האסלאם בארצות הבלקן
מאת: תמירה צדקיהו-חסון

נערות מוסלמיות בבלקן

 

לא כל המבקרים בבלקן מצויים בהיסטוריה. מלחמות של אחרים לא תמיד מעניינות אותנו. לכן, כדי להבין ולו במעט את התופעה הייחודית, חיפשתי מאמרים. מאמרו המלומד של פרופ' אייל ג'יניאו ^[1] עשה לי סדר בעניינים. קיבלתי את רשותו להשתמש במאמר ולערוך אותו כך שיהיה "ידידותי" לתיירים.

 

המאמר של פרופ' ג'יניאו עוסק בעיקר בארצות הבלקן שהיו תחת שליטה עות'מאנית ישירה, שהותירה רישום עמוק ומתמשך גם לאחר נסיגת הצבאות העות’מאנים, ובהן גם בוסניה והרצגובינה. אחת התוצאות של ההתרחשויות האלימות ביוגוסלביה של סוף המאה ה- 20, הייתה "הגילוי מחדש" של המוסלמים והמורשת העות'מאנית של אזור זה.

 

העיר מוסטר, מסגד עות’מאני על רקע נוף פסטורלי בלב אירופה

---

---

התמונה למעלה מציגה עיירה בבוסניה והרצגובינה, מסגד עות'מאני על רקע נוף פסטורלי של נהר, כרי דשא רחבים, והרים מיוערים המקיפים את העיירה הקטנה מכל צדדיה. תמונה זו היתה אחת הדרכים בהן ניסתה יוגוסלביה הקומוניסטית "למכור" את עצמה כיעד לתיירות מערבית: הנאה של שוטטות בשווקים המזרחיים של סרייבו, אכילה ממטעמי המזרח, לגימה איטית ומענגת של קפה שחור מהביל בספלוני קפה מעוטרים, והנאה מהכנסת אורחים "מזרחית". כל זאת בארץ אירופית "מודרנית", היכולה להעניק לאורח ממנעמי המזרח ומתפנוקי המערב. האסלאם היוגוסלבי הוצג כלפי חוץ, באותן שנים, כ"אי" שליו של תרבות מזרחית מסורתית בלב ליבה של אירופה המודרנית.

 

נוכחות מוסלמית על אדמת אירופה הייתה תופעה ייחודית עד לגלי ההגירה מארצות האסלאם לאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, והיא אחת התוצאות הברורות של תקופת השלטון העות'מאני בחצי-האי הבלקני. רוב רובם של המוסלמים החיים כיום בבלקן, הם צאצאי מהגרים שהתיישבו באזור בזמן השלטון העות'מאני, או צאצאי המתאסלמים שהמירו את דתם במהלך המאות הרבות של נוכחות עות'מאנית באזור זה.

 

העות'מאנים הגיעו לראשונה לחופי הבלקן במאה ה- 14. במהלך מאתיים השנים שלאחר מכן, הם הצליחו להשליט את מרותם על מרבית האזור המוגדר בפינו כיום "בלקן", ושלטו בו למעשה עד לתחילת המאה ה-20. תקופה ממושכת זו הותירה אחריה מורשת נכבדה בתחומים שונים ומגוונים. נוכחותם של העות'מאנים בולטת היטב ב"מחוזות הזיכרון" השונים של עמי הבלקן: ספרות, שירה, אנדרטאות, מוזיאונים, ימי זיכרון ועוד.

 

ארצות חצי האי של הבלקן (לפני ההכרה בקוסובו) (מקור: worldatlas.com)

 

המחקר ההיסטורי טוען שהמרות דת קולקטיביות התקיימו בעיקר באזורי הפריפריה, או באזורים בהם האוכלוסייה הנוצרית לא הייתה יוונית-אורתודוכסית אלא קתולית או אחרת. ההסברים להמרת הדת במקרים אלה מצביעים על כך שהכנסייה האורתודוכסית זכתה להכרה רשמית של השלטונות, הכרה שאפשרה את המשך קיום מערכות הסיוע והתמיכה, כמו גם אוטונומיה נרחבת בענייני מינהל, שיפוט ועוד. לעומת זאת הכנסייה הקתולית נרדפה בשל קשריה עם אויבי המדינה העות’מאנית. רדיפה זו מנעה מהכנסייה הקתולית את היכולת לתמוך בצאן מרעיתה.

 

בבוסניה וצפון אלבניה התקיימו ריכוזים של קתולים, והם האזורים בהם ההתאסלמות הייתה רחבה מאוד. יתר על כן, מדובר בדרך כלל באזורי גבול שנתונים היו למלחמות גבול ולנוכחות של אנשי צבא ואנשי דת, החדורים בלהט דתי ומודעים היטב למאבק הבין-דתי כנגד הנצרות. אווירה זו של מלחמת קודש כנגד הנצרות הביאה גם ליחס קשה יותר כלפי האוכלוסייה הנוצרית המקומית.

 

תופעה חשובה הקשורה בהתאסלמות קולקטיבית זו, היא השמירה על השפה המקורית של המתאסלמים ועל מנהגים רבים שנכנסו לאסלאם, שאפשרו את המשך הקיום של מנהגים קדם-מוסלמיים. כך נוצרו בבלקן קבוצות של מוסלמים הדוברים סרבו-קרואטית (בוסניה והסנג'אק), אלבנית, בולגרית (הפומאקים) או יוונית (כרתים).

 

תופעת ההתאסלמות הייתה רחבה במיוחד באזורי הגבול ובפריפריה

 

בעשור האחרון נכתב ופורסם לא מעט אודות האסלאם בבלקן ועל שורשיו בתקופה העות'מאנית. המלחמות על אדמת יוגוסלביה לשעבר והפיכתם של המוסלמים בבוסניה, ולאחר מכן גם בקוסובו, לקורבנות עיקריים לטיהור אתני, הביאו לעניין גדל והולך ב"מוסלמים אירופאים", מונח שעדיין נתפס בעיני רבים כאוקסימורון.

 

לחוקרים של היום קדמו אנתרופולוגים שביצעו עבודות שדה בקרב המוסלמים בבלקן בסוף המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20. העניין באותן שנים היה ב"שבטים אקזוטיים" בכל רחבי העולם הלא-אירופי: הצוענים, האלבנים והמונטנגרים, שנראו אז כדוגמאות בולטות לאורח חיים שבטי וקדמוני על גבולה של אירופה.

על רקע ההתפוררות האימפריה העות'מאנית ודחיקתה המהירה מחצי-האי, התעורר עניין בשאלת הלגיטימיות של קיום מוסלמי בבלקן. בהמשך, עם התגבשות המדינות, המוסלמים באזור היו בגדר שריד לתקופה העות'מאנית שאבד עליה הכלח. המוסלמים נתפסו כמעט כלא-רלוונטיים.

 

האירועים במדינות יוגוסלביה לשעבר הביאו לעניין מחודש בבלקן, כאזור בעל מאפיינים ייחודים המבחינים בינו ובין שאר היבשת. הבלקן נתפס כאזור גבול המפריד ומבחין בין אירופה והמזרח. האבחנה איננה פיזית בלבד, אלא היא בנויה על חלוקה תרבותית עמוקה בין הבלקן ובין שאר היבשת.

 

גבול פיזי ותרבותי בין מזרח למערב

 

הבלקן מתואר כאזור גבול בין מערב ומזרח. מספר משמעויות ניתנות למושג "אזור גבול":

גבול בין תרבות לנחשלות – גישה הבנויה על ראיית הבלקן כאזור נחשל ופרוע, השוכן לפתחה של אירופה המערבית, אך במרחק שנות-אור ממנה מבחינה תרבותית ומנטאלית. אזור זר ומוזר, המאיים על התרבות המערבית והמגלם בתוכו את "השונה האחר".

גבול פנימי בין דתות – אחד מקווי הגבול המבחין בין הנצרות המערבית ובין הנצרות היוונית-אורתודוכסית, חוצה את הבלקן. הארצות והעמים החיים ממערב לקו הגבול, שותפים להתנסויות המשותפות של ההיסטוריה המערבית: פאודליזם, רנסאנס, רפורמציה, ההשכלה, המהפכה הצרפתית והמהפכה התעשייתית. הם עשירים יותר ושותפים לחזון המתגבש של אירופה מאוחדת, נאורה ודמוקרטית.

העמים החיים ממזרח לקו זה הם לעומת זאת אורתודוכסים או מוסלמים. הם השתייכו בעבר לאימפריה הרוסית או העות'מאנית ומשום כך הם כמעט ולא נחשפו לתנועות הגדולות שעיצבו את אירופה. עמים אלה הם בדרך כלל פחות מתקדמים מבחינה כלכלית והם פחות נוטים לפתח מערכות דמוקרטיות יציבות.

התיאור השני מדגיש את היות הבלקן פרט לגבול בין תרבויות, גם גשר תרבותי בין המערב למזרח, אזור בו נתקיים המגע העיקרי והמפרה בין שתי התרבויות החשובות שגבלו בו. בשנות המלחמה הקרה ניצב הבלקן ברובו שוב מעבר לגבול – במקרה זה מעבר למסך הברזל, שהפריד בין הגוש הקומוניסטי ובין מדינות המערב.

העשור האחרון של המאה העשרים, טמן בחובו מלחמות קשות בשטחיה של יוגוסלביה לשעבר, שזכו לכינוי "מלחמת הבלקן השלישית".

 

רחוב בבוסניה והרצגובינה של תחילת המאה ה- 20

 

דומה שאין מבנה המזוהה כיום עם הבלקן יותר ממבנה גשר אבן עות'מאני, הבנוי כקשת חצי-מעוגלת או הנשען על מספר קשתות מעל מימי נחל שוצף. בבוסניה והרצגובינה קיימים עשרות גשרים עות'מאניים כאלו.

 

לצד תיאור הבלקן כשדה הדמים הנמשך של אירופה ישנו ניסיון להציג את הבלקן בדרך שונה, הרואה בבלקן אזור מעבר וגשר בין עולמות תרבותיים שונים; מרחב דרכו עברו אנשים, רעיונות וסחורות, ובכך הפרו את התרבויות השוכנות בצדיו השונים של חצי האי. אלה המבקשים לראות בבלקן אזור מפגש רואים בגשר את המבנה המסמל תפקיד זה. בעשור האחרון ישנו שימוש רב במבנה הגשר על מנת לתאר את הבלקן כאזור מפגש ומעבר בין תרבויות, בו חיים בשלום אנשים המחזיקים בדתות שונות ומדברים בשפות שונות.

 

גשר אבן מפורסם, שנבנה במאה ה- 16, הוא "הגשר הישן" בעיר מוסטר (Mostar), שהפך להיות סמל המלחמה האחרונה בבוסניה והרצגובינה, לאחר שנהרס בהפגזה קרואטית בשנת 1993. סמל לניסיון להחריב את המורשת העות'מאנית בבוסניה. הרס הגשר מוצג כניסיון קרואטי לחבור לסרבים, בהרס והשכחת העבר העות'מאני-מוסלמי של בוסניה. פיצוץ הגשר נתפס אצל המוסלמים כניסיון "לטהר" את בוסניה משרידיה המוסלמים ומפלורליזם תרבותי שסימל אותה בעבר.

כתבה על העיר מוסטר והגשר

 

סמל למורשת העות'מאנית בבוסניה – הגשר הישן במוסטר לפני שנהרס במלחמה האחרונה ונבנה מחדש

 

לא ייתכן שתקופה שנמשכה מאמצע המאה ה- 14 ועד לתחילת המאה ה- 20 לא תותיר אחריה משקעים ושרידים. אכן, די בשוטטות מזדמנת ברחובות ערים וכפרים בלקניים רבים כדי לחשוף ולזהות את המורשת העות'מאנית. ניתן לאתר אותה במטבח הבלקני, בתרבות העממית, בשפה, במוסיקה ועוד.

 

במקרים רבים נידונה המורשת העות'מאנית לכליה על בסיס זיהויה עם השעבוד הזר. האוכלוסייה המוסלמית הוגדרה כזרה וכאחרת. התרבות וההיסטוריה הקדם-עות'מאניים הועלו על נס כתור-זהב הראוי לחיקוי ולכינון מחדש. התקופה העות'מאנית סומנה כתקופת עריצות ופיגור, שאיננה רלוונטית לקיום מדינת-לאום מודרנית. טענה שגורה, הנפוצה במדינות הבלקן הנוצריות כנגד השליטים העות'מאנים, היא המרת דת לאיסלאם שנעשתה בכפייה ובכוח הזרוע. טענה זו היא דוגמא ברורה לפער בין המחקר האקדמי ובין ההיסטוריוגרפיה המסורתית בבלקן.

 

המחקר ההיסטורי מצביע על כך שתופעת ההמרה לאסלאם בבלקן איננה אחידה. באזורים מסוימים, דוגמת אלבניה (כשבעים אחוז מהאלבנים הם מוסלמים), בוסניה, הרי רודופי (Rhodope) בבולגריה וכרתים, ניתן לדבר על תהליכים של המרת דת קיבוצית. אולם במרבית שטחי הבלקן האחרים היה התהליך אינדיבידואלי, והוא נבע מהחלטותיהם של יחידים ללא כפייה מצד השלטונות.

 

המוסלמים בבלקן מתארים את השלטון העות'מאני כתקופה של רווחה ושגשוג חסרי תקדים. תקופת השלטון העות'מאני היא הזמן בו עוצבה זהותם הייחודית מול שאר תושבי הבלקן, ועל כן מושם אצלם דגש על הצגת העות'מאנים והאיסלאם כתור-זהב, אשר במהלכו נוצרה תרבות בלקנית מוסלמית. ביוגוסלביה שבין מלחמות העולם, וביתר שאת במדינה הקומוניסטית של טיטו (1945-1980), הצליחו המוסלמים להגיע להישגים פוליטיים רבים, בעיקר בזכות מעמדם כלשון מאזנים בין הסרבים והקרואטים – שני הנציגים הבכירים במדינה היוגוסלבית.

 

מרחבי האימפריה העות'מאנית היו נלקחים ילדים צעירים ומובאים כעבדים לארמון הסולטן

 

קיימת האשמה קולקטיבית המוטחת על ידי הסרבים כלפי המוסלמים של בוסניה, ובמידה מסוימת גם באלבנים של קוסובו. אשמה זו מועלת כנגד התנהגותם של המוסלמים בזמן מלחמת העולם השנייה, וכנגד חלקם של המוסלמים הבוסנים במדינת הבובות האוסטשית הקרואטית, שהתקיימה תחת חסות נאצית (1941-1945) וניהלה מדיניות של השמדה כנגד יהודים וצוענים ובעיקר כנגד הסרבים.

 

ראוי להזכיר בהקשר זה את פעולתו של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל-חוסייני (1974-1895), למען הקמת יחידה צבאית של מתנדבים מוסלמים, שתילחם לצד הנאצים והאוסטשים. יחד עם זאת, סרבים לא מעטים שיתפו פעולה עם הנאצים, בעוד קרואטים ומוסלמים אחרים לחמו בשורות הפרטיזנים של טיטו. למרות זאת, הוטחה בקרואטים ובמוסלמים האשמה קולקטיבית של שיתוף פעולה עם הנאצים וביצוע רצח עם בסרבים. הייתה זו אחת הסיבות שהועלו על ידי הסרבים, בניסיונותיהם לקרוע אזורים המיושבים בסרבים מבוסניה וקרואטיה.

---

---

רצונו של טיטו להתקרב לעולם המוסלמי והערבי היטיב עם המוסלמים בפדרציה. בשנת 1946 הוענק לבוסניה והרצגובינה מעמד של רפובליקה עצמאית במסגרת הפדרציה היוגוסלבית. בשנת 1969 הוכרו המוסלמים כאומה נפרדת בתוך פדרציה זו.

בתקופת קיומה של יוגוסלביה כמדינה רב-לאומית (1918-1991), חדלה הלאומיות הבוסנית מלהתקיים כתנועה בעלת אידיאולוגיה והגות סדורים. למעשה, רק מאז עצמאותה של בוסניה והרצגובינה (1992) התחדש השיח הלאומי הבוסני, ובמסגרתו המאמץ להגדיר שפה בוסנית, היסטוריה בוסנית וסמלים לאומים בוסניים.

עם התפרקות הגוש הקומוניסטי והחיפוש של טורקיה אחר תפקיד חדש בזירה הבינלאומית, "נתגלה" מחדש הבלקן ועמו האוכלוסייה הטורקית והמוסלמית. הבלקן החל למלא תפקיד גדל והולך במערכת קשרי החוץ של טורקיה. לצד תמיכה במדינות המוסלמיות ובזכויות המיעוטים המוסלמים, פיתחה טורקיה גם קשרים תרבותיים וכלכליים ענפים עם המוסלמים בבלקן, בשם מורשת עות'מאנית משותפת. טורקיה הייתה זו ששיקמה ובנתה מחדש את הגשר במוסטר וגשרים עות'מאניים אחרים.

 

תושבים בוסנים על רקע "הגשר הישן" במוסטר

 

אני חוזרת שוב אל תחילת כתבתו של פרופ' אייל ג'יניאו. מסגדים ומבנים מוסלמיים, על רקע נהר והרים, שוק "טורקי" לצד שדרה רחבה של בתים מהתקופה האוסטרית. מזרח ומערב. אנשים תכולי עיניים השותים קפה שחור מר בצאתם מהמסגד. לנו, התיירים, אין חלק בשיח המורכב הזה, ולכן אנו יכולים ליהנות מ"אי" של תרבות מזרחית בלב אירופה.

 

[1] כתבה זו מבוססת על המאמר האקדמי: האסלאם והמוסלמים בבלקאן: תפיסות אוריינטליסטיות, מיתוסים וזיכרון, פרופ' אייל ג'יניאו, החוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון, האוניברסיטה העברית בירושלים. המאמר התפרסם בכתב העת ג'מאעה 9 (2002), עמ' 11-52.

 

בתי מלון בסרייבו
בתי מלון בבוסניה
השכרת רכב בבוסניה

סרייבו - ירושלים של אירופה
מוסטר - העיר של הגשר והגשר של העיר
רפובליקה סרפסקה