www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

האיסלאם בארצות הבלקן


האיסלאם בארצות הבלקן
מאת: תמירה צדקיהו-חסון


מירו האג'ילביץ', גבר נאה, גבוה, בלונדיני עם עיניים כחולות, היה נהג האוטובוס בטיולים רבים שהדרכתי במדינות יוגוסלביה לשעבר. הוא חי עם משפחתו בעיירה קטנה בבוסניה והרצגובינה על גבול קרואטיהלא פעם היו הנוסעים שלי תמהים כשסיפרתי שהוא מוסלמי ושבצעירותו נסע עם אביו למכה. "הוא לא נראה מוסלמי", טענו כלפי.


איך נראה מוסלמי?...
האנשים בבוסניה והרצגובינה
נערות מוסלמיות בבלקן
 
לא כל המבקרים בבלקן מצויים בהיסטוריה. מלחמות של אחרים לא תמיד מעניינות אותנו. לכן, כדי להבין ולו במעט את התופעה הייחודית, חיפשתי מאמרים. מאמרו המלומד של ד"ר אייל ג'ינאו [1] עשה לי סדר בעניינים. קיבלתי את רשותו להשתמש במאמר ולערוך אותו כך שיהיה "ידידותי" לתיירים.
 
המאמר של ד"ר אייל ג'יניאו עוסק בעיקר בארצות הבלקן שהיו תחת שליטה עות’מאנית ישירה, שהותירה רישום עמוק ומתמשך גם לאחר נסיגת הצבאות העות’מאנים, ובהן גם בוסניה והרצגובינה. אחת התוצאות של ההתרחשויות האלימות ביוגוסלביה של סוף המאה ה-20, היתה "הגילוי מחדש" של המוסלמים והמורשת העות’מאנית של אזור זה.
 
מוסטר, מסגד עות’מאני בלב אירופה
העיר מוסטר, מסגד עות’מאני על רקע נוף פסטורלי בלב אירופה

אירופה: בלקן




 
תרבות מזרחית בלב אירופה
התמונה למעלה: עיירה בבוסניה והרצגובינה, מסגד עות’מאני על רקע נוף פסטורלי של נהר, כרי דשא רחבים, והרים מיוערים המקיפים את העיירה הקטנה מכל צדדיה.
 
תמונה זו היתה אחת הדרכים בהן ניסתה יוגוסלביה הקומוניסטית "למכור" את עצמה כיעד לתיירות מערבית: הנאה של שוטטות בשווקים המזרחיים של סרייבו, אכילה ממטעמי המזרח, לגימה איטית ומענגת של קפה שחור מהביל בספלוני קפה מעוטרים, והנאה מהכנסת אורחים "מזרחית". כל זאת בארץ אירופית "מודרנית", היכולה להעניק לאורח ממנעמי המזרח ומתפנוקי המערב. האיסלאם היוגוסלבי הוצג כלפי חוץ, באותן שנים, כ"אי" שליו של תרבות מזרחית מסורתית בלב לבה של אירופה המודרנית.
 
נוכחות מוסלמית על אדמת אירופה, הייתה תופעה ייחודית, עד לגלי ההגירה מארצות האיסלאם לאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, והיא אחת התוצאות הברורות של תקופת השלטון העות'מאני בחצי-האי הבלקני. רוב רובם של המוסלמים החיים כיום בבלקן, הם צאצאי מהגרים שהתיישבו באזור בזמן השלטון העות’מאני, או צאצאי המתאסלמים שהמירו את דתם במהלך המאות הרבות של נוכחות עות’מאנית באזור זה.
 
לראשונה הגיעו העות’מאנים לחופי הבלקן במאה ה- 14. במהלך מאתיים השנים שלאחר מכן, הם הצליחו להשליט את מרותם על מרבית האזור המוגדר בפינו כיום "בלקן", ושלטו בו למעשה עד לתחילת המאה ה-20. תקופה ממושכת זו הותירה אחריה מורשת נכבדה בתחומים שונים ומגוונים.
נוכחותם של העות’מאנים בולטת היטב ב"מחוזות הזיכרון" השונים של עמי הבלקן: ספרות, שירה, אנדרטאות, מוזיאונים, ימי-זיכרון ועוד.
 
 ארצות חצי האי של הבלקן
ארצות חצי האי של הבלקן (לפני ההכרה בקוסובו) (מקור: worldatlas.com)
 
התאסלמות קולקטיבית
המחקר ההיסטורי טוען שהמרות דת קולקטיביות התקיימו בעיקר באזורי הפריפריה, או באזורים בהם האוכלוסייה הנוצרית לא הייתה יוונית-אורתודוכסית אלא קתולית או אחרת. ההסברים להמרת הדת במקרים אלה מצביעים על כך שהכנסייה האורתודוכסית זכתה להכרה רשמית של השלטונות, הכרה שאפשרה את המשך קיום מערכות הסיוע והתמיכה, כמו גם אוטונומיה נרחבת בענייני מנהל, שיפוט ועוד. לעומת זאת הכנסייה הקתולית נרדפה בשל קשריה עם אויבי המדינה העות’מאנית. רדיפה זו מנעה מהכנסייה הקתולית את היכולת לתמוך בצאן מרעיתה.
 
בבוסניה וצפון אלבניה התקיימו ריכוזים של קתולים, והם האזורים בהם ההתאסלמות הייתה רחבה מאוד. יתר על כן, מדובר בדרך כלל באזורי גבול שנתונים היו למלחמות גבול ולנוכחות של אנשי צבא ואנשי-דת, החדורים בלהט דתי ומודעים היטב למאבק הבין-דתי כנגד הנצרות. אוירה זו של מלחמת קודש כנגד הנצרות הביאה גם ליחס קשה יותר כלפי האוכלוסייה הנוצרית המקומית.
 
תופעה חשובה הקשורה בהתאסלמות קולקטיבית זו, היא השמירה על השפה המקורית של המתאסלמים ועל מנהגים רבים שנכנסו לאיסלאם, שאפשרו את המשך הקיום של מנהגים קדם-מוסלמיים. כך נוצרו בבלקן קבוצות של מוסלמים הדוברים סרבו-קרואטית (בוסניה והסנג'אק), אלבנית, בולגרית (הפומאקים) או יוונית (כרתים).
 
האנשים בבוסניה והרצגובינה





 
מוסלמים אירופאים
בעשור האחרון נכתב ופורסם לא מעט אודות האיסלאם בבלקן ועל שורשיו בתקופה העות’מאנית. המלחמות על אדמת יוגוסלביה לשעבר והפיכתם של המוסלמים בבוסניה, ולאחר מכן גם בקוסובו, לקורבנות עיקריים לטיהור אתני, הביאו לעניין גדל והולך ב"מוסלמים אירופאים", מונח שעדיין נתפס בעיני רבים כאוקסימורון.
 
לחוקרים של היום קדמו אנתרופולוגים שבצעו עבודות-שדה בקרב המוסלמים בבלקן בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. העניין באותן שנים היה ב"שבטים אקזוטיים" בכל רחבי העולם הלא-אירופי: הצוענים, האלבנים והמונטנגרים, שנראו אז כדוגמאות בולטות לאורח חיים שבטי וקדמוני על גבולה של אירופה.
על רקע ההתפוררות האימפריה העות’מאנית ודחיקתה המהירה מחצי-האי, התעורר עניין בשאלת הלגיטימיות של קיום מוסלמי בבלקן. בהמשך, עם התגבשות המדינות, המוסלמים באזור היו בגדר שריד לתקופה העות’מאנית שאבד עליה הכלח. המוסלמים נתפסו כמעט כלא-רלוונטיים.
 
האירועים בעשור האחרון ביוגוסלביה, הביאו לעניין מחודש בבלקן, כאזור בעל מאפיינים ייחודים המבחינים בינו ובין שאר היבשת. הבלקן נתפס כאזור גבול המפריד ומבחין בין אירופה והמזרח. האבחנה איננה פיסית בלבד, אלא היא בנויה על חלוקה תרבותית עמוקה בין הבלקן ובין שאר היבשת.
 
 האנשים בבוסניה והרצגובינה בציור
גבול פיסי ותרבותי בין מזרח למערב
 
בין מזרח למערב
הבלקן מתואר כאזור גבול בין מערב ומזרח. מספר משמעויות ניתנות למושג "אזור גבול":
 
גבול בין תרבות לנחשלות -  גישה הבנויה על ראיית הבלקן כאזור נחשל ופרוע, השוכן לפתחה של אירופה המערבית, אך במרחק שנות-אור ממנה מבחינה תרבותית ומנטאלית. אזור זר ומוזר, המאיים על התרבות המערבית והמגלם בתוכו את "השונה האחר".
 
גבול פנימי בין דתות - אחד מקווי-הגבול, המבחין בין הנצרות המערבית ובין הנצרות היוונית-אורתודוכסית, חוצה את הבלקן. הארצות והעמים החיים ממערב לקו הגבול, שותפים להתנסויות המשותפות של ההיסטוריה המערבית: פאודליזם, רנסאנס, רפורמציה, ההשכלה, המהפכה הצרפתית והמהפכה התעשייתית. הם עשירים יותר ושותפים לחזון המתגבש של אירופה מאוחדת, נאורה ודמוקרטית.
העמים החיים ממזרח לקו זה הם לעומת זאת אורתודוכסים או מוסלמים. הם השתייכו בעבר לאימפריה הרוסית או העות’מאנית ומשום כך הם כמעט ולא נחשפו לתנועות הגדולות שעיצבו את אירופה. עמים אלה הם בדרך כלל פחות מתקדמים מבחינה כלכלית והם פחות נוטים לפתח מערכות דמוקרטיות יציבות.
 
התיאור השני מדגיש את היות הבלקן פרט לגבול בין תרבויות, גם גשר תרבותי בין המערב למזרח, אזור בו נתקיים המגע העיקרי והמפרה בין שתי התרבויות החשובות שגבלו בו. בשנות המלחמה הקרה ניצב הבלקן ברובו שוב מעבר לגבול - במקרה זה מעבר למסך הברזל, שהפריד בין הגוש הקומוניסטי ובין מדינות המערב.
העשור האחרון של המאה העשרים, טמן בחובו מלחמות קשות בשטחיה של יוגוסלביה לשעבר, שזכו לכינוי "מלחמת הבלקן השלישית".
 
 רחוב בבוסניה והרצגובינה של תחילת המאה ה- 20
רחוב בבוסניה והרצגובינה של תחילת המאה ה- 20
 
הגשר כסמל
דומה שאין מבנה המזוהה כיום עם הבלקן יותר ממבנה גשר אבן עות’מאני, הבנוי כקשת חצי-מעוגלת או הנשען על מספר קשתות מעל מימי נחל שוצף. בבוסניה והרצגובינה קיימים עשרות גשרים עות'מאניים כאלו.
 
לצד תיאור הבלקן כשדה הדמים הנמשך של אירופה ישנו ניסיון להציג את הבלקן בדרך שונה, הרואה בבלקן אזור מעבר וגשר בין עולמות תרבותיים שונים; מרחב דרכו עברו אנשים, רעיונות וסחורות ובכך הפרו את התרבויות השוכנות בצדיו השונים של חצי-האי. אלה המבקשים לראות בבלקן אזור מפגש רואים בגשר את המבנה המסמל תפקיד זה. בעשור האחרון ישנו שימוש רב במבנה הגשר על מנת לתאר את הבלקן כאזור מפגש ומעבר בין תרבויות, בו חיים בשלום אנשים המחזיקים בדתות שונות ומדברים בשפות שונות.
 
גשר אבן מפורסם, שנבנה במאה השש-עשרה, הוא "הגשר הישן" בעיר מוסטר (Mostar), שהפך להיות סמל המלחמה האחרונה בבוסניה והרצגובינה, לאחר שנהרס בהפגזה קרואטית בשנת 1993. סמל לניסיון להחריב את המורשת העות’מאנית בבוסניה. הרס הגשר מוצג כניסיון קרואטי לחבור לסרבים, בהרס והשכחת העבר העות’מאני-מוסלמי של בוסניה. פיצוץ הגשר נתפס אצל המוסלמים כניסיון ל"טהר" את בוסניה משרידיה המוסלמים ומפלורליזם תרבותי שסימל אותה בעבר.
כתבה על העיר מוסטאר והגשר
 
 הגשר במוסטר - זכר לעות'מאנים
סמל למורשת העות'מאנית בבוסניה - הגשר הישן במוסטר לפני שנהרס במלחמה האחרונה ונבנה מחדש
 
המורשת העות’מאנית
לא יתכן שתקופה שנמשכה מאמצע המאה ה- 14 ועד לתחילת המאה ה-20 לא תותיר אחריה משקעים ושרידים. אכן, די בשוטטות מזדמנת ברחובות ערים וכפרים בלקניים רבים כדי לחשוף ולזהות את המורשת העות’מאנית. ניתן לאתר אותה במטבח הבלקני, בתרבות העממית, בשפה, במוסיקה ועוד.
 
במקרים רבים נדונה המורשת העות’מאנית לכליה על בסיס זיהויה עם השעבוד הזר. האוכלוסייה המוסלמית הוגדרה כזרה וכאחרת. התרבות וההיסטוריה הקדם-עות’מאניים הועלו על נס כתור-זהב הראוי לחיקוי ולכינון מחדש. התקופה העות’מאנית סומנה כתקופת עריצות ופיגור, שאיננה רלוונטית לקיום מדינת-לאום מודרנית.
טענה שגורה, הנפוצה במדינות הבלקן הנוצריות כנגד השליטים העות’מאנים, היא המרת דת לאיסלאם שנעשתה בכפייה ובכוח הזרוע. טענה זו היא דוגמא ברורה לפער בין המחקר האקדמי ובין ההיסטוריוגרפיה המסורתית בבלקן.
 
המחקר ההיסטורי מצביע על כך שתופעת ההמרה לאיסלאם בבלקן איננה אחידה. באזורים מסוימים, דוגמת, אלבניה (כשבעים אחוז מהאלבנים הם מוסלמים), בוסניה, הרי רודופי (Rhodope) בבולגריה וכרתים, ניתן לדבר על תהליכים של המרת דת קיבוצית. אולם במרבית שטחי הבלקן האחרים היה התהליך אינדיבידואלי, והוא נבע מהחלטותיהם של יחידים ללא כפייה מצד השלטונות.
 
המוסלמים בבלקן מתארים את השלטון העות’מאני כתקופה של רווחה ושגשוג חסרי-תקדים. תקופת השלטון העות’מאני היא הזמן בו עוצבה זהותם הייחודית מול שאר תושבי הבלקן, ועל כן מושם אצלם דגש על הצגת העות’מאנים והאיסלאם כתור-זהב, אשר במהלכו נוצרה תרבות בלקנית מוסלמית.
ביוגוסלביה שבין מלחמות העולם, וביתר שאת במדינה הקומוניסטית של טיטו (1945-1980), הצליחו המוסלמים להגיע להישגים פוליטיים רבים, בעיקר בזכות מעמדם כלשון מאזנים בין הסרבים והקרואטים - שני הנציגים הבכירים במדינה היוגוסלבית.
 
 ילדים צעירים ומובאים כעבדים לארמון השולטאן
מרחבי האימפריה העות'מאנית היו נלקחים ילדים צעירים ומובאים כעבדים לארמון השולטאן
 
המוסלמים במלחמת העולם השנייה
קיימת האשמה קולקטיבית, המוטחת על ידי הסרבים כלפי המוסלמים של בוסניה, ובמידה מסוימת גם באלבנים של קוסובו. אשמה זו מועלת כנגד התנהגותם של המוסלמים בזמן מלחמת העולם השנייה, וכנגד חלקם של המוסלמים הבוסנים במדינת הבובות האוסטשית הקרואטית, שהתקיימה תחת חסות נאצית (1941-1945) וניהלה מדיניות של השמדה כנגד יהודים וצוענים ובעיקר כנגד הסרבים.
 
ראוי להזכיר בהקשר זה את פעולתו של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני (1974-1895), למען הקמת יחידה צבאית של מתנדבים מוסלמים, שתלחם לצד הנאצים והאוסטשים. יחד עם זאת סרבים לא מעטים שיתפו פעולה עם הנאצים, בעוד קרואטים ומוסלמים אחרים לחמו בשורות הפרטיזנים של טיטו. למרות זאת, הוטחה בקרואטים ובמוסלמים האשמה קולקטיבית של שיתוף פעולה עם הנאצים וביצוע רצח-עם בסרבים. היתה זו אחת הסיבות שהועלו על ידי הסרבים, בניסיונותיהם לקרוע אזורים המיושבים בסרבים מבוסניה וקרואטיה.
 
שיקום המורשת העות'מאנית
רצונו של טיטו להתקרב לעולם המוסלמי והערבי היטיב עם המוסלמים בפדרציה. בשנת 1946 הוענק לבוסניה והרצגובינה מעמד של רפובליקה עצמאית במסגרת הפדרציה היוגוסלבית. בשנת 1969 הוכרו המוסלמים כאומה נפרדת בתוך פדרציה זו.
 
בתקופת קיומה של יוגוסלביה כמדינה רב-לאומית (1918-1991), חדלה הלאומיות הבוסנית מלהתקיים כתנועה בעלת אידיאולוגיה והגות סדורים. למעשה, רק מאז עצמאותה של בוסניה והרצגובינה (1992) התחדש השיח הלאומי הבוסני, ובמסגרתו המאמץ להגדיר שפה בוסנית, היסטוריה בוסנית וסמלים לאומים בוסניים.
   
עם התפרקות הגוש הקומוניסטי והחיפוש של טורקיה אחר תפקיד חדש בזירה הבינלאומית, "נתגלה" מחדש הבלקן ועמו האוכלוסייה הטורקית והמוסלמית. הבלקן החל למלא תפקיד גדל והולך במערכת קשרי החוץ של טורקיה. לצד תמיכה במדינות המוסלמיות ובזכויות המיעוטים המוסלמים, פיתחה טורקיה גם קשרים תרבותיים וכלכליים ענפים עם המוסלמים בבלקן, בשם מורשת עות’מאנית משותפת.
טורקיה היתה זו ששיקמה ובנתה מחדש את הגשר במוסטר וגשרים עות’מאניים אחרים.
 
תושבים בוסנים על רקע
תושבים בוסנים על רקע "הגשר הישן" במוסטר
 
אפילוג
אני חוזרת שוב אל תחילת כתבתו של ד"ר אייל ג'יניאו. מסגדים ומבנים מוסלמיים, על רקע נהר והרים, שוק "טורקי" לצד שדרה רחבה של בתים מהתקופה האוסטרית. מזרח ומערב. אנשים תכולי עיניים השותים קפה שחור מר בצאתם מהמסגד.
לנו, התיירים, אין חלק בשיח המורכב הזה, ולכן אנו יכולים ליהנות מ"אי" של תרבות מזרחית בלב אירופה.
 
 
[1] כתבה זו מבוססת על המאמר האקדמי:
האסלאם והמוסלמים בבלקאן: תפיסות אוריינטליסטיות, מיתוסים וזיכרון,ד"ר אייל ג'יניאו, החוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון, האוניברסיטה העברית בירושלים. המאמר התפרסם בכתב העת ג'מאעה 9 (2002), עמ' 11-52.





תמירה צדקיהו-חסון אודות הכותבת
תמירה צדקיהו-חסון, בעלת תואר ראשון בהיסטוריה ובמזרחנות ותואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית. במשך שנים שילבה הדרכת טיולים עם עבודתה, וכיום מעדיפה לטייל באופן פרטי ולכתוב. כותבת במגזין טבע הדברים.

לקריאת כתבות נוספות של תמירה








מספר צפיות: 7775
1857