אגם לוגו – ממלכת הנשים של מיעוט המוסו
מאת: ברק ברקוביץ'

ישנו מקום בו הנשים שולטות, מקום בו ניהול משא ומתן כלכלי נעשה אך ורק עם נשים, מקום בו טבע נתפס כישות נקבית, מקום בו הנישואין שונים לחלוטין ממה שאנחנו מכירים. מקום בו לא קיימות המילים חתונה, רצח ואונס. ברוכים הבאים לאגם לוגו, ממלכת הנשים, מקום בו חיה אחת החברות המטריאכליות האחרונות מסוגן בעולם.

בת מיעוט המוסו, אחת החברות המטריאכליות האחרונות מסוגן בעולם (צילום: Rod Waddington)

אגם לוגו (Lúgū Hú) נמצא בחלקה המזרחי ביותר של שרשרת הרי ההימלאיה הטיבטים ושוכן בגבול המחוזות סצ'ואן ויונאן אשר בדרום-מערב סין.
האגם שוכן בגובה 2,685 מטרים, עומקו המרבי הוא 93.5 מטר ושטחו נפרש על פני 48.5 קמ"ר. תוואי האגם משתנה מצלול לביצתי, ככל שמצפינים בו, והמקומיים חיים בישובים קטנים לחופי האגם. במקום יפה וקסום זה שוכן מיעוט המוסו (Mósuō). שמו של האגם בשפת המוסו הוא שינאמי – אגם האם.

כתבה על חבל יונאן | כתבות על דרום סין

אגם לוגו (A), שנגרילה - לשעבר ג'ונגדיאן (B), ליג'יאנג (C) והעיר קונמינג (D), בירת מחוז יונאן בדרום סין

  טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »
  טיול עצמאי למדינות הבלטיות לחצו לרשימת היעדים »
  טיול עצמאי לאוסטרליה וניו זילנד  לחצו לרשימת ההצעות »

הייחוד של מיעוט המוסו משאר המיעוטים בסין ובעולם בכלל, הוא אופן פעילות התא המשפחתי ותפקיד האישה מול הגבר. זו חברה מטריארכאלית ומטריליניאלית^[1], מהיחידות הקימות בעולם. עקב חדירת המודרניזציה המטריאכליות הצטמצמה, אך מאפיינים רבים שלה שומרו עד היום, כפי שניתן לראות בתפקיד האישה וסמכויותיה בחברה, נישואין בהליכה (כפי שיוסבר בהמשך), טקסים המתקיימים במקום ואופן המחייה.

_______________

[1] מטריארכאליות היא שיטת מנהל משפחתית, בה האישה היא ראש הבית והמקבלת את החלטות התא המשפחתי. מטרולינאליות היא שיטת יחוס בקו משפחתי, בו הייחוס עובר מאם קדמונית דרך אם המשפחה לילדיה כמו שעוברת הדת היהודית.

אגם לוגו, במקום יפה וקסום זה שוכן מיעוט המוסו (צילום: Jason Zhang)

בני מיעוט המוסו לחופי אגם לוגו

מיעוט המוסו מונה 50,000 נפשות לערך, אשר פרנסתם העיקרית היא חקלאות ותיירות. שפת המקום הינה שפה מדוברת בלבד, שאינה שפה כתובה. חוסר יכולת תיעודית, יוצר חשש לאובדן ידע והיסטוריה מקומית.

מידע הועבר מפה לאוזן על ידי כוהני הדת המקומיים (דת הדאבה), שנאלצו לזכור כמויות אדירות של מידע בעל פה. בעקבות הוצאת הדאבה אל מחוץ לחוק. נוצר חשש לאובדן מידע יקר ערך, אך לאחרונה מראה הממשל הסיני שינוי בגישתו ומאפשר חקר עמוק ותיעוד של היסטוריית המוסו. בכל הנוגע לדת, משתמשים המוסו בכתב טיבטי ולרישומים יומיומיים בכתב הסיני.

5 דקות והמון מידע על בני המוסו באגם לוגו

דת ומנהגים של בני המוסו

למוסו שתי אלות מרכזיות: אלת האהבה גאן-מו, השוכנת בהר אשר לצד האגם, ואם האלים, השוכנת באגם עצמו. העובדה כי מדובר באלה שומרת ולא אל זכר, כנהוג ברוב הדתות, משקפת את המטריאכליות בתרבות המוסו.

למוסו שתי דתות משולבות זו בזו: דאבה, שהיא הדת המקורית, ובודהיזם ששולב מאוחר יותר.

בארכיון המוסו ישנן מגילות עם כתב הדאבה, שמקורו שנוי במחלוקת. מדובר בכתב תמונות פיקטוגרפי^[2], המתבסס על 32 ציורים, בדומה לכתב החרטומים במצריים העתיקה. נהוג היה להשתמש בכתב זה לכתיבת מגילות הדת בלבד ונכון להיום שפה זאת ושפת דונגבה, הן שפות התמונות היחידות בהן נעשה שימוש בעולם (שפת הדונגבה של בני הנאש'י, אחותה של שפת הדאבה, הוכרה כ"נכס זיכרון עולמי" לשימור ברשימה של אונסק"ו).

את הכסף אותו מרוויחים הגברים, הם מוסרים לניהולה של הסבתא בביתם וכך מכלכלים את התא המשפחתי ממנו בא (צילום: Rod Waddington)

הדאבה היא דת אלילית אשר מבוססת על תפיסת עולם אנימיסטית - תפיסת עצם דומם כיצור חי בעל נפש. זו מקבילת דת הדונגבה של בני הנאש'י, והן מבוססות על דת הבון הטיבטית. בדאבה לכל עצם, משולחן ועד לכוכבים, נפש משלו. תפקיד הכהן הוא ליצור הרמוניה בין החי לאנשי השבט, תוך כדי אמירת לחשים והצעת מנחות לאלים. מראה שכיח באזור הוא פסל של לאמה בודהיסטי ולידו כמות קטנה של אוכל כמנחה לאלים.

כוהני הדאבה, אחראים לניהול טקסי הדת המקובלים, כגון, טקס ההתבגרות, טקס בחירת השם ולוויה. מקובל לקבל ברכה מכהן דאבה, במקרה של חולי קשה ובעיות רפואיות. כהן דאבה, בשונה מרוב הדתות, יכול לנהל חיי משפחה רגילים לחלוטין, הכוללים ילדים ומשק חי.

תורת הדאבה מכילה כללים, שעיקרם עוסקים ביחסי אדם לזולתו. אחד מהחוקים למשל, אוסר לצעוק.

כתבה על נשות הנאשי

_________________

[2] כתבים פיקטוגרפיים הם מערכת ציורים, סמלים או צירוף של סמלים וציורים כאשר כל סמל מייצג מילה. דוגמאות לכתב פיקטוגראפי הם פטרוגליפים של האדם הקדמון, כתב היתדות בגרסותיו המוקדמות וכתב הירוגליפי של הפרעונים.

גבר ואישה בני מיעוט המוסו, לא מקיימים נישואין (צילום: Rod Waddington)

החגים של בני המוסו

הדת העיקרית של שבט המוסו היא הבודהיזם הטיבטי (לאמאיזם, מזרם המצנפת הצהובה).

לפני עליית השלטון הקומוניסטי בסין (1949), היה מקובל כי כל משפחה שולחת לפחות נער אחד ללימודי נזירות, תהליך שחיזק את הבודהיזם הטיבטי במקום. שילוב הדתות-בודהיזם ודאבה, אפשר לנזירים בודהיסטים לקיים חיי מין ומשפחה פעילים, למרות האיסור לכך בבודהיזם המקורי. המוסו מאמינים כי יש להם "בודהה-חי", מנהיג טיבטי רוחני, אשר נשמתו מתגלגלת בכל מחזור חיים, מאדם לאחר, בדומה לדאלאי-למה, והוא שוכן בעיר הסמוכה ליג'יאנג (200 ק"מ דרומה). בימי קודש וחגים, מגיע הקדוש לחגוג עם התושבים במקדשים המקומיים.

האגדה מספרת כי אם האלים, גאן-מו, רתחה ברגע אימוץ הבודהיזם על-ידי המוסו, משום שהלאמות לא מכירים בה ככוח נותן חיים (רחם האישה כמקור חיים). היא הגיעה ללהאסה בירת טיבט והתעמתה עם המנהיגים הרוחניים. עקב כך, שולבה האלה בפנתיאון הבודהיסטי המקומי, כמקור להנחיה רוחנית.

בחגים עורכים אנשי המוסו ארוחות פאר. התפריט מורכב מטלה, חזיר מעושן, אורז והרבה יין-אורז. בראש כל השולחנות עומד האדם האחראי על האווירה ולרוב הוא מספר סיפורי עמים ואגדות מקומיות. בזמן הסיפור שוררת דממה סביב השולחן והנוכחים (כולל אותי למרות קושי השפה) נודדים במחשבותיהם לסיפוריו. לאחר מספר כוסות יין, מתחילה תחרות שירה. בכל שולחן קם אדם ושר במלוא גרונו שיר מקומי. לאחר שסיים צועקים כל יושבי שולחנו חמש פעמים את המילה יאסו ובשולחן הבא קם אדם אחר ושר. לאחר שבכל שולחן שר אדם כלשהו, מכריז המארח על השולחן הזוכה, כולם צועקים לחיים וחוזר חלילה. במהלך השירה מוגשות מנות הבשר האורז והיין, לא ניתן למצוא נוזל שתייה אחר על השולחנות מלבד יין.
כתבה על העיר ליג'יאנג

בחגים עורכים אנשי המוסו ארוחות פאר (צילום: Rod Waddington)

חתונה בהליכה – חיי המשפחה של בני המוסו

השם חתונה בהליכה (zouhun / Sisi) ניתן לחיי המשפחה של המוסו, עקב המנהג בו הגברים צועדים לבית האישה בלילה, ולמחרת בבוקר הולכים חזרה לבית הוריהם, ללא כל אחריות לתוצאות מעשיהם. בשפת המוסו אין מילים שפירושן בעל, או חתונה, הסיבה לכך היא שחתונה מעולם לא מתקיימת (מגיל 15 המוסו רשאים לקיים יחסי מין). המסורת אומרת כי האישה היא שבוחרת את הגבר איתו תקיים יחסי מין, והיא רשאית לבחור כל גבר, כולל דודה. יוצאים מן הכלל אלו הם הגברים מקרבה ראשונה (אב/בן/אח) והעונש המקובל על גילוי עריות הוא מוות.

האישה רשאית להחליף את שותפיה למין, בתדירות ככל שתרצה, ואין הגבלה על כמות הגברים השונים איתם מותר לה לקיים יחסי מין. הילדים הם בחסות האישה ונושאים את שם משפחתה, הגבר לא חייב בתמיכה באישה או בילדים, אלא במשפחתו המקורית. לרוב הילדים לא יודעים כלל וכלל מיהו אביהם. במידה והאב רוצה הכרה מילדיו, הוא יביא מתנות לבית האם, בתקווה שאלו יכירו בעצם העובדה כי הם צאצאיו והוא יוכל לבקרם. במידה ואושרה ה"אבהות", הדבר אינו מקנה חשיבות לאב בבית האם או משפחתה, מעבר לתפקיד ייצוגי בלבד. יציבות משפחתית מבחינת המוסו, הוא אופן התנהלות המשפחה בבית האם, ללא קשר לאב. תפקיד הגבר כולל מטלות דתיות, מרעה, בניית בתים, סחר בתוצרת המקומית ודייג. את הכסף אותו מרוויחים הגברים, הם מוסרים לניהולה של הסבתא בביתם ובעצם מכלכלים את התא המשפחתי ממנו באו. בזמן שהותי במקום הגברים היו אחראים גם על הבישול והניקיון של האכסניה, בעוד האישה יושבת על כורסה באמצע ההתרחשויות ומחלקת פקודות, בתקיפות שלא תבייש מפקד כיתת טירונים בצה"ל.

ישנה אגדה, אותה שמעתי מגבר מקומי, לגבי גשר החוצה את חלקו של האגם. האגדה מספרת על כך שבעבר כל הגברים היו גרים בצידו האחד של האגם והנשים בצידו האחר. גבר שחפץ היה במין, היה עובר את האגם לצד הנשי והנשים היו חוטפות אותו, מבצעות בו את זממן ושולחות אותו לביתו. כמובן שהסיפור משתנה כאשר אישה מספרת אותו.

האגדה מספרת שבעבר כל הגברים היו גרים בצידו האחד של האגם והנשים בצידו האחר (צילום: Rod Waddington)

מבנה התא המשפחתי

המוסו חיים במשפחות גדולות. בראש הבית עומדת הסבתא, או סבתא רבא, ומתחתיה ילדיה וילדי בנותיה. בקומה הראשונה (קומת קרקע) ממוקמים המטבח ופינת האוכל. בקומה זו נמצאים גם בעלי החיים (צאן, בקר, חזירים ותרנגולות). בקומה השנייה חדרי אחסון למזון וחדרי הנשים הבוגרות. שאר דיירי הבית לנים במשותף בקומה השלישית. בקומה הגבוהה ביותר גרה הסבתא ובמקום זה נערכות ישיבות משפחתיות ודיונים כלכליים. כאן נהוג למצוא מדורה קטנה, לצידה אבן וחתיכת בשר עסיסית ולרוב שומנית. האמונה גורסת כי באבן זו שוכנות נשמות של אנשי המשפחה שנפטרו, ומטרת האש היא לחמם את אותן הנשמות. אש כבויה מסמלת בית משוסע שעתיד לפירוק, הבשר השומני מסמל שגשוג והצלחה כלכלית.

כלל התא המשפחתי אחראי על כלכלת היושבים בו. בנוסף לזאת, תפקיד הגבר בבית, להוות דמות אבהית לילדים. ברוב התרבויות נהוג כי האישה עוברת לבית בעלה לאחר הנישואין, לכן משפחות מרובות בנות נותרות בלי ילדים שיטפלו בהורים לעת זקנה. לא כך הדברים אצל המוסו. לכל מין תפקיד קיומי בתחזוקת התא המשפחתי והם לעולם לא עוזבים את בתיהם.

קיים רצון לאיזון בכל תא משפחתי בין המינים, ולכן אימוץ ולעיתים החלפת ילדים, הן תופעות שכיחות. התא המשפחתי יציב מאוד, מכיוון שגירושין, חלוקת רכוש, קביעת משמורת על הילדים ובגידות לעולם לא מתרחשים.

בראש הבית עומדת הסבתא, או סבתא רבא, ומתחתיה ילדיה וילדי בנותיה (צילום: Rod Waddington)

מי לובש את המכנסיים בבית?

עליונותה החברתית של האישה, מודגשת שוב ושוב והיא הגורם עימו מנהלים משא ומתן לגבי רוב הסוגיות הכלכליות.
דוגמה טובה לכך היא מיקוח שהתרחש ביני לבין אחד מנשות המוסו בנושא עלות לינה ללילה:

יחס הגובה/משקל שלי אל מול המארחת היה משמעותי במיוחד, כשהמארחת מתנשאת לגובה של 1.55 לכל היותר, רזונת, ואני בעל זקן עבה, כרס מפותחת ובגובה 1.82.

חשבתי שהעליונות הפיזית משחקת כאן תפקיד. טעיתי...

אני: "שלום".

המארחת : "שלום" (בטון מזלזל).

"כמה יעלה לי להשכיר חדר באכסניה שלך?"

"שבעים יואן."

"אולי נוכל להוריד לכיוון החמישים?"

למשמע הצעתי החלה המארחת להאדים ופרצה בצרחות, מלוות בהנפות ידיים לכל עבר והצבעה הנה והנה, בעודי עומד מולה מובך וחסר מילים. באותו הרגע, רצה לכיווננו אחת הסיניות שהיו עימי לפתור את חוסר ההבנה. כשראתה בת המוסו את הנערה הקרבה, רמת הדציבלים פחתה.

אני: "מה קרה כאן? יכול להיות שהעלבתי אותה בסינית המקרטעת שלי?"

הנערה (לאחר החלפת מספר מילים עם המארחת): "היא נעלבה משום שהתווכחת איתה, עקב עליונותה עליך כאישה. גברים לא מתווכחים עם נשים. בטח ובטח בנושאים הכלכליים. היא בקשה לפעם הבאה שתשלח אישה במקומך, שתנהל כל משא ומתן עבורך."

מאותו רגע הבנתי איפה אני נמצא, הבנתי מי לובשת את המכנסיים בבית ובפעם הראשונה בחיי חשתי פמיניזם קיצוני מהו.

גברים לא מתווכחים עם נשים, בטח ובטח בנושאים הכלכליים (צילום: Rod Waddington)

טקס הבגרות של בני המוסו

לגברים ונשים טקסי בגרות. לגברים מבוצע "טקס המכנסיים" ולנשים "טקס החצאית". בילדותם לבושים בני המוסו בבגדים זהים ללא יכולת זיהוי בין זכר לנקבה ובטקס זה מובלט השוני בין המינים. מרגע שהאם גילתה כי בתה קיבלה וסת, מתחיל "טקס החצאית". "טקס המכנסיים" מתחיל כשמלאו לנער י"ג שנים. הנערה מקבלת הסבר מפורט על האופן בו יתרחש הטקס, על סדר הישיבה, וההתנהגות הנדרשת ממנה.

לפני הטקס מוסיפה הנערה שער מזנב היאק, קושרת סרטים צבעוניים לשערה ומורחת אותו בחמאת יאק. בבוקר הטקס ניתן לראות מגילות סיניות וקמעות, תלויים מחוץ לבית המשפחה, כסימן למזל טוב. לקראת השקיעה מבצעות האם ובתה כריעות מרובות, להוקרת תודה אל מול מזבחים, השמש, האורחים ואנשי הדת.

הטקס מלווה במזמורים דתיים, הן לנער והן לנערה. שיא הטקס הוא כאשר הנערה והנער מגיעים אל עמודי האישה והגבר, אשר נמצאים אל מול מדורה וסביבה האורחים. אימה וסבתה של הנערה שרות שירי שבח לחלקי גופה. בו בזמן הן מפשיטות את הנערה ומלבישות אותה בבגדים מסורתיים, הכוללים תכשיטים רבים. מעתה והלאה, הבגדים שיכים לנערה. מולה מופשט הנער גם הוא ומקבל מכנסיים מהודרים וסכין אשר חגורה למותניו.

רגלה השמאלית של הנערה מונחת על חזיר מיובש^[3] ורגלה הימנית על שק תבואה, בעוד שרגלו הימנית של הנער מונחת על אותו חזיר ורגלו השמאלית על שק תבואה אחר - סימנים לשגשוג ועושר. ברגע זה מרים כהן הדאבה כוס של יין ואומר: "השמש טובה, הירח טוב, החיים טובים. לבשו נא את החצאית והמכנס. הלוואי ותזכו לחיים מלאי שפע במזון ובבגדים". מרגע זה נחשבים המשתתפים בטקס לבוגרים והם חייבים במצוות הדת.

__________________

[3] המוסו ידועים ביכולות שימור בשר החזיר. ניתן לאכול את הבשר גם לאחר עשר שנים, בתנאי שאוכלים אותו תוך שנה.

בילדותם לבושים בני המוסו בבגדים זהים ללא יכולת זיהוי בין זכר לנקבה (צילום: Rod Waddington)

מוות וחיים על פי המוסו

אמירה מקובלת לאחר פטירת אישה: "היא תחזור בתור ילדה קטנה". המוסו מאמינים בגלגול נשמות אבותיהם הקדמוניים ולכן הנולדים נקראים על שם בני משפחה שנפטרו. האמונה אומרת כי הנשמה נכנסת לגוף האדם בגיל 13. במקרה של מוות אחרי גיל 13, שורפים את גופת הנפטר, למען תצא הנשמה לחופשי. במידה והמנוח לא בוגר קוברים אותו באדמה.

אגדת מוסו מספרת, כי בימי קדם כל בני הבריאה זכו לחיי אלמוות. בחלוף הזמן גדלה אוכלוסיית בני האדם ובעלי החיים, עד כדי מחסור במקום ובמזון. עקב כך, החליטה האלה לשים מגבלת גיל לחיים וביקשה מבני האדם והחיות להיות קשובים לפסק דינה, אשר יגיע ביום מן הימים. לילה אחד צעקה האלה "10,000 שנים". צעקה ששמעו רק עיזי הבר עקב שמיעתן החדה.

הצעקה "100 שנים" העירה את הברווזים. "60 שנה" צעקה האלה והכלבים הגיבו בנביחות. הצעקה שהעירה את בני האדם משנתם הייתה "13 שנים". מאוכזבים מהתוצאה ניגשו סנגורי בני האדם לאלה בבקשה לשקול שנית את גזר הדין. "רק אם אחת החיות מוכנה להחליף עמכם את אורך חייה, אני מוכנה לשינוי" אמרה האלה. החיה היחידה שהסכימה להחלפה הייתה הכלב, בתנאי שבני האדם יטפלו וידאגו לו. בעקבות זאת רואים המוסו בגיל 13, כגיל כניסת הנשמה לגוף. ואת הכלב כידידו הטוב ביותר של האדם.

המוסו מאמינים בגלגול נשמות, הנולדים נקראים על שם בני משפחה שנפטרו (צילום: Rod Waddington)

אומנות החיזור אצל המוסו

למוסו חופש תנועה ודיבור ולכן הנשים פוגשות את הגברים לאורך היום. השיחה יכולה להיות על כל נושא אפשרי, מלבד מערכות יחסים, יוצאי דופן הם המקרים בהם מבוצעים שידוכים בחסות זקנות הכפר מסיבות שונות.

מדי ערב מתכנסים התושבים ברחבת הריקודים של הכפר ובמקום זה מותרת השיחה על כלל הנושאים. כאן מתרחשים רוב מופעי החיזור כנהוג בעולם המודרני. אישה המעוניינת בגבר ספציפי, תודיע לו כי הוא מוזמן לביתה בשעות המאוחרות וכך נקבע המפגש. כאשר הגבר מעוניין להתבלט מעל האחרים, הוא יציע מתנות (בשר מעושן, תכשיטים, יין ותבלינים) על מנת למשוך את תשומת לב הנערה בה הוא חפץ.

במידה והאישה מאסה בגבר, היא תסגור את דלתה ותניח חפצים בבעלתו למפתן הדלת. מעתה והלאה הוא לא רצוי בביתה ולא ייגש אליה בעתיד, אם גילתה האישה כי שותפה למין נמצא עם אישה אחרת, לרוב, היא תיגש אליה ותשוחח עימה בנושא, למניעת חיכוכים ומתחים ביניהן.

מדי ערב מתכנסים התושבים ברחבת הריקודים של הכפר ובמקום זה מותרת השיחה על כלל הנושאים.
כאן מתרחשים רוב מופעי החיזור כנהוג בעולם המודרני. (צילום: Goddess Sherry)

ממלכת הנשים האחרונה

כמות גדולה של תיירים, בניית תשתיות חשמל ותקשורת באזור, ומדיניות השלטון הסיני בנוגע לתרבות המקומית, נותנות אותותיהם באנשי המוסו. נכון להיום, רובן הגדול של בנות המוסו אינן מתחתנות, אך ישנם מקרים יוצאים מן הכלל. בן זוג קבוע ללא חתונה הפך תופעה שכיחה. לעיתים נדירות ניתן לראות גם גברים מנהלים משא ומתן בנושאים כלכליים. עם זאת, או אולי למרות זאת, אגם לוגו ואנשי המוסו, מקיימים את ממלכת הנשים האמיתית האחרונה מסוגה.

לקריאה נוספת אודות חיים בחברה מטריליניאלית בהרי ההימלאיה בכתבה: חיזור נוסח בהוטאן