אזור קנסאי, אחד האזורים המעניינים ביותר מבחינה תיירותית ביפן, נמצא בלב המדינה, במערב-מרכז האי המרכזי הונשו וממערב לטוקיו. הלב של קנסאי היא הבירה הקיסרית העתיקה קיוטו, ועיר העסקים והתעשייה הגדולה אוסקה. בסביבה הקרובה והרחוקה לשתי הערים הללו, נופים עוצרי נשימה ואטרקציות תיירותיות רבות. האזור כולו הררי, מנומר בכפרים ציורים על הרים מיוערים ועטויים בערפל. בניגוד לאזורים מעניינים אחרים ביפן, כל המקומות המעניינים קרובים יחסית, כך שאפשר להתגורר בעיר אחת (בקיוטו או אוסקה) ומנה לצאת אל כל השאר.
בפרק זה תקראו על מקדשים עתיקים, ארמונות, רוח רפאים של משרתת טבועה, גיבורים וסמוראים, מפלצות מיתולוגיות, דת יפנית חדשה וגם כמה מאכלים טעימים.
הו, קיוטו המקסימה! מה כבר אפשר לכתוב עליך ולא נכתב? ישנם אתרים רבים, כמו פוויליון הזהב ומקדש הסלעים בריואנג`י, שאי אפשר להיות בקיוטו בלי לראות אותם, וניתן לראותם שוב ושוב, ועוד אתרים שאפשר לחזור עליהם עוד פעם, ועוד פעם, ועוד פעם, והם לעולם לא משעממים, כמו סמטאות העיר העתיקה בהיגאשיימה, בתי העץ המסורתיים ותרבות הגיישות בגיון, רובע השעשועים הישן, המקדשים הקטנים, בתי הקפה שעל שפת הנהר, המעין החם הפתוח על צלע הר קוראמה הטובל ביערות... בקיצור - אין כמו קיוטו.
קיוטו היא הבירה הקיסרית העתיקה. אמנם, עקב ירידת כוחו המתמדת של השלטון הקיסרי, קיוטו לא הייתה באמת הבירה מזה אלף שנים, אבל מכיוון שהקיסר שהה בה, היא נחשבה תמיד לבירה הרשמית. רק באמצע המאה ה- 19, בעקבות מהפכת מייג`י (המהפכה שהפכה את יפן למדינה מודרנית), החליט השלטון החדש להעביר את הבירה מקיוטו לעיר אֶדוֹ, ששמה שונה ל"טוקיו" (ביפנית- הבירה המזרחית). קיוטו מוקפת בהרים, ומלאה בארמונות יפניים עתיקים, טירות, מקדשים מכל הסוגים (שינטו ובודהיסטיים), גני זן, רחובות עתיקים עם בתי עץ מהמאה ה- 17 , וגם שווקים תוססים וצבעוניים. העיר החדשה, לעומת זאת, היא מודרנית לחלוטין- ונראית כמו כל עיר יפנית אחרת. ההבדל העיקרי הוא, שבניגוד לערים רבות אחרות (למשל טוקיו), קיוטו בנויה באופן מאד מסודר- עם רחובות ישרים פחות או יותר שחוצים זה את זה במבנה של שחמט. הסיבה לכך היא, שהבירה היפנית העתיקה נבנתה בסוף האלף הראשון לספירה לפי הדגם של העיר הגדולה בעולם, הבירה הסינית דאז, צ`אנג-אן, בסמוך לשיאן של היום במחוז שאאנשי בסין. צ`אנג-אן הסינית נחרבה ונעלמה, וכיום קיוטו היא בין השרידים האחרונים לשיטת הבנייה הזאת. רוב הבניינים בקיוטו גם מקוריים, מכיוון שבשל ערכה התרבותי, לא הופצצה העיר במהלך מלחמת העולם השנייה. איזה גנרל אמריקאי מופרע דווקא רצה להטיל עליה את פצצת האטום, כדי להחריב את התרבות היפנית, אבל בהתערבותו של יפנולוג אמריקאי נודע נמנע הדבר, וקיוטו נמלטה בעור שיניה מגורלן של הירושימה ונגסאקי. כתבה על חגיגות פריחת הדובדבן בקיוטו
גן זן-בודהיסטי במקדש הסלעים בריואנג`י (צילם: דני אורבך)
הר הִיאֵיי
קומפלקס המקדשים העתיק על הר היאיי, אחד ההרים הגבוהים בסביבת קיוטו, הוא אתר רציני, המצריך טיול של יום שלם. אנחנו עשינו טעות והגענו לשם רק לחצי יום - ולכן היינו צריכים קצת למהר ולא מיצינו את המקום עד תום. מדובר בסדרת מקדשים שהוקמו במאה התשיעית על ידי הנזיר סאיצ`ו, אחד מאבות הבודהיזם היפני ומייסד כת טנדאי של הבודהיזם האזוטרי-מיסטי. במשך השנים, הפך קומפלקס המקדשים בהר היאיי למבצר צבאי של נזירים לוחמים ולכוח פוליטי מאיים במארג הכוחות שנאבקו על יפן בזמן מלחמת האזרחים של המאה ה-16. הדאימיו אודה נובונגה, אחד המאחדים של יפן, החליט לשבור את כוחם של הנזירים אחת ולתמיד, ולכן שרף את הר היאיי עד היסוד. מסופר שכאשר אנשיו התנגדו, דיבר אליהם נובונגה ברכות, כמעט בתחינה, והסביר שיעשה הכל כדי לאחד את הארץ. יתר על כן, דיבר על רשעותם של הנזירים, שחיתותם וניוונם. אנשיו השתכנעו, ופשטו בפיקודו על ההר התלול עם שחר. כוחות נובונגה שרפו את המקדשים על היסוד, וטבחו את כל יושבי ההר, גברים, נשים וילדים. רק מקדשים מעטים שרדו, והם פתוחים למבקר עד היום. חלקם יפים מאד, והטיול ביניהם בשעת בין ערביים, כאשר גונגים מצלצלים ברקע, הוא באמת חוויה ייחודית. מומלץ לבקר, אבל כדאי להקדיש לביקור יום שלם.
דרך הפילוסופים ופביליון הכסף
אזור נחמד מאד בצפון העיר העתיקה. "דרך הפילוסופים" היא משעול נעים בין עצים ובתים יפים, על שפת פלג מים. הדרך הצרה והיפה הזאת, שלפי המסופר פילוסופים צעדו בה וחשבו מחשבות נעלות, עוברת ממקדש הזן היפה ננזן-ג`י ועד לפביליון הכסף. פביליון הכסף (Jinkaku-ji), בדומה לאחיו הבכור פביליון הזהב (Kinkaku-ji), נבנה בידי משפחת השוגונים של בית אשיקגה. פביליון הכסף המאוחר יותר נבנה בידי השוגון האסתטיקן יושימסה במאה ה-15, בעת שמלחמת אזרחים אכזרית במיוחד השתוללה לא בפרובינציות, אלא בקיוטו עצמה. אי אפשר יותר ממשלה מנותקת מזה... בכל מקרה, הפביליון מעולם לא צופה בכסף ושמר על אופי בקתתי ופשוט. זה, לדעתי, מה שמקנה לו את את יופיו המיוחד והמאופק. פביליון הכסף מוקף בחורשות, גני זן ובריכות קטנות. מקום מדהים ללא ספק.
המחבר וידידה אל מול פוויליון הזהב קינקאקו-ג'י (צילם: דני אורבך)
ניג`וֹ-גִ`ינְיָה
אחד האתרים המעניינים בקיוטו, שבדרך כלל תיירים מדלגים עליהם. על מנת להיכנס יש צורך בדובר יפנית, שיזמין סיור זמן רב מראש. ניג`ו-ג`ינייה היה בית השייך לאחד הדאימיו במאה ה-17, והוא שימש להתוועדויות של אצילים פיאודליים על רקע הפוליטיקה הסוערת של התקופה. על מנת לאבטח את הבאים, מלא הבית מלכודות מעניינות, בסגנון משחקי המחשב הישנים והקלאסיים. ראשית כל, הוא הרבה יותר גדול ממה שנראה - הוא נראה בית מסורתי פשוט וקטן, אולם למעשה הוא מכיל חדרים רבים הפזורים על שתי קומות. בבית אפשר למצוא דלתות סודיות בתקרה, שמהם קופצים סמוראים על הפולשים. שיטות מתוחכמות לחשוף פולשים, כמו דלתות שחורקות דווקא כשפותחים אותן לאט ובזהירות, גרמי מדרגות נסתרים שמהם בעל הבית יכול לברוח החוצה, פינות אפלוליות מהן יוצאים שומרים, ועוד ועוד דברים טובים. בבית חדרים רבים לטקס תה, במת "נו" לבידורם של הנאספים, חדרי ישיבות אינטימיים... מקום מרתק שיכול ללמד הרבה על הפרנואידיות של האצילים הפיאודליים, דווקא בתקופת השלום של טוקוגאווה במאה ה-17.
דרום מזרח העיר, הוא אחד האזורים היפים ביותר בקיוטו. הרחובות הצרים שיוצאים ממקדש קיומיזו, אחד מסמליה המפורסמים של העיר, לעבר מקדש השינטו יסאקה, ממש מזכירים את יפן בימי הביניים. בתי עץ משומרים היטב, מסעדות ובתי תה היסטוריים, משכנות עתיקים של משוררי הייקו, פארקים קטנים ועצים ירוקים, גיישה חיוורת פנים המסתובבת עם לקוח. ממש קיוטו הישנה והיפה. לכל המבקרים בעיר- פשוט אסור לפספס.
והמלצה קולינארית: מול תחנת הרכבת Demachi-Yanagicho יש מסעדה שכונתית יפנית נפלאה. לא זוכר את שמה אבל אי אפשר לפספס אותה - היא ממש בצד השני של הכביש מול היציאה המרכזית מהתחנה. הם עובדים על המנות זמן רב, והתוצאה- מדהימה. ליד יש גם מסעדה ישראלית (!) לא רעה, עם פלאפל ראוי לשמו.
הכניסה לאתרים השייכים למשפחת המלוכה היפנית דורשת אישור מיוחד מסוכנות חצר הקיסר (אם כי להפתעתי, מאד קל להשיג את האישור הזה) הארמון המלכותי הישן בקיוטו, והווילה הקיסרית קאצורה. השם "ארמון הקיסר", הוא שם מטעה. הארמון, שהיה בנוי מעץ, נחרב ונשרף פעמים רבות, והגרסה האחרונה נבנתה רק ב-1885, לאחר שהקיסר עזב כבר לטוקיו, ולא באתר המקורי. בכל זאת, בניינים רבים הם שחזורים די מדויקים של בנייני הארמון המקוריים. סגנון הבנייה של ארמונות יפניים שונה מאד מסגנון הבנייה המקובל באירופה. כל מי שהיה בארמונות אירופיים, בין אם וורסאי בצרפת, שרלוטנבורג בברלין, הרזידנץ במינכן או הארמון המלכותי בקראקוב, פולין, זוכר בוודאי את הבנייה האקסטרווגנטית, הארמונות המצופים בזהב, החדרים הענקיים והמפוארים... כל זה לא קיים בארמונות יפניים. אפילו מקדשים וארמונות שנחשבו ביפן לשיא הפאר, לא מתקרבים אפילו לרמה כזאת של ראוותנות. בניית הארמונות היפנית היא צנועה מאד. הבניינים בנויים בדרך כלל מעץ, ורק לעיתים נדירות מצופים בכמות קטנה של זהב. הרעיון הוא, ליצור מכלול הרמוני שישתלב עם הטבע בסביבה- זו היא למעשה גישת הבנייה היפנית המסורתית.
אפשר לראות את הגישה הזאת היטב בארמון המלכותי, אך במיוחד באתר השני בו ביקרתי - הווילה הקיסרית קאצורה. וילה קאצורה נבנתה במאה ה-17 על ידי אחיו הצעיר של הקיסר, כניגוד מכוון לסגנון הראוותני (שוב- במושגים יפניים!) שאפיין את הבנייה של השוגון (השליט הצבאי) באֵדוֹ (שמה העתיק של טוקיו). וילה קצורה, לדעתי אחת מיצירות האדריכלות המרהיבות ביותר של יפן, מורכבת ממספר בנייני עץ פשוטים, הממוקמים בין בריכות עתיקות, בתוך גן יפני מרהיב. השביל, שחולף בתוך הגן ומוביל אל הבניינים השונים, בנוי בשיפוע- כך שהמבקר יוכל לראות את הבריכה מהזוויות היפות ביותר. הבריכה נעלמת מהעין מדי פעם, רק כדי להתגלות פעם נוספת במלוא הדרה. הבניינים הם ברובם בתי תה, שנועדו ל"טקסי תה", או סתם לרגיעה, לכתיבת שירה או לשתיית תה שלווה. עובדה מדהימה היא, שהכניסה לשני האתרים הללו היא חינם! דבר כמעט חסר תקדים ביפן. התחנה הבאה שלי הייתה ביקור קצר בעיר העתיקה, בסביבתו של מקדש קיומיזו - אחד מסמליה המובהקים של העיר.
גן מינייטורי בקיוטו (צילם: דני אורבך)
בערב בקיוטו, יצאתי לראות את אזור חיי הלילה המסורתי (פונטו-צ`ו). נדמה לי שהצלחתי גם להבחין בגיישה בתוך בית תה יוקרתי, אבל אני לא בטוח. מאחורי הדלתות הסגורות של בתי התה והמסעדות היוקרתיות בפונטו-צ`ו מבלים עשירי קיוטו עם גיישות ועמיתים עסקיים מיפן ומחו"ל. רוב המקומות הללו, כפי שאתם מבינים, לא פתוחים ליפנים לא עשירים, ובוודאי שלא לתיירים זרים בלי קשרים מתאימים.
בית שלום קיוטו
בקיוטו התארחנו בבית הארחה של קבוצה דתית נוצרית יפנית, "אגודת ישו הקדוש", המכנה את עצמה גם "האגודה לידידות בין ישראל ויפן". האנשים המקסימים האלה, שמייסד קבוצתם, האב אוצוקי טקג`י, חרט על דגלו את הידידות לישראל ולעם היהודי, מפעילים בקיוטו כמו גם בערים אחרות ביפן בתי הארחה לישראלים. הם גם מדברים עברית מצוינת. המפגש איתם היה פשוט נפלא.
הר קוּרַאמָה
להר הזה, ולכפר הקטן והמנומנם ששוכן בצלעותיו, תפקיד חשוב בהיסטוריה היפנית. על ההר נמצא מקדש חשוב, ובעבר - מרכז לנזירים סגפנים ומיסטיקנים, שלפי המסורת נלחמו ברוחות ושדים והחזיקו בכוחות קסם עצמתיים. המסורת מספרת לנו, שבמקדש קוראמה התחנך אחד מהגיבורים הגדולים ביותר בהיסטוריה היפנית, הסמוראי האגדי מינאמוטו יוֹשִיצוּנֶה. יושיצונה ואחיו למחצה, יוריטומו, הורשו לגלות למנזרי הרים מרוחקים בעודם ילדים, לאחר שאביהם, מינאמוטו יושימוטו, נפל במרד כושל כנגד משפחת טאירה, ששלטה ביפן באותה התקופה. ראש הממשלה העריץ, טאירה קיומורי, הסכים לחוס על חייהם של הילדים בשל תחינותיה של אמם שהפכה לפילגשו. הטעות הזאת תעלה לו ביוקר.
המסורת מספרת, כי יושיצונה התחנך אצל הנזירים בהר קוראמה, וחלק מהמקורות אף מדגישים שהתחנך בידי הטֶנְגוּ, יצורים מכושפים אגדיים ואדומי אף, שאוהבים לאכול טבורים של בני אדם... בכל מקרה, ידוע לנו מהמקורות ההיסטוריים, ולא רק מהאגדות, שיושיצונה עזב את מנזר קוראמה על מנת לנקום ברוצחי אביו. אחיו למחצה, יוריטומו, פתח במרד כנגד שלטונה של משפחת טאירה. במרד, יושיצונה התגלה כאחד הגנרלים המוכשרים ביותר בצבא מינאמוטו, אך אחיו קינא בו בעקבות הצלחתו. לאחר תבוסת הטאירה, הפך יוריטומו לשוגון (השליט הצבאי) של יפן, והקים במדינה ממשלת אוהל (בָּאקוּפוּ) ששלטה בממלכה מקָמַקוּרָה (ליד טוקיו). יושיצונה חסר המזל הפך לפושע נמלט, וסיפוריו כלוחם נרדף הם מהאהובים ביותר בהיסטוריה היפנית. מלוויו הנאמנים, הלוחם האדיר בנקיי, פילגשו האהובה שִיזוּקָה ואשתו המסורה, הם מהדמויות הפופולאריות ביותר במסורת הספרותית של יפן.
כאשר מתבוננים על הר קוראמה, ניתן להבין את מקור האגדות על הטנגו, ושאר היצורים המיסטיים המאכלסים את ההרים הללו. ההר מכוסה ביער עבות, וערפילים משייטים עליו כה וכה. בלב היער, בין הערפילים, יש מקדש- שבו לפי המסופר התחנך יושיצונה. בשל הגשם השוטף ומחסור בזמן, לא טיפסתי למקדש בסופו של דבר, אלא החלטתי ללכת לאטרקציה העיקרית שיש בכפר- מעיין חם (=אונסן), שנובע מצלע ההר. המעיין שייך למלון מקומי, ומי שמשלם 10 דולרים, יכול להיכנס פנימה. המעיין נמצא במתחם סגור, אך אין מעליו גג, ונשקף ממנו נוף מרהיב של הר קוראמה. פשוט אין מילים.
דני אורבך, בעל תואר דוקטור להיסטוריה מאוניברסיטת הרווארד וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מחבר הספרואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר. פוסט-דוקטורנט בתוכנית ללימודי יפן-ארה"ב באוניברסיטת הרווארד. בעל הבלוג "הינשוף".
.jpg)
.jpg)
.jpg)
טיול לקיוטו 
.jpg)
טיול פרטי מותאם אישית למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
