סלט בנוסח הבלקן:
הסכסוכים במדינות הבלקן והשפעתם על התיירות
מאת: ליאור בר


כיצד הפכה מדינה, שנראתה לכאורה יציבה ומלוכדת, לארץ אוכלת יושביה? ארץ בה אתרי טבע שלווים, פסטורליים ומדהימים ביופיים, כמו שמורת פליטביצה, הפכו לזירות לחימה עקובות מדם? כיצד ערים קוסמופוליטיות ורב-דתיות, כמו סרייבו, הפכו לשדות קטל רצחניים? האם מלחמת האזרחים היוגוסלבית הייתה תהליך בלתי נמנע בעידן הפוסט קומוניסטי? ומדוע מלכתחילה בחרו עמים ולאומים, בעלי מסורת ארוכה של סכסוכים ביניהם, לקשור את גורלם במדינה אחת?


הקתדרלה של זאגרב, קרואטיה
הקתדרלה של זאגרבקרואטיה (צילום: CC Miroslav.vajdic)
 

פסיפס אנושי

מדינת יוגוסלביה לשעבר הייתה בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20 יעד תיירות פופולרי בקרב תיירים מכל העולם. אחת הסיבות לכך הייתה מגוון נופיה התרבותיים: המבקרים בה יכלו במהלך טיול אחד לשהות בערי חוף ונציאניות עתיקות, כמו זאדר, שיבניק וטרוגיר; להתרשם מקתדרלות וכנסיות קתוליות ואורתודוכסיות; להתענג על עוגת קרמשניט וקפוצ'ינו, בבתי קפה בניחוח מרכז אירופאי; להתפעל מערי בירה בארוקיות ואלגנטיות, כמו זאגרב ולובליאנה; להתהלך על גשרים עות'מאניים מפורסמים, כמו זה שבעיר מוסטר (נהרס במהלך מלחמת האזרחים); לחוש את אווירת המזרח בערים בעלות השפעה טורקית-מוסלמית, כמו סרייבו, בה צריחי המסגדים שולטים בקו האופק.

המגוון התרבותי שיקף את הפסיפס האנושי, המורכב מקרוב ל- 20 קבוצות לאומיות ודתיות, ומתקיים מזה מאות בשנים באזור מדינות יוגוסלביה לשעבר. הרב-תרבותיות עוררה עניין וגירתה את סקרנות המבקרים ולכן תרמה לענף התיירות. אולם זו הייתה גם מקור שבריריותו של הבלקן היוגוסלבי, שהכיל בתוכו חבית חומר נפץ של מתחים ואיבות היסטוריות בין הקבוצות השונות. חבית זו התפוצצה במהלך שנות ה-90, בעוצמות בלתי צפויות, וגררה את האזור לסחרור הזוי של אלימות ואכזריות, שהחזירו את אירופה למראות החשוכים של מלחמת העולם השנייה.
 
שמורת פליטביצה, קרואטיה
שמורת פליטביצה, נופים פסטורליים בלב זירת לחימה (צילום: CC /Casper)


 ברירת מחדל



מפגשים תרבותיים ואי הבנות בנוסח הבלקן

בשנת 2000 הגעתי לראשונה לאזור מדינות יוגוסלביה לשעבר. תקרית מביכה בשדה התעופה בדוברובניק שבקרואטיה, הבהירה לי היטב שבאזור הבלקן כדאי להיות מודע לרגישויות בין העמים והמדינות.

ישבתי על הבר ולגמתי להנאתי קפוצ'ינו של סיום טיול. כשסיימתי הוצאתי מהכיס מספר מטבעות והנחתי אותן על הדלפק, עבור הברמן. זה הביט על המטבעות, ואז האדים כסלק וזרק לעברי: "קח את זה לאמא שלך". הבטתי עליו המום, ואז הבחנתי שבין המטבעות הקרואטים השתרבב גם מטבע של דינר סרבי, שכנראה קיבלתי יום קודם כעודף במדינת מונטנגרו השכנה. באותה שנה סרביה ומונטנגרו, האויבות המרות של הקרואטים במלחמה האחרונה, היו עדיין יחידה מדינית אחת שנקראה "יוגוסלביה החדשה".
 
ייתכן והתקרית המביכה הייתה קטליזטור עבורי, לנסות להבין כיצד זה שאנשים שנראים לתיירים הזרים דומים, כולם הרי "יוגוסלבים", בעצם משתייכים לעמים ולאומים שונים. הם חולקים ביניהם היסטוריה בת מאות שנים, של עימותים, מלחמות ומאבקים, המזינים את אחד ממוקדי הסכסוך הקשים ביותר בעולם, באזור המכונה בלקן.
 
דינר סרבי  קונה קרואטית 
דינר סרבי וקונה קרואטית
 

המזרח שבמערב – המערב שבמזרח

אזור הבלקן, המכונה כך על שם רכסי הרי הבלקן בבולגריה, נמצא בדרום-מזרח אירופה ומתפרס על פני שטח שצורתו חצי אי. הוא תחום משלושת צדיו על ידי ארבעה ימים: הים האגאי והים תיכון בדרום, הים האדריאטי במערב והים השחור במזרח.

כל העמים והמדינות הנכללים כיום באזור הבלקן היו תחת שלטון האימפריה העות'מאנית במשך מאות שנים, חלקם עד תחילת המאה ה-20. הדבר הביא להתפתחות תרבות ייחודית באירופה, שנוצרה כתוצאה מהמיזוג ויחסי הגומלין בין מאפיינים תרבותיים אירופאים, קתולים ואורתודוכסיים, לבין מאפיינים תרבותיים אסייתיים, טורקיים ואסלאמיים. חלק מתושבי הבלקן מתמצתים זאת במשפט, בו מהול תסכול מסוים: "עבור המזרח אנחנו המערב, עבור המערב אנחנו המזרח".
 
כיום כולל בתוכו הבלקן את החלק האירופאי של טורקיה, יוון, אלבניה, בולגריה וכל מדינות יוגוסלביה לשעבר: מונטנגרו, קוסבו, סרביה, מקדוניה, בוסניה והרצגובינה, קרואטיה וסלובניה (אל האחרונה יש המתייחסים כמחוץ לאזור הבלקן). באזור מדינות יוגוסלביה לשעבר, מתקיימת בצורה ה"מרוכזת" והמורכבת ביותר בבלקן, התופעה המכונה "בלקניזציה". הכוונה היא לחבל ארץ, בו אין כמעט אזורים "טהורים" מבחינה לאומית ודתית, דבר שהביא במהלך ההיסטוריה לתביעות טריטוריאליות ולאומיות ולמאבקים חוזרים ונשנים בין הקבוצות השונות.
 
מפת הבלקן
מפת הבלקן
 

תהליך יצירת הפסיפס האנושי בבלקן

שורשי הפיצול, הסכסוך הדתי והלאומי, ויצירת תחושת הזהות הנפרדת בין הקבוצות השונות באזור, מגיעים עד למאה ה-11 לספירה. בתקופה זו נוצר הקרע הסופי והבלתי ניתן לאיחוי, בין הכנסייה האורתודוכסית-מזרחית לבין הכנסייה הקתולית-רומית. הקו הדמיוני, שהפריד בין אזורי ההשפעה של שתי הכנסיות, עבר במרכז אזור מדינות יוגוסלביה לשעבר, היכן ששוכנת כיום בוסניה והרצגובינה. תושבי הבלקן היוגוסלבי, ממזרח ומדרום לקו זה, השתייכו לכנסייה האורתודוכסית, ואילו ממערב ומצפון לקו זה, השתייכה מרבית האוכלוסייה לכנסייה הקתולית. מאוחר יותר יצר השוני הדתי את ההבדלים הלאומיים בין עמי האזור.
 
השסע הדתי הלך והעמיק עוד יותר, במהלך המאה ה-14, עם הגעת הטורקים לאזור. האימפריה העות'מאנית התפשטה לכיוון מרכז אירופה וכבשה את אזור הבלקן היוגוסלבי. לאחר הכיבוש, חלק מהאוכלוסייה הנוצרית התאסלם ואימץ אורח חיים המושפע מהתרבות הטורקית. תופעה זו התרחשה בעיקר בבוסניה, בה עד היום כ-40 אחוזים מהתושבים הם מוסלמים.
 
מאז הגעת הטורקים ועד היום, מתקיים בבלקן היוגוסלבי ויכוח תרבותי נוקב, לגבי תרומתו של הכיבוש העות'מאני שהנחיל לאזור את האסלאם. המוסלמים בבלקן תופסים תקופה זו כתור זהב תרבותי, שהביא לפריחה והרמוניה בין דתות שונות, בו התגבשה זהותם ותרבותם הייחודית. העיר סרייבו, בירת בוסניה והרצגובינה, ייצגה עד מלחמת האזרחים האחרונה את הפלורליזם והקוסמופוליטיות, בו נוצר מפגש תרבותי ייחודי בין: נצרות ואסלאם, מערב ומזרח, אירופה ואסיה. לעומת זאת, הנוצרים בבלקן תופסים את התקופה העות'מאנית, בה הגיעה בשורת האסלאם, כתקופת כיבוש של שליטים זרים, שהביאה לשקיעת הבלקן בפיגור ונחשלות מזרחיים.
 
כך התגבשו במהלך המאות האחרונות, באזור שבו תקום מאוחר יותר מדינת יוגוסלביה, שלוש חטיבות דתיות-תרבותיות שונות (המתקיימות במידה רבה עד היום):
החלק הצפון-מערבי  אזור מדינות קרואטיה וסלובניה. כאן התקיימה אוכלוסייה קתולית ברובה, שהייתה תחת שלטון הונגרי, אוסטרי או ונציאני, אשר ראתה עצמה כחלק מאירופה המערבית-קתולית.
החלק הדרום-מזרחי  בו נמצאות כיום מדינות סרביה, מונטנגרו ובמידה חלקית מקדוניה. באזור זה התקיימה אוכלוסייה אורתודוכסית ברובה, כאשר הכנסייה המזרחית היוותה את המצע התרבותי והדבק המלכד של הלאומיות. עמים אלה התגאו וטיפחו את המיתוס של ההתנגדות לטורקים והגנתם על הנצרות מפני האסלאם.
החלק המרכזי  הכולל את מדינת בוסניה והרצגובינה. באזור זה נוצר ריכוז האוכלוסייה המוסלמית הגדול בבלקן "היוגוסלבי", המגדירה את תרבותה וזהותה בעיקר על פי הדת. מדינת קוסובו, שגם בה מרבית האוכלוסייה מוסלמית, היא מקרה שונה, מכיוון שמרבית תושביה משתייכים לעם האלבני, הנמצא ברובו באלבניה ובמקדוניה, החולקות גבול עם קוסובו.
 
מסגד בסרייבו, בוסניה והרצגובינה  קתדרלה בסרייבו, בוסניה והרצגובינה
מסגד וקתדרלה בסרייבו (צילום: CC jaime.silva, lisecher)
 

האיחוד למדינת יוגוסלביה

נשאלת השאלה – כיצד קרה, שלמרות קיומם של אותם הבדלים דתיים ולאומיים בין העמים השונים באזור זה, הם הסכימו להתאחד למדינה אחת בשם יוגוסלביה למשך יותר מ-70 שנה?

השם יוגוסלביה, פירושו בשפה המקומית (סרבו-קרואטית) "הסלאבים הדרומיים". המדינה הוקמה לראשונה בתום מלחמת העולם הראשונה, לאחר ששתי האימפריות (העות'מאנית והאוסטרו-הונגרית) ששלטו באזור, קרסו ואיבדו את שטחיהן. מדינת יוגוסלביה הייתה מורכבת מ-6 עמים עיקריים: סרבים, קרואטים, סלובנים, בוסנים, מונטנגרים ומקדונים.
 
ההיגיון ביצירת מסגרת מדינית משותפת, מבחינת אותם עמים, היה קיומו של מכנה משותף אתנו-לשוני (סלאבי-דרומי) ביניהם, והרצון להקים מדינה גדולה וחזקה, שתבטיח להם אוטונומיה תרבותית ותמנע את "בליעתם" על ידי המדינות הגדולות באזור. כבר בשנותיה הראשונות התאפיינה מדינת יוגוסלביה, שבראשה עמד מלך סרבי, במחלקות וחיכוכים בין העמים השונים ובעיקר בין הקרואטים והסרבים שנואי נפשם, החולקים איבה הדדית בת מאות שנים. בשנת 1934 נרצח המלך הסרבי על ידי המחתרת הקרואטית, וייתכן שלולא מלחמת העולם השנייה, כבר אז הייתה מתפרקת הישות היוגוסלבית.
 
מפת מדינות יוגוסלביה (לשעבר)
 
 

יוסיפ ברוז טיטו – היוגוסלבי הראשון והאחרון

במהלך מלחמת העולם השנייה נכבש אזור הבלקן על ידי הגרמנים ובעלי בריתם האיטלקים. מלחמה זו הצמיחה גיבור אזורי ומנהיג בלתי מעורער, בשם יוסיפ ברוז, הידוע יותר בכינויו טיטו. הוא עזר, באמצעות לוחמי המחתרת הקומוניסטית (הפרטיזנים), להסיג את הגרמנים והאיטלקים מיוגוסלביה ולהקים מחדש את המדינה, הפעם כמדינה קומוניסטית-סוציאליסטית.
 
טיטו גיבש את העמים המסוכסכים ביניהם סביב רעיון האחדות היוגוסלבית, באמצעות אישיותו הכריזמטית, תבונתו הפוליטית, וההערצה העממית העצומה לה זכה כמפקד הפרטיזנים המהולל ו"המשחרר מעול הנאצים והפשיסטים". בנוסף לכך משטרו הקומוניסטי הנוקשה, דיכא כל ניסיון מרי ו"החניק" את המאוויים הלאומיים.
 
במהלך תקופת חייו ושלטונו של טיטו, נראה היה שהצליח חלומו ליצור מדינה, בה לתושבים תהיה תודעה על-לאומית יוגוסלבית. אולם עשור לאחר מותו בשנת 1980, התמוטט האיחוד המלאכותי והכפוי של יוגוסלביה. כל המשקעים ההיסטוריים, המתחים הלאומיים והאיבות, שרחשו מתחת לפני השטח, התפרצו לבסוף כלבה רותחת, ששטפה בפרץ אלימות ואכזריות חלקים גדולים מהמדינה. לכן נאמר על טיטו, שהוא היה "היוגוסלבי הראשון והאחרון".
 
הכפר קומרובץ', צפון קרואטיה
פסלו של טיטו ליד הבית בו נולד בכפר קומרובץ', צפון קרואטיה (צילום: CC Dennis Jarvis)
 

מלחמת אזרחים עקובה מדם

בשנת 1989, ערב מלחמת האזרחים, האינפלציה ביוגוסלביה הרקיעה שחקים ועמדה על שיעור של כ-2,500 (!) אחוז. ההידרדרות הכלכלית, שחידדה את הפערים בין החלקים העשירים והחזקים (קרואטיה, סלובניה), לבין שאר החלקים, הנחשלים יותר, ותהליך התפרקות ברה"מ לשעבר, תרמו להתרופפות השלטון והחישו את התפרקותה של המדינה.
 
האירוע האלים הראשון, שנחשב לגפרור שהצית את להבת המאבק לעצמאות, היה דווקא בתחום שנחשב לשוחר שלום – הספורט. בשנת 1990 התקיים משחק כדוררגל בין דינמו זאגרב (קרואטיה) לבין קבוצת הכוכב האדום בלגרד (סרביה). במהלך המשחק פרצו מהומות אלימות בין אוהדי שתי הקבוצות, כאשר השוטרים, סרבים ברובם, הכו את האוהדים הקרואטים ולעומת זאת אפשרו לאוהדים הסרבים להמשיך להשתולל. האירועים הללו ליבו יצרים ושלהבו את דעת הקהל, בקרב שני העמים, והגבירו את המתח ביניהם. מספר חודשים לאחר מכן, בשנת 1991, פרצו הקרבות הראשונים במלחמה. קרבות אלו היו בין הסרבים והקרואטים והתרחשו באזור שמורת הטבע פליטביצה, הנמצאת כיום בקרואטיה.
 
במשך השנים הבאות התכתשו שני עמים אלה, האחד כנגד השני, וכל אחד מהם כנגד הבוסנים, במרחץ דמים נורא. מעשי הזוועה הגיעו לשיאם בשנת 1995, כשהנודע מכולם הוא המקרה של העיירה הבוסנית סרברניצה, בה במשך מספר ימים נטבחו כ-7,000 גברים מוסלמים על ידי כוחות סרביים, במסגרת ניסיונותיהם ליצור "טיהור אתני".

באותה שנה החליטו ארה"ב ואירופה להתערב בנעשה ולהפסיק את מחול השדים. נציגי עמי האזור הוזמנו לארה"ב כדי לחתום על הסכם, בו נקבע כי יוקמו חמש מדינות חדשות במקום הישות היוגוסלבית: סלובניה, קרואטיה, בוסניה והרצגובינה, מקדוניה ויוגוסלביה החדשה (השלישית), שכללה את סרביה ומונטנגרו.

ספירת החללים הרשמית של מלחמת האזרחים לא הסתיימה עד היום, מאחר שמקום קבורתם של אלפים עדיין לא נודע. ההערכה היא שבמהלך המלחמה נהרגו כ-250 אלף אזרחים וחיילים.
 
מפת מדינות יוגוסלביה לשעבר
מפת מדינות יוגוסלביה לשעבר כיום (2009)




קשה להבין את עוצמת השנאה

לפני כשנה נפגשתי בדוברובניק עם ז'ליקו, ידיד מקומי המנהל בית מלון בעיר. ישבנו בבית קפה הממוקם על מרפסת, ממנה נשקף נוף קסום של איים מיוערים, מוקפים במי הטורקיז של הים האדריאטי. ז'ליקו מתנשא לגובה של 2 מטרים (תושבי האזור נחשבים לאחד העמים הגבוהים בעולם), בעל חזות מאיימת מעט, אולם דיבורו רך ועדין. הוא ניסה להסביר לי (ואולי גם לעצמו) את הטירוף שאחז את האזור בתקופת המלחמה: "מאוד קשה להסביר לאנשים זרים מי בדיוק נלחם במי ועל מה בדיוק. גם היום אני מתקשה להבין את עוצמת השנאה, שאף קרעה משפחות מעורבות. אחותה של אשתי, למשל, היא נוצרייה קתולית שהתחתנה עם מוסלמי והתגוררה עם משפחתו מעל ל-10 שנים. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה היא החליטה לעזוב אותו ולחזור עם שני ילדיהם למשפחתה הקתולית".
 
שיחות כגון אלה, עם מכרים מקומיים, העלו בי הרהורים על מהותה של שנאת האדם לאדם. נזכרתי בהצגת היחיד שהעלה אלכס אנסקי, העוסקת בפרשת דרייפוס מנקודת מבטו של אסתרהזי, הקצין הצרפתי שרקם אל עלילת הבגידה על דרייפוס והפליל אותו. במונולוג הסיום של המחזה אומר אנסקי: "סופרים אינם שונאים סנדלרים, הם שונאים סופרים אחרים. זונות לא שונאות נזירות, הן שונאות זונות אחרות, צעירות יותר ומצליחות יותר. הומוסקסואלים לא שונאים גברים חובבי נשים, הם לא סובלים טרנסוויסטים".
 
רוצה לומר: "אנשים לא שונאים בהכרח את מי שרחוק ושונה מהם. אדרבא, גיליתי שאנשים שונאים ומתעבים את אלה שדומים וקרובים להם ושונים מהם אך במעט", אמר אנסקי בראיון על הצגתו.
 
בית הקברות בסרברניצה, בוסניה והרצגובינה
בית הקברות בסרברניצה, בוסניה והרצגובינה (צילום: Michael Büker)
 

הסיפור המוכר

החל משנת 2001 פסקה הלחימה בכל שטחי יוגוסלביה לשעבר. סלובודן מילושביץ', מנהיג הסרבים ומי שנחשב ל"נבל הגדול של המלחמה", נפטר במהלך משפטו בבית הדין הבינלאומי בהאג, בו הוא הואשם בפשעים כנגד האנושות ורצח עם.

באותו בית הדין התנהלו משפטים נוספים, נגד מנהיגים וקציני צבא לשעבר מהאזור, המואשמים בפשעי מלחמה. האמריקאים והאירופאים ממשיכים להיות מעורבים בתהליכים דיפלומטים ומדיניים האמורים לייצב את האזור (הענקת עצמאות למונטנגרו, בשנת 2006, ולחבל קוסובו, בשנת 2009). כוחות צבאיים בינלאומיים מיוחדים עדיין שוהים בחלקים מבוסניה והרצגובינה, קוסבו ומקדוניה, אזורים בעלי מוקדי מתיחות.
 
עם חזרת השקט לאזור החלו התיירים לחזור בקצב איטי, שהולך וגובר כל הזמן. כיום, בעונת התיירות, מפרצי הטורקיז וחופי הפלא של קרואטיה ומונטנגרו שוב הומים בקייטנים, שמורות הטבע והפארקים הלאומיים זוכים למטיילים רבים וההרים בעלי הנופים האלפיניים נכבשים על ידי שוחרי הטרקים, טיולי הג'יפים והרפטינג.
 
כפי שהוכח במקומות אחרים בעולם, קיומו של ענף תיירות משגשג, התורם לשיקום הכלכלה, הוא צעד חשוב בהתייצבות מקום למוד סבל ומלחמות. אולם לבלקן דינמיקה והיגיון משלו. בחלק מיוגוסלביה לשעבר נראה שהמאבקים והסכסוכים תמו ונשלמו, ובחלקים אחרים עדיין קיימים מוקדי מתח רגישים. שם מוקדם מדי להעריך, האם העמים יצליחו להתעלות מעל למיתוסים הלאומיים והאיבות הישנות, ולמצוא פשרה פרגמטית, שתאפשר להם לממש את זהותם ולכבד את האחר. נשמע כמו סיפור מוכר?
 
בניין הפרלמנט בסרייבו עולה בלהבות  בניין הפרלמנט בסרייבו כיום
בניין הפרלמנט בסרייבו עולה בלהבות (1992), ולאחר שיפוץ (צילום: Mikhail Evstafiev)
 

כתבות נוספות על יעדי טיול במדינות הבלקן

 

ליאור בר
 
אודות הכותב
ליאור ברדוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטת בן גוריון ומדריך טיולים, המתמחה בטיולים לתת היבשת ההודית, לדרום מזרח-אסיה ולמדינות הבלקן. פרסם מדריך טיולים לקרואטיה, סלובניה ומונטנגרו. 







סטטיסטיקות

0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר