדיי גם לאיטלמנים, אך רחוקות מכל שפה אחרת של קבוצות אתניות בסיביר.
 
השבט העיקרי שאיכלס את קמצ'טקה היו האיטלמנים, שכמו הצ'וקצ'ים והקוריאקים, גרו בכפרים גדולים, עד בוא המתיישבים הרוסים וצבאות הקוזקים לאזור, החל מהמאה ה- 18. בתי החורף היו חפורים באדמה, ובקיץ גרו באהלים גדולים. לבושם של האיטלמנים הוכן מעורות איילים, כלבים ואריות ים, וכלי העבודה והנשק הותקנו מאבנים ועצמות מחודדות. מצלעות לווייתנים הם הכינו קשתות, ורצועות עור מיוחדות שימשו להשלכת אבנים. בניגוד לשבטים אחרים, האיטלמנים לא טרחו לגדל איילים. יערות הטייגה סיפקו להם שפע יחסי של פירות, עלים ושורשים למאכל. בקיץ הם ניזונו מהמוני דגי סלמון הפסיפי (Oncorhynchus) שעלו מהאוקיינוס הפסיפי לאורך הנהרות כדי להטיל את ביציהם בנהרות ובאגמים.
 
מפתיע כמה מעט יודע העולם על שבטי מזרח סיביר ועל ההגירה הרוסית הגדולה שהביאה קץ להרמוניה השבטית במקום. חיות הבר הפרוותיות, הצובל, החורפן וההרמין, הם שמשכו את המתיישבים החדשים, שדחקו את האיטלמנים מנחלותיהם המקוריות. יחידות הקוזאקים הראשונות הגיעו לאזור במאה ה- 17, בחיפוש אחר אזורי ציד חדשים שיספקו את תאוותם לפרוות יקרות הערך. הרוסים השתלטו כמעט כליל על חצי האי, והיום מהווים כל בני השבטים גם יחד חמישה אחוזים מכלל אוכלוסיית קמצ'טקה.
אטלסוב היה מפקד המסע ההרפתקני הראשון אל תוך קמצ’טקה. הוא חדר בפראות אל שטחי המחייה, הגיע עד לקמצ’טקה, ובעקבות השלל המפתה שהציג נהרו לאזור רבים אחרים.
 
במאה ה- 18 הגיע לאזור רב חובל רוסי ממוצא דני, ויטוס ברינג שמו, ומצא נמל מבטחים במפרץ שקט. ברינג המשיך במסעות התגליות שלו צפונה, וסקר את המייצרים בין סיביר ואלסקה הקרויים היום על שמו, מיצרי ברינג. להתיישבות הקטנה שהקים, ליד נמל הנחיתה, הוא קרא פטרופבלובסק (Petropavlovsk-Kamchatsky), על שם אניות המסע שלו, סט-פטר (Sviatoi Piotr) וסט-פאבל (Sviatoi Pavel). היום העיירה ההיא היא בירתה של קמצ’טקה, וחיים בה כ- 70 אחוז מכלל אוכלוסיית חצי האי, המונה 350 אלף איש.
 
לאחר מלחמת העולם השנייה, באווירת המלחמה הקרה ששררה בין אמריקה, ברית המועצות, סין ומדינות אחרות, הפך חוף האוקיינוס השקט לחזית המזרחית של רוסיה מול האיום האמריקאי, היפנים, הסינים והקוריאנים. קמצ’טקה הפכה לשטח צבאי סגור, ונבנו בה בסיסים של חיל האוויר הסובייטי, ובהם מכשירי רדאר עצומים. הנמל הצבאי התפתח, צוללות אטומיות יצאו ממנו לגיחות מבצעיות, ואזורים נידחים שימשו לניסויים צבאיים, כמו בחינת טילים. כל זה השתנה עם התמוטטות ברית המועצות ב-1990, והיום האזור פתוח למטיילים.
 
נמל פטרופבלובסק והר הגעש Koryakskaya
 
צמיגי השומן של הדובים הצמחונים
שעת טיסה בהליקופטר מפרידה בין העיר הגדולה פטרופבלובסק לבין האגם הדרומי קורילסקאייה (Kurile Lake), וזוהי כמעט הדרך היחידה להגיע למקום, למעט מסע רגלי ארוך. בתקופת האביב. בחודשים אפריל-מאי, מתעוררים הדובים משנת החורף הארוכה שלהם, יוצאים מן המאורות לאחר שישה חודשי שינה, כדי לספק את רעבונם. באופן מפתיע למדי פושטים היונקים הגדולים הללו, מאתיים עד ארבע מאות ק”ג משקלם, על אחו הטונדרה ועל יערות הטייגה, ומתקיימים בעיקר מצמחים, מיני תותים ואוכמניות, אצטרובלים, אגוזים ופירות נוספים. ברם, אם מזדמן בדרכם סנאי קרקע, הם לא בוחלים בבשרו.
החגיגה הגדולה שלהם מתחילה בחודשי יוני-יולי, כאשר מיליוני סלמונים עולים בצפיפות לאזורי ההטלה במעלה הנהרות. הדובים מחכים להם על גדות הנהרות, מזנקים למים ותופסים אותם בטופריהם ובשיניהם. בתקופת השפע הזאת הם אוכלים עשרות דגים ביום, מגדלים “צמיגים” סביב בטנם וצוברים שומן לקראת שנת החורף המסורתית שלהם.
 
שעות ארוכות שטנו בסירה לאורך חופי אגם קורילסקאייה. הדובים שחששו מאיתנו בתחילה התרגלו לנוכחותנו והמשיכו לזנק אל נחילי הסלמונים (Sockeye salmon) ולדלות דגים שמנים מול עינינו.
זו התמונה שאני נושא בזיכרוני מהמסע הזה: הרי געש מתנשאים משני צדי האגם, המים מלחכים את שולי יערות הטייגה, הדובים צדים את דגי הסלמון.
זוהי קמצ’טקה בשבילי.
   








מידע נוסף
בתי מלון ברוסיה - השוואת מחירים והזמנות
הפלגות גיאוגרפיות לקמצ'טקה

כתבות נוספות על רוסיה
ממוסקבה לבייג'ינג - הרכבת הטרנס-סיבירית
מוסקבה - עיר כיפות הבצלים
טיול לטבעת הזהב
סוצ'י - עיר קייט לחופי הים השחור
טיפוס לפסגת הר אלברוס





רונן רז, אקו טיולי שטח אודות הכותב
רונן רז, אגרונום במקצועו וטייל בנשמתו, נדד וחי במשך שבע שנים ברחבי אסיה, אפריקה, ואמריקה. גידל תנינים בוונצואלה, ונאבק למען הפילים בקניה. בונה מסלולים ומדריך במהלך 41 השנים האחרונות. ממייסדי טיולי השטח בארץ ומנהל את חברת אקו - טיולי שטח

לקריאת כתבות נוספות של רונן








מספר צפיות: 9177
2545