www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

צפון יפן - הונשו       


צפון יפן - הוֹנְשוּ ופסטיבל האש בהר האגורו 
מאת: דני אורבך


טיולים מחוץ לעיר ביפן נוטים להיות יקרים למדי. הבעיה העיקרית היא בתחבורה הבין-עירונית ובמחיריה הרצחניים. הדרך הטובה ביותר להתגבר על הבעיה, היא להשתמש באוטובוסי הלילה המצוינים והזולים להפליא. כך, הזמנתי מקום באוטובוס לילה מטוקיו לעיר הצפונית מוֹרִיאוֹקָה. האוטובוס יוצא מטוקיו בסביבות 23:30 בלילה, ומגיע למוריאוקה בשש בבוקר, כך שאפשר לטייל במחיר זול יחסית בלי לאבד זמן.


מיד כשהגעתי למוריאוקה, בירת מחוז אִיוואטֶה שבצפון הונשו, האי המרכזי של יפן, הבנתי שאני נמצא בארץ אחרת. צפון הונשו הוא יותר פראי, פחות ממוסחר, פחות תיירותי ממקומות אחרים ביפן. רוב התיירות בו (אם כי בהחלט לא כולה) היא תיירות פנים של יפנים, ומזג האוויר קר... קפוא... מצמרר. כבר במוריאוקה ראיתי שלג נערם ברחובות, והזדקקתי לשירותיהם הטובים של סוודר, צעיף ומעיל עבה. השארתי את הטיול במוריאוקה עצמה לאחר כך, ולקחתי מיד אוטובוס לאתר הטבע המבודד מצוקאווה אוֹנסֶן. משמעות השם- "המעיין החם של נחל האורנים".  
אגב, מצוקאווה אונסן אינה מוזכרת בלונלי-פלנט, וראיתי אותה במקרה בפרסומות ברכבת התחתית בטוקיו.
 
 
(צילום: דני אורבך)
 

המזרח הרחוק




 
הנסיעה ארכה כשעתיים, וכבר במהלכה היה אפשר לראות את הנוף הצפוני הפראי וליהנות ממנו- גבעות מושלגות, מכוסות באורנים שענפיהם העירומים נעים ברוח הקפואה, נחלים כחולים כהים מוקפים במעטה עבה של שלג, ובאופק- הרים גבוהים שפסגתם עוטה לבן.   האוטובוס יצא במהרה מהכבישים הראשיים, והסתובב בין כפרים ועיירות קטנות, ולבסוף- נכנס לכביש צר בתוך יער אורנים עבות, שהשתרע עד קצה האופק.   התחנה האחרונה הייתה מצוקאווה אונסן- לא יישוב, לא כפר, לא עיירה- אלא רק נקודה מבודדת בטבע, עם שלושה מלונות יפנים מסורתיים (ריוקאן), מעיינות חמים בתוך השלג, וזהו זה: בלי חנויות המזכרות, המסעדות, ומוכרי התמנונים והשיפודים האופייניים לרוב אתרי התיירות ביפן.
(אונסן היא נביעה חמה, וישוב שבשמו משולב "אונסן" משמע יש בו פעילות גיאוטרמית ורבים מהמנהגים היפנים הקשורים למרחצאות – כמו התוספת "חמי" לשם ישוב ישראלי -העורך)
 
כמה דקות במדרון מושלג ואני כבר בתוך הפונדק. "פונדק מעיין האורנים" (שוֹפוּסוֹ), הוא מלון יפני מסורתי וכפרי, על כל המשתמע. חדרים עם מחצלות קש רכות (טאטאמי), מסדרונות מעץ חורק, ארוחות ערב של אוכל יפני כפרי, והנקודה הפחות טובה- שירותים מחוץ לחדר, כנהוג במלונות מסורתיים.
אין מקלחת רגילה, וגם לא צריך אחת- כולם ממילא מתרחצים במעיינות החמים.   בשביל זה מגיעים לשם, לא? בדלפק מוכרים ביצים שלוקות שמבושלים בתוך המים הלוהטים, ומיצים עשירים מענבי הרים.
 

(צילום: דני אורבך)
 
 
המעיינות החמים הם נפלאים.   חוץ מלשוטט בשלג ולהתפעל מהיער, זו היא האטרקציה המרכזית באזור. בריוקן שלי שלושה מעיינות חמים- אחד פנימי, ושניים חיצוניים. אחד מהם, המשקיף על הנהר, היה ריק- ומסיבה טובה. כשנכנסתי אליו, קפצתי ממנו בבעתה - הטמפרטורה של המים הייתה כשישים מעלות! בלונלי פלנט כתוב שלפעמים מעיינות חמים "יכולים לפשוט את העור מקרנף". כשנכנסתי למים האלה הבנתי מדוע. המעיין החם השני הוא בתוך מערה, והטמפרטורה בו כ-45 מעלות, היינו- נסבלת. באופן כללי, גיליתי שבמעיינות טבעיים כאלו, הטמפרטורה שונה לעיתים קרובות בחלקים שונים של הבריכה. המלון מזרים לפעמים קצת מים קרים למעיינות החמים יותר, כדי לאזן ועדיף להיות קרוב ככל האפשר לזרם של המים הקרים. כמו כן, המים קצת גופריתיים- דבר שמועיל לבריאות העור. או כך לפחות אומרים ביפן...
 
הבחור הנחמד בקבלה אמר לי כבר בהתחלה, שלפי הסכם בין שלושת המלונות במצוקאווה אונסן, מותר לי להשתמש בלי הגבלה במעיינות החמים של המלון שלי, ופעם אחת במעיינות החמים של שני המלונות האחרים.
בתור חובב מושבע של אונסנים, מעיינות חמים יפניים, ניצלתי מיד את ההזדמנות, ויצאתי בשלג כבד לשני המלונות האחרים. המעיינות החמים שלהם היו אפילו טובים יותר, אחד מהם ממש בריכה ענקית, מוקפת כולה בשלג, שאפשר לראות ממנה את ההר ויערות האורנים. והיא כל כך חמה... זו חוויה מיוחדת, כשחצי גוף קופא בשלג, והחצי השני בתוך מים לוהטים.   כיף אדיר בלי שום ספק. במעיין החם של המלון השלישי היו סלעים דקורטיביים, כמו בגן יפני, וגם הוא היה פתוח לחלוטין לנוף.
 
רחצה במעיינות חמים היא הזדמנות מצוינת להכיר יפנים מן השורה.   אין כמעט יפני שלא אוהב מעיינות חמים (אני לפחות לא נתקלתי באחד כזה), ולכן מעיינות הם אתרי בילוי פופולאריים מאד.   במעיינות השונים פגשתי טיפוסים שונים ומגוונים: איכר, בעל חנות Home center באחת הערים הצפוניות, קבלן, והאדם המעניין ביותר- אסטרונום, שלאחר פרישתו החליט ללמוד "תיאטרון נוֹ", צורת אומנות יפנית מסורתית מהמורכבות והעמוקות ביותר.   לארוחת הערב הוא הגיע, שיכור כדבעי, עם ספר עתיק מלא בקליגרפיה קלאסית לא מובנת.   השיחה איתו הייתה מעניינת למדי.
 
מצוקאווה אונסן הייתה אימון טוב להליכה בשלג. כבר אז גיליתי ששלג, בניגוד לתדמיתו הנפוצה, הוא עסק יבש למדי. גם אם אתה דורך בטעות בשלג עמוק, שמגיע עד לברכיים, הנעליים בדרך כלל לא נרטבות. הבעיה היא, שלג וגשם שוטף ביחד כפי שקרה לי שעזבתי את מצואוקה אונסן.
 

(צילום: דני אורבך)
 
מוריאוקה- בירת מחוז איוואטֶה
מוריאוקה היא דוגמא קלאסית לעיר מחוז צפונית- עם גורדי שחקים, קניונים, פאבים ומסעדות טובות, אבל קומפקטית וקטנה- יתרון שמפחית מאד את הצורך בתחבורה ציבורית.   במוריאוקה אפשר להסתובב בעיקר ברגל.
יש במוריאוקה מקדש זֶן עתיק ומפורסם, אבל לא הספקתי להגיע אליו, בעיקר כי היה לי רק ערב אחד לטיול בעיר.
ביליתי אותו בשוטטות רגועה בפארק איוואטה, הפארק העיקרי של מוריאוקה, שבו נמצאות גם חורבות הטירה העתיקה. בפארק יש נחל קטן, וכמה אנדרטאות לאינטלקטואלים ומשוררים ילידי העיר.
אחת האנדרטאות ניצבת על גבעה בפארק. בילדותו, נהג איצ'יקאווה, אחד מהמשוררים המפורסמים של העיר, להבריז מבית הספר ולברוח לגבעה הזאת, שם בילה את הזמן בהתבוננות בפסגתו המושלגת של הר איוואטה, בקריאה ובחלומות בהקיץ.   בפארק יש גם אנדרטה לחיילי מלחמת-רוסיה יפן.
כיום נותר רק הבסיס, לאחר שהפסל הורד במסגרת הרפורמות האנטי-מיליטריסטיות של הכיבוש האמריקאי ב-1945. בנוסף לכך, באחד מהשבילים מתנוסס לו בגאווה טוטם אינדיאני, תרומתה של האגודה לידידות יפנית-קנדית, ופרי עבודתם המשותפת של אומן קנדי וצ'יף אינדיאני.
פרט למקדש, לפארק ולמספר מוזיאונים, אין יותר מדי מה לעשות במוריאוקה. האטרקציה העיקרית בעיר היא המסעדות המצוינות שמתמחות באוכל צפוני.
 
 
   

(צילום: דני אורבך)
 





הירַאִיזוּמִי- איך חולפת תהילת עולם
היראיזומי, כיום עיירה קטנה כשעה של נסיעה ברכבת ממוריאוקה, הייתה עיר מחוז משגשגת בימי הביניים המוקדמים. במהלך המאה ה-12, שלושה דורות של שליטים ממשפחת פוג'יווארה העוצמתית הפכו את העיר למרכז פוליטי, כלכלי ותרבותי חשוב בצפון יפן, והצליחו להגן עליה בהצלחה במהלך מלחמת האזרחים האכזרית שהתחוללה בסוף המאה. מינאמוטו נו יושיצונה, הגיבור העיקרי של מלחמת האזרחים, נרדף בסופה על ידי אחיו הקנאי, יוריטומו, הדיקטאטור הצבאי של יפן, שחשש מהפופולאריות שלו. בסופו של דבר הגיע יושיצונה, הגיבור המפורסם ביותר במסורת הלוחמים היפנית, להיראיזומי, שם מצא מקלט אצל משפחת פוג`יווארה.
האדון הזקן, שהעניק מקלט ליושיצונה, שמר לו אמונים, ואכן המצביא המהולל הצליח להגן עליו מכל ניסיונות ההתקפה של אחיו. בסופו של דבר מת האדון הזקן, ובנו הבוגדני החליט להסגיר את יושיצונה לאחיו יוריטומו. יושיצונה הרג את אשתו וילדיו, והתאבד ביחד עם עוזרו הנאמן בֶּנְקֵיי. כולם קבורים בהיראיזומי. לאחר מותם, ניצל יוריטומו את ההזדמנות, כבש את היראיזומי, שרף אותה וחיסל את משפחת פוג'יווארה.   
לפי אגדה אחרת, יושיצונה הצליח לברוח מיפן למונגוליה, והלוא הוא ג'ינגס-חאן...
 
 
 

(צילום: דני אורבך)
 
כיום היראיזומי היא עיירה קטנה מאד, עם כמה אתרים היסטוריים חשובים ומעניינים. מקדש יפה של כת הארץ הטהורה, עם גן שאמור לסמל את גן העדן המערבי (ג`וֹדוֹ-אֶן). בגן, שבמרכזו אגם, ישנה אנדרטה למשורר ההייקו הנודע מָצוּאוֹ בַּאשוֹ, שעליה חקוק שירו המפורסם: "עשבי קיץ- זה כל מה שנותר מחלומות הגיבורים". האגם בנוי לפי חוקי האסתטיקה הקלאסיים של תקופת הֶ"יַאן" (800-1185). הסלעים שבו מסמלים הרים, וגדותיו מעוצבות כחופים סלעיים, חופים חוליים וכדומה. באשו ביקר בהיראיזומי, ולפי שלטי ההדרכה לתיירים, כתב במהלך הביקור את שירו המפורסם. מלבד זאת, ישנה אנדרטה מרשימה ליושיצונה ׁ(באתר הקרב האחרון שלו), קברי אשתו, ילדיו ועוזרו בנקיי, שנמצאים בהרים מסביב, ומקדש מוזהב יפיפייה שמפורסם בכל יפן. היראיזומי היא עיירה קטנה מאד, והכל נסגר בה פחות או יותר בארבע אחרי הצהריים. כשמסתובבים במקומות כאלה, מבינים את הקינות על נטישת האוכלוסייה באזורים הכפריים. בארבע אחר הצהריים, כמעט ואין כבר אף אחד ברחובות. בכל זאת, היראיזומי היא מקום מעניין- ומומלץ מאד לטיולי יום ממוריאוקה.
 
"ריוּסֶן דוֹ"- מערת הדרקון
את היום השני במוריאוקה ביליתי בטיול יום באחד מאתרי הטבע המעניינים ביותר ביפן: מערת הדרקון. מערת הדרקון (ביפנית- ריוסן דו) נמצאת במערב מחוז איוואטה, בקרבת הים. לפיכך, פחות מושלג שם, אם כי בדרך האוטובוס עבר בנוף פראי במיוחד של יערות והרים מושלגים. המערה נמצאת על שפת נחל. ומה מיוחד בה? והרי מערות רבות ישנן ביפן, וחלקן הגדול פתוחות לתיירים. מערת הדרקון היא אחת המפורסמות שבהן. היא מאד עמוקה ומסועפת, אומרים שאורכה עשרה קילומטרים, אם כי עד היום רק שני קילומטר וחצי נחקרו, הנטיפים היפים שלה זוהרים בירוק חיוור, והכי חשוב- יש בה שלושה אגמים תת קרקעיים- רק אחד מהם פתוח לתיירים. האגמים הם הצלולים ביותר בעולם, כך לפי שלטי ההדרכה- ואפשר לראות עד ארבעים ואחד מטרים למטה. אני יכול להעיד באופן אישי שצלילותם של המים מבהילה, ומשרה אווירה מסתורית על המערה כולה. הבעיה העיקרית היא הרמקול המעצבן, המטרטר הסברים על הסלעים והמערה ביפנית מרגיזה במיוחד. אם רק היו משתיקים אותו, חוויית המערה הייתה מושלמת.
 

(צילום: דני אורבך)
 
אחד הדברים המעניינים במערה, דרך אגב, הם נטיפים מוזרים שנראו כמו עופות קדמוניים מאובנים.
אני תוהה אם מדובר בדמיון בלבד, או שמדובר במאובנים אמיתיים.
 
פסטיבל האש לרגל ראש השנה- חוויות מהר האגוּרוֹ
הימבושי, מסדר של כוהנים מיסטיקנים, הוא אחד מהאגודות הדתיות העתיקות והמרתקות יותר שקיימות ביפן היום. שורשיה של מסורת הימבושי בימי הביניים המוקדמים ביפן. הם היו מעין כוהנים עממיים שהסתובבו בין הכפרים, וסייעו לאוכלוסיה כמרפאים, מורים, וקוסמים לעת מצוא. השקפתם הדתית שילבה יסודות בודהיסטים, שינטואיסטים, טנטרים ומיסטיקת יין/יאנג סינית. המשטר היפני לאחר הרסטורציה של מייג'י, שראה את הימבושי כתופעה ימי-בינמיית מפגרת (ורצה גם ליצור שינטו טהור, נקי מהשפעות בודהיסטיות, כדת מדינה) אסר על קיום המסדר.
הוא הותר מחדש רקב-1945, על ידי שלטונות הכיבוש האמריקאי, כחלק מהשבת חופש הדת ליפן.
 
הימבושי מתרכזים מסביב להרים קדושים, בין היתר- שלושה הרים במחוז ימגאטה שבצפון יפן, המכונים ביחד דֶוַוה סָנְזָן: הר-גָאס, הר-יוּדוֹנוֹ והר-הַאגוּרוֹ. הר האגורו, הנמוך מבין השלושה, הוא היחיד שפתוח בחורף.   שני האחרים סגורים בשל שלגים כבדים. לפיכך, הימבושי מכל שלושת ההרים מתכנסים, ביחד עם אלפים רבים של עולי רגל, בהר האגורו- לפסטיבל האש של ראש השנה.
 

(צילום: דני אורבך)
 
ראש השנה הוא יום מיוחד בהר האגורו. כבר שהגעתי לשם, בשעה מוקדמת, הייתה תכונה בפסגה. המרחבים הפתוחים מסביב למקדש היו מלאים בכוהנים ששזרו חבלים והכינו זרדים למדורות של הערב.   עולי רגל מכל רחבי יפן כבר החלו להתקבץ, מגיעים במכוניות ואוטובוסים מהעיירה הסמוכה צוּרוּאוֹקָה.   בשני הלילות הבאים ישנתי באכסניית הצליינים שצמודה למקדש- חוויה יפנית אמיתית: מסדרונות עץ, דלתות הזזה מנייר אורז, בית מרחץ משותף, לוהט ומעלה אדים, אוכל וסאקה משובח בארוחת הערב. כשעולים לרגל לפסטיבל ראש השנה, לא צריך יותר.
 

(צילום: דני אורבך)
 
בצהריים כבר החלו הימבושי, הכוהנים ועולי הרגל להתקבץ בבקתה חמימה מקש על שפת היער המושלג. בתוך הביקתה, המוקפת בשלג, בערו מדורות, שמסביבן התקבצו האנשים. הימבושי תקעו בשופרות, התפללו, שרו ושתו קעריות של סאקה חם. כל עולי הרגל קיבלו בחינם קעריות של סאקה חם וכדורי אורז מהבילים ומתובלים עם חמוצים. בינתיים, הימבושי החלו בטקסיהם המסורתיים: ויכוח ריטואלי ואפוף אלכוהול מסביב למדורה, על הנושא הרה הגורל: העיר של מי יפה יותר, מירוץ בתחפושות של ארנבות, תיפוף ושירים דתיים.
 

הכותב לוגם קערת סאקי חם
 
לקראת הערב, הובערו מדורות ברחבה הגדולה שלפני המקדש. במקדש עצמו התקיים טקס גדול, והימבושי ביצעו תרגילים מורכבים, גלגולים וקפיצות באוויר, לקול תופים, שירה ושופר. לקראת חצות, התקבצו המוני עולי הרגל ליד המקדש- לתפילה המסורתית של ליל ראש השנה. בכל יפן, נהוג ללכת להתפלל במקדש בחצות, בדיוק ברגע שנכנסת השנה החדשה. בינתיים, הימבושי ברחבה הגדולה ניהלו תחרות משיכת חבל (בוער!), תקעו בשופרות, ורקדו ריקודים מיסטיים מסביב למדורות. התנועות, כך אמרו לנו, נועדו לסמל את הניצחון על הרוע, ואת המזל והברכה לקראת השנה החדשה.
 
 

(צילום: דני אורבך)
 
בחצות, תקעו הימבושי בשופרות, ואחד מהם צלצל מאה ושמונה פעמים בדיוק בפעמון העתיק של המקדש. ביום המחרת, התקיים אחד הטקסים החשובים ביותר בלוח השנה היפני, לכבוד השנה החדשה. המוני עולי רגל הגיעו, אפילו יותר מאשר לפסטיבל, כדי לקיים את מצוות ההָצוּמוֹדֶה- עלייה לרגל למקדש ביום הראשון של השנה החדשה. נכנסתי למקדש ביחד עם עולי הרגל. המקדש עצמו הוא מבנה דו קומתי מרווח- עם חדרים לאורחים, ספות נוחות ותה ירוק חם. בתורות, נכנסו עולי הרגל למקדש עצמו- בהתחלה לחדר התפילה החיצוני, ומשם- לפי התור- לקודש הקודשים. הכוהנים ביצעו טקסים וזימרו, בעוד המאמינים השתחוו והרכינו את ראשיהם במהלך רוב הטקס (אסור לראות חלק ממנו, ככל הנראה). שיא הטקס היה כאשר הכוהן בירך את המאמינים עם מטה מיוחד, שנקרא נוּסָה. אחד הטקסים השינטואיסטים האופייניים ביותר. במשך כל היום עלו אנשים למקדש, חלקם טיפסו עם ילדים קטנים במדרונות ההר החלקלקים והמושלגים. היה נחמד לראות שהמסורת היפנית עדיין חיה וקיימת, למרות כל המודרניזציה וההשפעה המערבית.

את היום השני ביליתי בעיקר בשיטוט בשלג, כמו גם בניסיונות קולינאריים שונים במסעדות ובדוכני האוכל הרבים שבסביבה. באופן עקרוני, הר האגורו היה החוויה המדהימה ביותר שחוויתי במהלך הטיול בצפון.
 
 

(צילום: דני אורבך)
 
 




 
מקדש זֶנְפּוֹ ג'י
את טיולי בצפון הונשו של חורף, סיימתי בזנפו ג'י, מקדש זן עתיק ליד צורואוקה, שנוסד במאה העשירית כמקדש לאל הים. עד היום, חברות דייג תורמות למקדש ציורי דגים ופסלי קרפיונים על מנת להבטיח את הצלחתן בים. במקדש התקיימו טקסים לראש השנה.   בניגוד לטקסי הימבושי הסינקריטיסטית- היו אלו טקסים בודהיסטיים מובהקים. הנזירים היו מגולחי ראש ובגלימות מסורתיות (בניגוד להימבושי, שהיו חופשיים בהרבה)- ואב המנזר הקשיש נתן דרשה ארוכה באולם דחוס עד להתפקע, מלא במאמינים, זקנים וצעירים, ומשפחות עם ילדים. ליד המקדש, ביונוהאמה אונסן,  חוף ים מלוכלך למדי (למרבה ההפתעה הרעה- ביפן בדרך כלל נקי מאד) אבל ים יפן היה יפיפייה כרגיל. בכיכר העיירה הקטנה והשוממה הייתה הפתעה נעימה- מעיין חם שנבע באמצע הכיכר, שכל עובר אורח יכול לטבול בו את רגליו.
 
 
 






דני אורבך
 
אודות הכותב
דני אורבך, בעל תואר דוקטור להיסטוריה מאוניברסיטת הרווארד וחוקר הפיכות, התנקשויות פוליטיות, התנגדות צבאית ביפן, סין, גרמניה ושאר העולם. מחבר הספר ואלקירי - ההתנגדות הגרמנית להיטלר פוסט-דוקטורנט בתוכנית ללימודי יפן-ארה"ב באוניברסיטת הרווארד. בעל הבלוג "הינשוף".

לקריאת כתבות נוספות של דני








מספר צפיות: 9012
2329