טרסות יוּאַניאנג:
אומנות גידול האורז במחוז יונאן
מאת: יובל נעמן

בבנגל היא נקראת "אנאפורנה", בג'אווה שמה הוא "דווי-סרי", ביפן כרבע מהמקדשים מוקדשים לה. טקסים לכבוד "אימא אורז" – האלה של התבואה הקדושה, נערכים בכל רחבי אסיה. מאות בשנים אורז הוא יותר מאשר מרכיב מזון. זהו סמל של רוחניות. מחזור גידול האורז הוא מחזור חיי האדם והאלים. עבור כמחצית האנושות אורז הוא לא רק אוכל, הוא ה-אוכל! אין אורז – אין אוכל – אין חיים.

כתבה זו מוקדשת לטרסות האורז של בני מיעוט האני (Hani), יי (Yi) ומיעוטים אחרים, החיים בעמק הנהר האדום שבדרום מחוז יונאן שבסין.

1 / 8

2 / 8

3 / 8

4 / 8

5 / 8

6 / 8

7 / 8

8 / 8

❯ ❮

העיר קונמינג (A) ואזור טרסות האורז יואניאנג (B-F), דרום סין

  טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
  טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
  טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד  לחצו לרשימת ההצעות »

טרסות האורז המופלאות של אסיה

דגן הוא עשב שבוית על ידי האדם – בעיקר לצרכי אכילת פחמימות המצויות בגרעיניו. האורז הוא שהאכיל ועדיין מאכיל יותר אנשים בעולם מכל דגן אחר מאז בייתו אותו לפני 8-10 אלף שנה בסין. הוא האחראי לכך שמרבית האנושות חיה בעבר ואף כיום ב"חגורת האורז" - רצועה של מספר קווי רוחב באסיה, באזור בו הוא גדל.

בשולי המישורים המוצפים בהם קל לגדל אורז, מתגוררים עמים ושבטים שנדחקו לחיות באזורים הרריים שאינם מתאימים לחקלאות שדה. אחדים מעמים וקבוצות אתניות אלה הצליחו במו-ידיהם לערוך שינוי מדהים בטופוגרפיה ולהפוך מדרונות תלולים לשדות חקלאיים מניבים, במבנה הנקרא טרסות. בין הבולטים שבאזורי הטרסות בעולם ניתן למצוא את טרסות האורז באזור בנאווה (Banaue) שבפיליפינים; ואת טרסות האורז באזור לונגג'י (Longji Rice Terraces) בחבל גואנגשי (Guǎngxī) בדרום סין.

כתבה על טרסות האורז לונגג'י באזור גווילין

שטיח מרהיב בכל גווני הקשת, טרסות יואיניאנג (צילום: ya zhang)

טרסות האורז של חבל יוּאַניאנג

באזור לא מוכר של דרום מחוז יונאן שבסין, בהרי אילאו (Ailao), מעל עמק הנהר האדום ובקרבת הגבול עם וייטנאם, עמלו מאות בשנים אנשי המיעוטים האתניים - בעיקר בני האני (Hani) המהווים רוב באזור זה, וכן אחיהם למשפחת השפות הטיבטו-בורמית אנשי יי (Yi) – בפיסול סביבתי של צלעות ההרים. מתחתית הערוץ, ברום של 240 מטר, ועד למרומי ההרים המתנשאים לכמעט 3,000 מטר, הם יצרו את טרסות האורז המרשימות בעולם.

למרות שהתיירים מגיעים בעיקר לטרסות של לונג-ג'י, ורובם לא גילו עדיין את יוּאַן-יאנג (Yuanyang), ולראייה רוב מהתושבים עוסקים בחקלאות ורק בודדים עברו לתיירות, הרי שזו הפנינה האמיתית של סין בנוף טרסות.

בחבל יואניאנג (Yuanyang) חיים כ-370,000 איש, על שטח טרסות בן כ-2,200 קמ"ר, כפי שחיו מאות בשנים. הטרסות באזור זה מתועדות כבר 1,300 שנה, עוד מתקופת שושלת טאנג. הקבוצות האחיות "האני" ו"יי" היו הקבוצות המקוריות שהתיישבו באזור זה, בגובה 1,300-1,600 מטר, תוך בניית טרסות חקלאיות. אנשי "דאי" התווספו אליהם בתקופת יסוד שושלת מינג, לפני 700 שנה, ולפני כ- 300 שנה הצטרפו אליהם אנשי "זואנג". הקבוצות הראשונות אכלסו את האזורים התחתונים, החמים, שבגובה 240-700 מטר. הקבוצות האחרונות שהגיעו לאזור לפני 250-200 שנה היו בני "יאו" ו"מיאו", שהתמקמו באזורים הגבוהים, הקרים והצחיחים יותר, שבגובה 1,600-1,800 מטר, בו מגדלים בעיקר תירס.

מרבית הישובים בחבל יואניאנג, ונספרו 928 כאלה, מבוססים על בני שבט אחד ואינם מעורבים. האותנטיות השבטית נשמרת במנהגים ובלבוש המסורתי. אין התנגשויות בין שבטים עקב התמחויות שונות של גידול, כשכל שבט מתמחה בקו גובה אחר או אזור תת-אקלים שונה.

טרסות יואיניאנג, הפנינה האמיתית של סין בנוף טרסות (צילום: Matt&MoMo)

טרסות המוצפות כל השנה

המיוחד בטרסות של יוּאַניאנג הוא שהן מוצפות כל השנה, גם בחודשים היבשים, לאחר הקציר שנערך בין ספטמבר לנובמבר (כתלות בגובה), ועד השתילה במרץ-אפריל. החריש נערך מספר פעמים, בברכות מוצפות שאינן מנוקזות. כך נוצר למעשה אגם ענק, עם שטחי אידוי עצומים.

בתקופה היבשה מתאדים המים והאד נישא למעלה ההר, והוא יוצר ענן של עליה אורוגרפית (התעבות עם טיפוס הענן על הר). בשלב בו האדים מגיעים לטמפרטורת-הטל הם הופכים לגשם, המביא מים לפסגות. משם מנותבים המים בתעלות וצינורות במבוק חזרה לשדות, שעקב האידוי המוגבר של מימיהם יש למלא אותם לפחות פעם או פעמיים ביום. מערכת כמעט סגורה זאת גורמת לכך שהאזור שרוי בערפל כמחצית מימי השנה, ובערפל זה מגדלים, פרט לאורז, גם את "תה הערפל" המפורסם בסין כולה.

החריש נערך מספר פעמים, בברכות מוצפות שאינן מנוקזות.
כך נוצר למעשה אגם ענק, עם שטחי אידוי עצומים (צילום: Jacques Beaulieu)

העיר יוּאַניאנג הישנה

העיר יוּאַניאנג (Yuanyang) הישנה נמצאת ברום של 1,570 מטר על צלע ההר, ורבים הימים בהם היא מכוסה ענן. לכן, וגם משיקולי תחבורה, את העיר החדשה (והלא מעניינת), בנו במרחק 27 קילומטר מהעיר הישנה, בעומק ערוץ הנהר האדום. מי שמגיע ורוצה לחוות את נופי הטרסות, לאחר שש שעות נסיעה מקונמינג לעיר החדשה, עליו להמשיך בדרך נסיעה מפותלת של כמעט שעה נוספת למרומי העיר הישנה.
כתבה על קונמינג

העיר הישנה יוּאַניאנג היא בעיקר כיכר מרכזית, עם מרפסת תצפית נופית ומספר מבני ציבור, אליה וממנה ממשיך כביש שלאורכו מרבית מבני העיר. לצד הכיכר מספר חנויות מכולת ומסעדות רחוב זעירות, שוק של סמטה אחת, מהיפים שאפשר לחלום עליהם, תחנת אוטובוס וכמה בתי הארחה, ובתי מלון.
בתי מלון בעיר יואניאנג

חלקו התחתון של לבוש ה"יי" ובגדי ילד "האני" בקו הגובה של העיר יוּאַניאנג (צילום: יובל נעמן)

לאן נצא מהעיר יוּאַניאנג?

סוף סוף הגענו ואין איש הדובר אנגלית סביבנו. אנחנו עייפים ומסביבנו רק ענן ערפילי לח. ומה הלאה? איך ולאן נצא כדי לראות את שבאנו לראות? ראשית יש להתרגע ולהתאקלם. לא לרוץ. אפשר לעשות סיבוב בשוק ולגלות את אנשי השבטים, על שלל בגדיהם הצבעוניים ומרכולתם המעניינת. אפשר גם לצאת לשעת הליכה לכיוון לונג-שו-בה (Long Shu Ba) או לקחת לשם טוקטוק. בדרך לכפר זה, לאחר כשלושה קילומטר מיוּאַניאנג, נמצאות טרסות באזור שטוח יחסית. כאשר אין בהן אורז – מאוקטובר עד אפריל, הן מלאות אצות, שבתקופת זו מקבלות צבעי חלודה אדומים. הזמן המומלץ לתצפית הוא שעות הצהריים.

כאן המקום להסביר ששעות הצפייה בטרסות המים מותנות בכיוון אליו פונה המדרון: נעדיף לראות את הנופים כשהשמש בפנינו ולא מאחורינו, ובמיוחד בזריחות ובשקיעות האדומות, הצובעות את ברכות המים בגווני זהוב עם השתקפויות מדהימות.

שעות הצפייה בטרסות המים מותנות בכיוון אליו פונה המדרון: נעדיף לראות את הנופים כשהשמש בפנינו ולא מאחורינו,
ובמיוחד בזריחות ובשקיעות האדומות, הצובעות את ברכות המים בגווני זהוב עם השתקפויות מדהימות (צילום: Nutthavood)

נקודות תצפית בסביבת יוּאַניאנג

הכפר האקולוגי שנגצ'ון (Shengchun Ecological Village) נמצא במרחק של כשישה קילומטר מיוּאַניאנג לכיוון העיר לושון, וכ-600 מטר במורד ההר. זהו כפר האני טיפוסי, המשמש להדגמת התרבות ההאנית לתיירים, ובשל כך גובים דמי כניסה לכפר. זוהי נקודת תצפית מצוינת לשעת זריחה (השדות ממזרח), אבל לשם הגעה מוקדמת יש לקבוע עם נהג טוקטוק ערב לפני הביקור ולקוות לבוקר עם ראות צלולה. ההגעה לוקחת כרבע שעה נסיעה ועוד רבע שעה הליכה במורד, כך שיש לצאת כשעוד חשוך.

טיול יום יפה מתחיל בנסיעה לכיוון לושון (Luchon), כשהיעד הוא כפר הנמצא כארבעה קילומטרים אחרי מונגפין (Mongpin, שפירושו: פי הטיגריס). הנסיעה כולה אורכה 30 קילומטר, והיא מתבצעת באוטובוסים ופיק-אפים הנוסעים במסלול זה תכופות. מהכפר נדרשים להליכה בת כשעה, חזרה עד לנקודת התצפית על מונגפין. מנקודת תצפית זאת, אליה כדאי להגיע לקראת סוף היום, ניגלה מבט פנורמי על הגדול שבשטחי הטרסות. במימיהן משתקפת השמש, בעיקר בערב כשהשמש כמו הטרסות נמצאים ממערב.

לאורך מסלול ההליכה פזורות נקודות תצפית, מהן אפשר להשקיף על הטרסות, ופוגשים באנשי המקום עם בגדיהם הצבעוניים. מנקודת התצפית על מונגפין אפשר להמשיך רגלית בכיוון חזרה ליוּאַניאנג, ולבקר בכפרים הקטנים הפזורים לאורך הכביש. בכל מקום בו מתעייפים ורוצים לחזור, יימצא הרכב שתמורת יואנים בודדים יחזיר אותכם לעיר.

תצפית לעבר טרסות יואיניאנג עם הזריחה, לפני שקרני השמש נשברות על המים (צילום: Preeyasombat)

תצפית על שדות הכפרים דוישו ובאדה

טיול יום נוסף ייקח אותנו לכפר דוישו (Duoyishu). הכפר נמצא בלב טרסות אורז של בני האני, כ-25 קילומטר צפונית ליוּאַניאנג. הדרך עוברת על פני הכפר באדה, בו נבקר מאוחר יותר. לקראת הכניסה לדוישו, בגובה 1,900 מטר, ישנה נקודת תצפית על שדות האורז של הכפר. בנקודת זו מתרכזות נשות האני, המנסות למכור הכול – מצילום של ילדיהן ועד ביצי אווז מבושלות. זוהי נקודה טובה לתצפית זריחה ובוקר, בשל הימצאות השדות ממזרח.

מנקודה זו אפשר לחזור ברכב, אבל עדיף ללכת את תשעת הקילומטרים חזרה לבאדה, כשבדרך עוברים בכפר אותנטי, בו אפשר לאכול ולתקשר עם המקומיים הכל כך חביבים ומיוחדים. ההליכה לבאדה קלה, בדרך עפר, ואורכת כשלוש שעות. לנקודת התצפית על שדות הכפר באדה (Bada). מכוונים שלטים למסלול של 200 מטר במעלה הגבעה, לנקודת תצפית מוסדרת. זוהי נקודה אידיאלית לתצפית שקיעה לעבר השדות הנמצאים ממערב. מכאן עוד כ-6 קילומטר לכביש ו-10 קילומטר חזרה לעיר.

טרסות יוּאַניאנג מוצפות כל השנה, גם בחודשים היבשים, לאחר הקציר שנערך בין ספטמבר לנובמבר (צילום: Mike Leung)

שיטות העיבוד בברכות מוצפות

בניגוד למקובל ברוב העולם, שם טרסות אורז מנוקזות בתקופה היבשה, ובכך מתאפשר ליבש את האורז, לקצור אותו וכן לגדל ירקות ולעבד את הקרקע, הטרסות של יוּאַניאנג מוצפות תמיד. זה אומר שהחריש נעשה בבריכה של 40 סנטימטר מים והקציר נעשה בבריכה מוצפת, כשמייד בקציר דשים ידנית את האורז לסירת עץ, על דופנותיה מכים את האלומות. בתקופה היבשה כל 12 שעות יש להזרים מים לברכה ולתחזק אותה כשהיא מוצפת. בתקופה הרטובה תחזוקת הבריכות קשה אף יותר, כשיש לנקז את הבריכות שלא יתמוטטו מעומס המים. הסיבה העיקרית היא אדמת החמר המקומית, שכשהיא מתייבשת היא נבקעת והטרסה מתמוטטת. החריש במים עמוקים שומר על פוריות הקרקע וגם יוצר סוליה לא חדירה מתחת לסכין המחרשה. החריש כפעולת לטיוב הקרקע וכתחזוקה שוטפת, נעשה לפחות פעמיים בשנה. בסוף שנות ה-50, בימי ה"קפיצה הגדולה קדימה", הורו למקומיים לנקז את הטרסות לגידול יבול חיטה. התוצאה היתה ירידה משמעותית ביבולים וקריסת טרסות.

כשהאדמה מתייבשת היא חימר קשה ושביר, שאינו ניתן לעיבוד, נסדק ודולף. כשקיר בגובה של עד חמישה מטר נסדק, הטרסה לא מחזיקה מעמד, וכמובן שאדמת חימר יבשה וקשה אינה מאפשרת עיבוד חקלאי.

בחודש מרץ, עם הופעת הפריחה הלבנה של תפוח הבר (Docynia indica), זורעים את משתלות האורז: משרים אורז במים עד לנביטתו. עם מתן פרי התפוח החמוץ והלא אכיל, מעבירים את השתילים הרכים לבריכות המוצפות, ומעלים את מפלס המים בהדרגה עם צימוח השתילים. במשך כל תקופת הגידול וגם בתקופת המנוחה, אפשר לגדל בבריכות ברווזים ואווזים וכן דגים, כתוספת מזון והכנסה.

מעבירים את השתילים הרכים לבריכות המוצפות, ומעלים את מפלס המים עם צימוח השתילים (צילום: David Stanley)

העץ הבודד וסעודת הדרקון בכפר האבו

האבו (Habo) הוא כפר של בני האני, הנמצא כשמונים קילומטרים (שלוש שעות נסיעה) מיוּאַניאנג בדרך לעיר לושון, או שעה נסיעה מלושון. שם הכפר משמעו בשפת האני "כפר הררי מוקף במבוק". שלושה קילומטר לפני ההגעה לכפר נמצאת נקודת התצפית המשקיפה על טרסת העץ הבודד (מומלץ להגיע בזריחה אם שוהים בכפר).

הכפר שומר על מסורת עתיקה של חגיגת פסטיבל יאנגמאטו (Yangmatu Festival) הנחוג בכל שנה לפי לוח ירחי בין נובמבר לינואר. הפסטיבל האורך שלושה ימים, מוקדש לגיבורי האני, לאחדות השבט ולתקווה ליבול מוצלח. במהלך הפסטיבל נערכת סעודת ענק של כל הכפר. הרחוב המרכזי המפותל הופך לשולחן ענק (כמו נחש או דרקון ארוך) באורך של למעלה מ-300 מטר, שכולו מלא מטעמים - מנחה לאל הדרקון ולאנשי הכפר כמובן. בראש השולחן של הדרקון הארוך (Chang Long) יושב מכובד הכפר, שנבחר דמוקרטית, שלא דבק בו רבב, שיש לו ילדים, שאינו גרוש, שהצליח בשנה שעברה ולא מת איש מבני ביתו ואינו רב עם שכניו. בזנב הדרקון יושבים זקנות הכפר ומכובדי הכפר. נערות אינן מוזמנות, אלא אם הן אורחות, ואורחים מאוד רצויים ומוזמנים להתכבד באוכל ומשקה רב. כל משפחה בכפר צריכה להגיש לפחות שולחן אחד של אוכל, וכך יוצא שמספר מאות משפחות החיות בכפר עורכות את שולחן הארוחה הארוך בעולם.

איש ושור חוזרים לביתם לאחר חריש הטרסות, עבודה קשה וסיזיפית (צילום: Kah-Wai Lin)

קקופוניה נפלאה של צבעים וצורות

בקצה אזור הטרסות נמצאת העיר לושון (Luchon). זוהי עיר מעורבת, אליה מגיעים בני כל המיעוטים לקניה, מכירה, וכן להמשך דרכם ללאוס, וייטנאם או חבל ש'ישואנגבאנה (Xīshuāngbǎnnà dǎizú Zìzhìzhōu) הדרומי. הלבוש הצבעוני האותנטי מתערבב בזעקות צבעים ודוגמאות של רקמות: זהב על שחור ולבוש ראש אדום של בנות האני, גלימות שחורות עם כובעי מגדל משונים ועניבת חוטים סגולה של נשות יאו, הרקמות הצבעוניות הרבועות של יי, גזרות הבגדים האופייניות, וכל זה במקום אחד צבעוני מעין כמוהו. המקומות המועדפים לפגוש את מגוון התלבושות והאנשים הם השוק ותחנת האוטובוס במרכז העיר.

אל העיר לושון מגיעים אוטובוסי לילה מקונמינג, 4 שעות נסיעה מיוּאַניאנג או 4 שעות מגיאן-צאנג באוטובוס מקומי.

בגדי נשים בעיר לושון, מימין בת יאו ומשמאל בת האני (צילום: יובל נעמן)

אודות הכותב

יובל נעמן, צלם גיאוגרפי, מדריך טיולים, בונה מסלולים, יועץ טיולים אישיים ומרצה על ארצות העולם השלישי. בעל תואר שני בלימודי אסיה, מכיר את אסיה על בוריה וכן חלקים נרחבים של אפריקה ואמריקה, מעשרות ביקורים ולמעלה משלושים שנות טיולים עם התרמיל על הגב.

יובל עונה לשאלותיכם בפורום מומחי תיירות

לקריאת כתבות נוספות של יובל