מערבה מסין:
דרכי הסחר מסין – חלק ב'
בסמוך לעיירה המודרנית דונהואנג נמצא הר החולות המזמרים (בסינית: Mingsha-Shan) שבהם נחבא אגם הסהר (Yuèyá Quán). בלב הדיונות ישנו שקע שבו אגם טבעי שמקורותיו נביעה. לצד האגם פגודה פולחנית. אני מתחלחל מכמות התיירים וממידת המסחור של האתר, משלם דמי כניסה, נרדף אחר נוהגי גמלים ומוכרי שתייה ובוחר לצאת לגלות מרצון, אל עומק הדיונות ואל אלו שמעברן האחר לא נראית נפש חיה.
החולות המזמרים
החול לוהט תחת סנדלי והשמש קופחת. כמה קל למות כאן, אני חושב. במסעותיו מתאר מרקו פולו, בן המאה ה- 13 לסה"נ, את החולות במקום כ"מרננים". ואומנם, החולות משמעים קול רחש עזים כשהרוח מעיפה אותם. אגדה מקומית קדומה מספרת כי בימי קדם גנרל סיני וצבאו חנו כאן, לצד האגם, בדרכם לאזורים המערביים. קולות שהשמיעו חיילותיו משכו את האויב שתקף באישון לילה. המותקפים היכו בתופי המלחמה, מזעיקים את הלוחמים הנמים אלי קרב. לפתע, בעיצומו של הלחימה, נעורה רוח עזה ומלאה אל עין הרקיע בחול. שני הצבאות הנלחמים נקברו תחת החול ומאז ניתן לשמוע את קולות הקרב הקדום.
החולות המזמרים (צילום: יובל נעמן)
נווה המדבר טורפן
תחנתם הבאה של ההולכים בדרך המקיפה את המדבר מצפון, הנמשכת למרגלות הרי הטיאן-שן, היא נווה המדבר טורפן (Tǔlǔfān) המחזיקה בשיא המפוקפק של המקום בו שורר משרע הטמפרטורות הגדול ביותר בסין – בין 50 מעלות בקיץ למינוס 40 בחורף, המעורר מיד את השאלה למה ואיך חיים פה? בסמוך לנווה המדבר נמצאת מלחה, המהווה את המקום השני הכי נמוך בעולם (154 מטר מתחת לפני הים). בעבר היה האזור פורה יותר, אולי בשל כמות משקעים גדולה יותר שירדה על ההרים מצפון. עדויות לכך הן ערים ענקיות (למשל יבחול, הקרויה בסינית ג'יאוחה Jiaohe, והעיר גאוצ'אנג Gāochāng שהייתה בירת אויגוריה), בנויות לבני בוץ, שננטשו והפכו לערי רפאים, שמקיפות את העיירה המודרנית מכל עבריה. בכמה מקומות נמצאו שרידי מנזרים נוצרים נסטוריאניים, בני אותו פלג שניתק ונרדף על ידי הקיסרות הביזאנטית בשנת 431 לסה"נ המצא כאן, במרכז אסיה מפלט בטוח.
מעל שרידי הערים מתנשאים באופק הטיאן-שן, "ההרים השמימיים". כשאני מביט בהם מכאן אני מעיז לשער מדוע דבק בהם כינוי זה – הקרחונים המבהיקים נראים מבעד לאובך כמרחפים. די מדהים לחשוב שלא רחוק מכאן מתנשאות פסגות שגובהן חמישה וחצי קילומטר, שביניהן נחבאים אגמי טורקיז צוננים ושמורדותיהם מכוסים ביער מחטניים עבות.
ריקוד אויגורי (צילום: יובל נעמן)
אויגוריה
טורפן נמצאת בתחומי אויגוריה. העם הנקרא כיום אויגורי הוא עם תורכי שקיבל על עצמו את האמונה המוסלמית והגיע לכאן מהערבות הצפוניות במאה ה- 12 לסה"נ. אנשיו התפרנסו מסחר בסוסים, בבדים ובג'ייד. את האויגורים מייחד לבוש מיוחד, ובעיקר כיפה רקומה הקרויה Dopa. עם זאת תווי הפנים שלהם מגוונים מאוד. יש מהם בהירים וכהים, יש בעלי עיניים עגולות ורחבות ויש בעלי עיניים מלוכסנות, ערב רב של כל העמים השונים ששלטו וחלפו במרחב. עם השתלטותם על האזור נטלו לעצמם את שמו של עם קדום שישב במרחב כדי לתת תוקף לאחיזתם בקרקע. האויגורים המקוריים החזיקו אימפריה בין המאה 10-8 לסה"נ וכדי לבדל עצמם מיצר עמי הסביבה היו העם היחיד שבחר בדת המניכאית כדתו. מכיוון שדתם של האויגורית היא אסלאם סוני, רבים כאן המסגדים. המסגד היפה ביותר נמצא בקצה המערבי של העיירה.
במאה ה- 18 שלט באזור טורפן שליט בשם אמין חוג'ה שכרת ברית עם סין וכבש עבורה את האזור. בתמורה הותר לבנו להקים לזכרו מגדל הנצחה שנקרא אמין-מינאר (Sūgōng Tǎ). זוהי דוגמא מובהקת לארכיטקטורה מוסלמית אפגאנית קדומה. על המגדל מופיעים צירופים גאומטריים שונים של דוגמאות לבנים. בסמוך למגדל הזיכרון ניצב מסגד טיט יפיפה שבו אסטלת אבן מעוטרת דרקונים – ברכת קיסר צ'ינג לסיום הבנייה. מאחורי המסגד משתרע בית קברות ציורי ביותר. הדבר הבולט ביותר בטורפן הוא שפע הירק וכרמי הגפנים שחובקים את העיר העתיקה וסביבתה. בגינו של גידול זה, שתוצרתו העיקרית צימוקים, מפורסמת טורפן בכל סין.
כדי לאפשר את החיים במקום נחפרו כאן מאות נקבות האוספות אליהן את המים המחלחלים במורדות הרי הטיאן-שן ומעבירות אותן תת קרקעית אל פני השטח באזור נווה המדבר המלאכותי. מדובר בשיטת חקלאות פרסית קדומה, המוכרת גם מהערבה שלנו בעין עברונה, ומכונה פוגארות, אלא שכאן מכנים את הנקבות והתעלות קארז (Kerez). נאמר שאורכן הכולל של התעלות הוא למעלה מ- 2,500 קילומטר. החללים התת-קרקעיים הצוננים מאפשרים מפלט הכרחי בימות הקיץ החמים. רק בשעות הערב ניתן לשוב ולצאת החוצה. על פני השטח זורמים המים בתעלות אל החלקות החקלאיות. בנקודות רבות מציבים מיטות עץ מעל התעלות ותחת עצים ושם מעבירים את הזמן – בקריאת קוראן, באכילת אבטיחים ובמשחק שחמט. את הענבים בוצרים ותולים על ווי עץ המותקנים בתוך מבני לבנים אווריריים שנועדו במיוחד לצורך זה. תוך ימים ספורים הם הופכים לצימוקים.
הדרכים הסובבות את המדבר הגדול
דרכי הסחר סביב המדבר הגדול
1,300 קילומטר מפרידים בין טורפן לקשגאר (Kāshí / Qeshqer), ולאורכם כמה נאות מדבר גדולים, כגון קוצ'ה (Kucha) השוכנת בשפכו של קניון צבעוני מדהים אל המדבר. מעט לפני שהנהר נמזג למלחת ענק, שאפשרו חניות ממושכות יותר. בעת המודרנית נסללה אוטוסטראדה באותו תווי ומאז שנת 1999 שועטת בתווי הדרך הקדומה רכבת הגומאת את המרחק בקצת למעלה מ- 30 שעות. לפי עדויות של אחרוני הנוסעים בדרך, מראשית המאה שעברה, קטע זה של המסע ארך 65 יום. הסוחרים נהגו לצאת במרץ ולחזור באוקטובר ובתמורה היו זוכים במשכורת שנתית לכלכלת משפחה שלמה.
בניגוד לתיאור הרומנטי המקובל, סוחרים מעולם לא גמעו את 8,000 הקילומטרים המפרידים בין בירת סין לרומא, אלא אם כן ביקשו לפתוח בעצמם נתיבי סחר או לבחור סחורות באופן קפדני. בדרך כלל הועברו הסחורות מיד ליד, שכן לא היו סוחרים שהיו נכונים לעזוב את בתיהם למשך תקופות כה ממושכות, מה גם שכל סוחר החזיק בדרך כלל בסוג מסוים של בעל חיים שהתאים לאזור גאוגרפי מסוים. הגמלים הדו-דבשתיים התאימו ביותר לצליחת המדבריות, אולם לא ניתן היה לחצות בעזרתם רכסי הרים סלעיים ותלולים. שם היו נחוצות פרדות, שלא יכלו בשום אופן להתמודד עם קשיי המדבר. הסוחרים נהגו לעשות קטעים מהדרך, גם אם ארוכים, להעביר את הסחורה למוביל הבא וכך הלאה. העברת הידיים הרבות תרמה כמובן להתייקרותן העצומה של הסחורות במערב. כל סוחר שמכר את מרכולתו הלאה עשה זאת תמורת שלשול רווח נאה לכיסו.
מרוץ עגלות חמורים (צילום: יובל נעמן)
קאשגאר – המרכז בקצה העולם
המקום בו נפגשים שני הנתיבים המקיפים את מדבר הטקלימקן שוכן בקצהו המערבי של המדבר. כאן, למרגלות רכסי ענק שגובהם עולה על 7,500 מטרים, שוכן נווה המדבר קשגאר, שניזונה ממי תעלות המטות נהרות שוצפים שזורמים מרכס פאמיר (מפרסית: "גג-העולם") ונבלעים במלחות ענק במדבר החולי. כאן גם שבות הדרכים ומסתעפות. נתיב דרומי חוצה את שוליה המערביים של רמת טיבט ואת רכס הקראקוראם, בואך עמק קשמיר והודו, נתיב מרכזי שחוצה את רכס פאמיר דרך אגם קרא-גול ועיר הרפאים הקדומה טשקורגן, לעבר מסופוטמיה. לאורכו סלולה דרך הקראקוראם, הקושרת בין סין לפקיסטן ונחשבת לדרך הגבוהה בעולם. הנתיב הצפוני, היוצא מקשגאר, חוצה את רכס הטיאן-שן בואך עמק פארגנה ומרכז אסיה.
בתיה הישנים של קשגאר בנויים בסגנון שיראז ו-הראט. לא בכדי חלקים גדולים מהסרט "רודף העפיפונים" צולמו בעיר העתיקה של קשגאר. מחוז קשגאר הוא מעוז האויגורים ורבים כאן אדוקים יותר באמונתם המוסלמית. הנשים המבוגרות מכוסות בדרך כלל בבורקה ייחודית כבדה וחומה. בשנים האחרונות נהרסו חלקים גדולים מהעיר על ידי הסינים בשם הסניטאציה והקידמה.
כתבה על ש'ינג'יאנג - מחוז האויגורים
קאשי – גן עדן של סחורות וצבעים (צילום: יובל נעמן)
השוק של קאשגאר
במרכז קשגאר שוכן מסגד איד-קא (àitígǎěr / Héytgah Meschit) שבח צרו, כמו גם בסמטאות העתיקות שהותרו, נדמה כאלו הזמן עצר מלכת. בשולי העיר שוכן המוזוליאום של אפאק-חוג'ה (Āfāq Khwāja), שליט האזור במאה ה- 17, מצופה כולו קרמיקה מזוגגת, כמיטב המסורת המרכז אסייתית. הוא טובל בעצי צפצפות המושקות ברשת תעלות המים. לעיתים נדמה לי כי הצפצפות הללו, על שלל עליהן הכסופים, הן שמתוות את הדרכים במרחבים העצומים הללו, שכן הן גדלות בכל מקום. לא רק שהן מעניקות צל ושוברות את אפרוריות הנוף, הן משמשות כחומר בעירה חשוב וכן כחומר גלם לבניית עמודי תמך לבתים, לקירוי הגגות ולהתקנת רהיטים. בשוקים ניתן למצוא מרקעי נחושת, עשרות גברים היושבים תחת סוכות גפנים ומשחקים להנאתם בשחמט, נשים לבושות בגדי איקט שמקורם באוזבקיסטן ואופים המציעים למכירה את הלחם האוזבקי המפורסם.
שינוי גדול עבר גם על אתר שוק יום ראשון, הנחשב הגדול ביותר באסיה, אך אופיו של השוק ושלל הסחורות המוצגות בו נותר זהה. בשוק הבהמות עדיין מוצעות למכירה כבשים לרוב וכן סוסים וחמורים גבוהים וחזקים, שקשגאר מפורסמת בהם. את הבהמות היקרות יותר מוכרים בעזרתו של מתווך, המקבל עמלה מהמכירה. גם שאר חלקיו של השוק מחולקים לאגפים שונים – מזון, הלבשה, שטיחים, כלי בית ועוד. בדוכנים, המשתרעים על פני שטח עצום משוחחים ביניהם רוכלים, המגיעים מכל האזור וממדינות שכונות ,כגון קירגיזסטן, קזאחסטן, אוזבקיסטן ופקיסטן. כיום מגיעות רוב הסחורות במשאיות ענק, אך המקומיים עודם נקבצים לשוק בעגלות רתומות לחמורים.
"פוש, פוש", "הצידה, הצידה" באויגורית, נשמעות הקריאות מכל עבר, כשבעלי העגלות ונושאי התוצרת מפלסים דרכם בהמון. המולת השוק נמזגת בדמיוני לבליל של מראות ושיחות ואמונות. בליל של שפות וסמלים, שנמזגים בסופו של דבר אל קלחת אחת עשירה ומרתקת, שאת תכולתה כלל לא ניתן להקיף – סיפורן של דרכי הסחר הקדומות באסיה.
שוק יום ראשון של קאשי (צילום: יובל נעמן)
חלק ראשון של הכתבה
כתבות נוספות על דרכי המשי
|
אודות הכותב
יותם יעקבסון, עוסק במחקר תרבותי במרחב הודו-טיבט ובתיעוד והדרכה לאורך נתיבי הסחר הקדומים באסיה (אינדונזיה, סרי-לנקה, הודו, בהוטאן, נפאל, טיבט, מונגוליה, מערב סין, אוזבקיסטאן, קירגיסטאן, גאורגיה, ארמניה, תורכיה וישראל) - שם התוודע לאורחות החיים המקומיים, לאמונות, להגות ולפולחן. מרצה במסגרות רבות, עורך סדנאות, ומפרסם כתבות וצילומים במגזינים שונים. מחבר הספרים "מסאלה" ו"הודו כי טוב" העוסקים בהודו, ו"חמצן דליל" העוסק בטיבט. האתר של יותם יעקבסון
|
הצעות לטיולים באירופה למטייל העצמאי ולקבוצות
|
.jpg)
.jpg)
כפרי נופש סנטר פארקס לחצו לרשימת יעדים »
