טיול באלפים היפניים
מאת: דני אורבך

אספר כאן על ביקור באלפים היפנים, שכלל גם אירוח אצל משפחות מקומיות, בתכנית מיוחדת להיכרות בין מקומיים לתיירים
 

היכן נמצאים האלפים היפנים?

---

---

 

הייחוד בביקור שלנו במצומוטו, היו כמובן המשפחות המארחות. מספר חודשים מראש, נרשמנו בעירייה המקומית לתוכנית Home-Stay. זו תוכנית נהדרת, שקיימת בארצות שונות בעולם אך מפותחת במיוחד ביפן. במסגרת התוכנית הזאת, שמאורגנת בעיקר בידי עיריות, מועצות מקומיות, מועדונים חברתיים ואוניברסיטאות, מתארחים סטודנטים או אורחים זרים אצל משפחות יפניות בחינם או תמורת תשלום סמלי. מדובר במשפחות יפניות שמתעניינות בעולם הרחב, ורוצות לפגוש זרים ולתקשר איתם מתוך עניין תרבותי. הום-סטיי בדרך כלל תקף רק לסטודנטים וצעירים, אם כי ישנן גם תוכניות לאבות ואמהות.
אתר האינטרנט של Home stay
כתבה על דרך נקאסנדו באלפים היפנים

אנחנו היינו שלושה, ולכן ארחו אותנו שתי משפחות: אני התארחתי אצל משפחת איוָוגוּצִ`י, בעוד חבריי התארחו אצל משפחת קנקו. החוויה של אירוח אצל המשפחות לא הייתה פשוטה, אבל היא הייתה נהדרת. מאיפה להתחיל? שתי המשפחות שארחו אותנו, כמו משפחות רבות מהאזור, הן חברות במועדון ה- Hippo, עוד המצאה יפנית ייחודית ומאתגרת. מדובר ביוזמה של בעל חזון יפני, שהקים ארגון עם סניפים בכל רחבי יפן וגם במקומות רבים אחרים בעולם.

הרעיון של היפו הוא שלומדים שפות ונפתחים לעולם הרחב, בלי לימוד רשמי, עוד מגיל צעיר, על ידי מפגשים חברתיים, משחקים, שירים וקלטות בשפות זרות. חברי מועדון ההיפו נפגשים אחת לשבוע, משחקים מישחקים בשפות רבות כמו רוסית, קוריאנית, סינית, ערבית, אנגלית וכדומה, ושומעים את קלטות ההיפו (בשפות השונות) כשהם נוסעים במכוניותיהם. מכיוון שהגברים, כמקובל ביפן, עובדים עד שעות מאוחרות, רוב המשתתפים במפגשים הם בעיקר נשים וילדים, גם קטנים וגם בני נוער. מועדון ההיפו מארגן גם תוכניות הום-סטיי לילדים, נערים ומבוגרים יפנים בארצות כמו מקסיקו, ארצות הברית וטייוואן. בפגישה של ההיפו ביקשו מאיתנו לדבר קצת עברית, וניסו לחזור אחרינו. היה נחמד לשמוע את העיוותים המצחיקים שלהם, למשל, "עברית" הפכה למשהו דומה ל"חֶבְרוֹן" (לא שהם ידעו על ההשלכות הפוליטיות, אבל בכל זאת), ו"שלום" הפך למשהו דומה ל"שרון". 
 

 

סניף מצומוטו של ההיפו מרוכז בעיקר סביב מפעל המדפסות של "אפסון", אחד מהמעסיקים הגדולים של העיר. רוב המשתתפות במפגשים, כאמור, עקרות בית, שבאות עם ילדיהן. כאן המקום לציין, שרוב הנשים ביפן עדיין עקרות בית, ואימא עובדת זו תופעה הולכת ומתרחבת, אך עדיין לא נפוצה. מקובל שנשים לומדות באוניברסיטה כדי להיות "אמהות חכמות" וגם עובדות קצת, אבל מתפטרות עם לידת הילד הראשון.

המארחת שלי, איווגוצ`י קָזוּקוֹ, והמארחת של חבריי, קָנֶקוֹ סָיוֹקוֹ (או בכינויה הרווח "קוֹקוֹ" - כינויים ביפן נבחרים כשילוב של השם הפרטי ושם המשפחה) עבדו שתיהן בעבר באפסון. די נהניתי אצל משפחת איווגוצ`י. בעלה של קזוקו, יושיאקי, רוקח בכיר בחברת תרופות, הגיע רק בשעות הערב ממסע עסקים בשיזואוקה, ויצא ביום שלמחרת למסע עסקים בטוקיו. יצא לי לדבר איתו, והשיחה הייתה מעניינת מאד - בשילוב של אנגלית ויפנית. אבל האטרקציה העיקרית במשפחה הייתה קוֹקִי בן השלוש, הילד החמוד, הפרוע והרעשני במיוחד. בין מוזרויותיו - חיבה מיוחדת לקסדות אופניים (הוא אוהב ללבוש את הקסדה גם כשהוא משחק רחוק מהאופניים), נטייה להשתמש בסטודנטים זרים כשק אגרוף ולהעביר להם הוראות דרך אמא שלו ("תאמרי לו לשבת איתי מאחורה") ובעיקר - איסוף בלתי נלאה של חיפושיות קרנף (ביפנית- Kabuto-Mushi), חיפושיות שחורות וגדולות עם קרניים. לקוקי יש אוסף גדול של חיפושיות כאלו, והוא אוהב להסתובב עם רשת פרפרים גדולה כדי לצוד עוד. לאחרונה, החיפושיות הללו הפכו לחיית מחמד נפוצה של ילדים יפנים, והן נמכרות בחנויות במכירים מפולפלים ביחד עם אוכל חיפושיות מיוחד ומזין. אבל קוקי לא קונה, הוא תופס את כל החיפושיות שלו בעצמו. בניגוד לילדים ישראלים רבים, הוא גם אוכל הכל, כמעט כמו החיפושיות.

 

 

בילינו תקופה נהדרת עם המשפחות. איתן היינו בטירה של מצומוטו ונסענו איתן באוטו ביערות שמסביב לעיר. ביום השני נסענו ברכבת לקמיקוצ`י (Kamikōchi), אתר נופש נהדר בהרים הגבוהים שליד מצומוטו. קמיקוצ`י הוא מקום מושלם לבלות בו חופשה, ולכל מבקר ביפן כדאי לבלות בו זמן. מסלולים שטוחים, קלים ונוחים בין פלגים צלולים ושוצפים, הרים מושלגים (פחות או יותר, תלוי בעונה) ויערות. ברווזים שוחים באגמים ומסתובבים באופן חופשי בין התיירים הרבים שמתהלכים בשבילים. למיטיבי הלכת, יש גם מסלולים קשים ומאתגרים יותר בהרים מסביב. קמיקוצ`י אינה יישוב אלא אתר נופש, והוא נסגר בחורף ונפתח מחדש כל אביב בשל השלגים הכבדים באזור.
 

הפארק הלאומי קמיקוצ'י שוכן בגובה רב בלב האלפים היפניים. הייתי כבר בקמיקוצ`י קודם לכן, אבל זה היה טיול יום. הפעם לנתי שם למספר ימים, והתענוג הזה נתן לי הזדמנות לטייל מוקדם בבוקר או בין הערביים, ולצלם את הנחלים, הפלגים, המעיינות, היערות העבותים וההרים הקסומים בשעות שקטות יותר. 
כתבה על נקאסנדו – דרך באלפים היפנים
כתבה על הדרך האלפינית באלפים היפנים

 

החוויה היחידה שהעיבה על השמחה, הייתה היעלמותו (או גנבתו, תלוי בגרסה) של הסלולארי של חברי. ביום האחרון שלנו עם המשפחות, נאלצנו לבלות את כל הבוקר במטה המשטרה המקומי במצומוטו. במטות משטרה מסוג זה אתה נתקל בצד המעצבן של הבירוקרטיה היפנית. אמנם כולם נחמדים ומחייכים אליך, אבל אף אחד לא יודע בדיוק מה השני עושה, ובעיקר, כולם נעולים בראש קטן, זעיר, מיקרוסקופי, על החובה שלהם והנהלים שכובלים אותם. במקרה הזה, הם סירבו לתת טופס מצולם בשביל הביטוח בארץ, כי "יש נוהל שלא מצלמים מסמכים". במשך שעתיים, בעזרתן של קזוקו וקוקו, התחננו אליהם, ואז התחילה סדרת טלפונים לבכירים במשטרה היפנית. או בלשונו של חברי, "מאז הבוקר, יושבים עובדים במשרד שלם ומקבלים משכורת, וחושבים באופן מדוקדק על כל ההשלכות הפילוסופיות של צילום טופס במכונה".

בסופו של דבר התקבל הטופס, באישור בכיר כלשהו. אנחנו כמעט חשבנו שבסוף יהיה כתוב עליו, "על החתום, אבה שינזו, ראש ממשלת יפן, בשם הוד רוממותו הקיסר" – אבל כנראה שכל כך גבוה עוד לא צריך להגיע בשביל משימה סבוכה כמו צילום טופס.
 

מידע נוסף

כתבות נוספות