www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



טיול תרמילאים משפחתי בסין - חלק ב'
כתבה וצילמה: שרון שגיא-ברג


בחלק הראשון של הכתבה עקבנו אחרי תחילת המסע של בני משפחת שגיא-ברג - הורים ושלושה מתבגרים - בסין.


עכשיו, כשהם כבר "ותיקים" בסין, האם הם התרגלו ללכלוך, לעוני, לאוכל המוזר ולנהיגה הפרועה? לא בטוח.


 

אלומות אורז הפוכות על ראשן



המזרח הרחוק




 

 דאלי (Dali)

בשמונה הגענו למסוף האוטובוסים והתמקמנו באוטובוס לדאלי. נסיעה של ארבע שעות התארכה והתארכה, כשהנהג החליף גלגל ואח"כ עצר למנוחה. איתנו באוטובוס עוד שבעה מערביים, אבל רק לנו נטיות אובדניות... בשעה שהם מסתפקים בשקית של תפוצי'פס סיני, אנחנו נכנסים למסעדת הדרכים בחניון, הישר למטבח העמוס בסירי ברזל שחורים וטבחים, ומצביעים על המצרכים. כעבור כמה דקות מגיע אוכל סביר בכלים מזוהמים. דורון צוחק, הילדים כל כך רעבים שמעדיפים להתעלם מהלכלוך ואני כבר בחרדות איומות ממחלות. אני אוכלת ונשבעת שזהו, יותר לא מסתכנים ככה (וההחלטה מחזיקה פחות מיום). אנחנו ממשיכים בנוף מקסים של טרסות, שדות אורז, בתים עם גגות רעפים אפורים, קצוות מחודדים וציורים יפים על הקירות. ההרים נעשים גבוהים יותר ונחלים זורמים ביניהם. הנה דאלי.
 
במלון החדש של JIM יש חדרים נעימים עם רצפת עץ, ריהוט סיני יפה, ערכת תה עם כוסות נאות והעיקר- צוות דובר אנגלית. העיר מקסימה – שוק יפה ומרווח, חנויות מטופחות, הרוכלים לא אגרסיביים ומציקים, כמו אלו אליהם התרגלנו, ובלילה החומות מוארות בצבע מוזהב.
 
לנהג הסיני ששכרנו בבוקר יש כוונות שונות משלנו. לפני שהתחלנו בנסיעה הראינו לו על המפה לאן אנחנו רוצים להגיע. חלפה דקה וכעת הוא מנסה לשכנע אותנו לשוט באגם, או לפחות לבקר בבית באי משוחזר. אנחנו, משופשפים כבר היטב עם הטריקים שלהם, מסבירים לו בקשיחות שאנחנו רוצים לראות את הפגודות ואת המקדש.
"no" הוא נזעק במלה האנגלית היחידה שבפיו וכל גופו אומר מחאה. "לשוט באגם", הוא מצביע על הגלויה בידו. אבל אנחנו מתעקשים.
 
בכניסה למתחם הפגודות העתיקות של דאלי משלמים 121 יואן לאיש. בפחות מהמחיר הזה שכרנו את הנהג והרכב ליום שלם, כך שזו קריעה אמיתית במושגים סיניים, אבל אנחנו נכנסים. שלושת הפגודות מרהיבות, הגנים סביבן מטופחים ויפים והעיקר- המקדש. מטפסים למקדש הראשון ומגיעים לפסל בודהא. דרך הדלתות נראה גרם מדרגות נוסף המוליך לעוד מקדש, ושוב פסל של בודהא אבל שונה. דרך הדלתות נראה עוד גרם מדרגות, המוליך לעוד מקדש, שבתוכו פסל בודהא שלישי, וכך הלאה והלאה. כמו בבושקות רוסיות - מקדש מאחורי מקדש מאחורי מקדש...
כל מקדש מהווה הפתעה מחודשת, כל מקדש משתלב להפליא בנוף ההרים הקסום. הבודהות פושטים ולובשים צורה וכולנו מנסים לנחש ולבדוק מי הבודהא שמולנו ומה הסיפור שלו.
עלינו כבר יותר ממאתיים מדרגות ולבסוף, במקדש הגבוה מכולם- עשרות פסלים מוזהבים ועל הקירות תגליפי עץ המתארים את סיפורו של בודהא. מהמקדש נשקף נוף האגם, הפגודות וההרים הסובבים.
הירידה למכונית אורכת 20 דקות. כולנו תשושים מהטיפוס, אני חולה ולגרון הכואב הצטרף חום, אבל יש בזה יותר מסתם עייפות - הגענו לנקודת מפנה - זה היום העשירי, אמצע הטיול, ואנחנו תשושים מהמפגש עם סין ועם הסינים וקצת רוצים הביתה.
 

הפגודות העתיקות של דאלי - מקדש מאחורי מקדש, מאחורי מקדש...כמו בבושקות רוסיות
 
 
ליגי'אנג (Lijiang)
בתשע בבוקר אנחנו באוטובוס מדאלי לליגי'אנג. ביציאה מהעיירה מלווה אותנו תמונה סינית טיפוסית- על מפתן הבתים ובשולי התעלות יושבים אנשים ומצחצחים שיניים, חופפים שיער, מכבסים - הכל בפומבי- לכלוך על לכלוך וחוסר פרטיות מוחלט. בתוך כחצי שעה אנחנו מטפסים אל בין ההרים - טרסות ושיפועים חדים, פיסות שדה זעירות, קרקע אדומה שהופכת לחומה ושוב קרקע אדומה.
הפעם המלון שלנו יפה במיוחד – Zen Garden hotel. מלון בסגנון שבט נאש'י [*], עם חצרות פנימיות, גגות רעפים הנושקים זה לזה, גן עם עצי אורן ננסיים וסחלב ריחני, בריכת דגי זהב וקערה של פחם, המדיף ריח קטורת טובה.
לאחר מנוחה קצרה אנחנו יוצאים לסמטאות ומגלים שהגענו לגן עדן. העיר ציורית, נקייה ויפה ומעליה שמים כחולים צחים.
 
למחרת פותחים את היום בארוחת הבוקר הנאש'ית, המהווה שינוי נעים לאוכל הסיני הרגיל, כשכאן יש יוגורט, עוגיות גרנולה ועוגות טעימות.
אחרי טיול בעיירה כבר ברור לנו- הסינים היו מעבר לכוחותינו. השפה הזרה, חוסר החביבות שלהם, האגרסיביות הבלתי מתפשרת של הרוכלים והניסיון הבלתי פוסק לסדר אותנו, החשש מהאוכל המזוהם ומיתושי המלריה. הכל היה מתיש. כאן, על רקע הניקיון, העדינות והחייכנות של שבט הנאש'י, יש תחושה שחזרנו לעולם מוכר ואהוב. הכל כאן שונה מאוד אבל במידה נעימה.
 
בבוקר אני עדיין חלשה וסובלת מכאב ראש, יתכן ולמחלה מצטרפת גם מחלת גבהים. העיירה נמצאת בגובה אלפיים וחמש מאות מטרים וברור לי שהגובה לא יקל עלי. אני מזמינה לבנים מיניבוס, שייקח אותם להר השלג של דרקון הירקן - ההר המושלג, שגובהו 5,050 מטר, שנראה מכל פינה בעיר. בערב הם שבים מלאי חוויות- ההר מרשים, הנוף ממנו נפלא והסינים כדרכם לטשו עיניים. בתום הטיול עוד עברו דרך הכפר באישה - כפר נאש'י טיפוסי ומפורסם בציורי הקיר שבו.
 
הסיכום שלנו על שבט הנאש'י – במילה אחת ניתן לומר שהתאהבנו בהם ובמקום וחבל לעזוב.
הדרך לשדה התעופה ממלאת אותי עצב. קשה לי להיפרד ממראה השדות, אלומות האורז הניצבות הפוכות על ראשן, הנשים ההולכות בתלבושת נאש'י טיפוסית.
ריקשה ומשאית זעירה נוסעות עמוסות לשוק, הנהג שלנו חולף באדום מבלי לעפעף. החוק בסין הוא - "נהג כמו שנראה לך", אין צורך אפילו להביט במראה, פשוט להתפרץ קדימה ולצפור בצופר.
אנחנו עומדים לטוס לבייג'ינג וחבל לי. האזור ה"טיבטי" מדבר ללבי ואני כבר מרגישה משיכה להגיע גם לשם יום אחד.
 
ליג'יאנג והר השלג של הדרקון ברקע
 
בייג'ינג (Beijing)
בייג'ינג מקבלת אותנו בכפור של 10 מעלות ואנחנו ממהרים אל מקדש השמיים. המקדש, על גגותיו הכחולים דמויי הכובע, מהווה שלמות שכמותה טרם ראיתי. אנחנו מתחילים כמו הקיסר הסיני – מדרום, בכיכר ובה האבן השמיימית, המוקפת באבנים בכפולות של תשע, ועד למדרגות המוליכות אל המקדש, בעל שלושת הגגות, שבצד הצפוני. עם השקיעה הגגות נוצצים בזהב. חמישתנו עומדים לצילום בשיניים נוקשות. קר מדי והתחלנו את היום השכם בבוקר, זה הזמן לחזור למלון.
 
בייג'נג, מקדש השמיים
 





 
אנחנו בדרכנו אל מקדש הלאמה (Yonghe gong Temple), מקבץ של מקדשים בודהיסטים. אנחנו יורדים אל התחתית הסמוכה למלון ומגלים רכבת שיצאה זה עתה מהקופסא - קרונות חדשים, אוורור, אור וניקיון.
מקדש הלאמה היה בתחילת דרכו מקדש של אחד מקיסרי שושלת מינג וכיום הוא המקדש הטיבטי הגדול בסין. הוא יפה ומרשים, בעיקר בזכות פסל בודהא, שגובהו 18 מ' והוא גולף מיחידת עץ אחת.
 
בצהריים אנחנו עוזבים את המקדש בדרכנו לסמטאות חוטונג (Hutong). במבט ראשון אני מתרגזת- החוטונג נראה דומה מדי לרחוב שיינקין. משופץ, פנסים אדומים תלויים על העצים, חנויות יאפיות.... אחרי כמה צעדים חנות תה מקסימה. נכנסים ומוצאים את כוסות התה היפיפיות שאני רוצה כל כך עוד מהשהות במלון בדאלי. אחרי שתאוות הכוסות שלי מתממשת אני מושכת את כולם אל תוך הסמטאות, "לראות איך זה באמת".
 
"למה את חייבת לראות משכנות עוני ?", הילדים מתעצבנים. "כי ככה חיים רבע מהתושבים בעיר", אני מרגישה שאני חייבת לראות איך זה נראה בלי הטיפול הקוסמטי. נכנסנו לפתחים – שבילים צרים, משני צדי השביל סוגרים עלינו קירות משולבים בלוחות עץ, ניילונים וגגות נמוכים. אופניים חונות ומשאירות מרווח רק לאדם בודד, כביסה על חבל, גיגיות שצמחים שתולים בהן ומאירים במעט צבע, חלונות שבורים, רשתות לול... בכניסה לשער יש על הקיר קופסאות חשמל חדשות. לעיתים יש בכל סימטה כזו שלושים משפחות, בצפיפות, ללא שירותים צמודים, ללא תאורת רחוב או ביוב.
מפעם לפעם עוצר אותנו תושב מקומי ומסמן "עצור", אבל נאות לתת לנו לעבור, כשאנחנו מסמנים ש"רוצים רק לראות". מאחורי כל שער מתפתלות סמטאות ללא מוצא, ובאחת מהן, בית עץ מקסים עם גג רעפים מעוטר. זה היה ביתה של הקיסרית האחרונה טרם נישואיה. הכניסה מובילה לחצר, שעץ במרכזה, וכיום יש בה לולי יונים ומחסנים ואשפה. המבנה ישן אבל עדיין מרשים ביופיו.
 
בדרך מהסמטאות לרחוב הראשי נגלית לפתע דלת מפוארת ומשני צדיה אריות האבן הסיניים. הילדים כבר מותשים מכדי להתמרד ואנחנו נכנסים. מישהו בעל יוזמה הפך את הבית הישן למלון מפואר עם חדרים נקיים ומתוקים.
בחמש חוזרים למלון. הילדים, עייפים מהמראות, כבר מוכנים לחסל אותי. כדרכם בטיול מתיישבים עם דורון למשחק קלפים סוער, כדי לנוח מעמל היום. בשעתיים הקרובות האורחים בחדרים השכנים בטח תוהים מי צוחק ומתווכח בקולי קולות.
* בייג'ינג - העיר הקסומה (עוד על בייג'ינג)
 
 
סמטאות חוטונג הצרות
 
 
החומה הגדולה של סין
בבוקר היום האחרון אנחנו בדרך לחומה הגדולה באזור מוטיאניו (Mutianyu), הפקק מהעיר ארוך ומתמשך, כדרכם של הפקקים הסינים, אבל מלא עניין. מעניין לראות את ההתפתחות המהירה של העיר- בניינים על בניינים, כולם חדשים ונראים מרווחים ומטופחים. כעבור חצי שעה הופכים הבניינים לוילות מפוארות, מרוכזות בשכונות סגורות, המוגנות בשערי ענק. אחרי כמה דקות נסיעה נוספות- כפרים.
מרחק כה קצר מביגי'נג ושוב אנחנו בלב העזובה, העוני והלכלוך. אנשים ישובים בפתחן של חנויות אפלוליות וצפופות, אחרים פורשים מרכולתם על הכביש, וסמטאות עפר נמתחות מהכביש אל מעמקי הכפר.
 
מרחק שעה מהעיר והנה ההרים- תחילה קטנים ועליהם טרסות ועצי פרי ואחר כך הרים גבוהים. הדרך מתארכת, הנהג שלנו עוקף רכבים בכל סיבוב מסוכן כשאין לו ראות, עובר על כל פס צהוב ומאיץ במצבים חסרי סיכוי. כשהמוות מול פנינו אני יושבת לצד עודד, בני הבכור, וצובטת בחוזקה את ירכו בכל סיבוב - חסל סדר הרגיעה. 
 
ו.. הנה החומה. קטע החומה באזור זה בנוי אבן גרניט ונמשך על פני 2,290 ק"מ (אורכה הכולל מעל 6,400 ק"מ). תחילת בנייתה בימי שושלת צ'י, דרך מספר שושלות נוספות וסיומה בימי שושלת מינג.
 
אנחנו עולים ברכבל אל החומה ואני מציעה שנרד ברגל. הילדים כבר מיואשים ומקבלים בהכנעה את גורלם. על חלון הקרונית שלנו מדבקה : "בקרונית הזו נסע ביל קלינטון בשנת 1998". אנחנו בקרונית "טובה".
החומה מדהימה- גדולה, רחבה,מתפתלת בנוף מרהיב, עם תעלת ניקוז, מדרגות, חרכי ירי ומגדלי שמירה. כעבור ארבעים וחמש דקות אנחנו פונים לשביל המוליך מטה ויורדים דרך ההר המיוער. באמצע הדרך מגלים ירדן ודורון מגלשת הרים מתפתלת תלויה מעל העמק ומוכרחים לנסות. אני כבר עייפה מכדי להתנגד ביעילות למשחק המסוכן ושניהם עולים למבצע התאבדותי ויורדים מאושרים עד מאוד.
 
החומה הסינית
 
נכנסים למסעדה המקומית. השולחן מטונף להחריד והשכנים משמיעים קולות יניקה עם אכילת האטריות ויורקים את העצמות ואת הליחה המצטברת הישר על הרצפה.
באופן מפתיע הדרך חזרה אל בייג'ינג קצרה - מסתבר שיש גם כביש מהיר שמוציא מהאזור. על הכביש, מכוניות מפספסות זו את זו במילימטרים, ואיש אינו מתרגש. משאית עמוסת חמורים עוברת לצדנו. המראה בלתי נסבל- על גב החמורים עומדים עוד חמורים, ורגלו של חמור אחד תקועה מעבר לדופן. קשה להבין את האכזריות. בהמשך הדרך משאית עם ארבעה חזירי ענק בדרכם למחבת... ובשבע בערב, בהמשך למראה החזירים אנחנו מגיעים לשוק האוכל.
לפני שמתחילים את הסיבוב בשוק אנחנו נכנסים למסעדה סצו'אנית. זו הזדמנות להיזכר בחוויות מהטיול ולהצטער שהשהות הנהדרת יחדיו עומדת להסתיים.
 
סין שלנו
חוש הראיה - נוף יפה, זוהמה, צפיפות, חנויות קטנטנות אפלות, אנשים כורעים בפתח, ערמות צבעוניות של ירקות ופירות, ריקשות עמוסות, שדות וכלי רכב מכל סוג.
חוש השמיעה - קולות הכחכוח והיריקה הבלתי פוסקים וכמובן צופרי המכוניות, שאינם פוסקים בסין אפילו לרגע.
חוש הריח - שירותים מצחינים, ריח טיגון וחזיר בשמן, ריחות אוכל טוב וריחות קטורת.
חוש הטעם - האוכל המשונה והמפתיע, הממתקים המשונים, החריפות והטעם המוזר של התבלינים.
 
שבועיים אחרי
טוב לחזור. פתאום הכל נראה נקי, יפה ומרווח. 
ובכל זאת, אין יום שבו אני לא חושבת על סין. אני נזכרת ומתגעגעת – יותר מכל - ל"ביחד המשפחתי", למריבות הקטנות, להומור ולהתמודדות המשותפת עם השונה. בטיול הזה גילינו פעם נוספת כמה אנחנו אוהבים לבלות יחד וכמה הילדים שלנו בוגרים. אני מתגעגעת גם לנוף האנושי המגוון, לשונות, לפערים בין עוני לעושר ובעיקר לחוויה המכה את כל החושים בעוצמה. אני חושבת על סין, יודעת שהתחלנו באחת המדינות היותר "קשות" של המזרח, מתכננת את הטיול הבא ומקווה שעד אז הילדים ישכחו את החוויות המעייפות ויסכימו להתלוות אלינו שוב.
 
הביתה - כל אחד והבית שלו
 
 
 
[*] נאש'י (naxi)- שבט של צאצאי הנוודים הטיבטיים. ייחודו בהיותו שבט בעל תרבות מטריארכלית, דהיינו, הנשים הן השולטות ברכוש ובבית ולמעשה מנהלות את חיי היום יום.
 





שרון שגיא ברג
אודות הכותבת
שרון שגיא-ברג,
מנהלת ובעלים של APRIORI לפיתוח אישי וארגוני, פסיכותרפיסטית למבוגרים, מטפלת ב CBT ,מומחית ומדריכה בגישת סכמה תרפיה. 
 
לקריאת כתבות נוספות של שרון








מספר צפיות: 11127
1813