.jpg)
ג'ונגלים וים טורקיז:
מסע לאוקינאווה ולאיים הדרומיים של יפן
מאת: דני אורבך
בים סין המזרחי, בין קאגושימה, העיר הגדולה הדרומית בארבעת האיים הגדולים שהיפנים רואים כמיין-לנד, ועד טאיוואן, נמשכת שורת איים שחלקם אטולים בלבד, ומיעוטם יבשת מיושבת.
.jpg)
טיולי אקטיב - אופניים והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי-מאורגן באפריקה לחצו לרשימת ההצעות »
טיולי טריפולוג'י – ג'יפים, טרקים ומשפחות לחצו לרשימת ההצעות »
היכן נמצאים האיים? שרשרת האיים הידועה בשם נאנסֶי אינה מקשה אחת אלא איים פזורים הנחלקים מנהלית לאיים הדרומיים והצפוניים. המכלול הדרומי של האיים ששמו המנהלי אוקינאווה-קֶן ( Okinawa-ken ) על שם האי הגדול והמפורסם ביניהם, בעוד שהקבוצה הצפונית מהאי יורון-ג'ימה בדרום ועד לחלקו הדרומי של האי קיושו במיין-לנד יפן, נקראת קאגושימה-קן ( Kagoshima-ken ) על שם העיר הגדולה בדרום קיושו. איי נאנסי הדרומיים, סמוכים יותר לשנגחאי (סין) ולטאיפה (טאייוואן) מאשר לאיי יפן המרכזיים.
איי ריוּקיוּ ( Ryukyu Islands ), האיים הדרומיים של יפן, לעיתים נקראים על שם האי הגדול ביותר בקבוצה – אוקינאווה. לאנשים שונים דעות קדומות שונות לחלוטין על אוקינאווה: יש המדמיינים חופים לבנים, ים נוצץ בצבע טורקיז, אלמוגים, אתרי צלילה נפלאים ואוכל טרופי, יש החושבים על מולדת אומנויות הלחימה, ויש הזוכרים את מלחמת העולם השנייה עקובת הדם – האכזריות היפנית והשלטון האמריקני.
לינה באיי אוקינאווה | כתבה על האוכל באיי אוקינאווה
האיים המרכזיים של דרום יפן להגדלת המפה לחצו בפינה העליונה
איי ריוקיו – הסבר כללי
עד סיפוחם ליפן ב-1879 היו איי ריוקיו ממלכה עצמאית. הייתה זו ממלכה קטנה ופציפיסטית, שויתרה ביודעין על צבא ומלחמות וחיה על ספנות וסחר עם יפן, סין, ולפעמים גם קוריאה ודרום מזרח אסיה. תושבי האיים חיו בעוני רב, והאזור סבל מטייפונים ואסונות טבע חוזרים ונשנים. ובכל זאת, הצליחו אנשי ריוקיו, בהנהגת שושלת המלכים הותיקה מבית שוֹ לשמור על אחדות ממלכתם ולפתח תרבות ייחודית הממזגת השפעות יפניות, סיניות ומקומיות.
מייסד שושלת שו תפס את השלטון בדרך משונה קצת: הוא היה שר אוצר, שזעם על פריצת מסגרת התקציב ותמך באופן בלתי ישיר בהפיכה צבאית. תארו לכם שזה היה קורה אצלנו... השפה המקורית של אוקינאווה דומה ליפנית, אך שונה ממנה מספיק בכדי שיפני לא יבין אוקינאווי המדבר בשפתו. כיום, דועכת השפה האוקינאווית ומוחלפת במהירות ביפנית סטנדרטית (תהליך שהחל כבר בסוף המאה ה-19).
מאז סוף המאה ה-14, בזמן שושלת מינג הסינית, הפכה אוקינאווה מרצונה, לממלכת חסות של סין מרכז הציביליזציה של מזרח אסיה באותה התקופה. הסינים מעולם לא כבשו את אוקינאווה או שלטו בה באופן ישיר, אך מלכי אוקינאווה הכירו בעליונותו של קיסר סין וקיבלו ממנו תארים וכיבודים. כל מספר שנים שלחו אנשי ריוקיו משלחות לסין כדי להעניק מתנות לקיסר ולסחור ברישיון עם המחוזות הדרומיים של הקיסרות. האוקינאווים אהבו וכיבדו את הסינים, וראו בהם מורים ואחים גדולים שהעניקו להם את מתנת הציביליזציה.
(צילום: דני אורבך)
היחסים המורכבים בין יפן ואוקינאווה החלו למעשה בראשית המאה ה-17, כאשר הסמוראים מההאן (נחלה פיאודלית) של סאצומה שבדרום קיושו פלשו לאיים (1609) והכריחו את המלך האומלל שו-נֵיי לחתום על הסכם חסות עם יפן. הסמוראים של האי היפני הדרום-מערבי קיושו ניצלו את האיים, קטעו למעשה את קשרי החסות של סין איתם והגבילו את הסחר שהיה פרנסתם העיקרית של התושבים.
איי ריוקיו נכנסו לתקופה ארוכה של הסתגרות כפויה, והעוני בהם גבר. בשנות החמישים של המאה ה-19 הגיע קומודוֹר פרי האמריקאי לאוקינאווה כתחנת דרך במסעו המפורסם לפתיחת יפן. חלק מהאמריקאים והאירופים שהגיעו לאוקינאווה התרשמו עמוקות מידידותם של אנשי האיים ונהגו עימם בהגינות, אולם אחרים (ביניהם פרי עצמו, וז'אן ברנר בטלהיים, מיסיונר יהודי לשעבר, שנהנה מחסותו) התנהגו בבריונות, פרצו בכוח לטירה המלכותית בשורי, העליבו את דתם של אנשי ריוקיו והתנהגו כאדונים יהירים. פרי אפילו הציע לממשלת ארצות הברית לכבוש את אוקינאווה, אולם הנשיא סירב בטענה שמדובר בכיבוש יקר ומיותר. 
נוף כפרי בטקאטומי (צילום: דני אורבך)
ב-1868 הפכה יפן למדינה מודרנית במסגרת "הרסטורציה של מייג'י", ופ נתה להסדיר את גבולותיה מדרום. האחריות על אוקינאווה הועברה מההאן של סצומה (נחלה פיאודלית שהולאמה) לממשלה הקיסרית המרכזית בטוקיו, שניסתה לכפות על אנשי אוקינאווה השמרנים רפורמות מודרניות. האליטה האוקינאווית ניסתה לסרב, ופנתה בחשאי לסין כדי שזו תושיע אותה. כשהבינו אנשי אוקינאווה שהסינים משושלת צ'ינג בסוף ימיה, טרודים בבעיות פנימיות ולא ינקפו אצבע למענם, החליטו להיכנע וב-1879 בוטלה סופית ממלכת ריוקיו ושטח הממלכה סופח ליפן כ"מחוז אוקינאווה". המלך איבד את תוארו וצורף לאצולה היפנית. 
חלילן המנגן על מטאטא (צילום: דני אורבך)
אוקינאווה הייתה מחוז עני יחסית ביפן, אולם תנאי החיים בה השתפרו בהתמדה עד למשבר הכלכלי ב-1929 שגדע את מטה לחמם של איכרי אוקינאווה בעקבות צניחת מחירי הסוכר. אוקינאווה הפכה לגיהינום עלי אדמות באביב 1945, כאשר הגיע אליה "טייפון הפלדה" בדמות הפלישה האמריקאית. קרבות אדירים התחוללו באוקינאווה, ותושבים רבים אולצו על ידי חיילים יפנים להתאבד, גוועו ברעב, במחלות או נרצחו באכזריות. לאחר המלחמה נותרה אוקינאווה תחת כיבוש אמריקאי עד תחילת שנות השבעים של המאה ה-20 אז חזרה והפכה למחוז של יפן. עם זאת, באוקינאווה נותרו בסיסים צבאיים אמריקאים רבים שרוב התושבים מתנגדים לנוכחותם. יש לציין כי בניגוד למגמת העיור ברוב הפרובינציות של יפן, של מעבר מהכפר לעיר הגדולה (הידלדלות האוכלוסייה הכפרית המפורסמת), באוקינאווה ישנה מגמה הפוכה, ואנשים רבים מהמיין-לנד נוהרים אליה בשביל לפתוח מסעדות, מועדוני גלישה, שיוט או צלילה. רק באי אישיגקי לבדו יש למעלה ממאה מועדוני צלילה! לפי הסטטיסטיקה, כעשרים אלף יפנים מצטרפים לאוכלוסיית אוקינאווה בכל שנה, אבל בכל זאת האבטלה בקרב תושבי אוקינאווה המקוריים ובמיוחד בבירה נאהה, היא מהגבוהות ביותר ביפן. 
בת הים הקטנה – המהדורה האוקינאווית באישיגקי (צילום: דני אורבך)
איי הדרום הטרופיים
את המסע שלנו התחלנו באי אישיגקי , האי המרכזי בקבוצת איי יָאֵיַאמָה הדרומיים. אישיגקי הוא אי כפרי רוגע. נסיעה במכונית מצד אחד לשני אורכת כחצי שעה בלבד. הנוף בו הוא נוף סוב-טרופי יפה של ג`ונגלים עדינים על הרים נמוכים יחסית ומרחבי דשא בהם רועות פרות. באי יש רק עיר קטנה אחת, אישיגקי-שִי, שנחשבת למרכז האורבני הדרומי ביותר ביפן.
הגענו לאישיגקי בעיקר על מנת ליהנות מאתרי הצלילה המדהימים שבו. עם הגיענו לשדה התעופה, חיכתה לנו מָסַקוֹ ממועדון הצלילה אוּמָקוֹזָה, שנמצא בכפר הקטן קאבירה, בצדו השני של האי. צלילה הוא עסק יקר ביפן, וכדי להפחית את העלויות ככל האפשר הצלחנו לסדר לעצמנו חבילה של צלילה ומגורים באחד מהפונדקים שבכפר הקטן.
היו אלו יומיים נפלאים של אוכל כפרי משובח, נוף מדהים של חופים לבנים, הרים מיוערים ומי טורקיז, ובעיקר צלילות טובות. הים סביב מפרץ קבירה מפורסם בדגי התריסנית (מנטה-ריי) הענקיים שבו, אולם לסוון, לי ולמדריכי הצלילה שלנו סאטוקי ואָקִי, לא הזדמן לראות מנטה-ריי ביומיים הללו. כפיצוי זכינו לראות הרבה דיונונים (cuttlefish) המשנים צבעיהם כזיקיות, דגי שונית קטנים בכל צבעי הקשת, דגי פלאטקס (הקרוי גם דג העטלף batfish ), אלמוגים ססגוניים ונחשי ים. ביום השני שכרתי מצלמה תת מימית, כדי שתוכלו לראות חלק מזה בתמונות.
טבע תת מימי מרהיב (צילום: דני אורבך)
לבסוף חטפתי מחלת ים קלה, אבל היה שווה. הצלילה מהסירה הייתה קלה יותר ממה שחשבתי, למרות שעד היום ביצעתי רק צלילות מהחוף; פשוט מחזיקים את פיית האוויר ונופלים למים. האנשים ממועדון הצלילה, סאטוקי, אקי ומסקו, היו נחמדים ומשוחררים מאוד דוגמה מובהקת ליפנים (שניים מהם מטוקיו, דרך אגב) שרצו לברוח מההמולה ומהצפיפות של המיין-לנד לדרום הטרופי והחם. שווה להגיע עד לאוקינאווה כדי לפגוש אנשים כאלה. התקשורת שלנו עם התושבים המקומיים הייתה מוגבלת יותר, אבל באופן כללי הם היו אדיבים ונכונים לעזור כמקובל בקרב יפנים בארץ כולה.
טיולי אקטיב - אופניים והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי-מאורגן באפריקה לחצו לרשימת ההצעות »
טיולי טריפולוג'י – ג'יפים, טרקים ומשפחות לחצו לרשימת ההצעות »
מאישיקגי עברנו ליומיים לאי הג'ונגל אִירִיאוֹמוֹטֶה ש ממערב. בעבר היה איריאומוטה אי עני ומוכה קדחת, אולם היום הוא אטרקציית התיירים מספר 1 של האזור. באי איריאומוטה, הגדול יחסית, גרים רק אלפיים בני אדם, רובם ככולם לאורך הכביש הטבעתי המקיף את החוף. שאר האי פראי ולא מיושב הרים המכוסים יערות גשם טרופיים סבוכים, דרכם עוברים נהרות חומים בסגנון האמזונס.
הג'ונגל הוא ביתם של חיות בר רבות, כגון חתול הבר של איריאומוטה (שכמעט ולא ניתן להבחין בינו לבין חתול בית), נחשי האבּוּארסיים וחזירי בר. אנחנו יצאנו לגן בוטני קטן שבאי סמוך (יוּבּוּ-ג'ימָה) בכרכרה רתומה לבופאלו מים, רחצנו במעיין חם פתוח בתוך הג'ונגל, ליד נחל יפה, וביום השני נהנינו מהאטרקציה המרכזית של האי – מסע סירות בנהר ה אוּרָאוּצִ'י. נהר האוראוצ'י שצבעו חום עדין (מאדמת סחף, לא מזיהום) זורם מתוך הג'ונגל לים ומהסירה נשקף נוף עוצר נשימה.
(צילום: דני אורבך)
הסירה עגנה בנקודה בתוך הג'ונגל, ומשם יצאנו למסע רגלי קצר של כמה שעות למפלי מים רבי עוצמה שניתן לראותם מנקודות תצפית מיוחדות. בלילה יצאנו עם תיירים יפנים לנקודה חשוכה בתוך הג'ונגל, ממנה ניתן לראות מאות גחליליות זוהרות המרחפות בתוך הסבך. באיריאומוטה-ג'ימה פגשנו קבוצה רעשנית ומקסימה של סטודנטים יפנים, ויצא לנו קצת לבלות איתם בהוסטל בערב, לאכול חטיפים מלוחים ולשתות קצת אוואמורי (יין אורז אוקינאווי).
גידול קנה-סוכר בהטרומה (צילום: דני אורבך)
פרט לביקור באיריאומוטה, ביקרנו גם בשני איים קטנים יותר:
האי טָקֶטוֹמִי היפה הוא מעין שמורת טבע חיה לממלכת ריוקיו של פעם. חמש מאות תושביו חיים בכפר מסורתי עם גגות רעפים אדומים. מרביתם חקלאים, המתפרנסים מגידול קנה-סוכר או פירות טרופיים. בטקטומי לא ניתן לגדל אורז, ולפיכך, בעבר, החזיקו רבים מתושבי בשדות אורז באיריאומוטה, ויצאו בכל יום בסירה כדי לעבד את שדותיהם. לנידחותו של האי יש מחיר, ולפיכך כשליש מתושביו כיום הם בני שבעים ומעלה. חנויות באי מוכרות מאכלים מקומיים, כמו אוקינאווה סוֹבָּה או גלידה מקנה סוכר.
האי הָטֶרוּמָה הזעיר (היקפו 15 ק"מ, מספר תושבים: חמישים בלבד) מסמל כיום את החזית הדרומית של יפן. אין בו תחבורה ציבורית, ולכן נסענו בכבישיו הריקים באופניים בין שדות קנה-סוכר, פרות רועות ואיכרים בכובעי קש מסורתיים. האטרקציה המרכזית באי היא "נקודת הדרום", מצוקים מעל האוקיאנוס המסמלים את גבולה הדרומי של יפן. 
קצה יפן (צילום: דני אורבך)
המסע הגדול בים
נו טוב, אולי לא גדול במיוחד... בסך הכול יום שלם, אם כי גם זה יכול להיות לא מעט. המעבורת בה נסענו, של חברת אָרִימוּרָה סַאנְגיוֹ, יצאה מאישיגקי בשש בבוקר, והביאה אותנו ליעדנו נאהה עיר הבירה של אוקינאווה שבאי המרכזי (אוקינאווה הונטו) בשמונה בערב. בסך הכול, בילינו את כל היום באוקיאנוס. האמת? היה טוב הרבה יותר מאשר ציפינו. במסעדת הספינה היה אוכל טוב (אם כי יקר מדי לטעמי), קיבלנו חדרים נוחים עם מקלחות ושירותים, והספינה הענקית נראתה כמלון שלושה כוכבים. אומנם לא היה בידור (בכל זאת מדובר במעבורת ולא בקרוּז) אבל ההפלגה הייתה נוחה, וניתן היה לעלות על הסיפון או לצפות בים מכיסאות נוחים מיוחדים דרך חלונות ענקיים מתוך הספינה.
כס המלכות בטירת שורי בנאהה (צילום: דני אורבך)
נאהה – בירת אוקינאווה
בשמונה בערב הגענו לעיר הבירה של אוקינאווה , שבמבט ראשון נראתה כמו כל עיר יפנית גדולה אחרת – אורות ניאון מהבהבים, פרסומות נוצצות, כבישים ראשיים עמוסים, אבל מצד שני – לא גדולה מספיק כדי להיות סואנת ומרתקת כמו טוקיו. היה צריך להתרגל לנאהה כדי למצוא את הפינות היפות והמרתקות שלה, וכאלו – כפי שאתם יכולים לנחש – קיימות גם קיימות, אם כי אפשר לראות את רובן תוך יומיים.
היתרון המרכזי בנאהה, לדעתי, הוא היצע המגורים הזול והמצוין. בשום מקום אחר ביפן לא ראיתי היצע כזה של הוסטלים זולים וטובים בנאהה אפשר לישון במחיר של 1,500 יין ללילה! דבר שלא נראה ולא נשמע בשום מקום אחר, אפילו לא באיים הדרומיים. מנאהה אפשר לצאת לטיולים מרתקים בכל רחבי אוקינאווה הונטו. ביום הראשון, סייע לנו סטודנט יפני בשם יוּאִיצִ'ירוֹ (חבר של חבר), בחור קצת ביישן אבל נחמד מאוד. הוא הכיר לנו את העיר ולקח אותנו ביום הראשון לאתרים המרכזיים שבה.
האתר המרכזי באי נאהה הוא בלי ספק הקומפלקס הקטן והמקסים של טירת שוּרִי, מרכז הכוח של ממלכת ריוקיו לפני סיפוחה ליפן. כאן ישב מלך ריוקיו, וכאן גם ישבו שריו, בראשות העוצר (ששלטו באופן בלתי רשמי בממלכה במאה השנים האחרונות לקיומה). הטירה בנויה בסגנון יפני-סיני משיש בה את הקווים העדינים של הארכיטקטורה היפנית, אך גם את הססגוניות הסינית. בחצר הטירה מתקיימות הופעות של מוזיקה וריקודים אוקינאווים מסורתיים. הטירה נמצאת ברשימה המכובדת של האתרים לשימור מורשת תרבות עולמית של אונסק"ו.
לינה בנאהה – בירת אוקינאווה
(צילום: דני אורבך)
טיולי אקטיב - אופניים והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי-מאורגן באפריקה לחצו לרשימת ההצעות »
טיולי טריפולוג'י – ג'יפים, טרקים ומשפחות לחצו לרשימת ההצעות »
בנאהה ישנם שני גנים מרהיבים בסגנון סיני קלאסי, שִיקִי-נָה-אֶן ופוּקוּשוּ-אֶן, בהם ישנם פביליונים, מפלים קטנים, פסלי דרקונים ובריכות ששוחים בהן צבים ודגי זהב. בגנים זכינו לראות גם את שרידי פריחת הדובדבן (סאקורה) באוקינאווה. הדובדבן פורח באוקינאווה בינואר ופברואר, ומשם מצפינה הפריחה בהדרגה לשאר יפן (בטוקיו הוא פורח בסוף מרץ).
בחוף הים, ליד הנמל, יש כמה מקדשים יפים ואפילו אנדרטה קטנה לזכרו של המיסיונר ז'אן ברנר בטלהיים, יהודי מומר ששהה תשע שנים באוקינאווה וגרם צרות וכאב ראש לממלכה כולה. הוא שימש כמתרגם, מורה לאנגלית ורפואה, ובכל אותו הזמן התנחל בכוח עם אשתו וילדיו במקדש ליד החוף (הוא נכנס לשם בתואנה שהוא חולה, בילה את הלילה ואז סירב לעזוב במשך תשע שנים), פרץ לבתים פרטיים כדי להטיף בהם וניהל יחסי אהבה-שנאה עם הממשלה. למשל, פקידי הממשלה ביקשו ממנו לתרגם מסמכים עבור ספינות זרות, כולל תלונות נגדו ותחינות בפני ממשלות מערביות לגרשו מאוקינאווה! עצם העובדה שהוא לא נרצח תוך שעות ספורות (כפי שהיה קורה ביפן, בלי ספק, בעיקר בהתחשב באיסור על הנצרות), מלמדת על הסובלנות המופלגת של אנשי אוקינאווה ומנהיגיה. 
(צילום: דני אורבך)
אתר מעניין נוסף בנאהה הוא "הבודוקאן", המרכז לאומנויות לחימה, בו מלמדים את הקראטה המהולל של אוקינאווה, וגם אומנויות לחימה רבות אחרות, בקומפלקס ענק בן שלוש קומות. הבניין, הוא יצירה ארכיטקטונית בפני עצמה. הוא נמצא ליד הים, בקרבתו של פארק גדול ומטרים ספורים מהנמל של נאהה. לא הצלחנו להיכנס אליו כי הגענו ביום שלישי, היום היחיד שבו הקומפלקס סגור. בנאהה עצמה יש לציין לטובה גם את הרחוב הראשי שוקק החיים, קוֹקוּסאי-דוֹרִי ("הרחוב הבינלאומי". בעיר יש גם רחובות עם שמות אמריקאיים טיפוסיים, כמו sunshine street ). הרחוב מלא בחנויות המוכרות מוצרים מסורתיים כמו זכוכית צבעונית מתוצרת האיים, תכשיטים מאלמוגים, אוכל אוקינאווי מצוין, ופנקייקים עם גלידה. יוצא ממנו גם רחוב מקורה צדדי, "רחוב השלום" (היווה-דורי) עם שוק ירקות שוקק.
בהזדמנות זאת, כדאי לציין מאפיין מרכזי של נאהה שקיים גם בשאר יפן, אך באוקינאווה הוא בולט במיוחד הטעימות! כמעט בכל חנות או דוכן בנאהה יש צלחות של "דגימות" שמהם העוברים והשבים יכולים לטעום באופן חופשי. מכיוון שהרחוב אורך קילומטר וחצי, וכמעט לכל חנות יש טעימות, אפשר להיות שבע רק מהן! פשוט תענוג. כמובן שהטעימות הם עסק כלכלי לא רע, כי בסוף התייר מוצא את עצמו קונה לא מעט דברים שלא התכוון בזכותן. מאפיין קצת פחות נחמד של נאהה הוא מטרד שכמעט ואין לראותו בשאר יפן נהגי מוניות טרדנים, בסגנון סין או טורקיה, שאורבים לתיירים באתרים מרכזיים ומנסים לרדוף אחריהם ולהציע להם כל מיני הצעות לטיולים וכדומה.
(צילום: דני אורבך)
מוטיב מרכזי ברחוב הראשי, כמו גם בטירת שורי ובמקומות רבים נוספים, הוא פסלי האריות, השִיסָה, חלק מהמסורת האוקינאווית, שתפקידם להגן על המקום בפני רוחות רעות. אולם האטרקציות המרכזיות באי המרכזי נמצאות לא בנאהה עצמה, אלא באזורים הכפריים שמקיפים אותה מרחק שעות ספורות של נסיעה לכל כיוון. לפיכך, לקחנו טיול מאורגן של חברת האוטובוסים (מומלץ מאוד, קוראים לזה "B-Kosu ", מסלול B ) שהביא אותנו לכל האתרים המרכזיים של צפון האי אוקינאווה במחיר סביר.
היה זה יום נפלא. עברנו באזור המרכז וראינו את בסיסי המרינס וחיל האוויר האמריקאיים השנויים במחלוקת. באזור הזה, שנקרא צ'אטאן או "אוקינאווה סיטי" מורגשת ההשפעה האמריקאית יותר מאשר בכל מקום אחר ביפן (יש לזכור שהאזור היה נתון בכיבוש אמריקאי, בהסכמת ממשלת יפן, עד 1972). הכתובות על החנויות הן כולן באנגלית, והרחובות מלאים בפיצריות, בורגריות, חנויות עודפים צבאיות, דיינרים ומגרשי מכוניות יד שנייה. ניתן למצוא את הדברים הללו בכל אוקינאווה, אך במרכז הם מורגשים יותר מאשר בכל מקום אחר.
העיר נאגו והאקווארים הגדול ביפן
מאזור הבסיסים נסענו לעיר נאגו העיר המרכזית של צפון אוקינאווה, ולאקווריום הענקי שלידה. האקווריום שליד נאגו, שנקרא "Ocean Expo Park ", הוא האקווריום הגדול ביותר בכל יפן ואחד הגדולים בעולם. ניתן לראות בו, במיכלים ענקים המחקים ככל הניתן את התנאים הטבעיים, מאות סוגים של דגים, כוכבי ים, מלפפוני ים, תריסניות (מנטה-ריי שלא הצלחנו לראות בצלילה), כרישים קטנים וגם כרישי לווייתן ענקיים ומפחידים למראה. מעניין שעובדי המקום צוללים באקווריום הכרישים כדי לצלם או לבצע תיקונים בלי פחד, הוכחה נוספת שרוב תדמיתם האימתנית של הכרישים מקורה לא במציאות אלא בסרטים הוליוודיים כמו "מלתעות".
בתי מלון בעיר נאגו 
האקווריום הגדול ביותר בכל יפן ואחד הגדולים בעולם בעיר נאגו (צילום: Taiwai Yun)
משם חזרנו והדרמנו לאחד המקומות המלהיבים ביותר באוקינאווה פארק האננס. מדובר בגן של עצי אננס, מלא בחנויות שבהם אפשר "לטעום" (למעשה, לאכול ולשתות בלי הגבלה) יין אננס מתוק מסוגים שונים, עוגות אננס, פירות אננס טריים וכן מוצעת גלידות אננס לקנייה. 
פארק האננס (צילום: דני אורבך)
אכזבה מסוימת מבחינתי, הייתה טיול הצפייה בליוויתנים שלקחנו מהנמל של נאהה. המדריך ניסה לתרץ בתירוצים שונים את ציד הלווייתנים היפני, והיה לי רושם ששתי התעשיות, ה"צפייה בליוויתנים" וציד הלווייתנים, אינן מנותקות לחלוטין זו מזו. מזג האוויר היה סוער והספינה היטלטלה בפראות, דבר שכמעט גרם לי למחלת ים. ראינו לווייתנים, אבל חוץ מאחד שממש התקרב אלינו, את מרביתם ראינו רק מרחוק, ורק זנבות וסנפירים. בכל מקרה, הייתה זו חוויה שצריך לעבור לפחות פעם אחת.
בימים שנותרו טיילנו בדרום האי אוקינאווה. ביקרנו במערת נטיפים טבעית יפהפייה מאבן גיר (הגדולה ביותר ביפן) המוקפת בפארק שעשועים אווילי למדי בסגנון יפני טיפוסי. 
(צילום: דני אורבך)
דרומו של האי מתאפיין באתרים עצובים יותר אנדרטאות ואתרי זיכרון למלחמת העולם השנייה. מרחק קצר מדרום לנאהה נמצאת "מפקדת הצי התת-קרקעית". זוהי רשת מנהרות שנחפרו בזמן מלחמת העולם השנייה כמפקדתם של חיילי הצי באוקינאווה, בפיקודו של תת אדמירל אוֹטָה מינוֹרוּ. אוטה התאבד עם כל אנשיו כשהאמריקאים הגיעו, לא לפני ששלח מכתב למשרד המלחמה וביקש מהם להתחשב ככל הניתן באנשי אוקינאווה בשל הקורבן האדיר שהקריבו למען יפן.
רוב הגנרלים באוקינאווה לא עשו אפילו את המעט הזה, כפי שמשתקף ממוזיאון המלחמה שב"פארק השלום". המוזיאון מדגיש את סבלם של תושבי אוקינאווה, גם מצד הפולשים האמריקאים אך בעיקר מצד החיילים היפנים שרדו באוקינאווים, אסרו עליהם לדבר בשפה המקומית, הכריחו אותם לעבוד בחפירות, או שלחו אימהות עם תינוקות להסתער על טנקים אמריקאיים בחזית. אומנם היו אזרחים "פטריוטים" שהתלהבו למשימות מסוג זה, אולם על רבים אחרים נכפה הדבר בידי חיילים.
חיילים וקצינים יפנים הפיצו שמועות (שבהם האמינו בעצמם, בלא ספק) כי האמריקאים מתכוונים לאנוס את כל הנשים ולרצוח בעינויים את הגברים, ולפיכך (תוך לחץ פיזי לא מתון) התאבדו אזרחי אוקינאווה בהמוניהם כשהאמריקאים התקרבו. מפקד אוקינאווה, גנרל אושיג'ימה, וראש המטה שלו, גנרל צ'ו איסאמוּ (האחראי הראשי ל"אונס ננג'ינג") התאבדו והורו לחייליהם להילחם עד האיש האחרון. פארק השלום היפה ורחב הידיים, שנמצא במצוקים שמעל הים, מספר את הסיפור הזה בפרוטרוט, והוא מוזיאון זיכרון מאופק ועצוב מאוד.
(צילום: דני אורבך)
בפארק יש אבנים לזכר הפרובינציות השונות של יפן, והחיילים שנפלו מכל הצדדים. בקרבתו נמצא מוזיאון הִימֶיוּרִי המצמרר, לזכרן של נערות בגיל תיכון שאולצו לעבוד כאחיות ברשת מחפורות ומנהרות של הצבא באזור בתנאים מחרידים ולבסוף ננטשו לנפשן בחזית. רבות מהן נשרפו חיות בלהביורים האמריקאיים, נפגעו בהפצצות או מתו מרעב ומחלות. חלקן הצליח להינצל בעזרת חיילים אמריקאים שהגיעו למנהרות.
המוזיאון הוקם בידי ארגון בוגרות בית הספר ומנציח את הקורבנות (ברוח מאוד ביקורתית כלפי הממשלה היפנית של אז והאידיאולוגיה הרשמית שלה). מצמררות במיוחד הן עדויותיהן של הניצולות, שמוצגות במחברות (ביפנית בלבד) בהן ניתן לעיין באופן חופשי. 
קצינים ישנים בעמידה בעמדה (צילום: דני אורבך)
חוויה חזקה במיוחד עבורי, הייתה הביקור בסֶפָה-אוּטַאקִי, האתר הקדוש ביותר באי המרכזי של אוקינאווה. הדת האוקינאווית המסורתית הייתה שמאניסטית באופייה, והתרכזה בחורשות קדושות אוטאקי. המקדשים ומבני הדת צנועים למדי, בדרך כלל עם גגות אדומים, ומקום קטן לשים מנחות. חורשת ספה-אוטאקי הייתה שייכת לבית המלוכה, ושם ישבה השמאנית, או הכוהנת הגדולה של אוקינאווה, ה"קיקוֹאֶה-אוֹגִימִי". גם היום ניתן לחוש ביופיו הנשגב של המקום ובקדושתו. מעניין לציין כי הדת באוקינאווה הייתה פשוטה יחסית לזו ביפן, ואנשי האיים לא נטו לקבל רעיונות "רוחניים" מדי. אחד המיסיונרים הראשונים באוקינאווה העיד כי כאשר סיפר לתושבים בנאהה על הנשמה שניזונה מחסדו של ישו, שאלו אותו היכן נמצא בדיוק "הפה הרוחני" שלה. כך, בלי שהרגשנו, עברו שניים עשר ימים באוקינאווה אחד האזורים היפים ביפן, שנמצאים מחוץ למסלול התיירים השחוק. אוקינאווה היא אנשים נחמדים, אוכל מצוין, ים יפה, טבע פראי ומרהיב, וגם תרבות ייחודית שנמצאת בתפר בין הציביליזציה הסינית ליפנית כדאי מאוד להגיע!
איי ריוקיו נכנסו לתקופה ארוכה של הסתגרות כפויה, והעוני בהם גבר. בשנות החמישים של המאה ה-19 הגיע
היו אלו יומיים נפלאים של אוכל כפרי משובח, נוף מדהים של חופים לבנים, הרים מיוערים ומי טורקיז, ובעיקר
טבע תת מימי מרהיב (צילום: דני אורבך)
טיולי אקטיב - אופניים והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי-מאורגן באפריקה לחצו לרשימת ההצעות »
טיולי טריפולוג'י – ג'יפים, טרקים ומשפחות לחצו לרשימת ההצעות »
הג'ונגל הוא ביתם של חיות בר רבות, כגון חתול הבר של איריאומוטה (שכמעט ולא ניתן להבחין בינו לבין חתול בית), נחשי האבּוּארסיים וחזירי בר. אנחנו יצאנו לגן בוטני קטן שבאי סמוך (יוּבּוּ-ג'ימָה) בכרכרה רתומה לבופאלו מים, רחצנו במעיין חם פתוח בתוך הג'ונגל, ליד נחל יפה, וביום השני נהנינו מהאטרקציה המרכזית של האי
האי הָטֶרוּמָה הזעיר (היקפו 15 ק"מ, מספר תושבים: חמישים בלבד) מסמל כיום את החזית הדרומית של יפן. אין בו תחבורה ציבורית, ולכן נסענו בכבישיו הריקים באופניים בין שדות קנה-סוכר, פרות רועות ואיכרים בכובעי קש מסורתיים. האטרקציה המרכזית באי היא "נקודת הדרום", מצוקים מעל האוקיאנוס המסמלים את גבולה הדרומי של יפן.
המסע הגדול בים
נו טוב, אולי לא גדול במיוחד... בסך הכול יום שלם, אם כי גם זה יכול להיות לא מעט. המעבורת בה נסענו, של חברת אָרִימוּרָה סַאנְגיוֹ, יצאה מאישיגקי בשש בבוקר, והביאה אותנו ליעדנו נאהה עיר הבירה של אוקינאווה שבאי המרכזי (אוקינאווה הונטו) בשמונה בערב. בסך הכול, בילינו את כל היום באוקיאנוס. האמת? היה טוב הרבה יותר מאשר ציפינו. במסעדת הספינה היה אוכל טוב (אם כי יקר מדי לטעמי), קיבלנו חדרים נוחים עם מקלחות ושירותים, והספינה הענקית נראתה כמלון שלושה כוכבים. אומנם לא היה בידור (בכל זאת מדובר במעבורת ולא בקרוּז) אבל ההפלגה הייתה נוחה, וניתן היה לעלות על הסיפון או לצפות בים מכיסאות נוחים מיוחדים דרך חלונות ענקיים מתוך הספינה.
כס המלכות בטירת שורי בנאהה (צילום: דני אורבך)
נאהה – בירת אוקינאווה
בשמונה בערב הגענו לעיר הבירה של אוקינאווה , שבמבט ראשון נראתה כמו כל עיר יפנית גדולה אחרת – אורות ניאון מהבהבים, פרסומות נוצצות, כבישים ראשיים עמוסים, אבל מצד שני – לא גדולה מספיק כדי להיות סואנת ומרתקת כמו טוקיו. היה צריך להתרגל לנאהה כדי למצוא את הפינות היפות והמרתקות שלה, וכאלו – כפי שאתם יכולים לנחש – קיימות גם קיימות, אם כי אפשר לראות את רובן תוך יומיים.
היתרון המרכזי בנאהה, לדעתי, הוא היצע המגורים הזול והמצוין. בשום מקום אחר ביפן לא ראיתי היצע כזה של הוסטלים זולים וטובים בנאהה אפשר לישון במחיר של 1,500 יין ללילה! דבר שלא נראה ולא נשמע בשום מקום אחר, אפילו לא באיים הדרומיים. מנאהה אפשר לצאת לטיולים מרתקים בכל רחבי אוקינאווה הונטו. ביום הראשון, סייע לנו סטודנט יפני בשם יוּאִיצִ'ירוֹ (חבר של חבר), בחור קצת ביישן אבל נחמד מאוד. הוא הכיר לנו את העיר ולקח אותנו ביום הראשון לאתרים המרכזיים שבה.
האתר המרכזי באי נאהה הוא בלי ספק הקומפלקס הקטן והמקסים של טירת שוּרִי, מרכז הכוח של ממלכת ריוקיו לפני סיפוחה ליפן. כאן ישב מלך ריוקיו, וכאן גם ישבו שריו, בראשות העוצר (ששלטו באופן בלתי רשמי בממלכה במאה השנים האחרונות לקיומה). הטירה בנויה בסגנון יפני-סיני משיש בה את הקווים העדינים של הארכיטקטורה היפנית, אך גם את הססגוניות הסינית. בחצר הטירה מתקיימות הופעות של מוזיקה וריקודים אוקינאווים מסורתיים. הטירה נמצאת ברשימה המכובדת של האתרים לשימור מורשת תרבות עולמית של אונסק"ו.
לינה בנאהה – בירת אוקינאווה
(צילום: דני אורבך)
טיולי אקטיב - אופניים והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי-מאורגן באפריקה לחצו לרשימת ההצעות »
טיולי טריפולוג'י – ג'יפים, טרקים ומשפחות לחצו לרשימת ההצעות »
בנאהה ישנם שני גנים מרהיבים בסגנון סיני קלאסי, שִיקִי-נָה-אֶן ופוּקוּשוּ-אֶן, בהם ישנם פביליונים, מפלים קטנים, פסלי דרקונים ובריכות ששוחים בהן צבים ודגי זהב. בגנים זכינו לראות גם את שרידי פריחת הדובדבן (סאקורה) באוקינאווה. הדובדבן פורח באוקינאווה בינואר ופברואר, ומשם מצפינה הפריחה בהדרגה לשאר יפן (בטוקיו הוא פורח בסוף מרץ).
בחוף הים, ליד הנמל, יש כמה מקדשים יפים ואפילו אנדרטה קטנה לזכרו של המיסיונר ז'אן ברנר בטלהיים, יהודי מומר ששהה תשע שנים באוקינאווה וגרם צרות וכאב ראש לממלכה כולה. הוא שימש כמתרגם, מורה לאנגלית ורפואה, ובכל אותו הזמן התנחל בכוח עם אשתו וילדיו במקדש ליד החוף (הוא נכנס לשם בתואנה שהוא חולה, בילה את הלילה ואז סירב לעזוב במשך תשע שנים), פרץ לבתים פרטיים כדי להטיף בהם וניהל יחסי אהבה-שנאה עם הממשלה. למשל, פקידי הממשלה ביקשו ממנו לתרגם מסמכים עבור ספינות זרות, כולל תלונות נגדו ותחינות בפני ממשלות מערביות לגרשו מאוקינאווה! עצם העובדה שהוא לא נרצח תוך שעות ספורות (כפי שהיה קורה ביפן, בלי ספק, בעיקר בהתחשב באיסור על הנצרות), מלמדת על הסובלנות המופלגת של אנשי אוקינאווה ומנהיגיה.
(צילום: דני אורבך)
אתר מעניין נוסף בנאהה הוא "הבודוקאן", המרכז לאומנויות לחימה, בו מלמדים את הקראטה המהולל של אוקינאווה, וגם אומנויות לחימה רבות אחרות, בקומפלקס ענק בן שלוש קומות. הבניין, הוא יצירה ארכיטקטונית בפני עצמה. הוא נמצא ליד הים, בקרבתו של פארק גדול ומטרים ספורים מהנמל של נאהה. לא הצלחנו להיכנס אליו כי הגענו ביום שלישי, היום היחיד שבו הקומפלקס סגור. בנאהה עצמה יש לציין לטובה גם את הרחוב הראשי שוקק החיים, קוֹקוּסאי-דוֹרִי ("הרחוב הבינלאומי". בעיר יש גם רחובות עם שמות אמריקאיים טיפוסיים, כמו sunshine street ). הרחוב מלא בחנויות המוכרות מוצרים מסורתיים כמו זכוכית צבעונית מתוצרת האיים, תכשיטים מאלמוגים, אוכל אוקינאווי מצוין, ופנקייקים עם גלידה. יוצא ממנו גם רחוב מקורה צדדי, "רחוב השלום" (היווה-דורי) עם שוק ירקות שוקק.
בהזדמנות זאת, כדאי לציין מאפיין מרכזי של נאהה שקיים גם בשאר יפן, אך באוקינאווה הוא בולט במיוחד הטעימות! כמעט בכל חנות או דוכן בנאהה יש צלחות של "דגימות" שמהם העוברים והשבים יכולים לטעום באופן חופשי. מכיוון שהרחוב אורך קילומטר וחצי, וכמעט לכל חנות יש טעימות, אפשר להיות שבע רק מהן! פשוט תענוג. כמובן שהטעימות הם עסק כלכלי לא רע, כי בסוף התייר מוצא את עצמו קונה לא מעט דברים שלא התכוון בזכותן. מאפיין קצת פחות נחמד של נאהה הוא מטרד שכמעט ואין לראותו בשאר יפן נהגי מוניות טרדנים, בסגנון סין או טורקיה, שאורבים לתיירים באתרים מרכזיים ומנסים לרדוף אחריהם ולהציע להם כל מיני הצעות לטיולים וכדומה.
(צילום: דני אורבך)
מוטיב מרכזי ברחוב הראשי, כמו גם בטירת שורי ובמקומות רבים נוספים, הוא פסלי האריות, השִיסָה, חלק מהמסורת האוקינאווית, שתפקידם להגן על המקום בפני רוחות רעות. אולם האטרקציות המרכזיות באי המרכזי נמצאות לא בנאהה עצמה, אלא באזורים הכפריים שמקיפים אותה מרחק שעות ספורות של נסיעה לכל כיוון. לפיכך, לקחנו טיול מאורגן של חברת האוטובוסים (מומלץ מאוד, קוראים לזה "B-Kosu ", מסלול B ) שהביא אותנו לכל האתרים המרכזיים של צפון האי אוקינאווה במחיר סביר.
היה זה יום נפלא. עברנו באזור המרכז וראינו את בסיסי המרינס וחיל האוויר האמריקאיים השנויים במחלוקת. באזור הזה, שנקרא צ'אטאן או "אוקינאווה סיטי" מורגשת ההשפעה האמריקאית יותר מאשר בכל מקום אחר ביפן (יש לזכור שהאזור היה נתון בכיבוש אמריקאי, בהסכמת ממשלת יפן, עד 1972). הכתובות על החנויות הן כולן באנגלית, והרחובות מלאים בפיצריות, בורגריות, חנויות עודפים צבאיות, דיינרים ומגרשי מכוניות יד שנייה. ניתן למצוא את הדברים הללו בכל אוקינאווה, אך במרכז הם מורגשים יותר מאשר בכל מקום אחר.
העיר נאגו והאקווארים הגדול ביפן
מאזור הבסיסים נסענו לעיר נאגו העיר המרכזית של צפון אוקינאווה, ולאקווריום הענקי שלידה. האקווריום שליד נאגו, שנקרא "Ocean Expo Park ", הוא האקווריום הגדול ביותר בכל יפן ואחד הגדולים בעולם. ניתן לראות בו, במיכלים ענקים המחקים ככל הניתן את התנאים הטבעיים, מאות סוגים של דגים, כוכבי ים, מלפפוני ים, תריסניות (מנטה-ריי שלא הצלחנו לראות בצלילה), כרישים קטנים וגם כרישי לווייתן ענקיים ומפחידים למראה. מעניין שעובדי המקום צוללים באקווריום הכרישים כדי לצלם או לבצע תיקונים בלי פחד, הוכחה נוספת שרוב תדמיתם האימתנית של הכרישים מקורה לא במציאות אלא בסרטים הוליוודיים כמו "מלתעות".
בתי מלון בעיר נאגו
האקווריום הגדול ביותר בכל יפן ואחד הגדולים בעולם בעיר נאגו (צילום: Taiwai Yun)
משם חזרנו והדרמנו לאחד המקומות המלהיבים ביותר באוקינאווה פארק האננס. מדובר בגן של עצי אננס, מלא בחנויות שבהם אפשר "לטעום" (למעשה, לאכול ולשתות בלי הגבלה) יין אננס מתוק מסוגים שונים, עוגות אננס, פירות אננס טריים וכן מוצעת גלידות אננס לקנייה.
פארק האננס (צילום: דני אורבך)
אכזבה מסוימת מבחינתי, הייתה טיול הצפייה בליוויתנים שלקחנו מהנמל של נאהה. המדריך ניסה לתרץ בתירוצים שונים את ציד הלווייתנים היפני, והיה לי רושם ששתי התעשיות, ה"צפייה בליוויתנים" וציד הלווייתנים, אינן מנותקות לחלוטין זו מזו. מזג האוויר היה סוער והספינה היטלטלה בפראות, דבר שכמעט גרם לי למחלת ים. ראינו לווייתנים, אבל חוץ מאחד שממש התקרב אלינו, את מרביתם ראינו רק מרחוק, ורק זנבות וסנפירים. בכל מקרה, הייתה זו חוויה שצריך לעבור לפחות פעם אחת.
בימים שנותרו טיילנו בדרום האי אוקינאווה. ביקרנו במערת נטיפים טבעית יפהפייה מאבן גיר (הגדולה ביותר ביפן) המוקפת בפארק שעשועים אווילי למדי בסגנון יפני טיפוסי.
(צילום: דני אורבך)
דרומו של האי מתאפיין באתרים עצובים יותר אנדרטאות ואתרי זיכרון למלחמת העולם השנייה. מרחק קצר מדרום לנאהה נמצאת "מפקדת הצי התת-קרקעית". זוהי רשת מנהרות שנחפרו בזמן מלחמת העולם השנייה כמפקדתם של חיילי הצי באוקינאווה, בפיקודו של תת אדמירל אוֹטָה מינוֹרוּ. אוטה התאבד עם כל אנשיו כשהאמריקאים הגיעו, לא לפני ששלח מכתב למשרד המלחמה וביקש מהם להתחשב ככל הניתן באנשי אוקינאווה בשל הקורבן האדיר שהקריבו למען יפן.
רוב הגנרלים באוקינאווה לא עשו אפילו את המעט הזה, כפי שמשתקף ממוזיאון המלחמה שב"פארק השלום". המוזיאון מדגיש את סבלם של תושבי אוקינאווה, גם מצד הפולשים האמריקאים אך בעיקר מצד החיילים היפנים שרדו באוקינאווים, אסרו עליהם לדבר בשפה המקומית, הכריחו אותם לעבוד בחפירות, או שלחו אימהות עם תינוקות להסתער על טנקים אמריקאיים בחזית. אומנם היו אזרחים "פטריוטים" שהתלהבו למשימות מסוג זה, אולם על רבים אחרים נכפה הדבר בידי חיילים.
חיילים וקצינים יפנים הפיצו שמועות (שבהם האמינו בעצמם, בלא ספק) כי האמריקאים מתכוונים לאנוס את כל הנשים ולרצוח בעינויים את הגברים, ולפיכך (תוך לחץ פיזי לא מתון) התאבדו אזרחי אוקינאווה בהמוניהם כשהאמריקאים התקרבו. מפקד אוקינאווה, גנרל אושיג'ימה, וראש המטה שלו, גנרל צ'ו איסאמוּ (האחראי הראשי ל"אונס ננג'ינג") התאבדו והורו לחייליהם להילחם עד האיש האחרון. פארק השלום היפה ורחב הידיים, שנמצא במצוקים שמעל הים, מספר את הסיפור הזה בפרוטרוט, והוא מוזיאון זיכרון מאופק ועצוב מאוד.
(צילום: דני אורבך)
בפארק יש אבנים לזכר הפרובינציות השונות של יפן, והחיילים שנפלו מכל הצדדים. בקרבתו נמצא מוזיאון הִימֶיוּרִי המצמרר, לזכרן של נערות בגיל תיכון שאולצו לעבוד כאחיות ברשת מחפורות ומנהרות של הצבא באזור בתנאים מחרידים ולבסוף ננטשו לנפשן בחזית. רבות מהן נשרפו חיות בלהביורים האמריקאיים, נפגעו בהפצצות או מתו מרעב ומחלות. חלקן הצליח להינצל בעזרת חיילים אמריקאים שהגיעו למנהרות.
המוזיאון הוקם בידי ארגון בוגרות בית הספר ומנציח את הקורבנות (ברוח מאוד ביקורתית כלפי הממשלה היפנית של אז והאידיאולוגיה הרשמית שלה). מצמררות במיוחד הן עדויותיהן של הניצולות, שמוצגות במחברות (ביפנית בלבד) בהן ניתן לעיין באופן חופשי. קצינים ישנים בעמידה בעמדה (צילום: דני אורבך)
חוויה חזקה במיוחד עבורי, הייתה הביקור בסֶפָה-אוּטַאקִי, האתר הקדוש ביותר באי המרכזי של אוקינאווה. הדת האוקינאווית המסורתית הייתה שמאניסטית באופייה, והתרכזה בחורשות קדושות אוטאקי. המקדשים ומבני הדת צנועים למדי, בדרך כלל עם גגות אדומים, ומקום קטן לשים מנחות. חורשת ספה-אוטאקי הייתה שייכת לבית המלוכה, ושם ישבה השמאנית, או הכוהנת הגדולה של אוקינאווה, ה"קיקוֹאֶה-אוֹגִימִי". גם היום ניתן לחוש ביופיו הנשגב של המקום ובקדושתו. מעניין לציין כי הדת באוקינאווה הייתה פשוטה יחסית לזו ביפן, ואנשי האיים לא נטו לקבל רעיונות "רוחניים" מדי. אחד המיסיונרים הראשונים באוקינאווה העיד כי כאשר סיפר לתושבים בנאהה על הנשמה שניזונה מחסדו של ישו, שאלו אותו היכן נמצא בדיוק "הפה הרוחני" שלה. כך, בלי שהרגשנו, עברו שניים עשר ימים באוקינאווה אחד האזורים היפים ביפן, שנמצאים מחוץ למסלול התיירים השחוק. אוקינאווה היא אנשים נחמדים, אוכל מצוין, ים יפה, טבע פראי ומרהיב, וגם תרבות ייחודית שנמצאת בתפר בין הציביליזציה הסינית ליפנית כדאי מאוד להגיע!
לינה בנאהה
טיולי אקטיב - אופניים והליכה לחצו לרשימת יעדים »
טיול עצמאי-מאורגן באפריקה לחצו לרשימת ההצעות »
טיולי טריפולוג'י – ג'יפים, טרקים ומשפחות לחצו לרשימת ההצעות »
בחוף הים, ליד הנמל, יש כמה מקדשים יפים ואפילו אנדרטה קטנה לזכרו של המיסיונר ז'אן ברנר בטלהיים, יהודי מומר ששהה תשע שנים באוקינאווה וגרם צרות וכאב ראש לממלכה כולה. הוא שימש כמתרגם, מורה לאנגלית ורפואה, ובכל אותו הזמן התנחל בכוח עם אשתו וילדיו במקדש ליד החוף (הוא נכנס לשם בתואנה שהוא חולה, בילה את הלילה ואז סירב לעזוב במשך תשע שנים), פרץ לבתים פרטיים כדי להטיף בהם וניהל יחסי אהבה-שנאה עם הממשלה. למשל, פקידי הממשלה ביקשו ממנו לתרגם מסמכים עבור ספינות זרות, כולל תלונות נגדו ותחינות בפני ממשלות מערביות לגרשו מאוקינאווה! עצם העובדה שהוא לא נרצח תוך שעות ספורות (כפי שהיה קורה ביפן, בלי ספק, בעיקר בהתחשב באיסור על הנצרות), מלמדת על הסובלנות המופלגת של אנשי אוקינאווה ומנהיגיה.
בהזדמנות זאת, כדאי לציין מאפיין מרכזי של נאהה שקיים גם בשאר יפן, אך באוקינאווה הוא בולט במיוחד
היה זה יום נפלא. עברנו באזור המרכז וראינו את בסיסי המרינס וחיל האוויר האמריקאיים השנויים במחלוקת. באזור הזה, שנקרא צ'אטאן או "אוקינאווה סיטי" מורגשת ההשפעה האמריקאית יותר מאשר בכל מקום אחר ביפן (יש לזכור שהאזור היה נתון בכיבוש אמריקאי, בהסכמת ממשלת יפן, עד 1972). הכתובות על החנויות הן כולן באנגלית, והרחובות מלאים בפיצריות, בורגריות, חנויות עודפים צבאיות, דיינרים ומגרשי מכוניות יד שנייה. ניתן למצוא את הדברים הללו בכל אוקינאווה, אך במרכז הם מורגשים יותר מאשר בכל מקום אחר.
העיר נאגו והאקווארים הגדול ביפן
מאזור הבסיסים נסענו לעיר נאגו העיר המרכזית של צפון אוקינאווה, ולאקווריום הענקי שלידה. האקווריום שליד נאגו, שנקרא "Ocean Expo Park ", הוא האקווריום הגדול ביותר בכל יפן ואחד הגדולים בעולם. ניתן לראות בו, במיכלים ענקים המחקים ככל הניתן את התנאים הטבעיים, מאות סוגים של דגים, כוכבי ים, מלפפוני ים, תריסניות (מנטה-ריי שלא הצלחנו לראות בצלילה), כרישים קטנים וגם כרישי לווייתן ענקיים ומפחידים למראה. מעניין שעובדי המקום צוללים באקווריום הכרישים כדי לצלם או לבצע תיקונים בלי פחד, הוכחה נוספת שרוב תדמיתם האימתנית של הכרישים מקורה לא במציאות אלא בסרטים הוליוודיים כמו "מלתעות".
בתי מלון בעיר נאגו
האקווריום הגדול ביותר בכל יפן ואחד הגדולים בעולם בעיר נאגו (צילום: Taiwai Yun)
משם חזרנו והדרמנו לאחד המקומות המלהיבים ביותר באוקינאווה פארק האננס. מדובר בגן של עצי אננס, מלא בחנויות שבהם אפשר "לטעום" (למעשה, לאכול ולשתות בלי הגבלה) יין אננס מתוק מסוגים שונים, עוגות אננס, פירות אננס טריים וכן מוצעת גלידות אננס לקנייה.
פארק האננס (צילום: דני אורבך)
אכזבה מסוימת מבחינתי, הייתה טיול הצפייה בליוויתנים שלקחנו מהנמל של נאהה. המדריך ניסה לתרץ בתירוצים שונים את ציד הלווייתנים היפני, והיה לי רושם ששתי התעשיות, ה"צפייה בליוויתנים" וציד הלווייתנים, אינן מנותקות לחלוטין זו מזו. מזג האוויר היה סוער והספינה היטלטלה בפראות, דבר שכמעט גרם לי למחלת ים. ראינו לווייתנים, אבל חוץ מאחד שממש התקרב אלינו, את מרביתם ראינו רק מרחוק, ורק זנבות וסנפירים. בכל מקרה, הייתה זו חוויה שצריך לעבור לפחות פעם אחת.
בימים שנותרו טיילנו בדרום האי אוקינאווה. ביקרנו במערת נטיפים טבעית יפהפייה מאבן גיר (הגדולה ביותר ביפן) המוקפת בפארק שעשועים אווילי למדי בסגנון יפני טיפוסי.
(צילום: דני אורבך)
דרומו של האי מתאפיין באתרים עצובים יותר אנדרטאות ואתרי זיכרון למלחמת העולם השנייה. מרחק קצר מדרום לנאהה נמצאת "מפקדת הצי התת-קרקעית". זוהי רשת מנהרות שנחפרו בזמן מלחמת העולם השנייה כמפקדתם של חיילי הצי באוקינאווה, בפיקודו של תת אדמירל אוֹטָה מינוֹרוּ. אוטה התאבד עם כל אנשיו כשהאמריקאים הגיעו, לא לפני ששלח מכתב למשרד המלחמה וביקש מהם להתחשב ככל הניתן באנשי אוקינאווה בשל הקורבן האדיר שהקריבו למען יפן.
רוב הגנרלים באוקינאווה לא עשו אפילו את המעט הזה, כפי שמשתקף ממוזיאון המלחמה שב"פארק השלום". המוזיאון מדגיש את סבלם של תושבי אוקינאווה, גם מצד הפולשים האמריקאים אך בעיקר מצד החיילים היפנים שרדו באוקינאווים, אסרו עליהם לדבר בשפה המקומית, הכריחו אותם לעבוד בחפירות, או שלחו אימהות עם תינוקות להסתער על טנקים אמריקאיים בחזית. אומנם היו אזרחים "פטריוטים" שהתלהבו למשימות מסוג זה, אולם על רבים אחרים נכפה הדבר בידי חיילים.
חיילים וקצינים יפנים הפיצו שמועות (שבהם האמינו בעצמם, בלא ספק) כי האמריקאים מתכוונים לאנוס את כל הנשים ולרצוח בעינויים את הגברים, ולפיכך (תוך לחץ פיזי לא מתון) התאבדו אזרחי אוקינאווה בהמוניהם כשהאמריקאים התקרבו. מפקד אוקינאווה, גנרל אושיג'ימה, וראש המטה שלו, גנרל צ'ו איסאמוּ (האחראי הראשי ל"אונס ננג'ינג") התאבדו והורו לחייליהם להילחם עד האיש האחרון. פארק השלום היפה ורחב הידיים, שנמצא במצוקים שמעל הים, מספר את הסיפור הזה בפרוטרוט, והוא מוזיאון זיכרון מאופק ועצוב מאוד.
(צילום: דני אורבך)
בפארק יש אבנים לזכר הפרובינציות השונות של יפן, והחיילים שנפלו מכל הצדדים. בקרבתו נמצא מוזיאון הִימֶיוּרִי המצמרר, לזכרן של נערות בגיל תיכון שאולצו לעבוד כאחיות ברשת מחפורות ומנהרות של הצבא באזור בתנאים מחרידים ולבסוף ננטשו לנפשן בחזית. רבות מהן נשרפו חיות בלהביורים האמריקאיים, נפגעו בהפצצות או מתו מרעב ומחלות. חלקן הצליח להינצל בעזרת חיילים אמריקאים שהגיעו למנהרות.
המוזיאון הוקם בידי ארגון בוגרות בית הספר ומנציח את הקורבנות (ברוח מאוד ביקורתית כלפי הממשלה היפנית של אז והאידיאולוגיה הרשמית שלה). מצמררות במיוחד הן עדויותיהן של הניצולות, שמוצגות במחברות (ביפנית בלבד) בהן ניתן לעיין באופן חופשי. קצינים ישנים בעמידה בעמדה (צילום: דני אורבך)
חוויה חזקה במיוחד עבורי, הייתה הביקור בסֶפָה-אוּטַאקִי, האתר הקדוש ביותר באי המרכזי של אוקינאווה. הדת האוקינאווית המסורתית הייתה שמאניסטית באופייה, והתרכזה בחורשות קדושות אוטאקי. המקדשים ומבני הדת צנועים למדי, בדרך כלל עם גגות אדומים, ומקום קטן לשים מנחות. חורשת ספה-אוטאקי הייתה שייכת לבית המלוכה, ושם ישבה השמאנית, או הכוהנת הגדולה של אוקינאווה, ה"קיקוֹאֶה-אוֹגִימִי". גם היום ניתן לחוש ביופיו הנשגב של המקום ובקדושתו. מעניין לציין כי הדת באוקינאווה הייתה פשוטה יחסית לזו ביפן, ואנשי האיים לא נטו לקבל רעיונות "רוחניים" מדי. אחד המיסיונרים הראשונים באוקינאווה העיד כי כאשר סיפר לתושבים בנאהה על הנשמה שניזונה מחסדו של ישו, שאלו אותו היכן נמצא בדיוק "הפה הרוחני" שלה. כך, בלי שהרגשנו, עברו שניים עשר ימים באוקינאווה אחד האזורים היפים ביפן, שנמצאים מחוץ למסלול התיירים השחוק. אוקינאווה היא אנשים נחמדים, אוכל מצוין, ים יפה, טבע פראי ומרהיב, וגם תרבות ייחודית שנמצאת בתפר בין הציביליזציה הסינית ליפנית כדאי מאוד להגיע!
בתי מלון בעיר נאגו
פארק האננס
רוב הגנרלים באוקינאווה לא עשו אפילו את המעט הזה, כפי שמשתקף ממוזיאון המלחמה שב"פארק השלום". המוזיאון מדגיש את סבלם של תושבי אוקינאווה, גם מצד הפולשים האמריקאים אך בעיקר מצד החיילים היפנים שרדו באוקינאווים, אסרו עליהם לדבר בשפה המקומית, הכריחו אותם לעבוד בחפירות, או שלחו אימהות עם תינוקות להסתער על טנקים אמריקאיים בחזית. אומנם היו אזרחים "פטריוטים" שהתלהבו למשימות מסוג זה, אולם על רבים אחרים נכפה הדבר בידי חיילים.
חיילים וקצינים יפנים הפיצו שמועות (שבהם האמינו בעצמם, בלא ספק) כי האמריקאים מתכוונים לאנוס את כל הנשים ולרצוח בעינויים את הגברים, ולפיכך (תוך לחץ פיזי לא מתון) התאבדו אזרחי אוקינאווה בהמוניהם כשהאמריקאים התקרבו. מפקד אוקינאווה,
מידע נוסף
לינה באיי אוקינאווה
לינה בנאהה - בירת אוקינאווה
השכרת רכב ביפן
כתבות נוספות
אזור הר הגעש סקורג'ימה באיים הדרומיים
האי שיקוקו בדרום יפן
יעדי טיול באזור טוקיו
נגויה ומרכז הונשו
אוסקה וצפון קנסאי
הירושימה ומייאגימה
האי שיקוקו בדרום יפן
יעדי טיול באזור טוקיו
נגויה ומרכז הונשו
אוסקה וצפון קנסאי
הירושימה ומייאגימה
 |
אודות הכותב
ד"ר דני אורבך, בעל תואר דוקטור להיסטוריה מאוניברסיטת הרווארד וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מחבר הספר ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר. פוסט-דוקטורנט בתוכנית ללימודי יפן-ארה"ב באוניברסיטת הרווארד. בעל הבלוג "הינשוף".
|
.jpg)
