www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:

סרייבו - ירושלים של אירופה


סרייבו – ירושלים של אירופה
מאת: תמירה צדקיהו-חסון


"ירושלים של אירופה", כך כונתה העיר סרייבו, בירת בוסניה והרצגובינה, בפי יהודי ספרד שהגיעו אליה לאחר גירוש ספרד. בשנת 2014 זכתה העיר לתואר נוסף: "בירת תרבות אירופאית", אותו היא התאמצה להצדיק. הרווח כולו שלנו - בטיול בעיר אפשר לשלב בין ביקור באתרי מורשת יהודית לאתרי תרבות אירופאית.


חלק ניכר מ- 700 היהודים החיים כיום בעיר, הם כבר בעלי שורשים מנישואי תערובת. הם מתרפקים על העבר המפואר, ושואלים אותי בגאווה אם אני יודעת ש"ההמנון של סרייבו", שיר העם הנפלא המושר בפי כל, "כשהלכתי לבמבשה", לקוח מלדינו והובא לסרייבו עם מגורשי ספרד שהגיעו דרך טורקיה. סרייבו, הבירה המשולשת, מדגימה שילוב מעניין בין עדויות מן העבר והסתכלות קדימה, באתרי הנצחה רבים - יהודיים ולא יהודיים - לצד מקומות בילוי ואטרקציות מודרניות. בכתבה אתמקד במורשתה היהודית של סרייבו, כפי שהיא מתבטאת כיום וכפי שספגתי אותה אני, בביקורי בעיר.


כשהלכתי לבמבשה (Kad ja pođoh na Bembašu), ההמנון הבלתי רשמי של 
סרייבו
 
מאז אני מנסה לאתר את מילות השיר המקוריות, אך הרמז היחיד שהצלחתי לאתר הוא סיפור של יהודי יליד יוגוסלביה, שזוכר שהרב של בלגרד פתח את תפילת יום שישי בשיר "לכה דודי" במנגינה זו.
 
סיפור זה, ביחד עם "הגדת סרייבו" המרהיבה, אותה זכרתי מימי ילדותי, ריגשו וסיקרנו אותי במיוחד לקראת ביקורי בסרייבו.
 
 איורים מהגדת סרייבו שהגיעה יחד עם מגורשי ספרד   איורים מהגדת סרייבו שהגיעה יחד עם מגורשי ספרד
איורים מהגדת סרייבו שהגיעה יחד עם מגורשי ספרד  (צילום: ד"ר שלמה צדקיהו)
 

אירופה: בלקן



 

חג מלווה עצב

תפילת ראש השנה בסרייבו הייתה שונה מכל תפילות ראש השנה שהכרתי עד כה. ברחבה מול בית הכנסת העתיק, המשמש גם כמוזיאון, התקבצו עשרות אנשים, בהם גם קבוצת מטיילים מישראל. גם הרב הצעיר, כיפה אדומה לראשו, הגיע מהארץ.
 
לפני התפילה עברנו בין המוצגים, שנתרמו, נאספו וסודרו באהבה רבה על ידי אנשי הקהילה. במרכז המוזיאון תלוי על שרשרת ספר עצום ממדים, ובו שורות-שורות של שמות הנספים בשואה, וממול שמות ותמונות 40 חסידי אומות עולם מבוסניה והרצגובינה. בית הכנסת אינו מלא. הגברים יושבים מצד ימין לבמה, הנשים יושבות משמאל. מעט נשים ומעט מאד צעירים.
 
יום קודם לכן, ביקרנו בבית הכנסת החדש, האשכנזי, שנבנה בשנת 1902, ומשמש גם כבית הקהילה. ראינו קבוצת מבוגרים, חלקם באים כדי להיפגש עם חברים, חלקם מגיעים מדי יום לארוחת צהריים. אולי העצב שלי הוא שגרם לי לא להבחין בשום שמחה. אולי לעצב שלי לא היה מקום, אבל הוא ליווה אותי גם בתפילת ראש השנה בבית הכנסת העתיק וגם בבתי הקברות - זה הישן על מצבותיו הירויות וזה החדש והמסודר.
 
למחרת, חגגה הקהילה טקס בר מצווה, לראשונה מאז שנת 1941. הקהילה היהודית בסרייבו הולכת ומזדקנת, הולכת ומתבוללת, ובכל זאת מקיימת חיים קהילתיים בכל ימות השנה. הקהילה זכתה לשבחים בינלאומיים, כשבמהלך מלחמת האזרחים של שנות התשעים, על אף מספרם הזעום, הפעילו חבריה סיוע הומניטארי לכל הקבוצות האתניות, הקימו שירותי הזנה ורפואה וארגנו שיירות יציאה מהעיר הנצורה.
 
 ביתה של הקהילה היהודית הקטנה של סרייבו
בית הכנסת האשכנזי (החדש), ביתה של הקהילה היהודית הקטנה של סרייבו  (צילום: ד"ר שלמה צדקיהו)
 

קהילה יהודית מפוארת בסרייבו

היהודים הראשונים הגיעו לארצות שהרכיבו את יוגוסלביה כבר לפני אלפיים שנה. בערים שונות ניתן למצוא עדויות לקהילות עתיקות, שנעלמו בשל גזירות ומלחמות.
לסרייבו הגיעו יהודים ממגורשי ספרד בתחילת המאה ה-16. הם חיו באזור משלהם, שנקרא "החצר" (El Cortijo), שם התיר להם המושל העות'מאני להתגורר, אולי משום שרצה לבודדם. בשנת 1580 נבנה בית הכנסת החצר הגדולה (Velika Avlija), המכונה "בית הכנסת העתיק" ומשמש כיום כמוזיאון וכמקום תפילה בחגים.
 
במאה ה-17 הגיעו לסרייבו יהודים שנמלטו מהגזירות בארצות אשכנז ויהודים מרחבי האימפריה האוסטרית, שהחליפה את השלטון העות'מאני. בניית בית הכנסת של הקהילה האשכנזית הסתיימה בשנת 1902 והוא מכונה כיום "בית הכנסת החדש". בית הכנסת המפואר, בסגנון אוריינטלי מורי, משמש כיום גם כבית הקהילה היהודית כולה. עד מלחמת העולם השנייה פעלו שתי הקהילות, הספרדית והאשכנזית, בנפרד.
 
עד מלחמת העולם השניה פרחה יהדות סרייבו. במאה ה-19 כמעט כל הרופאים בעיר היו יהודים. חיי הקהילה היו עשירים, עם חמישה בתי כנסת, מהם ארבעה ספרדים ואחד אשכנזי, שני בתי ספר יסודיים, בית ספר תיכון ובית מדרש לרבנים.
לפני מלחמת העולם השנייה חיו בעיר 11 עד 14 אלף יהודים. אלפים מהם הושמדו בשואה ורק כ- 1,500 מהם שרדו (גם לגבי מספר השורדים ישנן אי התאמות). רבים גורשו בעקבות הצטרפותם של הבוסנים המוסלמים ללחימה לצד הנאצים, בעידודו של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני. היה זה סופה של הקהילה היהודית המפוארת של סרייבו.
 
בית הכנסת העתיק, בוסניה והרצגובינה 
בית הכנסת העתיק, שמות הנספים מול שמות חסידי אומות עולם  (צילום: ד"ר שלמה צדקיהו)
 

הגדת סרייבו

בילדותי היה בבית הורי עותק של "הגדת סרייבו", הגדה שהייתה אהובה עלינו במיוחד. ידענו שיש הגדה כזו בעיר סרייבו וידענו שהיא עתיקה מאד. אחרי שלמדתי על ההיסטוריה היהודית, על גרוש ספרד ועל הפזורה היהודית בארצות יוגוסלביה לשעבר, הייתי נרגשת לקראת הביקור במוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה בו מוצגת ההגדה המקורית.
 
הגדת סרייבו, הנחשבת להגדה העתיקה ביותר שנשתמרה, נכתבה בברצלונה באמצע המאה ה-14. היא כתובה בכתב יד, על עור לבן, מעוטרת ב- 34 ציורים, המתארים סיפורים מהתורה, ועיטורי זהב. בעליה נטל אותה עמו בצאתו את ספרד, יחד עם מגורשי ספרד, בשנת 1492. במרוצת השנים עברה ההגדה ידיים רבות ובסופו של דבר נמכרה למוזיאון בסרייבו, בשנת 1895, לאחר שהקהילה היהודית לא עמדה בתשלום שדרש המוכר, אדם בשם יוסף כהן.
 
במלחמת העולם השנייה הוברחה ההגדה והוחבאה על ידי אוצר המוזיאון, תוך כדי סיכון. לא ברור היכן היא הוחבאה, האם במסגד או תחת עץ, או אולי הוסוותה ונשמרה בספריה, אך היא הושבה למוזיאון בתום המלחמה.
במלחמה שהתרחשה כאן בסוף שנות התשעים, העיר הייתה נצורה ומרבית תושביה לא ידעו שמנהרה נחפרה וממנה הגיע לעיר נשק ואוכל. בעיר פשטה שמועה שההגדה נמכרה עבור כסף לקניית נשק (שוויה מוערך ב- 700 מיליון דולר). למעשה הוסתרה ההגדה בכספת של סניף בנק מקומי, וכדי להזים את השמועה הציג נשיא בוסניה את ההגדה בסדר פסח המוני ומתוקשר, בשנת 1995, עוד לפני תום המלחמה.
 
מזקן ועד טף יודעים על האוצר שבמוזיאון. בגאווה סיפרו לי הצעירים המקומיים שהם למדו את סיפור יציאת מצרים לפני ביקור הכיתה במוזיאון. ההגדה שמורה מכל משמר, תחת זכוכית משוריינת, בחדר מיוחד, מוגן ומאובטח, שאינו פתוח לקהל בכל יום.
 
בהתרגשות רבה הסתכלתי באיורים המוכרים לי מהעתק ההגדה שהיה בביתנו. אני מביטה בהשתאות בתמונת משה עם לוחות הברית ונזכרת בתמונה שראיתי בילדותי. אז נראתה לי התמונה, אולי בהשפעת שלגיה ושבעת הגמדים, כמו איש גדול שסביבו גמדים. עכשיו אני צוחקת, הכל ברור - האנשים המקיפים את משה חבושים במצנפות.
 
הגדת סרייבו שמורה מכל משמר במוזיאון הלאומי 
הגדת סרייבו שמורה מכל משמר במוזיאון הלאומי  (צילום: ד"ר שלמה צדקיהו)




 
משכנה של הגדת סרייבו
כאמור, שמורה הגדת סרייבו במוזיאון הלאומי של בוסניה והרצגובינה (Zemaljski Muzej Bosne i Hercegovine). הצורך בהקמת מוזיאון לאומי עלה כבר בשנת 1850, אלא שהמוזיאון נפתח רק בשנת 1888, עשר שנים לאחר שהשלטון העות'מאני פינה את מקומו לשליטת אוסטרו-הונגריה.
 
פינה זו של העולם לא הייתה מוכרת דיה לחוקרים אירופאים, ועוררה סקרנות רבה, בפרט אצל האוסטרים. לא עבר זמן רב, והמוזיאון שנבנה בסרייבו, בסגנון אוסטרי, היה צר מלהכיל את כל אוספיו והוחלט להרחיבו. הבניה הסתיימה בשנת 1913, שנה לפני הירצחו של יורש העצר האוסטרי פרנץ פרדיננד באותה עיר עצמה, רצח שהוביל בעקיפין לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.
 
המוזיאון עשיר במוצגים רבים. מאז המלחמה הוא זוכה לתרומות וסיוע של גופים לאומיים ובינלאומיים, בהם גם אונסק"ו. אני מציינת עובדה זו, מאחר שתמוה שאף אחד מגופים מכובדים אלה לא ראה לנכון לדאוג לשיפוץ חדרי השירותים הרעועים.
 
באגפים לארכיאולוגיה מוצגים מממצאים מהתקופה הפרה-היסטורית. באגף לתולדות הטבע מוקדשים אולמות לבוטניקה, טבע, וזואולוגיה. האגף האתנולוגי עשיר ביותר, והוא מציג בית עירוני טיפוסי וחדרי מגורים, בהם חפצי ערך רבים. בחצר המוזיאון יש גן בוטני, הזרוע באבני קבורה עתיקות.
המוזיאון נמצא במרכז העיר סרייבו, ברחוב Zmaja od Bosne מספר 3. ניתן להגיע בחשמלית מספר 1,2,3,4,5,6.
 
בית טיפוסי המוצג במוזיאון הלאומי, סרייבו 
בית טיפוסי המוצג במוזיאון הלאומי  (צילום: ד"ר שלמה צדקיהו)
 

בשבילי ההיסטוריה היהודית של סרייבו

בית הקברות היהודי- הספרדי הישן, נמצא על שיפולי הר טרבביץ' (Trebević), הצופה על העיר מכיוון דרום-מזרח. בית הקברות נוסד על ידי הרב שמואל ברוך, כבר בשנת 1630.
 
ביקור בבית הקברות הוא הליכה בשבילי ההיסטוריה: מצבות של עשירי העיר, מצבות משפחתיות ומצבות בודדות. המצבות פגועות מירי הפגזים ומשמשות עדות אילמת למלחמה האחרונה. בימי המצור על סרייבו התמקמו בבית הקברות כוחות הארטילריה הסרבים, והוא שימש להם עמדת ירי על אזרחי העיר.
 
מצבה בבית הקברות היהודי בסרייבו, בוסניה והרצגובינה
מצבה בבית הקברות היהודי  (צילום: ד"ר שלמה צדקיהו)
 

כולם היו ילדיו של טיטו

בית הקברות הראשי של העיר סרייבו, המיועד לבני כל הדתות, בארה (Bare) שמו, הוא עיר של מצבות. בית הקברות נמצא בעמק, בו נפרסות שורות-שורות של מצבות, מאופק עד אופק, ושולט הצבע הלבן - צבע המצבות של המוסלמים.
 
הצטרף אלינו ידידנו החדש אוגי לוי (Levi Ognjen), שאת שמו מצאתי באתר של מדריכי טיולים בסרייבו. על פי שמו, לוי, אין זה קשה לנחש מה הייתה דת אבותיו. מכל השפות הרבות שהוא יודע, אנגלית אינה הצד החזק שלו, אבל על פער השפה גישרו יחסים חמים שנרקמו בינינו מיד. הוא אמן ויטראז', שלמד וחי שנים רבות באיטליה.
אוגי קונה ציפורן אדומה להניח על קבר אביו בחלקה לחסרי דת. מוזר לראות את השם לוי בחלקה זו. הוא מצביע בגאווה על הכוכב שבצד ימין, המסמל את הפרטיזנים: "אבי היה פרטיזן והיה יוגוסלבי", הוא מסביר.
אוגי לוי הוא זה שהכין את סמלי הדתות על חמשת השערים לאולמות ההתכנסות המסוגננים שבמקום, אולם לכל דת: מוסלמים, אורתודוקסים, קתולים, יהודים ואתאיסטים.
 
בית הקברות של סרייבו הוא שיעור ההיסטוריה הטוב ביותר: כולם בבית קברות אחד - כולם יחד, אבל לחוד. בחייהם ובמותם, "הילדים של טיטו" לא החזיקו מעמד. החלום של ארץ אחת ללאומים שונים ודתות שונות, התפרק מעט אחרי מותו של יוסיפ ברוז טיטו, מנהיג יוגוסלביה. איש-איש בקהילתו, בערים ובכפרים, קיימו הילדים של טיטו חיים נפרדים, וגם כאן הם קבורים בנפרד.
 
מצבות בחלקת חסרי הדת, סרייבו 
מצבות בחלקת חסרי הדת, השם לוי ולצדו כוכב סמל הפרטיזנים  (צילום: ד"ר שלמה צדקיהו)
 

הדתות השונות של סרייבו

לטיול אחר הצהריים הצטרף אלינו גבר צעיר, יהודי מאיטליה, המשמש כשוטר בכוח הרב-לאומי המוצב מאז הסכם השלום בבוסניה והרצגובינה. הוא מדבר מעט עברית ומתכונן לעלות לישראל. הוא מקפיד לבקר בבית הקהילה של סרייבו (בית הכנסת האשכנזי) לא רק בחגים.
 
אין בביקורי הקצר ובשיחות המעטות עם חברי הקהילה בכדי להעיד על המצב. התחושה שלוותה אותי במפגשים עם אנשים בבוסניה והרצגובינה, בין אם יהודים ובין אם שאינם יהודים, היא של הליכה על קרום דק, המכסה על הווה ועתיד לא ברורים.
"אין משטרה ששומרת על בתי הכנסת, וגם אין בכך צורך", טרחו כולם להדגיש. "אין כל הבדל בין הדתות", ציינו רבים. אבל הבנו שאין ממש חברויות בין בני הדתות השונות. יש הרבה משפחות מעורבות ויש קשרי משפחה, אבל יש גם חשד ויש חשש. יש צרימות ואי הסכמות, כמו בכל חברה וכמו בכל מקום בו איחוי אינו טבעי, רק שכאן הס מלהזכיר והס מלדבר.
 
בית הקברות בארה, סרייבו 
בית הקברות בארה, משותף לכל הדתות עם כניסה נפרדת לכל אחת מהן  (צילום: ד"ר שלמה צדקיהו)
 

השכנים המוסלמים בסרייבו

שלושת ימי חג הבייראם (Bajram), הוא עיד אל-פיטר, המציין את סיומו של חודש הרמאדאן, מאופיינים בבילוי בקרב המשפחה. חברתי אלזנה הזמינה אותנו לביקור בבוקר שלאחר שובם מהמסגד. הכרנו זו את זו תוך כדי התכתבות והתיידדנו עוד קודם לביקור, אולם היה זה המפגש הראשון פנים אל פנים. כשראיתי אותה ידעתי שזו היא, למרות שתיארתי אותה לגמרי אחרת. אישה גבוהה ויפה, עיניים כחולות-ירוקות. נפלנו זו לזרועות רעותה.
 
השכונה בה גרה אלזנה, בקצה הצפוני של העיר, ליד שדה התעופה, הופגזה בזמן המלחמה ללא הפוגה. הבתים לא שוקמו ואין בית שאין בו פגיעה.
ליד הדלת חלצנו נעליים. בעלה אהמד עמד לקבל את פנינו, וילדיה, הבן עומר (Omar) והבת האנה, המתינו בחדר האורחים. ספריה ענקית עמוסה בספרי קודש וחול. בקלאוות מעשה ידיה, קפה שחור חזק, שיחה קולחת. אלזנה הכירה את בעלה כששניהם למדו ערבית באוניברסיטה, ומאחר וגם אני למדתי ערבית לפני שנים רבות, אנחנו מתחילות לנתח מילים זהות בעברית וערבית. אנחנו מדברים על חינוך. שלמה מזכיר את הפסוק "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם...." ("דברים" ו, ז), והבן אומר: זה בדיוק מה שאבא שלי עושה. מסתבר שאהמד הוא האימאם במסגד השכונתי.
 
לפני שנפרדנו אני אומרת לה: אולי תבואו בערב לדוברובניק? ויודעת שזה טרוף - חג, משפחה, שעות של נסיעה. אלזנה עונה: חג, משפחה, נסיעה ארוכה, אבל היום עוד ארוך. בערב, כשאני פוגשת בדוברובניק את חברי ז'רקו, מתנפלת עלי אלזנה מאחור בחיבוק.
 
אני חושבת הרבה על אלזנה, על המפגש, על האירוח, על הרגשות החמים שאני חשה כלפיה ומרגישה שהיא חשה כלפי. שתי נשים, יהודיה ומוסלמית, ישראלית ובוסניקית (*), שתיהן מארצות הקרועות מפערי השוני של העמים החולקים את אותה פיסת ארץ. אי של שפיות בכאוס של החיים.
 
* בוסניקית היא בת העדה המוסלמית בבוסניה.
 
סרייבו, בוסניה והרצגובינה 
כותבת שורות אלו עם אלזנה ואהמד, אי של שפיות בכאוס של החיים
 
מידע נוסף
אלוירה גוגה (Elvira Goga), מדריכת תיירים מקומית

 

אודות הצלם:
ד"ר שלמה צדקיהו, מרצה לתרבות הפנאי במכללת וינגייט.
למד צילום במדרשה לצילום של טבע הדברים

 

 

   






תמירה צדקיהו-חסון אודות הכותבת
תמירה צדקיהו-חסון, בעלת תואר ראשון בהיסטוריה ובמזרחנות ותואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית. במשך שנים שילבה הדרכת טיולים עם עבודתה, וכיום מעדיפה לטייל באופן פרטי ולכתוב. כותבת במגזין טבע הדברים.

לקריאת כתבות נוספות של תמירה








מספר צפיות: 12710
2723