בדרך אל מוסטר –
העיר של הגשר והגשר של העיר
מאת: תמירה צדקיהו-חסון


בשלוש לפנות בוקר קיבלנו את המכונית השכורה בנמל התעופה של דוברובניק, בקרואטיה. חושך מוחלט, לילה ללא שינה. החלטנו לנמנם במכונית עד יאיר השחר. כשהאיר השחר התנגן ברדיו שיר: "לו השחר היה יודע, באיזה להט אני מנשק, השחר לא היה זורח במשך שנה". עם שירה כזאת גם מי שלא עצם עין מתעורר בשמחה. וכך, בחמש לפנות בוקר, עוד בטרם האיר היום יצאנו לדרכנו לכיוון הגבול עם בוסניה והרצגובינה.


1 / 7
2 / 7
3 / 7
4 / 7
5 / 7
6 / 7
7 / 7

העיר מוסטר והגשר המפורסם שלה (צילום: Hotice Hsu)
העיר העתיקה של מוסטר, סמוך ל"גשר העקום" (צילום: Jocelyn Erskine-Kellie)
העיירה טרבינייה על גדות נהר טריבשניצה (צילום: todor)
עיירת ימי הביניים פוצ'יטלי (צילום: Martin Hapl)
מפלי קרביצה המרשימים (צילום: Martin Hapl)
העיירה טרבינייה ברפובליקה סרפסקה (צילום: Kennypce)
העיירה הציורית פוצ'יטלי (צילום: Jocelyn Erskine-Kellie)


יעדים בבוסניה והרצגובינה המתוארים בכתבה
 
לא הרחק מדוברובניק חצינו את הגבול, שוטרים מנומנמים ברכו אותנו לשלום. אולי גם אנחנו היינו מעט מנומנמים, אבל השעה המוקדמת זימנה לנו חוויה, עת הגענו לטרבינייה (Trebinje), עיירה השוכנת על נהר טרבישניצה (Trebišnjica), במרחק 35 קילומטרים מדוברובניק.
 
הגענו בדיוק בשעה בה פרקו סחורות לשוק העירוני. מכוניות וטנדרים ישנים מכל עבר. הגברים פורקים והנשים מסדרות את הדוכנים. כמה דקות של תכונה, שאחריה חצו הגברים את הכביש לבית הקפה למפגש של בוקר, והנשים, באין עדיין קונים עומדות ומשוחחות.
 
 הנשים ליד דוכני השוק, בוסניה והרצגובינה   הגברים בבית הקפה, בוסניה והרצגובינה
השוק בעיירה טרבינייה. הנשים ליד הדוכנים, הגברים בבית הקפה (צילום: שלמה צדקיהו)
 

אירופה: בלקן



ארוחה מלווה במבטי הגברים

מבטנו קלט שקי עור מתפקעים, ומתוכם הציץ מה שנראה לנו כגבינה. התלהבנו. וכשאנחנו התלהבנו, גם הנשים התלהבו, ובחיוך מזמין פתחו את השק, שהתברר כעשוי מעור כבש (איך ידענו? בקלות. "מֻו-מֻו", שאלנו, "מֶה-מֶה", ענו הנשים בצחוק). הושיטו לנו לטעום, תוך שהן אומרות: "סיר איז מייה" (Sir Iz mjeha), שפירושו "גבינה בתוך עור".
 
עם מעט גבינה טעימה להפליא באמתחתנו, חצינו גם אנו את הכביש והתיישבנו לארוחת בוקר של בורקס נפלא (ליתר דיוק, זהו מאפה גבינה, הקרוי Sirnic). קינחנו בקפה שחור חריף ונשנוש באצבעות מהגבינה (Sir), שטעמה מזכיר פרמזן אך היא לבנה. הארוחה הייתה מלווה במבטים תמהים של שכנינו הגברים, שיש להניח שלא זוכים לראות תיירים במקום.
 
גבינה בתוך עור כבש 
"סיר איז מייה", שפירושו "גבינה בתוך עור" (שהיה פעם כבש...) (צילום: שלמה צדקיהו)
 

עקבות השלטון העות'מאני

כבר בעיר הראשונה הזו – טרבינייה, אפשר להבין את המורכבות של בוסניה והרצגובינה: כנסיה אורתודוכסית, קתדרלה קתולית, אדריכלות עות'מאנית ואדריכלות אוסטרית, דרים בכפיפה אחת זה לצד זה. במרכז העיר גשר עות'מאני, אחד מני רבים במדינה שבה השלטון העות'מאני המוסלמי ארוך השנים (מאמצע המאה ה- 15 ועד תום מלחמת העולם הראשונה) הותיר את עקבותיו עד היום.
 
גשר ארסלנגיץ' (Arslanagić) נבנה על נהר טרבישניצה בשנת 1574, עת שלטו העות'מאנים באזור, ושימש נתיב מסחר לדוברובניק ומונטנגרו. את שמו הוא קיבל רק במאה ה- 17, על שמו של אציל מקומי בן אותה תקופה, בשם ארסלן אגאבשנת 1960 נבנה מפעל הידרו-אלקטרי במעלה הזרם, שגרם להצפה של הגשר. בשנת 1972 הועבר הגשר מתוך הנהר, אבן-אבן, עשרה קילומטרים ממקומו המקורי אל מרכז העיר.
 
העיר טרבינייה, כמו הגשר, הייתה עיר מעבר חשובה מרגוזה (כיום דוברובניק) לקונסטנטינופול (כיום איסטנבול) ולמקומות נוספים. בעיר העתיקה נותרו שרידי החומה, שני מסגדים ורחוב מרוצף ובמרכזו סֶ‏בִּיל (בטורקית Sebil) – מבנה בו מצוי מתקן מים ציבורי, המוכר גם בשם רהט. בעבר מוקם הסביל בצומת דרכים ובמקומות בהם היו עוצרים עוברי אורח ונזקקים למי שתייה. הסביל ממוקם גם בקירות חיצוניים של מסגדים או בחצר לשם שתייה והיטהרות טקסית לפני התפילה.
 
גשר ארסלנגיץ' בעיירה טרבינייה, בוסניה והרצגובינה 
גשר ארסלנגיץ' על נהר טרבישניצה בעיירה טרבינייה (צילום: CC Jocelyn Erskine-Kellie)
 

תזכורת למלחמה בדרך לאגם

המשכנו בדרכנו צפונה, לאורכו של נהר טרבישניצה (Trebišnjica), החוצה את טרבינייה. בדרכו אליה, בעקבות הקמת סכר למפעל הידרואלקטרי, נוצר אגם מלאכותי, אגם בילצ'ה (Bileća), בשכנות לעיירה בשם זהה. עבורנו היה זה בדיוק הזמן לקצת טבע. הדרך מטפסת בכביש צר, שנראה יותר כמו כביש פנימי. לצדי הכביש פזורים בתים כפריים, חלקם הרוסים – מראה שילווה אותנו לאורך רוב ימי הטיול, זכר למלחמה שהסתיימה בחוזה דייטון בדצמבר 1995, שהביא להפסקת האש.
 
אגם בילצ'ה, בוסניה והרצגובינה
האגם המלאכותי בילצ'ה (צילום: CC Maša Hercegovac)
 

עוברי אורח שמחים לעזור

הדרך אל עיירת ימי-הביניים פוצ'יטלי (Pocitelj) הייתה סימן לבאות. לפי המפה ידענו היכן היא, שלט ברור כוון אותנו עם חץ: "Pocitelj קילומטר אחד". אבל לאחר קילומטר אחד, אין זכר, אפילו לא שלט. עצרנו, שאלנו, הופנינו, נסענו ונכשלנו. עצרנו ליד קבוצת תלמידים. נערה יפה הסבירה לנו באנגלית רהוטה: להיכנס לפנייה השנייה, להמשיך ישר ו... בסוף הדרך הגענו לחצר של בית. יש עצי פרי, יש תרנגולות, אין עיר.
 
שוב סבנו על גלגלינו, והנה יש מאין מנפנפת לנו אותה נערה. אנחנו מוזמנים לקפה ואחר כך היא תיסע איתנו להראות לנו את הדרך. אמא, אבא וסבתא יושבים בחצר הבית הדל. בית ללא סיד, כמה צמחים בחצר. בני המשפחה הגיעו לכאן כפליטים מעיר אחרת בזמן המלחמה. הנערה, ורוניקה בת ה- 15, באנגלית מצוינת, מספרת שאחותה חיה בדוברובניק ומפרנסת את המשפחה. הוריה נכים, אין קצבת נכות, אין קצבת זקנה, 50 אירו שולחת אחותה מדי פעם.
 
עצה לנוסעים, רק לאחר הכישלונות החוזרים ונשנים במהלך הימים הבאים, קלטנו את השיטה: בכל השלטים מסומן היעד עם ציון "1 קילומטר", אבל... לפעמים מדובר בשבעה קילומטר, לפעמים בשניים ולפעמים אין בכלל שלטים. כך למדנו לרשום את שם המקום באותיות גדולות, נתונים לחסדי עוברי אורח מקסימים להפליא, שתמיד שמחו לכוון אותנו, גם כשלא ידעו... ושלחו אותנו לכוון ההפוך.
 
האנשים בבוסניה והרצגובינה
ורוניקה ומשפחתה, ללא קצבת נכות וללא קצבת זקנה (צילום: שלמה צדקיהו)
 

על הדרך למוסטר

ורוניקה מצטרפת לנסיעה. דרך עפר קצרה בין בתים, ומולנו נהדרת בעוצמתה מצודת העיירה פוצ'יטלי. העיירה נפרסת על צלע הר, המשתפל אל נהר נרטבה (Neretve). בעבר הייתה חשיבותה במיקומה האסטרטגי על הדרך למוסטר. היא יושבה בשנת 1383, בימי המלך הבוסני סטייפן טורטקו הראשון. החומה והמצודה האדירה שבראש ההר נבנו מאוחר יותר, בתקופה העות'מאנית. העיר העתיקה כולה שזורה במבני אבן עות'מאניים, סמטאות צרות ומוסדות ציבור עתיקים: מסגד, חמאם, חאן, מגדל שעון ובתים ציוריים, עם לא מעט השפעות ים תיכוניות, כדוגמת גגות משופעים. סמטאות ומדרגות מובילות אל המצודה שבראש ההר. העיר מוכרת כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
 
כיום מתגוררים בעיירה הקטנה רק כ- 600 תושבים, וכן חיים בה גם אמנים רבים שאימצו אותה כביתם. פרט לתקופת המלחמה, בה הופצצה העיר קשות ונעזבה, מתקיימים בה חיי הפריה הדדית. אמנים מכל רחבי העולם מגיעים אליה מדי שנה, בשבוע הראשון של חודש יוני, כדי ליהנות מהנוף המרהיב והאווירה היצירתית.
 
טיפסנו לראש הגבעה, למסעדה היחידה שהייתה פתוחה, שכן ביקורנו היה לאחר עונת התיירות. הזמנו מרק בוסנקי (Bosanski lonac), עשוי ירקות וחלקי בשר, ללא חזיר כמובן (הבוסניקים הם המוסלמים), טעים להפליא. כתוספת הזמנו סרמה (Sarma), שפירושו: "עטוף" (או מגולגל), ולמעשה אלה הם עלי כרוב ממולאים, שהיו חמצמצים מעט. מנה דומה של בצל ממולא נקראת Sogan-dolma והיא פופולארית מאד במוסטר. הנוף מהמסעדה שובה עין, האוכל טעים, וזכינו בשרות של מלצרית סבלנית, שרשמה לי את שמות המאכלים.

העיירה פוצ'יטלי, בוסניה והרצגובינה 
עיירת ימי-הביניים פוצ'יטלי (צילום: CC Jocelyn Erskine-Kellie)
 
פוצ'יטלי - סמטאות מובילות אל המצודה שבראש ההר  מצודת פוצ'יטלי, בוסניה והרצגובינה
העיירה פוצ'יטלי – סמטאות מובילות אל המצודה שבראש ההר (צילום: שלמה צדקיהו)
 



קינוח רטוב בטבע

בינתיים כבר שעת אחר הצהריים ויעדנו הבא, העיר מוסטר, נמצאת במרחק של כשעה נסיעה. החלטנו לצאת לדרך. ברשימה שהכנתי יש אתרים רבים בדרך ודרכנו לא אצה, יש לנו שבוע. נסיעה של 20 קילומטרים נוספים מזרחה, לאורך הגבול הקרואטי, מביאה אותנו לעיר ליובוסקי (Ljubuski), אשר בסמוך אליה נמצאים מפלי קרביצה (Kravica). אוהבי מים אנחנו ולמזלנו בבוסניה והרצגובינה מים בשפע – נהרות, נחלים, מפלים ואגמים. המפלים מתוארים כביקור חובה, ואנו החלטנו לקנח את היום הראשון בטבע. סטינו, אם כן, מדרכנו ולא הצטערנו.
 
מפלי קרביצה הם מהמפלים הגדולים והמרשימים בבוסניה והרצגובינה. מימיהם זורמים במספר מפלים, המסודרים במעין חצי פרסה, לאורך מאה מטרים. המים נופלים מגובה 25 מטר, אל אגם טבעי בגווני טורקיז, בו ניתן גם לדוג ולהתרחץ. הצמחייה העבותה בשלל צבעי הסתיו, הענפים שבמשך השנים קיבלו צורה של נטיפים, כל אלה משווים למקום הוד מיוחד.
 
מפלי קרביצה, בוסניה והרצגובינה 
 מפלי קרביצה. המים נופלים לאורך מאה מטרים (צילום: CC Mario Fajt)
 

מוסטר – העיר של הגשר, הגשר של העיר

לפני שנים רבות מאד חבשתי את ספסלי אוניברסיטת תל-אביב, בלימודי היסטוריה יהודית והיסטוריה של המזרח התיכון. רבים מאלה שלמדו איתי הפכו למרצים ידועי-שם, המורים היו לשגרירים ומומחים בקנה מידה בין-לאומי, ואני הקטנה, שמעולם לא עסקתי בתחום, הלכתי ושכחתי את תלמודי. והנה, לפני הגיענו לעיר מוסטר (Mostar), נזכרתי באחד ממוריי, ששב מטיול ביוגוסלביה וסיפר לנו על הגשר המפורסם. כאז כן היום, כשמטבלים את הלימוד בחוויה אישית, הזיכרון נשאר חי ורענן.
 
השם מוסטר, שמה של העיר, מקורו בביטוי "שומרי הגשר" (mostari), כך מכונים שני המגדלים משני צדיו של הגשר הישן (Stari most). כמה אירוני שדווקא הגשר שעל שמו קרויה העיר, הוא אחד המקומות המפורסמים שנהרסו בהפגזות, במלחמת האזרחים של שנות התשעים.
 
הגענו לעיר בשעות בין-ערביים ומייד שמנו פעמינו לראות את הגשר המשוקם. עשינו סיבוב, צילמנו, התפעלנו והחלטנו להתמקם ולחזור בערב. בכיכר העיר העתיקה, מרחק צעדים בודדים מהגשר, פנינו ללשכת התיירות. ביקשנו מקום לינה שבו חניה לרכב, במרחק הליכה, וגם אמבטיה בחדר (כל אחד וחולשותיו). בעונה זו כל האפשרויות פתוחות. חדר סביר לזוג עולה 40 דולר ללילה, ומאחר והזמנו מראש לשלושה לילות, ניתנה הנחה אף ללא שביקשנו.
 
מוסטר, הגשר המפורסם
הגשר שנתן את שמו לעיר מוסטר (צילום: CC Hotice Hsu)
 

סיפורו של הגשר הישן

בשנת 1557 הורה הסולטן סולימאן הראשון להחליף גשר עץ ישן ורעוע שניצב במקום, ולבנות במקומו גשר אבן. עבודות הקמת הגשר החלו עוד באותה שנה, ולפי כתובת שנמצאה במקום נמשכו עד שנת 974 לספירה המוסלמית, כלומר, עד התקופה שבין יולי 1565 ליולי 1567 לספירת הנוצרים (הספירה המוסלמית מתחילה בשנת 622 לספירת הנוצרים). למעט עובדה זו ידוע שהגשר נבנה על ידי מימר היירודין, תלמידו של האדריכל העות'מאני הידוע סינאן, וכי שני המגדלים הניצבים בשני צדיו קדמו לו. שני המגדלים, המכונים "שומרי הגשר" (Mostari), נקראים: מגדל הלבייה (Helebija), הניצב בצד הצפוני, ומגדל טארה (Tara) בדרומי.
 
ממדיו של הגשר נחשבו ליוצאי דופן בתקופת הקמתו, ומניחים שהיה זה הגשר הגדול מסוגו באותה עת: אורכו 29 מטר, גובהו כ- 20 מטרים ורוחבו ארבעה מטרים. לגשר אין יסודות והוא נתמך על ידי מבנים עשויים אבן גיר, המחברים אותו אל הצוקים שמשני צדי הנהר. אופן הקמת הפיגומים והדרך שננקטה כדי לשמר את יציבותם משך שנות ההקמה הרבות, כמו גם דרך העברת חומרי הבניין מגדה לגדה, נותרו כולם בגדר תעלומה.
 
ציור ישן של העיר מוסטר והגשר הישן 
ציור ישן, הגשר הישן שהוקם במאה ה- 16

מוסטר, הגשר המפורסם
כך נראה כיום הגשר של מוסטר (צילום: CC Hotice Hsu)
 
הגשר העניק את שמו לעיר, הוא מופיע על סמלה והפך במשך מאות בשנים לסימן ההיכר שלה. במלחמת בוסניה והרצגובינה, הן הסרבים והן הקרואטים ראו בגשר וברחובות העיר העתיקה שסביבו, סמל בוסני-מוסלמי, והפגיזו אותו שוב ושוב. בשנת 1992 נפגע הגשר מהפגזות של כוחות סרביים, ובנובמבר 1993 הוא קרס ונפל לנהר.
 
הגשר שוקם ונבנה מחדש על ידי חברה טורקית, תחת ניצוחו של ארגון אונסק"ו ובמימון בינלאומי. צוללנים צללו שוב ושוב לעומק הנהר והעלו 140 אבני גיר של הגשר, אשר הונחו על פלטפורמה בגדה, נבחנו ומוספרו. כל אבן נבדקה בכדי לראות איפה ניתן לשלבה. 1,088 האבנים ששימשו לבנייה המחודשת עוצבו בהתאם.

הגשר נפתח מחדש בטקס חגיגי ביום 23 ביולי 2004, ובשנת 2005 הוא הוכר, יחד עם הרחובות הסמוכים לו ומספר מבני ציבור עתיקים נוספים, ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו. הגשר שב להיות סמלה של העיר.
   
מוסטר, הגשר המפורסם
העיר העתיקה של מוסטר, לא רק גשר... (צילום: CC Hotice Hsu)
 

הגשר העקום

הגשר הישן לא היה הגשר העות'מאני הראשון בעיר, קדם לו הגשר העקום (Kriva Cuprija). בנייתו של הגשר על ערוץ רבובוליה (Rabobolja) החלה בשנת 1558, שנה לאחר תחילת בנייתו של הגשר הישן. יש אומרים שבנייתו הייתה חזרה גנרלית ל"אחיו הגדול".

גם הגשר המשופע הוא בעל קשת יחידה, והוא דומה להפליא לגשר הישן בזעיר אנפין. אורכו פחות מתשעה מטרים וגובהו 4.14 מטרים. היום נחבא הגשר בין בתי קפה לרוב.
 
הגשר העקום, בוסניה והרצגובינה 
הגשר העקום במוסטר, חזרה גנרלית לאחיו הגדול (צילום: CC Jocelyn Erskine-Kellie)
 

החיים הטובים בבית על הצוק

אחד המקומות המיוחדים בו ביקרנו היה בית בישצ'ביצ'ה (Biščevića), בית עות'מאני אופייני, שהיה שייך לסוחר עשיר. הבית נבנה במאה ה- 17, על גבי צוק בגדה המזרחית של נהר נרטבה, ונשמר על חצרו, חדריו וחפציו האותנטיים. לא צריך דמיון רב כדי להבין שאנשי הבית חיו חיים טובים: חדרי ההסבה, חדרי המגורים, הרהיטים המסוגננים והחלונות הענקיים הפונים לנהר, לא משאירים מקום לסימני שאלה.
 
בית עות'מאני עשיר, בוסניה והרצגובינה 
הבית על הצוק, בית עות'מאני עשיר (צילום: שלמה צדקיהו)
 
שלושה ימים טיילנו במוסטר וסביבתה. ביקרנו בגשר בשעות הבוקר, בשעות היום ובשעות הערב. למרות שעונת התיירות הבוערת כבר חלפה, זכינו לצפות באחד מהמנהגים העתיקים  קפיצה למי הנהר. כמאה שנים לאחר הקמתו של הגשר, החלו צעירי העיר לקפוץ ממנו אל מימי נהר נרטבה (Neretve). העדות הראשונה למנהג זה היא משנת 1664, ורק 14 שנה מאוחר יותר לבש המנהג צורה של תחרות רשמית, שהתקיימה מידי שנה בקיץ. גם לאחר הריסתו של הגשר בשנת 1993, המשיכו התחרויות מפיגום שהוצב במקום בו ניצב פעם הגשר. מרחוק ראינו בחור גברתן בבגד ים ומסביבו מתאספת קבוצת תיירים. מיהרנו למקום במצלמות שלופות ואיחרנו את המועד בשניות – כשהגענו לגשר הוא כבר שחה להנאתו (או למחייתו...).
 


תמירה צדקיהו-חסון אודות הכותבת
תמירה צדקיהו-חסון, בעלת תואר ראשון בהיסטוריה ובמזרחנות ותואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית. במשך שנים שילבה הדרכת טיולים עם עבודתה, וכיום מעדיפה לטייל באופן פרטי ולכתוב. כותבת באתר ומגזין GoTravel ובמגזין טבע הדברים.







מספר צפיות: 13596
5084



0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר