www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

נקסנדו - הדרך בין ההרים


דרך נקאסנדו – הדרך העתיקה בין ההרים של יפן
מאת: אילה דנון 


לדרכים יש קסם שמהלך עלינו. דרכים עתיקות בפרט צופנות בחובן סיפורים מרתקים ומסתוריים: לוחמים גדולים שהתהלכו לאורכן, שדים וכוחות על טבעיים שהתגלו להולכים, ונסיכות קסומות שנישאו באפריונים. בכתבה זו ברצוני לספר את סיפורה של דרך עתיקה שכמעט נשכחה מלב כל – הנקאסנדו.


אסביר כיצד ניתן לטייל בה - ברכב וברגל, ובסוף אתאר את המסע הקצר שלי על הדרך וגם אגדה לקינוח.

דרך נקסנדו
העיירה מאגומה על דרך נקאסנדו בה התחלתי את המסלול  (צילום: Richard Friedericks)
 

נקודות ישוב על דרך נקאסנדו המוזכרות בכתבה
 

חמש דרכי מעבר ראשיות - Gokaido

דרך המעבר נקאסנדו (Nakasendo) היתה אחת מחמש הדרכים הראשיות (ביפנית:  Kaido) שנסללו בתקופת אדו (1600 – 1868) על-ידי ממשל השוגונים לבית טוקוגאוו'ה. הדרכים קישרו את המרכז השלטוני הוא אדו (טוקיו כיום) במזרח, לקיוטו במערב, ולמחוזותיה הרחוקים של יפן בצפון ( ר' מפה למטה). הדרכים שימשו בעיקר את השלטון, להעברת הודעות רשמיות ומסרים דיפלומטיים, ולבדיקת תפקוד המערכת השלטונית במחוזות השונים.
 
דרך נקאסנדו
חמש דרכי המעבר הראשיות, D היא דרך נקאסנדו  (מקור: Holger Behr)
 
השוגון לבית טוקוגאוו'ה הנהיג את שיטת Sankin Kotai בהתאם לשיטה זו נצטוו השליטים המחוזיים להשאיר את נשותיהן החוקיות וילדיהם כבני ערובה בעיר אדו, בה הקימו בית נוסף. הסמוראי האדון חויב להקים טירה בעיר המחוז ממנה שלט על האזור שלו. כל שנה שניה היה מחויב להעניק "שנת שירות" לשוגון באדו. לשם כך היה צריך להגיע לאדו. בתקופת אדו היו מסעות קבועים של שיירות עם 150 עד 300 סמוראים, שצעדו מספר שבועות לאורך הדרכים הקדומות עד לעיר אדו.
 
הדרכים נשלטו באופן ישיר על-ידי השוגון, שמינה מפקח ישיר מטעמו. המפקח היה אמון על בדיקת תקינות תפקודן של מערכות הדרכים. ידוע שבימי הביקור של המפקח היה מתח גדול בכפרים, שמא ייגרמו בעיות לאיכרים. במקביל למפקח הרשמי, נשלחו מרגלים רבים לסייר בדרכים כדי למנוע ניסיונות למרי וכדי לאכוף את שלטון החוק. הדרכים תוכננו בקפידה- ברוחב אחיד של 8 מטרים, שחלקן רוצפו באבני דרך ולאורכן ניטעו עצים. 
כתבה על דרך האלפינית באלפים היפנים



סרטון וידאו קצר עם נופים והסברים על דרך נקאסנדו (מומלץ לצפות!)

המזרח הרחוק




 

מיהו השוגון?

השוגון הוא כינוי למפקד העליון שעמד בראש השלטון הצבאי של הסמוראים. הסמוראים שלטו ביפן במשך 700 שנים מסוף המאה ה- 12 ועד שנת 1868. למעשה השוגון היה "ראש הממשלה" בפועל של יפן. השוגון חילק את יפן ליותר מ- 200 מחוזות אוטונומיים שעל כל אחד מהם הופקד שליט מחוזי, כינויו ביפנית – Daimyo תחתיו שירתו סמוראים זוטרים, שהיו אמונים להלחם בשירותו של אדונם וגבו בשמו את המיסים מהכפריים במחוז שלטונו. במשך 700 שנות השלטון הצבאי ביפן, התחלפו 3 שושלות של שוגונים. תקופת אדו היא התקופה האחרונה לשלטון השוגונים ביפן. היא נמשכה כ- 260 שנים – משנת 1600 ועד 1868, ערב כניסתה של יפן לתקופתה המודרנית. בתקופה זו שלטה ביפן שושלת טוקוגאוו'ה והביאה עימה יציבות, שלום פנימי ושגשוג כלכלי. שנים אלה התאפיינו גם בפיתוח רשת דרכים ראשיות ביפן.
 

עיירות הדרכים   Post Towns

בצו השלטון המרכזי הוקמו עיירות דרכים - Post town במרחקים קבועים לאורך הנתיבים. על תושבי העיירות הוטל לתחזק את הדרכים, לדאוג לשירותים כמו: לינה, מזון, דואר, ונשיאת ציוד או אנשים. בעיירות היה צוות קבוע של שליחים וסבלים, סוסים וכלי שירות מגוונים אחרים. היות שהעיירות שכנו ליד כפרים, בעת מעבר של שיירה גדולה הן תגברו כוחותיהן באנשי הכפרים הסמוכים. צווים מחמירים של שלטון השוגון הגדירו סגנון אחיד למבנים שהוקמו בעיירות אלה, ולכן הן נראו דומות להפליא: כולן נבנו לאורך ציר הדרך, לאורך רחובן הראשי, שלמעשה היווה את ציר הדרך. נבנו הבתים, הפונדקים והשירותים שדאגו לצרכי ההולכים בדרכים. השלטון ניהל רישום מדויק של כל העיירות, כולל מיפוי של מספר הבתים, מספר הפונדקים המורשים (ביפנית Honjin) בתי הדואר, מספר השליחים ומספר התושבים בכל עיירה.
 
שליחים מורשים רצו מקטעי דרך קבועים מתחנה אחת עד לתחנה שבה החליפו אותם שליחים רעננים. כך הצליח "מרוץ השליחים" לגמוע מרחק של כ- 500 ק"מ. לו חייתם ביפן לפני 200-300 שנים ורציתם להעביר דואר "רגיל" מהעיר אדו לקיוטו היה זה מגיע תוך 8 ימים. לו שילמתם קצת יותר והזמנתם דואר אקספרס, היה זה מגיע תוך 5 ימים.
חיפוש לינה על דרך נקאסנדו
כתבה על יעדי טיול בקיוטו
 
דרך נקאסנדו

מטיילים באחת העיירות על דרך נקאסנדו  (צילום: Balazs Szanto)
 

הם הולכים בשבילים. . .

רק אנשים שקיבלו היתר מהשלטון המרכזי נעו בדרכים: שליחים מורשים, שיירות האדונים והסמוראים ומרגלים שנשלחו מטעם השלטון המרכזי באדו, לתור את יפן.
 
לקראת אמצע המאה ה- 18 הותרו גם מסעות של עולי רגל למקדשים. אנשי רוח: ציירים ומשוררים קיבלו אישור לנוע בדרכים ולתעד אותן. למעשה התיעוד העיקרי שנותר כיום מהדרכים הקדומות הוא רישום מסעותיהם של אנשים אלה, בציורים או בהדפסי עץ. במשך הזמן הורשו גם סוחרים להעביר סחורות. הוגדרו ימים מסויימים שרק בהם הותר להם לנוע בדרכים.
 
לאורך הדרכים הוקמו תחנות בדיקה- מעין "מחסומים צבאיים" שבדקו את אישורי המעבר של ההולכים, ואת הציוד שנשאו עימם. אם הציוד חרג מהרשום בהיתר אותו נשא ההולך, הצטווה זה להשאיר את הציוד במקום ונקנס.
 
הנקאסנדו היתה הדרך השנייה בחשיבותה מתוך חמש הדרכים. תרגום שמה מיפנית: "הדרך שעברה בין ההרים". הדרך הראשית החשובה ביותר נקראה (תרגום מילולי: "דרך הים המזרחית"). טוקאידו החלה בקיוטו, עברה לאורכו של חוף האוקיאנוס השקט בחופים המזרחיים של יפן והגיעה לאדו. אורכה היה כ- 500 ק"מ. עם כניסתה של יפן לעידן המודרני נזנחו חמש הדרכים המסורתיות בעקבות פיתוח תשתיות מואץ שאפיין את יפן ב- 140 השנים האחרונות.
 
כיום קיים עדיין נתיב נקאסנדו, בעוד זה של – Tokaido כמעט נמחק כליל למעשה. את מקומם של הפרשים הדוהרים בנתיבה של טוקאיידו, תפסו רכבת החץ המהירה, ה- Shinkansen, ואוטוסטרדות רחבות ידיים. עיירות הדרכים השוקקות הפכו לחלק מהמתחם העירוני הרצוף המאפיין את מישורי יפן.
 
לעומתה, הדרך שעברה בין ההרים – נקאסנדו - הייתה מבודדת ורחוקה גיאוגרפית ממרכזי הפיתוח המודרניים. עובדה זו תרמה רבות לשימורה, אך יותר מ- 100 שנות הזנחה גרמו לטשטוש נתיבה במקטעים רבים, ולהיעלמותן של חלק מעיירות הדרכים.
 
דרך נקאסנדו
לא חייבים ללכת - אפשר גם לנסוע, ואפשר לשלב בין השניים  (צילום: Balazs Szanto)
 

67 עיירות על דרך נקאסנדו 

"נקאסנדו - הדרך שעברה בין ההרים" - חיברה בין קיוטו במערב, לאדו (טוקיו של ימינו) במזרח, לאורך כ- 500 ק"מ בנתיב יבשתי. מקיוטו עברה הדרך לאורך אגם ביוו'ה - Biwa, חצתה את Sekigahara מקום הקרב בו ניצח טוקוגאוו'ה את המתנגדים לו והשלים את איחודה של יפן, חצתה את ההרים בחלק הדרומי של האלפים היפנים לכיוון צפון (אזור נגויה של ימינו), חצתה את המישור העובר באלפים היפנים בין מצומוטו לבין קוראסאוו'ה , וירדה מההרים לעבר מישור קנטו - Kanto בו שכנה אדו (כיום טוקיו). למעשה חלקים מנתיב זה היו קיימים עוד במאה ה- 8 כנתיב קדום שחיבר את המחוזות לבירתה העתיקה של יפן – שקדמה לקיוטו, היא נארה NARA. אך רק בתקופת אדו (1600 – 1868) הגיעה נקאסנדו לשיא התפתחותה. לאורך הדרך הוקמו 67 עיירות דרכים Post Town . המתועדות בציוריהם ובתחריטי העץ של הציירים Hiroshige ו Eisen .
לפני חודשיים במחצית נובמבר, סיימתי להדריך את הטיול הסתווי. לאחר שנפרדתי ממטיילי בשדה התעופה של קנסאי חככתי בדעתי היכן לשוטט במהלך שלושת הימים הבאים. הרשימה ארוכה. תמיד יש מקומות חדשים להכיר, ואתרים שרציתי להתעמק בהם. בטוקיו המתינו לי פרברים ומוזיאונים מרתקים, סמטאותיה ומקדשיה של קיוטו קרצו לי. האיים הדרומיים לחשו באוזני שנעים וחמים להסתובב דווקא בהם. מכל אלה בחרתי לשוב לנתיב בין ההרים. בחירה שלא היתה לה סיבה ברורה. ייתכן שמילותיו של המשורר באשו Basho, שהדהדו בראשי, משכו אותי ללכת בנתיבה.
 
שיר זה נכתב על ידי משורר שירי ההייקו המפורסם, מאצואו באשו, לפני כ- 350 שנה. הוא בחר לצאת לדרכים ולהתמזג איתן. באשו הוביל אל הלב, אל השקט הטמון בסלעים, בעצים, ביערות, באבני הדרך, בעיירות ובמראות אותם ראה. הוא צפה בהם, מרוכז בנוכחות מלאה של הווייתם. שיריו של באשו, שנכתבו לפי חוקי שירת ההייקו (שלוש שורות במקצבים של 5 - 7 - 5 הברות בכל שורה) צילמו או הקפיאו תמונה או סיטואציה אותה חווה, במילים ספורות הניתנות לפירושים רבים, מזכך באשו את רעיונותיו, וגורם לקורא להשלים בדמיונו את התמונה. למרות הזמן שחלף מלווים שיריו את היפנים עד עצם היום הזה. ספרו המרתק "הדרך הצרה לאוקו" בתרגומו ועריכתו של פרופ' יעקב רז מביא לקורא העברי את מסעותיו של באשו.
 
דרך נקסנדו
חוקי שימור קפדניים בעיירות שעל הדרך  (צילום: Balazs Szanto)





 

המסלול שלי על דרך נקאסנדו 

נסעתי אל עמק קיסו (Kiso valley) – אחד ממקטעיה השמורים ביותר של הדרך הקדומה. עליתי לרכבת המהירה לכיוון נגויה. ממנה המשכתי ברכבת העולה בעמק ההררי לכיוון העיירה מצומוטו (Matsumoto) אשר באלפים היפנים. לאורך נתיבה עוצרת הרכבת בעיר Nakatsugawa שהייתה גם היא בעבר עיירת דרכים על הנתיב הקדום. מעיירה זו יוצא אוטובוס לעיירת הדרכים הקדומה מאגומה (Magome).
 
לאורכו של אפיק נהר קיסו (Kiso) שכנו 11 מתוך 67 עיירות הדרכים שהוקמו על דרך נקאסנדו . במקטע זה נקראה הדרך Kisoji. כיום נחשב מקטע זה לאחד האזורים השמורים ביותר של הדרך הקדומה, היות שהעיירות לאורכו השתמרו, פחות או יותר כפי שהיו במאות הקודמות, בהשוואה לחלקים אחרים של
הנקאסנדו. בכפרים ועיירות אלה כמו: מאגומה (Magome), צומאגו (Tsumago) ונראי (Narai) נדמה כי הזמן עצר מלכת. הסביבה של העמק - יער ארזים צפוף וחשוך, הרים תלולים, נהרות שוצפים. כל אלה השתמרו כמו לפני 300 שנה. מטיילים כיום יכולים להתחקות אחר דרכם של ההולכים בזמני קדם. בעיירות אלה נשתמר הרחוב הראשי, שהיה למעשה נתיב הדרך הקדומה. עשרות בתים מתקופת אדו שוחזרו ושומרו, ועומדים על נתיב הדרך כמו לפני 200 שנה ויותר. חוקי שימור קפדניים מונעים כניסה של כלי רכב או תחבורה ציבורית לעיירות. כמו כן אין בהן פיתוח תשתיות כמו קווי מתח גבוה וחשמל. למרות שרוב המבנים העתיקים משמשים כיום כמסעדות, כחנויות או כבתי מלון ואכסניות, חזותם עתיקה והאווירה מנתקת אותנו מיפן המודרנית. עיירות ונתיבים נבחרים של הדרך הקדומה שוקמו הודות לתנועות של אזרחים וסטודנטים בשנות ה- 60 והשבעים של המאה הקודמת. כיום נחשבים אלה ל"אוצרות תרבותיים" וחלים עליהם חוקי בניה ופיתוח נוקשים.
 
יופיו וייחודו של אזור זה מוכר ברחבי יפן ומושך אליו אלפי מטיילים יפנים. חלקם לא ממשיכים לצעוד בין העיירות, אלא מבקרים בהן וממשיכים בנסיעה. עבורי, במחצית נובמבר, הייתה זו חוויה ייחודית לצעוד יחד עם היפנים בנתיב העתיק. הדרך לא המתה מטיילים וזכינו, הצועדים ואנוכי, לרוגע ושקט בטבע. הצועדים הלכו כל אחד עם עצמו או עם שותפו לטיול ונפגשו מדי פעם בצמתים בהם מוצבים שלטי עץ המכוונים את ההולכים ומדווחים על המרחק שנותר.
על העיירה מצומוטו בכתבה על האלפים היפנים
 

העיירה מאגומה - תחילת המסע שלי

התחלתי את מסעי בעיירה מאגומה (Magome), טיפסתי במעלה הרחוב שאורכו כ- 600 מטר, משני צידיו עמדו עשרות בתי עץ דו קומתיים עתיקים. הייתה זו שעת אחה"צ ולצלילי פכפוך המים הזורמים בתעלה העוברת ברחוב הראשי, מתארגנות נשים מבוגרות לסיום יומן. במשרד האינפורמציה חיפשו עבורי מלון מקומי ללון בו ("צימר" או בשפה היפנית – מינשוקו minshuku).
מאגומה ידועה כמקום הולדתו של הסופר Toson Shimazaki.  כיום ניתן לבקר במוזיאון שמשמר את כתביו של הסופר. המוזיאון הוקם בביתו, ששימש בתקופות מסוימות כמעונו הרשמי של השליט הפיאודלי.
 
אורך הדרך מהעיירה מאגומה לעיירה צומאגו (Tsumago) הוא כ- 8 ק"מ ונדרשות לכך כ- 3 שעות הליכה רציפה. ניתן לחלק את הדרך למקטעי משנה: הראשון מתחיל בעיירה מאגומה - הולכים כשעה מרחק של 2.7 ק"מ, במגמת עליה מגובה של כ- 600 מטר מעל פני הים ועד "מעבר מאגומה"  Magome Pass
(ביפנית: Magome TOGE) - בגובה של 800 מטר מעל פני הים.
 
המקטע השני מתחיל ממעבר מאגומה ועד לעיירה צומאגו. מנקודה זו הולכים לאורך נהר הקיסו, ופוגשים בשני מפלים מרשימים. ממשיכים בשבילי היער במגמת ירידה. אלה עוברים מדי פעם בינות לבתי עץ פזורים וחלקות אורז. לאחר כשעתיים של הליכה רציפה מגיעים לפאתי עיירת הדרכים השניה אחרי מאגומה, היא צומאגו.
לינה בעיירה מאגומה
 
דרך נקסנדו
העיירה מאגומה לעת ערב  (צילום: Big Ben)
 

העיירה צומאגו  - סיום המסע שלי

צומאגו (Tsumago) היתה אחת מתוך 11 העיירות שהוקמו לאורך נתיב הנקאסנדו, אך עם ההתפתחות המודרנית של יפן והקמת קו הרכבת Chou Line נעזב המקום והוזנח. העיירה ניצלה מהזנחה בעקבות פעולות שיקום של האזור בשנים 1968 – 1971. תוך שלוש שנים שוקמה העיירה לבלי הכר. כיום אסור הפיתוח המודרני בצומאגו. והאווירה כאילו הוקפאה לתקופת מייג'י (1868).
ראויים לציון שני מבנים מרשימים: הראשון הוא בית המושל: Juku Honjin. המבנה השני הוא  Waki Honjin - Okuya– היה זה ביתם של Hayashi Family . במבנה מרשים ומפואר זה השתכן הקיסר מייג'י בביקורו בצומאגו בשנת 1880.
 
צומאגו, דרך נקסנדו
העיירה צומאגו - סיום המסע שלי  (צילום: Jeremy Eades)
 

נסיכות בדרכים

איך אפשר לסיים את הסיפור על דרך עתיקה בלי לקנח עם נסיכה קסומה שהילכה בדרך. הנסיכות היפניות בתקופת אדו העדיפו לנוע במסעותיהן בדרך נקאסנדו, כיוון שזו נחשבה לבטוחה יותר בהשוואה לדרך של Tokaido. הנסיכה Kazunomiya לדוגמא, היתה צריכה לעשות את הדרך לאדו, להנשא לבעלה המיועד. היא המתינה בקיוטו שיבואו "לאסוף אותה". מסופר שנשלחו 15,000 אנשים מאדו לקיוטו על מנת ללוות את הנסיכה בדרכה. לאחר שהתארגנה יצאה קזונומיה לדרכה "רק" עם 10,000 מלווים ומשרתים. הנסיכה נישאה באפריון ונדרש לה זמן רב לעבור את 500 הקילומטרים הארוכים. על מנת לנוע בתהלוכה כזו גדולה לאורך הדרך היה צורך לתגבר את השירותים הניתנים לאורכה. סבלים וסוסים גוייסו מכל כפרי הסביבה. אכסניות מכובדות כמו Wakihonjin, נבחרו לשכן את הנסיכה. לכבודה נעשה שיפוץ כללי במבנה.
 

דרך נקאסנדו כיום

מצומאגו ניתן להמשיך רגלית בדרך הקדומה, או להתחבר לתשתיות המודרניות של המאה ה- 21. בנסיעה של 7 דקות בלבד נגיע לתחנת Nagiso משם ניתן להמשיך אל  מצומוטו (Matsumoto) באמצעות הרכבת. בנקודה זו ניתן לבחור האם לעלות לרכבת המהירה (באמצעות חיבור לתחנה גדולה יותר) או לעלות לרכבת המאספת.
עיירה נוספת שידועה ברמת השימור הגבוהה היא נראי (Narai). עיירת "Old post town" . אמנם לא נשמרה כמו מאגומה או צומאגו: קו הרכבת Chou line עובר דרכה. בעיירה זו נוסעות מכוניות בכביש, ויש כבלי תקשורת וחשמל גלויים, אך היתרון הוא בכך שאינה עמוסה בתיירים יחסית לעיירות האחרות. בעיירה נראי, ניתן לבקר בחמשת המעיינות הציבוריים שסיפקו מים למטיילים ולכפריים עוד בתקופת אדו. בעיירה נשתמרו פונדקים שהפכו כיום למוזיאונים המציגים את חיי התושבים בתקופת אדו.
 
פרויקט ייחודי הנקרא: "נקאסנדו: הדרך לליבה של יפן" (Nakasendo Highway: A Journey to the Heart of Japan) - מחקר המתועד באתר אינטרנט ידידותי למשתמש. בלחיצת עכבר ניתן להיכנס למפות ממוחשבות ולטייל ווירטואלית לאורך הדרך. ניתן לקבל הסברים מקיפים על כל נושא רוחבי הקשור לתקופה ההיסטורית, ולסיפורים אנושיים מרתקים. במקביל ניתנים תיאורים טכניים מפורטים למדי של הדרך.
אתר האינטרנט
 
לפני כ- 350 שנה הילך המשורר מאצואו באשו בדרכים העתיקות וכתב את מילותיו. כיום בתחילת המאה ה- 21, לאחר יותר ממאה שנות הזנחה, בחרו היפנים להחזיר עטרה ליושנה.
 
זו הייתה סקירה של אחד הנתיבים להיכרות עם ההוויה היפנית. נתיב הנקאסנדו מוביל אותנו לליבה של יפן המסתתר תחת מעטה המודרניזציה.


 

מידע נוסף

כתבות נוספות






כרמית וייס
 
אודות הכותבת
אילה דנון, גיאוגרפית, בוגרת תואר שני בגיאוגרפיה כלכלית. התגוררה ביפן, חיה את ההוויה היפנית ודוברת השפה. מייסדת יפן חוויה אחרתהמתמחה בארגון והדרכת טיולי עומק וייעוץ למטיילים ביפן. מרצה ומעבירה סדנאות עסקיות לחברות המעוניינות להעמיק את היכרותן עם תרבות העסקים ביפן.

לקריאת כתבות נוספות של אילה








מספר צפיות: 11134
3256