טרסות האורז של בנאווה – הפלא השמיני
מאת: עופר לפלר


יצאנו ממנילה עם רכב ונהג לשבוע, במטרה "לחרוש" את צפון האי לוזון, הגדול והמאוכלס בפיליפינים, וכדי להגיע לטרסות האורז היפות ביותר בפיליפינים, שיש המכנים "הפלא השמיני של העולם".


לא אקדים את המאוחר, רק זאת אומר: לראות את יופיין של הטרסות, שווה את כל המאמץ הפיזי ואת כל הדרך שבעולם.
 
טרסות האורז של הפיליפינים
טרסות האורז בצפון האי לוזון, הפיכת צלע ההר לחלקות פוריות (צילום: David Stanley)


כפרים באזור טרסות האורז של צפון האי לוזון בפיליפינים,
מלון מומלץ: 
מלון בנאווה גרנדוויו
 

המזרח הרחוק



הדרך צפונה לעיר בנאווה

הנסיעה ממנילה הבירה לעיר בנאווה (Banaue), שיש המכנים בנאווי, בחלקו הצפוני של האי לוזון (Luzon), נמשכת למעלה מ-12 שעות. הדרכים עמוסות לעייפה ולא משנה כמה רכבך חדש ומהיר, לא משנה כמה רחב הכביש, העומס הוא מטורף. בכפרים אחד המסלולים מיועד לייבוש אורז, והטרייסיקל נוסעים חופשי על האורז המתייבש. בכל מטר רבוע של כביש אתה מתמודד עם הטרייסיקל (טוק-טוקים), שבפיליפינים הם בנויים אחרת מהמוכרים בהודו או בתאילנד.
 
האופנועים משמיעים קולות כמו קן צרעות נרגז. מחוברת להם סירה נמוכה עם גג, בגובה שמתאים לאוכלוסייה הפיליפינית קטנת הקומה. החלון הקדמי תמיד מכוסה. ראשית, לא ברור לי למה יש חלון כזה, ושנית, אני לא מבין מה הם מסתירים. כמות האנשים היושבים בטרייסיקל היא במספרים דמיוניים. בבטן הסירה, על המושב האחורי, על הסבל, מאחורי הסירה וכמובן על הגג. באותו מטר רבוע של כביש משתלבים גם הג'יפנים (Jeepney, ג'יפ משאריות מלחמת העולם, שהוסב למונית צבעונית ומקושטת), עגלות עמוסות, משאיות וכלי רכב פרטיים. לכן, מסע של מאה קילומטר לוקח עד ארבע שעות.
 
אנו בדרכנו לחבל ארץ מרהיב במרכז האי לוזון. הדרך מתפתלת ביער גשם מרהיב, התלוי על מצוקים. בעיקולי הדרך אפשר כבר להבחין בדוגמאות החקלאות העתיקה של הטרסות. בשעה טובה הגענו לבנאווה והתמקמנו במלון הכי משובח בעיירה. העיירה הציורית הזו יושבת משני עברי קניון, כשמרכז העיר נמצא קרוב לנהר. הבתים ברובם הם פחונים, שחלקם עטופים בעץ. בנוסף ישנם גם מבני אבן וכמה בקתות עץ.
 
טרסות האורז של הפיליפינים
מה היה כאן קודם, הכפרים או טרסות האורז...? (צילום: David Stanley)
 

הגבעתרון של הפיליפינים

אחרי התארגנות מהירה אנחנו יוצאים לכבוש את מרכז הכפר ולחפש מסעדה, כדי להשביע את רעבוננו. טרייסיקל מנייד אותנו למרכז הכפר. גשם יורד אך לא קר כלל  אפילו נעים. זהו גשם טרופי. מעל ההרים סערת ברקים ורעמים. הגשם מכה על גגות הפח וניתן לדמות שהוא הרבה יותר חזק. כל מרכז הכפר אינו עולה על כמה מטרים ספורים, וכולל חנויות המיועדות לשרת את אוכלוסיית ההרים, הבאה מעת לעת לרכוש באופן מרוכז ציוד ומזון. שוק מקורה המחולק לדוכני בשר, דגים וירקות, וכמובן פינת אוכל עם שורה של סירים מלאים כל טוב. ברחוב הראשי מספר אכסניות חביבות הכוללות גם מסעדות נפלאות.
 
במלון בו התאכסנו התקיים בערב מופע שירים וריקודים מקומיים, ראיתי מופעים אותנטיים מרהיבים יותר, אבל זה היה חביב וייחודי. המיוחד הוא שלא מדובר בקבוצה של אומנים ורקדנים מקצועיים. זה יותר כמו הגבעתרון של השכונה, שבאים ומתלכדים למופע כשיש קבוצות גדולות של תיירים במלון. הרקדנים והנגנים הם בני כל הגילאים וזה כל כך תמים ומקסים.
כתבה על בני השבטים בטרסות האורז של לוזון
 
טרסות האורז של הפיליפינים, בני השבטים
לבוש מסורתי של בני הקלינגה (צילום: משה שי)
 

אמפיתיאטרון הטרסות המדהים של הכפר בטאד

הדרך הכמעט לא סלולה לכפר בטאד (Batad) עוברת בשביל הררי צר, שבעקבות הגשם הפך לבוצי. חלק מהדרך נמצא בסלילה, כך שאתה מרגיש כאילו אתה מוסע במכונת מחצבה פעילה. הכבישים במרבית המדינה ובעיקר בהרים, נבנו מפלטות בטון, בגלל כמויות הגשם שיורד בפיליפינים. הם בנויים בשיטות די פרימיטיביות ולכן מתפוררים. אחרי למעלה משעה בטרייסיקל הגענו לצומת, הפונה לעבר מחוז חפצינו, באוכף שבשרשרת ההרים. בצומת המתין לנו ג'ון, נהג ג'יפני. תמורת סכום סמלי הוא העלה אותנו לאוכף שעל הרכס ומשם יצאנו למסע רגלי בין הרים וטרסות האורז. בדרך הוא סיפר איזה מדריך מחונן הוא, ותמורת 3,000 פזו הוא ייקח ויחזיר אותנו היישר למלון. כמובן שאחרי משא ומתן לא קשה הוא ירד ל-1,800 פזו, אבל כל מחיר שווה לא לטפס את המסלול ברגל. יש מספיק הליכה והזעה במשך היום.
 
אחרי נהיגה קשה במעלה ההר נתגלה האוכף. מהאוכף נשקף במלוא הדרו אזור מדהים של אלפי טרסות אורז, בנות 2,000 שנה ויותר. מסביב, מלוא העין טרסות אורז ולמרגלותיהן כפר ציורי. לא ייאמן! עומס החום גבוה, אבל זה בעיקר בגלל הלחות שנוצרת מהמים שבטרסות האורז. על האוכף שני קיוסקים המציעים שתייה וחתיפים. ג'ון מסביר לנו שהוא לא יכול ללכת איתנו כמדריך, כי הוא צריך לשמור על הג'יפני. כל הסיפורים והאגדות שלו הסתכמו בזה שהוא חיבר לנו את המדריך כריסטופר: "זה האח שלי", היה ניסיון ראשון, "זה הבן של אחותי", ניסיון שני ולבסוף, "בן משפחה". ככה זה כולם כאן  כמו בגולני: אח שלי, שכן שלי, וכו'.

כריסטופר התגלה כמדריך חביב וכמושיע בסחיבת הציוד, במהלך מסע הכומתה והכרת החגור שעשינו בהרים. כדי להגיע לנקודת הרישום בכפר, או יותר נכון למודיעין התיירים, יורדים למעלה משעה בשביל לא רחב במיוחד, הנע בעקלתונים בתוך יער סבוך, עד לכניסה לכפר שנמצאת בשליש הגובה בין האוכף למרכז הכפר שבתחתית הוואדי.
 
טרסות האורז של הפיליפינים, בנאווה
"המדרגות לגן עדן" (צילום: משה שי)
 

אל נקודת התצפית על טרסות האורז

מנוחה להרגעת הרגלים הרועדות מהירידה. יש להירשם במודיעין ויש צורך ב"תרומה" כספית לקהילה. כמובן שליד נקודת העצירה מסעדה וקיוסק. מרכז המודיעין הוא גם מרכז התקשורת של הכפר. כולם תולים את הסלולאריים שלהם על מסמר. כנראה שזו הנקודה היחידה שיש בה שביב קליטה. הנוף הנגלה ממרכז המודיעין עוצר נשימה. על כל מטר אדמה, בשיפועים בלתי אנושיים, יש חלקות מעובדות של אורז. השמש חזקה ומרבית הטרסות הן אחרי קציר, וזה צובע אותן בשילוב של צהוב וירוק. כדי להמחיש תדמיינו שאתם עומדים מעל פתחו של המכתש הגדול, ומה שרואים במקום סלעי הנגב המרשימים, הן טרסות ירוקות צהובות, עם מים ומפלים זורמים.
 
מכאן יצאנו לנקודת התצפית, הנמצאת על ה"סכין" הצפון-מערבי של העמק. בקו הגובה בו אנו נעים, אנחנו חוצים בית ספר. בכל כיתה עשרות תלמידים. זה נראה כאילו הגילאים מעורבים, אבל בכיתות שקט מופתי. אני חושב על המסכנים שצריכים לטפס כל יום לבית הספר ומה קורה אם שכחת מחברת בבית? לרדת עד למטה לוואדי, ולעלות, ואז שהמורה תגיד לך "תביא את ההורים"... ואין מסרונים או טלפון – ושוב לרדת ולעלות.
 
הולכים אחרי המדריך. נהרות זיעה ניגרים ממני. החום והלחות כמו בסאונה, אבל שביל העיזים בין הטרסות מקסים. מדי פעם רואים בקתת קש על ציר ההליכה. כל כמה עשרות מטרים משתנה זווית הצפייה. היופי של הטרסות מושפע מאורה של השמש. לבסוף אנחנו מגיעים לפינה ממנה נפתח ואדי מרהיב לכיוון צפון. מעלינו טרסות והנוף כמו שאין בשום מקום.
לינה בכפרי טרסות האורז של בנאווה
 
טרסות האורז של הפיליפינים
נקודת תצפית נפלאה, כמו  מממעוף הציפור (צילום: Sebastian Herrmann)
 



המשעול תלול יותר, בדרך חזרה...

מהרכס יורדות מאות מדרגות עד לוואדי ולכפר. המדרגות מסודרות בין הטרסות ובחלקן הרוחב אינו עולה על כמה סנטימטרים. חלק מהמדרגות הן זיז של סלע, ששולב בקיר התומך של הטרסה. צעידה במשעול זה היא מעין לוליינות. הירידה לתוך הוואדי ולמרכז הכפר, שהוא לא יותר מעשרים בקתות קש, לוקחת כשעה. הבקתות בנויות כך שהן ניצבות על כלונסאות עץ בגובה מטר עד מטר וחצי. על האדמה נמצאים בעלי החיים (תרנגולים, חזירים וכלבים). על דרגש עץ מתקיים המרכז המשפחתי. המטבח ממוקם בחלק הקרקעי של הבית. בכפר יש אומן אשר מגלף בעץ. ניפוי האורז, שזו עבודה קשה, משלבת הרחקה בצעקות ובבעיטות את עדת התרנגולים המנסים ליהנות מארוחת חינם. הניפוי הוא לא רק של המוץ מהאורז. כל מה שנותר מניקוי האורז מחולק לקנקני פלסטיק, ויימצא דרכו לבסוף כמזון לבעלי החי, שבתורם יהפכו למנה לצד האורז.
 
טרסות האורז של הפיליפינים
כפר קטן מוקף טרסות אורז (צילום: Slava Myronov)

 
אחרי מנוחה ושתייה מרובה, אנו יוצאים לכיוון הכניסה לכפר ולאחריה הטיפוס חזרה לאוכף. העלייה בהר דורשת מאמץ אדיר. אני שומר על קצב, מטפס את הסרפנטינות והמדרגות ומתיישב למנוחה במסעדה שבכניסה לכפר. מכאן נשאר לטפס עוד כשעה ומחצה עד לאוכף. עוד טיפוס במעלה ההר ואחרי כארבעים דקות אני מגיע לאוכף, לא לפני שאני מקצר את הדרך ותופס שביל, שהוא קיצור דרך שבנו בו כמה מדרגות. בקיצור זה נפחתי את נשמתי האחרונה. (תביאו משהו חם ללבוש כדי להחליף עם תום הטיפוס, כי תהיו רטובים כאילו הוציאו אתכם ממכונת כביסה ואפשר בקלות להתקרר). כשהשמש נעלמת מגיעה רוח, עננות שחורה וגשם מטורף יורד.
 
הנסיעה בג'יפני חזרה לעיירה לוקחת למעלה משעה. מאחר ואנחנו בג'יפני פרטי, הנהג שואל בנימוס אם זה בסדר שהוא ייקח נוסעים. אם אפשר למה לא לדפוק חלטורה בדרך? לכן אפשר להתמקח בתחילת המסע על המחיר.
אין ספק: לראות את יופיין של הטרסות באזור, שווה את כל המאמץ הפיזי ואת כל הדרך שבעולם.
 
טרסות האורז של הפיליפינים, מסלולים
במורד הטרסות (צילום: משה שי)
 

מערות באזור הכפר סגאדה

בלילה שוב התחוללה סערת ברקים ורעמים אשר האירה את קווי הרכס של ההרים שמסביב והציפה באור את הטרסות. המסע בחלק הצפוני של לוזון הביא אותנו לעיירה סאגדה (Sagada). המרחק הוא כ-60 קילומטר, אבל הדרך לוקחת למעלה משעתיים ללא עצירות. זו דרך שמתאימה לרכב שטח. הבוץ מהגשם לא הקל על הנסיעה, ורק בחלקים קטנים הדרך סלולה. בסגאדה ישנה סדרה של מערות: חלקן מערות נטיפים וחלקן מערות קבורה. במערת הנטיפים בה ביקרנו יש מספר אולמות מרשימים. לא מצאתי במערות הקבורה דבר מיוחד ומעניין, אבל יום הטיול הקסום באזור נעשה בתצורת נוף מרהיבות של כפרים וטרסות, וואדיות מלאי מים וצמחיה עשירה.
 
טרסות האורז של הפיליפינים
ירוק בעיניים (צילום: Slava Myronov)
 

מסע קדימה במנהרת הזמן

הירידה מהרי צפון לוזון חזרה למנילה, הייתה עבורי מסע בזמן. עוזבים את בקתות הקש המאפיינות את הכפרים, את אנשי ההרים השלווים ובעיקר את הנוף עוצר הנשימה של החקלאות העתיקה, ששרדה למעלה מ-2,000 שנה ועדיין מקיימת אוכלוסייה ענקית של מקומיים, ומגיעים למודרנה הרוחשת והמהירה של המטרופולין הגדול.
 
אומנם התצרוכת המקומית באורז גבוהה מכמות הגידולים שבאי ובהרים, אבל אין ספק שמסורת העבודה בטרסות תשרוד עוד שנים רבות. ככל שאתה מתקרב למרכז האי ולמפרץ עליו יושבת מנילה, אתה מרגיש את הצפיפות בכבישים, את הבניה המתועשת, ובעיקר אתה מרגיש את הרגל הגסה של המערב, שצצה בכל פינה בדמותם של הקניונים המפלצתיים. הרבה מקדונלדס ועוד מיני מותגי מזון אמריקאים.
 
מנילה וערי הלוויין שלה, מחליפות את הבתים הישנים בשיכוני צמרת ובניה לגובה. במקביל, מחליפים מסחר פשוט של חנויות משפחתיות, המפרנסות דורות, לטובת קניונים ומרכזי קניות מקורים ובעלי אופי מותגי. סטארבקס, קופי-בין, קנטאקי פרייד-צ'יקן ובורגרים, מלווים בחדוות שרות תמימה ומאולצת. לכל מקום שאתה נכנס אתה מתקבל בברכה, תודה, ובוא שוב. לא שהנימוס ותודעת השרות גרועה, אך אתה מרגיש שזה נעשה כמו בספר ולא כתרבות שצמחה מעצמה. מרבית הפיליפינים שפגשנו עד כה, מאוד חביבים ומכניסי אורחים. אבל כשזה נעשה בסגנון אמריקאי, זה מחלל תרבות עצמאית קסומה.
 
טרסות האורז של הפיליפינים
עוזבים את בקתות הקש , את אנשי ההרים השלווים ואת הנוף עוצר הנשימה (צילום: Wilson Loo Kok Ween)
 

מלון מומלץ באזור טרסות האורז של בנאווה

מלון בנאווה גרנדוויו (Banaue Grandview Hotel) הוא ללא ספק אחד המודרניים והיפים בבתי המלון של בנאווה, והבונוס הגדול - הנופים הנשקפים כמעט מכל חלון ומרפסת, בחדרים ובמרחב הציבורי. החדרים גדולים ויפים, הניקיון מופתי והצוות שירות, אדיב ועוזר באירגון סיורים ובכל דבר.

מלון מומלץ בטרסות האורז בנאווה, הפיליפינים
מלון בנאווה גרנדוויו - נוף מרהיב מכל חלון

כתבות נוספות על טרסות אורז


עופר לפלר
 
אודות הכותב
עופר לפלר, חובב טיולים מושבע, הספיק לבקר ב- 40 מדינות (ועוד היד נטויה). בעבר הדריך בבית ספר שדה עין גדי וכיום הוא יועץ תקשורת ומשברים וכן יועץ טיולים. כתב את הספר 'מסע באמצע החיים הרפתקה אוסטרלית'. 
דוא"ל ofer.lefler@gmail.com







סטטיסטיקות

0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר