www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



מערבה מסין - דרכי הסחר מסין, חלק א'
מאת: יותם יעקבסון


רוח חמה ליטפה את האדמה החרבה ואותי ורעד מסוים עבר בי כשחלפתי דרך השער המערבי של מצודת ג'יא-יו-גואן (Jia yu Guan), בסינית "גבול העמק הנעים". המצודה ניצבת במערב סין, בין הרי צ'י-ליאן המתנשאים בשוליים הצפון מזרחיים של הרמה הטיבטית, לבין המרחבים הצחיחים של מדבר גובי הנמשכים הרחק צפונה. משך תקופות ארוכות נמצא כאן הקצה המערבי ביותר של סין, שצוין על ידי כפיפה חדה של החומה הגדולה דרומה, עד מרגלות ההרים.


עד כאן נמשך מסדרון חאש'י (Hexi Zoulang), שאינו אלא מעבר טופוגרפי צר, שאורכו כ- 1,200 קילומטר, בין שולי הרמה הטיבטית מדרום, שמרכסיה זורמים נהרות שוצפים ומרווי צימאון, לבין מדבר הגובי המשתרע מצפון. זהו מעבר יחיד בין שני חבלי ארץ שאינם ניתנים למעבר ולא בכדי לימים כונה המקום 'המעבר הגדול ביותר תחת השמיים'. מעבר לג'יא-יו-גוואן משתרע אגן טארים, או בשמו האחר מדבר הטקלימקן (שפירושו "מי שנכנס לא יוצא"), שכולו חולות נודדים.
 

השיירות במוצב החומה האחרון בג'יא-יו-גוואן (צילום: יובל נעמן)
 
מחוץ לסין המסורתית
כשהמולת העיר המודרנית והמתועשת אותה חציתי בדרכי למצודה נותרה מאחורי וכשחלפתי גם על פני נוהגי הגמלים שניסו לשדל אותי 'לעשות סיבוב', ניצבתי יחיד אל מול המרחבים הלוהטים שמעליהם קו משונן של שלג. הרחק מאחורי יכולתי להבחין בקצות שני צריחי השערים של המצודה הקדומה. אולי אני רומנטיקן חסר תקנה, אולם כשניצבתי שם, לבדי מול הוד הטבע ומרחבי המדבר, כשגבולה הקיצוני של סין הקדומה כולה משתרע מעבר לגבי, יכולתי לחוש בעוצמתו של הנוף הפתוח, באומץ הלב של ההולכים בדרכים הבלתי מוכרות, שאני מקדיש שנים להיכרות מעמיקה איתן ופעם אחר פעם מוצא עצמי נסחף הלאה במרחבים לא נודעו של סיפורים ודעת.
 
המצודה הניצבת כאן כיום נבנתה על מקומו של מעין במקביל לשיקום החומה בתקופתה של שושלת מינג (מאות 17-14). השערים שבה היוו נקודת יציאה יחידה אל המרחבים שמעבר לסין, אותם מרחבים לא נודעו שבהם שלטו עמים נוודים שמשך מאות שנים היו אימתה של סין. מסופר כי החיילים שהוצבו כאן נמנעו מלגשת אל השער המערבי, הקרוי "שער הפיוס" וכי רק הנוסעים בדרך, הנכונים להרפתקאות וסכנות לא נודעו חלפו דרכו. לפי המסורת הסינית הנוסע הקדום ביותר שחצה את המעבר מערבה הוא לאו דזה, שלו מיוחס ספר הטאו (מאה 5 לפנה"ס). מכאן הוא יצא רכוב על תאו שחור בשל ההתנגדות הגדולה של רבים לרעיונותיו. לימים נפתחה דרך הסחר הגדולה שקשרה את סין עם מערב העולם. מכאן יצאו סוחרים ובלבם מפעמת אימה נוכח סכנות הדרך. היה נהוג שכל היוצא מערבה משליך אבן על החומה המערבית. אם האבן הוטחה כתוצאה מהמכה חזרה, סימן הדבר את חזרתו הבטוחה של הנוסע לביתו. מהשער המערבי הושלכו לגלות פושעים מורשעים ובעלי תפקידים שסרחו. רבים מהם הותירו את הגיגיהם הכואבים על קירות המנהרה המוליכה אל המדבר ואל עתיד לא נודע ועצם המחשבה על כך מעוררת צמרמורת.
 

קצה החומה המשוחזר (צילום: יובל נעמן)
 

המזרח הרחוק




 
גילוי דרכי הקשר מסין מערבה
ההיסטוריון הסיני סי-מה-צ'יאן, בן המאה הראשונה לפנה"ס, מספר שהמדבר מעבר לסין הוא שטח שלא ניתן להתמצא בו כלל כיוון שיש בו רק חול ושמים. "את דרכם של החוצים אותו מתווים עצמות אלו שהלכו שם לפניהם ומשא הגמלים שנשמט, המוליכים אותם אל מותם שלהם", כתב. חרף קשיי הדרך וסכנותיה נעו בה סוחרים רבים ממזרח למערב וממערב למזרח, מקווים שברכת האלים שורה עליהם הם צלחו את המדבריות בקווים הקצרים ביותר בין נאת מדבר אחת לרעותה. כך למעשה התהוותה אותה דרך שלימים תכונה "דרך המשי". מבדיקה מעמיקה יותר מתגלה כי המושג נתבע ככל הנראה רק ב- 1860 לערך, כשהגיאולוג הגרמני פרדיננד פון-ריכטהופן שב ממסעותיו במרכז אסיה וסיפר על גילוייו. מבט רומנטי פחות מגלה שלא מדובר בדרך אלא במספר נתיבים וכי הדרך נפרצה לא בזכות המשי אלא מסיבות אחרות לחלוטין.
 
הדמות המוכרת הראשונה שידוע כי חצתה את המרחבים ממערב לסין ותיעדה את מסעה הייתה הגנרל הבכיר ג'אנג-צ'יאן (Zhang Qian). בשנת 138 לפנה"ס בחר הקיסר חאן-וו-די (Han Wu di) בג'אנג-צ'יאן כדי שיצא עם כ- 100 לוחמים אל עבר נחלתו הלא מוכרת של עם בשם יואה-ג'י (Yuezhi). בדומה לסין, גם עם זה היה נתון למתקפות קשות של עם נוודי אלים בשם ש'יונג-נו (Xiōngnú) ולכן היגר מערבה. מטרת מסעו של הגנרל הייתה לאתר את המקום אליו נמלט ולכרות איתו ברית כנגד האויב המשותף. במסע מערבה נעו הגנרל וכוחותיו דרך מסדרון חאש'י ולמרגלות הרי השמיים (טיאן-שן), המקיפים את מדבר הטקלימקן מצפון. באזורים בהם זרמו מי הפשרת השלגים נוצרו נאות מדבר פוריות שאפשרו את המסע. רצה הגורל והשיונגנו לכדו את המשלחת, הרגו בה ושבו את שאריתה. מתוקף מעמדו זכה ג'אנג-צ'יאן לכבוד. הוא הושא לאישה מקומית ואף נולדו לו בנים. חלפו עשר שנים בטרם הצליח למצוא שעת כושר ולהימלט עם קומץ מאנשיו כדי להשלים את המשימה שהוטלה עליו. ג'אנג-צ'יאן המשיך מערבה וחצה את הרי הטיאן-שן בואך עמק פארגנה (היום באוזבקיסטן וקירגיזסטן), ארצם החדשה של יואה-ג'י. השליט אירח אותו בכבוד רב, אך סירב לשתף פעולה עם סין. להיפך, הוא הסביר לגנרל שהארץ שמצאו פורייה עד כדי כך שאין לעמו כל סיבה לחזור מזרחה אל אזורים צחיחים ומסוכנים יותר.
 

עמק פרגאנה, כיום באוזבקיסטן וקירגיזסטן  (צילום: יובל נעמן)
 
השיבה הביתה
מבלי שישלים משימתו החל ג'אנג-צ'יאן לשוב מזרחה. מאימת השיונג-נו החליט להקיף את אגן טארים מדרום, לאורך נאות המדבר הנמצאות בשוליים הצפוניים של הרמה הטיבטית. הפעם נפל בשבי הטיבטים ורק בתום שנה הצליח להימלט מהם. בסופו של דבר הצליח לשוב לסין עצמה עם שני חיילים בלבד. בשובו לבירה צ'אנג-אן (היום ש'יאן), הסתבר לו לשמחתו שהקיסר חאן-וו-די עודו בחיים. למרבה הפלא, למרות סירובם של בני יואה-ג'י לכרות ברית עם סין, בפיו היו בשורות משמחות. בהתלהבות רבה סיפר לקיסר, שזה מכבר האמין שלא יראהו עוד, על כלי המלחמה האולטימטיבי שמצא בעמק פארגנה כנגד הנוודים. במסעו גילה ג'אנג-צ'יאן את הסוסים הגבוהים, שלא היו מוכרים עד אז בסין וכונו מאותו יום "הסוסים השמימיים" ופוסלו כסוס דוהר הניצב על נץ הנרמס תחתם. לאור הגילוי החלה סין להראות התעניינות הולכת וגוברת בדרך מערבה שדרכה ניתן היה לייבא לסין את הסוסים ולייצא סחורות אחרות וכפועל יוצא בשליטה בנאות המדבר המערביות שהאחיזה בהן איפשרה את ההחזקה בדרך הסחר. משנפתחה הדרך היא שינתה האת פניה של אסיה. סחורות החלו מועברות בה – תבלינים, אריגי משי ונייר, גידולים חקלאיים כגון פירות ההדר, מזון כגון אטריות, כלי נשק ואבק שריפה. אך לא רק סחורות חלפו בדרך הועברו בה גם אמונות ודעות, הלכי רוח וחדשות ולא אחת גם מטענים גנטיים.
 

סוסי עמק פרגאנה האגדיים (צילום: יובל נעמן)
 
המשואה המנצנצת
מערבית לג'יא-יו-גוואן, בנקודה שבה מתחיל מדבר הטקלמקן להתרחב ובלב מישור צחיח מופיעה בהדרגה מתוך מעטה האובך נאת המדבר האמי (Hāmì), כתם ירק רחב בלב הנוף המאובק. עצי צפצפה תמירי צמרת שעליהם רוחשים. מימי קדם נודעה נאת מדבר זו כמניבה מלונים מושבחים ביותר (Hāmì guā). המלונים הובאו מכאן אל חצר הקיסר וגם היום נחשבים סמל יוקרה בכל מקום בסין. לא רחוק מהאמי נמצאת דון-הואנג (Dūnhuáng בסינית: "משואה מנצנצת" או "אור מנחה") - נאת המדבר הגדולה ביותר במדבר גובי וגבולה של סין בתקופה שלאחר גילויו של ג'אנג-צ'יאן. באותם ימים עד לכאן הגיעה החומה.

כאן גם נמצאות מערות מו-גאו
(mò gāo kū) - אתר המערות הבודהיסטיות העשיר ביותר בעולם. בעבר הייתה זו, ולא מצודת ג'יא-יו-גוואן, נקודת היציאה אל הארץ הלא נודעת, וכל מי שחפץ להבטיח את דרכו הואיל לתרום מכספו לשם הקמת פינת פולחן הולמת שבה התפלל טרם צאתו וגם עם שובו, בהנחה ששב. דון-הואנג היא גם המקום האחרון להחליט בו באיזו דרך ממשיכים – אם בנתיב המקיף את אגן טארים מדרום, בשולי הרמה הטיבטית, בואך נאות המדבר חוטאן ויארקנד או מצפון למדבר, לאורך נאות המדבר למרגלות הרי הטיאן-שן. בכל מקרה מה שהכתיב את תווי הדרכים היו מקורות מים וכאלו נמצאו רק למרגלות ההרים, בשולי המדבר. איש לא העז לחצות את המדבר עצמו. על האימה מפני המדבר החרב ניתן ללמוד מעיון בכתביו של Pei Shih המספר כי רק גמלים מבוגרים מכירים את רוח הסופה המדברית. כשזו מתקרבת, רק גמל זקן ידע לטמון מבעוד מועד את ראשו בחול. כשהוא עושה כן, היה זה סימן לכולם למהר ולעשות כמותו שכן אחרת הייתה סכנה אמיתית למות מחנק. כיום אין כל הכרח להתגבר על תלאות הדרך. אל נאת המדבר המבודדת ניתן להגיע גם בטיסה ישירה מחוץ לסין, בראש ובראשונה מיפן. במערות הרבות שנחצבו כאן בעבר מופיעות דמויות בודהא אמיטבהא רבות, הנערצות על ידי היפנים ולכן המוניהם עולים לכאן לרגל.
 

היציאה מדונהואנג לעבר דרכי המדבר האינסופיות (צילום: יובל נעמן)





 
מערות מו-גאו
את הכניסה לאתר מערות מו-גאו, המוסדר כיום (נחשב נכס אונסק"ו שמור עד מאד), מתוות סטופות קדומות המזדקרות כנגד קווי הגבעות האופקיים. האוטובוס המקומי בו אני נוסע חולף דרך בית קברות ענק שכולו תלוליות עפר גדולות שלמרגלותיהן מונחים מדרום בקבוקי מים. נוהג זה תואם את תורת הפאנג-שווי שמראשיתה התפתחה כתורת קבורה. על פי התורה את המתים יש לקבור כך שמצפון להם יימצא הר ומדרום להם מקור מים. בהיעדר הר ונהר, מקימים תלולית עפר ומסתפקים בהנחת כד או בקבוק מים.  חצינו ערוץ חרב שבמרכזו זורם קילוח דק של מים עכורים וגורם לכל המקומיים להביט בו בתימהון. שמיים צלולים ולוהטים בהקו ממעל ובמרחק נראה רכס מושלג ולפניו קווי חיתוך עזים של דיונות חול עצומות. "גשם. אני לא זוכר מתי פעם אחרונה זרמו כאן מים", אמר לי בלשון עילגת אחד הנוסעים. לא העליתי בדעתי שבדרכי חזרה יתעצם הזרזיף לזרם איתנים שיימנע את החצייה ויעכב אותי שעות רבות.

לאורך מצוק סלע רך נחצבו בין המאות 14-4 לסה"נ אלפי מערות מגובבות ששימשו כמקומות פולחן וכמנזרים. חלקן קטנות וצנועות וחלקן, שהוקמו על ידי קיסרים, אצילים וסוחרים עשירים, מפוארות עד מאד. כשנכנסים אליהן נמלטים מפני השמש הקופחת ונמצאים בחיק אפלולית צוננת שמתוכה מתבהרים בהדרגה המוני פרטים ושכיות חמדה של ממש – ציורי קיר ופסלים בשלל צבעים עזים. בשל המסלע הרך צופו הקירות בטיח. תנאי היובש הקשה סייעו לשימור עבודות הסטוקו והפרסקו המרהיבות. בכל מערה ישנו עמוד מרכזי התומך בתקרה כנד התמוטטות ומשמש גם כסטופה הבודהיסטית הקלאסית. סביבו ישנו מעבר היקפי. הפיסול והציורים מתארים סצנות מחיי הבודהא ומחיי קדושים אחרים. מבחינה אומנותית ניכרות כאן השפעות הודיות וסיניות וכן הלניסטיות, נוצריות ומוסלמיות ואלו מהוות עדות לכל מי שחלף כאן בדרך והותיר השפעות שונות.
 

מערות מו-גאו – הצילום במערות אסור (צילום: יובל נעמן)
 
ספר תהילים ותעודת מסחר בעברית
בשנת 1900 הגיע לאתר הנטוש נזיר טאואיסטי בשם Wang Yuan-Lu. במערה קטנה וחתומה שפרץ הוא גילה יותר מ- 50 אלף כתבי יד. הכתבים כוללים סוטרות בודהיסטיות, מסמכים היסטוריים, עסקיים (הנוגעים למכס על סחורות), ספרות, אומנות, מתמטיקה, רפואה וכלכלה, שנכתבו בסינית, אויגורית, סוגדית, טיבטית, סנסקריט וטורקית ואף דף מתוך ספר תהילים ותעודת מסחר בעברית (ובנוסף גם כמה שפות לא מוכרות). בין השאר התגלה כאן הספר המודפס הקדום ביותר בעולם (סוטרת היהלום, מאה 9 לסה"נ). המסמכים נגנזו במערה על-ידי נזיר בודהיסטי במאה ה- 11, ככל הנראה כדי להצילם מהשמדה על ידי ממלכת ש'יש'יה (Xixia).

בשנת 1907 הגיע למקום החוקר ושודד העתיקות, היהודי הבריטי ממוצא הונגרי, אורל שטיין (
Sir Marc Aurel Stein) הוא שכנע את וואנג לפתוח את המערה ולמכור לו כתבי יד וזה התרצה כיוון שנזקק לכסף לשם שיקום האתר. לילה אחר לילה קרא שטיין במסמכים בעזרת המתורגמן שלו. לבסוף עזב את המקום כשבאמתחתו עשרת אלפי כתבים וציורי קיר, אותם הסיר בעורלת לב מהמערות. הציורים נמצאים כיום במוזיאון הבריטי בלונדון ובמוזיאון הלאומי בניו-דלהי. אחד מכתבי היד המתוארך לשנת 947 מכיל בקשת הגנה מהאלה Guanyin ומצביע על הלך הרוח:
"שידע האזור שפע רב, שהדרכים ממערב למזרח וממזרח למערב תהיינה פתוחות בחופשיות למעבר. שהטארטארים מהצפון ושהטיבטים מהדרום יפסיקו את התנכלויותיהם הפוגעות".
 
המשך הכתבה





יותם יעקבסון
 
אודות הכותב
יותם יעקבסון, עוסק במחקר תרבותי במרחב הודו-טיבט ובתיעוד והדרכה לאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה (אינדונזיה, סרי-לנקה, הודו, בהוטאן, נפאל, טיבט, מונגוליה, מערב סין, אוזבקיסטאן, קירגיסטאן,  גאורגיה, ארמניה, תורכיה וישראל)  - שם התוודע לאורחות החיים המקומיים, לאמונות, להגות ולפולחן. מרצה במסגרות רבות, עורך סדנאות, ומפרסם כתבות וצילומים במגזינים שונים. מחבר הספרים "מסאלה" ו"הודו כי טוב" העוסקים בהודו, ו"חמצן דליל" העוסק בטיבט.  האתר של יותם יעקבסון

לקריאת כתבות נוספות של יותם








מספר צפיות: 6023
1621