www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

אוסקה וצפון קנסאי      


אוֹסָקַה וצפון קנסאי
מאת: דני אורבך


בניגוד לקיוטו, אוסקה היא עיר די מגעילה ומטונפת (אבל לא כמו ערים מטונפות בעולם השלישי). הרחובות אפורים, צפופים וסבוכים, בקיצור - לא מקום סימפטי. למרות זאת, תושבי אוסקה טוענים שזה מקום מקסים, עם חיי לילה מדהימים והאנשים הנחמדים ביותר בכל יפן... 


נסעתי לאוסקה במטרה לראות את הטירה העתיקה בעיר הימג`י, אך טיילתי מספר ימים גם ביעדים נוספים בקרבתה, ועל כך יסופר כאן.
 
אוסקה 
העיר אוסקה, בסיס טוב לטיולים באזור  (צילם: Mark Morton)


מסלול הטיול, שתחילתו בטטוקיו ובאזור טוקיו (A) והמשכו באלפים היפניים (B+C), נגויה ומרכז הונשו (D),
קיוטו וסביבתה (E), אוסקה וצפון קנסאי (F), הירושימה ומייאגימה (G+H), האי שיקוקו (I), וצפון האי הונשו (J)
להגדלת המפה לחצו בפינה העליונה


המזרח הרחוק




 

עולם הסְפָּא של אוסקה

אוסקה (Osaka), הממוקמת שעה נסיעה דרומה לקיוטוהיא עיר גדולה ומורכבת מאד, מלוכלכת אך שוקקת חיים, שצריך להכיר כדי ליהנות ממנה באמת. אחד האתרים המהנים בה הוא "עולם הספא" (Spa World), ריכוז מעיינות חמים מפוארים, פינות פינוק ומסאז` ובריכות קרירות ממש בלבה של העיר. אמנם מחיר הכניסה די יקר, אבל אנחנו נהנינו. למעשה, היינו צריכים הפסקה בין המקדשים הרבים, במיוחד כי הימים היו לוהטים ולחים עד מחנק - כמו גרסה גרועה יותר של תל אביב, בימים כאלו, אתרים כמו עולם הספא הם הצלת נפשות ממש. עולם הספא כולל"אגף בסגנון אסיאתי" ו"אגף בסגנון אירופאי", הפתוחים לגברים ולנשים באופן נפרד, לסירוגין. זאת אומרת חודש אחד פתוח האגף האירופאי לנשים והאסיאתי לגברים, ולהיפך.

כאשר הגענו, האגף האסיאתי היה סגור עבור גברים, ונכנסנו לאגף האירופאי. חוויה מרהיבה לכל חובבי הרחצה! האגף האירופאי כולל אמבטיות בעיצוב רומאי עם פסלים מפוארים, בעיצוב יווני (כביכול בתוך מקדש תחת כיפת השמיים), מרחץ חם בתוך מערה, סאונה פינית עם בריכה קפואה בעיצוב של יער עבות, אמבט רפואי, ופינוק הפינוקים - שולחנות שאפשר לשבת לידם ולאכול גלידה, כאשר הרגליים טובלות בתוך מים חמים. באגני המים החמים יש אבנים קטנות ועגולות, נעימות לכפות הרגליים באופן שלא יתואר. על הגג ישנה בריכה עמוסה בילדים עם מגלשות מים (התור הוא ענק!) ובכל הקומפלקס יש מבחר אדיר של מסעדות בכל הסגנונות. למקום יש שיטה מתוחכמת לפתות אותך לבזבז כסף. הארנק שלך נעול בלוקר, ונותנים לך מין רצועת יד כזאת שבעזרתה אתה משלם על כל האקסטרות, מסעדות ואוכל, גלידות ושתייה, מסאג`ים... ככה אתה לא מרגיש שאתה משלם, עד שאתה יוצא מהמתחם ומקבל את החשבון...


עולם הספא של אוסקה בסרטון וידאו שמסביר הכל (הקריין קצת מצחיק, תתעלמו...)
 

העיירה הִימֶאגִ`י וטירת הימאג'י

הִימֶאגִ`י (Himeji), הממוקמת כשעה וחצי מערבית לאוסקה,  היא עיר יפנית קטנה ולא יפה, שיש בה את אחת האטרקציות המפורסמות ביותר במדינה כולה - טירת הימאג`י (Himeji-jo, שפירושו "טירת האנפה הלבנה"). זו טירה עתיקה באמת, שלא נחרבה במלחמת העולם השנייה, וללא ספק אחת הטירות היפות ביפן (אולי חוץ מהטירה באינויאמה). בטירה יש חרכים שמהם אפשר להשליך מים רותחים ושמן רותח על פולשים, בקיצור, עדיף לשלם את מחיר הכניסה ולהיכנס אליה בדרך לגיטימית... 
 
האגדה מספרת, שיום אחד, שמעה אחת המשרתות שאחד הסמוראים הבכירים מעוניין לקשור קשר כנגד הדאימיו – האדון הפיאודלי המקומי. אצה המשרתת לספר לאדון, והקשר סוכל. אך הדאימיו סלח לראש הקושרים, וזה החליט לנקום במשרתת. כך, שבר הסמוראי הבכיר צלחת יקרה, והאשים בכך את המשרתת. הדאימיו הזועם וכפוי הטובה החליט להטביע את המשרתת בתוך הבאר. האגדה מספרת, שרוחה של המשרתת חזרה לרדוף את הסמוראי. בכל יום הופיעה בפניו, חיוורת כסיד, וספרה צלחות. כאשר הגיעה לצלחת העשירית, השמיעה צווחה מקפיאת דם. כך, איבד הסמוראי את שפיותו.  

טירת הימאג'י 
טירת הימאג'י, מהיפות ביפן  (צילם: coniferconifer)
 

רצועת החול של אָמַנוֹהַשִידָטֶה

אָמַנוֹהַשִידָטֶה (Amanohashidate) היא רצועת חול (שרטון) בחצי האי טָנְגוֹ שבחוף הצפוני של קנסאי, כשעתיים נסיעה צפונית לאוסקה וכשעה וחצי מצפון לקיוטו. הנוף הנשקף מחצי האי נחשב לאחד משלושת היפים ביותר ביפן, ביחד עם השער הצף במייג`ימה (ליד הירושימה) ואיי האורנים באוקיאנוס שליד מצושימה (בצפון האי הונשו). כשהגעתי לאמנוהשידטה, הבנתי שהשלמתי מעגל – וראיתי את כל שלושת הנופים המפורסמים. זה נראה אולי טיפשי, אבל בכל זאת הייתה בכך הרגשת סיפוק כלשהי.
כתבה על הירושימה ומייג'ימה
אמנוהשידטה עצמה היא מקום מקסים לטיול יום. היא מפורסמת ברצועת חול בת ארבעה קילומטרים שמשתרעת מהחוף לתוך הים, ומתחברת לצד השני של חצי האי, מעין גשר עטוי אורנים בתוך הים הכחול. הלכנו על הגשר – השילוב בין אורנים לים היה מרתק ויפה, ובחופים היה ניתן לראות נופשים יפניים משתזפים, מתרחצים או משחקים בכדור. עם זאת, כנראה משום שנסענו ביום חול, לא היו שם תיירים רבים והיה יחסית רגוע ושליו. לאחר מכן עלינו ברכבל לפסגת ההר שבצד השני, משם ניתן לראות את הנוף המפורסם של רצועת החול עטוית האורנים בתוך הים. בכל ספרי הטיולים כתוב שאם תסתכל על הנוף כאשר הראש בין הרגליים, תוכל לראות את הרצועה כ"גשר בשמיים". אנחנו ניסינו את זה ולדעתנו זה לא עובד, אבל אתם מוזמנים כמובן לנסות בעצמכם.
 
היום האחרון היה מעניין במיוחד. כאשר ידידנו לקחו אותנו לטיול באזורי הקניות של אוסקה, כמו שרק תושבים מקומיים יכולים. ראינו את הקהל האוסקאי צובא על החנויות הזולות, את הבובות המכאניות המוזרות ברחובות (כמו למשל בובת "אני אוכל", טיפוס מוזר המכה בתופים בשער החנות, או סרטנים מכאניים שמשקשקים בצבתות על הקיר של מסעדות פירות הים).
במשך כל הטיול שלנו היה חום אימים, ולחות אדירה, אבל דווקא בלילה האחרון, התחילה סופת ברקים, רעמים וגשמי זלעפות. מזג האוויר ביפן הוא תמיד לא צפוי, ומטריה היא חובה בכל עונה ובכל מזג אוויר
!

אָמַנוֹהַשִידָטֶה (Amanohashidate) 
אָמַנוֹהַשִידָטֶ - רצועת חול המחברת את שני צדי המפרץ  (צילם: xanday)
 

העיירה טֶנְרִי ודת החוכמה השמיימית

מדרום לאוסקה הרכבות איטיות במיוחד, הנופים מרהיבים, היערות עבותים וחשוכים, וקצב החיים איטי. התחנה הראשונה היא העיירה הקטנה טנרי (Tenri), כ- 50 ק"מ דרום-מזרחה לאוסקה. העיירה מיוחדת מאד בנוף היפני, בעיקר משום שהיא משכנה של אחת מהדתות החדשות הגדולות ביפן, טִנְרִיקְיוֹ (דת החכמה השמימית). טנריקיו היא אחת מהדתות היחידות ביפן שמחזיקות בעיר משלהן, אף על פי שלעירייה אסור לציין זאת- בשל ההפרדה הנוקשה הקיימת ביפן בין דת ומדינה. טנריקיו נוסדה במאה התשע עשרה על ידי האיכרה נקאיימה מיקי, שחוותה חזיונות של "האל ההורה" (או בשמו היפני, טנרי נו מיקוטו) שהורה לה את תורת "החכמה השמימית". המטרה העיקרית בחיים היא להגיע ל"חיים מאושרים", על ידי סגידה לאל ההורה, ריקודים פולחניים מיוחדים (קאגורה), תנועות ידיים ותפילות, כמו גם חיים מוסריים והפצתה של הדת. טנריקיו הייתה דת מיסיונרית מאד מראשיתה, אך השכילה לפתח ממסד כנסייתי ענף, שירותים סוציאליים ותיאולוגיה מעניינת (למשל, האמונה שהגוף הוא דבר מושאל, וכל מיני רעיונות שנובעים מכך). מאמיני טנריקיו הפכו את הכפר של המייסדת לעיירה קטנה ולמרכז של הכנסייה.

מאמיני טנריקיו טוענים שבני האדם כולם נבראו בטנרי, ולכן העיירה היא המרכז רוחני של העולם כולו (כמו האמונה היהודית על ירושלים). במקדש הראשי של טנריקיו, שבנוי בסגנון יפני מסורתי, יש עמוד חלול- הקָנְרוֹדַאי. ביום הדין, טענה נקאייאמה מיקי בספר הקודש העיקרי של הדת, יירד צוף מתוק מהשמיים- והוא ייפול הישר לתוך הקנרודאי. לכן, יש חור בתקרה שמעל הקנרודאי (אף על פי שאני לא הצלחתי לראות אותו). הפעילות המיסיונרית של הדת, האוניברסיטה שהקימה בטנרי ושירותי הרפואה שלה, הביאו לדת החדשה מאמינים רבים. כיום יש מיליוני מאמינים יפנים רשומים, עוד כמיליון וחצי מאמינים קוריאנים (פגשתי כמה מהם במקדש), ועוד עשרות אלפים ברחבי העולם המערבי, בקהילות יפניות בדרום אמריקה, ואפילו בקונגו (תוצאה של פעילות מיסיונרית נרחבת). הכנסייה של טנריקיו אפילו מממנת טיולים של ילדים קונגולזיים ליפן, ומסדרת להם עלייה לרגל לקנרודאי בטנרי
.

רחוב הקניות הראשי של העיירה מוצף בשלטים של טנריקיו, המכריזים על 170 שנה לייסוד הדת, וגם את אחת הסיסמאות המוזרות יותר של הכנסייה. מכיוון שטנריקיו מאמינים שכל בני האדם נוצרו בטנרי, הרי כשאתה או את מגיעים לבקר בטנרי, אתם למעשה חוזרים הביתה. לכן, מכריזים השלטים ביפנית את הברכה: "Yokoso O Kaeri" או בתרגום חופשי - ברוכים הבאים הביתה.
 
המקדש עצמו הוא די יפה. הוא בנוי כקומפלקס מעגלי, כאשר במרכז נמצא הקנרודאי. מסביב לקנרודאי יש שטחים עצומים של מחצלות טאטאמי, והמאמינים באים לשם בזמנם החופשי (מעבר לשתי התפילות היומיות), כדי לבצע את התרגילים הרוחניים, לשיר ולהתפלל. המוזיקה של התפילה, הקצרה היחסית, היא שילוב בין מלודיה מערבית למלודיה יפנית מסורתית, והיא מאד נעימה. המאמינים מגיעים למקדש בזמנים שונים, וכל קבוצה קטנה מתחילה לשיר את התפילה מתי שהיא רוצה. אבל התפילה בנויה כך, שלא משנה מתי נכנס מתפלל חדש- עדיין הצליל הוא מלודי וערב לאוזן, והצלילים משתלבים זה בזה. טנריקיו, למרות שנוסדה באמצע המאה ה-19, היא לא דת של זקנים או מבוגרים בלבד. למקדש מגיעים גם צעירים רבים, תלמידי תיכון, משפחות עם ילדים, ונערים בלי הוריהם. יש אמנם כהן גדול, אבל הוא לא דמות כריזמטית (כיום), והדת מתבססת בעיקר על תיאולוגיה ועקרונות ולא על גורו (כמו בראשיתה). בתוך המקדש אסור לצלם.
לינה בעיירה טנרי

 
העיירה טנרי ודת הטנריקו 
מטה דת הטנריקיו בעיירה טנרי  (צילם: Singularity)
 

קָשִיהַארָה

קשיהארה (Kashihara) היא עיירה הררית קטנה, מעט דרומית לטנרי. הגעתי אליה בעיקר משום שהמקום הוא צומת רכבות חשוב בדרך להרי יושינו. בעיירה אטרקציה מרכזית אחת – מקדש קשיהארה, המוקדש לקיסר היפני הראשון, ג`ימוּ, לפי המסורת נכדה של אלת השמש אָמַאטֶרָסוּ אוֹמִיקַאמִי. 


סרטון וידאו מקסים המסביר על ההבדלים בין מקדשי יפן, מה פשר המנהגים הנהוגים בהם
ועוד המון מידע - והכל במקדש
 קשיהארה
 

הדרך היפה אל הרי יוֹשִינו

הכיף שבנסיעה לאזור ההררי המרוחק של הר יושינו (Mount Yoshino), מתחיל כבר בדרך לשם. הרכבת עוברת בין כפרים קטנים יותר ויותר, הרים ויערות פראיים. האזור מתרוקן לאט לאט מיושביו, החקלאות גוועת, אין עבודה בכפרים, וגם הצעירים שעוד נשארו - נוסעים כל יום כדי לעבוד באוסקה. תמונה עגומה יחסית, שהעיבה על הנוף המרהיב. כדאי להיות גם במקומות הללו, כדי לראות גם את יפן שמחוץ לטוקיו, לאוסקה, לקיוטו ולמסלולי התיירות.
 
הרי יושינו עצמם הם מקום יפהפייה עם היסטוריה ארוכה ומעניינת. זוכרים את מינאמוטו יושיצונה שהתחנך בהר קוראמה, הסמוראי הגדול מכולם שנרדף בידי אחיו השוגון.   לאחר שאחיו ניסה להתנקש בו בקיוטו, ברחו יושיצונה ואנשיו להרי יושינו, ונדדו שם. הכרוניקות היפניות מספרות לנו כיצד אשתו המסורה של יושיצונה התעקשה לנדוד איתו, ולסבול איתו בהרי יושינו. האגדת מספרות רבות על המסע, על קרבות עם נזירים אלימים ועם לוחמיו של יוריטומו, שרדפו אחריהם עד לשם, על לילות ארוכים ביערות אפלים והרים מושלגים, בעוד רגליהם הפצועות של יושיצונה ומלוויו מותירות דם קרוש בנתיב הליכתם. באותו הזמן, פילגשו האהובה של יושיצונה, שיזוּקָה, נאסרה על ידי אנשי יוריטומו בקיוטו והובאה למושב הממשלה בקמקורה. יוריטומו גילה במהרה שהיא נושאת את בנו של אחיו, ולכן ציווה לחכות עד שתלד ולרצוח את הילד. לאחר שרצח את בנה, הכריח אותה יוריטומו לשיר ולרקוד לפניו, באחת הסצינות המזעזעות ביותר בסיפור. שיזוקה האמיצה הבינה שאין לה ברירה אלא לשיר, ומול עיניו הנדהמות של יוריטומו שרה על סבלו של יושיצונה בהרי יושינו... יוריטומו העריך את אומץ ליבה ולא הוציא אותה להורג, אך היא מתה מצער בקיוטו שנים ספורות לאחר מכן. יושיצונה עצמו ברח לבסוף לצפון יפן, שם נתפס. הוא התאבד כדי שלא ליפול בשבי, ועוזרו הנאמן- הנזיר הלוחם בנקיי- מת בעמידה - כדי לא לכרוע ברך לפני אויביו.
על הר קוראמה בכתבה על אזור קיוטו

הרי יושינו מפורסמים גם בגלל מאורע היסטורי אחר. במאה ה-14 ברח לכאן הקיסר המכהן, גו דאיגו, לאחר שניסה (ונכשל) למרוד כנגד שלטון הסמוראים במדינה. למשך זמן קצר, הקים גו דאיגו חצר קיסרית מתחרה בהרי יושינו. כך שהכפר המנומנם הזה היה פעם מושב הקיסר. מלבד זאת, יושינו הוא גם האתר המפורסם ביותר ביפן לצפייה בפרחי דובדבן. כל אביב באים לכאן עשרות אלפי אנשים כדי לראות את הפריחה, והרחובות הצרים של הכפר פקוקים לעייפה. בשאר ימי השנה, האתר החשוב ביותר בכפר הוא מקדש הנזירים המיסטיקנים (ימבושי), שנמצא על ההר- קצת מעל הכפר. המקדש המסתורי והיפיפייה, בלב היער, הוא עדיין מקום איסוף ותפילה לסגפנים ומיסטיקנים, שמגיעים לכאן להתפלל ולהסתגף כל יום, וחוזרים ללב היער לאחר מכן. יצא לי לפגוש אחד מהם, בלבוש מסורתי (לא ניסיתי לדבר איתו- הוא היה תחת נדרי שתיקה או משהו כזה). במקדש סמוך, ראיתי נזירים אחרים מסתגפים מתחת למפל קפוא. זה צד אחר ומעניין של התרבות היפנית, שלא יוצא לתיירים לראות בדרך כלל, במקדשים הממוסחרים והמתויירים של טוקיו וקיוטו.
 
 הר יושינו (Mount Yoshino) 
נופיו הקסומים של  הר יושינו  (צילום: nobu3withfox) 
 

שירהאמה - חוף מיובא מאוסטרליה

החוף הלבן, שירהאמה (Shirahama) – רצועת חוף מבהיקה בלובנה על תכול האוקיאנוס השקט, 150 ק"מ דרומית לאוסקה. החול הלבן יובא מאוסטרליה. בשירהאמה מצוקים מרהיבים מעל הים, מערות בבסיס הצוקים, ששימשו בעבר כמקום מסתור לפיראטים יפנים, וכמובן את האוקיאנוס עצמו. מומלץ ללכת למעיין החם סַאקי נוֹ יוּ, מעיין חם שנמצא על החוף ממש – ואפשר לקפוץ ממימיו החמים למים הקרים של האוקיאנוס - בלא ספק תענוג נדיר.
 
    
חוף החול המלאכותי של שירהאמה  (צילם: דני אורבך)
 




 

מקדש איסה - מקדש השינטו החשוב ביפן

מקדשה של אלת השמש, אָמַאטֶרַסוּ אוֹמִיקַאמִי (האלה הגדולה מאירת השמיים) - מקדש איסֶה (Ise Grand Shrine), הוא מקדש השינטו החשוב ביותר ביפן, ובלא ספק אחד העתיקים שבהם. מדובר באחד המקדשים המעטים, שנודעה להם חשיבות עצומה ביפן כולה (ולא רק ברמה המקומית) עוד לפני התקופה המודרנית. מקדש איסה נבנה כנראה במאה השלישית לספירה, וכדי שיישאר רענן וטרי מפרקים אותו כל עשרים שנה ובונים אותו מחדש. הבנייה נעשית באופן טבעי, תוך שימוש בטכניקות נגרות עתיקות, בלא להשתמש במסמרים או בחלקי מתכת - אך ורק בעץ.

המקדש הפנימי מכיל את אחד האוצרות הקיסריים שניתנו למשפחת המלוכה לפי המסורת בידי אלת השמש – המראה הקדושה. שני האוצרות האחרים, החרב ואבן החן, שמורים במקדש אצוטה בנגויה ובארמון הקיסר בטוקיו, בהתאמה. כמובן שאי אפשר לראות את האוצרות, ולפי החוק יכולים רק בני המשפחה הקיסרית לראותם. ואפילו הם לא ניצלו את ההזדמנות במשך מאות שנים... מקדש איסה עצמו מגלם את הגישה שהאל מצוי בכל מקום בטבע: ביער, בנחל, בהרים, בעצים העתיקים. בנייני המקדש פשוטים מאד, ובנויים מעץ – דוגמה נדירה לארכיטקטורה קדם בודהיסטית וקדם סינית ביפן. לקודש הקודשים יכולים רק הכוהנים ובני המשפחה הקיסרית להיכנס
.
 
הטורי הגדול לאלת השמש במקדש איסה  (צילם: דני אורבך)
 

נַארָה - הבירה העתיקה ועיר המקדשים

הבירה העתיקה באמת של יפן (עוד לפני קיוטו, שימשה כבירה עד למאה השמינית) היא ערש הולדתה של הקיסרות היפנית והתרבות היפנית הקלאסית. כיום העיר נארה (Nara), כ- 30 ק"מ מזרחה לאוסקה, היא קומפלקס מעניין של מקדשים, המצויים כולם בתוך פארק ירוק, בתוך חורשות ועל רקע ההרים.

המקדש המפורסם ביותר בנארה הוא מקדש טודאיג`י, המכיל את הבודהה הגדול - דאי-בוצו, אחד מפלאי העולם הבודהיסטי העתיק. מדובר בפסל גדול ושחור - יפהפייה. בזמנו, כאשר בנה אותו הקיסר שוֹמוּ, הפסל היה אטרקציה כה גדולה, עד שנזיר מהודו הגיע לטקס הסרת הלוט. הקיסר התכוון להפוך את הפסל למקור אור לארץ כולה, מעין שמש גדולה המקרינה על שמשות קטנות (מקדשים אחרים שנבנו בפרובינציות).

אולם האטרקציה הגדולה ביותר בנארה אינה המקדשים היפים, אלא הצבאים המשוטטים חופשי בפארק וברחובות. הצבי הוא חיה קדושה בבודהיזם, מכיוון שבודהה נשא את דרשתו הראשונה ב"פארק הצבאים" בסארנת שליד וורנאסי. לכן, צבאים משוטטים חופשי בנארה. הם נראים חמודים מאד, אבל כאשר מנסים להאכיל אותם (מוכרים יפנים ממולחים מגלגלים כספים עם ביסקוויטים לצבאים, שתיירים רבים קונים) הם מתחילים להשתולל ולהתנפל על האוכל והמאכיל כמו מטורפים. הצבאים הללו בוודאי לא שמעו על עצתו של בודהה לדכא את התשוקות
...
כתבה על העיר ורנאסי בהודו
 
 
צבאים מסתובבים חופשי ברחובות העיר נארה  (צילם: דני אורבך)

  גן יפני בנארה  (צילם: דני אורבך)
 






דני אורבך
 
אודות הכותב
דני אורבך, בעל תואר דוקטור להיסטוריה מאוניברסיטת הרווארד וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מחבר הספר ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר פוסט-דוקטורנט בתוכנית ללימודי יפן-ארה"ב באוניברסיטת הרווארד. בעל הבלוג "הינשוף".

לקריאת כתבות נוספות של דני








מספר צפיות: 16582
3835