www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



סיפור מסע:
קובה אהובתי -  Cuba mi amor
מאת: דפנה אשכול


כתבה זו נולדה בעקבות טיול בקובה. שלושה שבועות נסעתי לאורך האי הטרופי המיוחד הזה, מתנייעת בכלי תחבורה שונים ומשונים בחברתם של 12 אנגלים, בחום ובלחות קשים ובהנאה צרופה מכל רגע. למרות מזג האוויר, למרות המחסור, למרות העיכובים והנדנודים, הבריטים לקחו הכל ברוח טובה, חיפשו את הבר הקרוב כדי להתאושש בעזרת דאקירי, מוחיטו או סתם בירה. זו לא הייתה חופשה של בטן-גב על חוף טרופי, זה היה מסע מאלף להכרת קצה-קצהו של הפרדוקס הנקרא קובה.


אם אתם מחפשים גיוון קובה איננה המקום עבורכם. הנוף איננו מגוון - מאות קילומטרים של נוף טרופי ירוק, עצי בננה, מטעי קני סוכר ומדי פעם טבק. כל זה הופך מהר מאוד למשעמם. מזג האוויר אינו מגוון. חם ולח בכל מקום כל השנה. האוכל אינו מגוון. לרוב אפשר לבחור בין עוף, דג או בשר חזיר, רק אורז עם שעועית יש תמיד. המשקאות אינם מגוונים. רום, רום ועוד רום. למעשה רום הוא הדבר היחידי שיש בקובה בשפע. מדהים לגלות כמה משקאות מתבססים על רום…. המוזיקה אינה מגוונת. מבוקר ועד אמצע הלילה מנגנים בקובה בכל פינה מוסיקה קובנית: סלסה, סון ומעט צ'ה צ'ה צ'ה. וזהו.
כתבות נוספות על קובה
 
קובה, צילום משה שי
האנשים בקובה עושים את החוויה לכל כך נפלאה  (צילום: משה שי)  


אמריקה הלטינית



החיים הכפולים של קובה 

הצד האנושי בקובה לעומת זאת מגוון עד מאד. באי מיוצגים כל גווני העור מבהיר ועד שחור. תערובות נפלאות שרק עיון בתולדות המשפחה מסביר אותן. צאצאי הכובשים וצאצאי הנכבשים, בנים לאדונים ולמשרתים ולזיווגים שבניהם. האנשים הם אלו העושים את קובה לחוויה הכל כך נפלאה כפי שהיא כיום. לכולם חוש קצב נהדר, רצון גדול לקשור קשרים עם זרים ונטייה טבעית לקומבינות.

קובה מנהלת היום חיים כפולים. כורעת תחת עול החרם האמריקאי מצד אחד, כשמצד שני הדולר הוא המלך בחיי היום-יום. כקובני, אם אין לך דולרים, אתה אבוד.
קשה שלא להיות רגשן כשמדברים על קובה. האי מעורר את החושים בשילוב של פנים, צבעים וקולות. זהו מקום קסום, מלא במראות רומנטיים, אנשים יפים וחושניים וצלילי מוסיקה הנמשכים עמוק אל תוך הלילה. כולם מפלרטטים עם כולם, חיוכים רבי משמעות מוחלפים, האנשים חמים, בעלי חוש הומור ותמיד מוכנים לרקוד.

אבל לקובה גם צד אחר, עגום יותר. תנאי חיים מחפירים, צעירים מתוסכלים החולמים על חיים טובים יותר במקום אחר. משטר קומוניסטי שאכזב את אזרחיו, דיכוי פוליטי, סיסמאות אנטי-אמריקאיות, בניינים מתפוררים, תעשיית זנות המתפשטת במהירות, חנויות ריקות וכלי רכב מיושנים הצרים מלהכיל את כל הנוסעים. עבור מרבית התיירים קובה היא טעם החיים הטובים שאי טרופי אקזוטי מסמל. אני מציעה לתת לצדדים הרבים האחרים של קובה לחלחל אל מתחת לעור, לגעת בנשמה ולחדור אל הלב. מובטח לכם ששטף הרגשות והדעות שיציף אתכם לא יירגע במהרה.
כתבה עם רקע כללי למטיילים בקובה

 

מסלול הטיול בכתבה, טיול של שלושה שבועות בקובה  להגדלה לחץ למעלה משמאל
 
 

תחנה ראשונה - הוואנה  

שדה התעופה של הוואנה (La Havana) הוא שער הכניסה לקובה. מרכז הוואנה (Havana vieja) הוכר על ידי אונסק"ו כאתר לשימור. בבתים המתפוררים והמטים ליפול, יש לטעמי הרבה קסם, אבל החיים בהם הפכו לבלתי אפשריים. הביוב אינו מתפקד, הפסקות המים תכופות והמעליות לרוב אינן עובדות, מה שמקשה על מי שגר בקומות השישית או השביעית.  אולם תושבי מרכז העיר אינם פראיירים. העירייה מנהלת מאבקים קשים עם רבים מהם שאינם מוכנים לעזוב את ביתם המתפורר ולעבור לפרברים. צודקים. כיום הם במרכז העניינים, ומה יעשו בפרברי הוואנה המוזנחים? כיום הם גרים בבתים שפעם היו פאר הארכיטקטורה האירופאית, מרפסות בסגנון ספרדי מעטרות אותם ודלתות הכניסה מזכירות כניסות לבתי מידות בפריז או לחילופין בבואנוס איירס. אולם מעבר לפתח הבית הקירות שחורים מטחב ועשן. חוטי חשמל וצינורות שונים ומשונים חשופים לעין, החלודה פשתה בכל חלקי המבנים העשויים ברזל. אבל כל משפחה מצחצחת את החדר שבו היא גרה, כולם מכבסים ותולים לייבוש כבסים בכל צבעי הקשת במרפסת המטה ליפול ומשקיפים מכל פתח אפשרי על הנעשה בחוץ. החום בבתים פנימה בלתי נסבל ולכן כולם נמצאים כל הזמן בחוץ, מה עוד שבשני ערוצי הטלוויזיה הקובנית אין מבחר גדול של תוכניות מעבר לנאומי פידל קסטרו והמון תוכניות חינוכיות. הישיבה בחוץ, במרפסת או ממש על המדרכה ברחוב, היא הבילוי המועדף על הקובנים וזה גם לא עולה כסף.

הטלוויזיה היא ההוכחה היחידה לכך שפידל קסטרו הוא אכן מנהיגו של העם הזה. בניגוד לצ'ה גווארה, הקדוש האהוב שדמותו מתנוססת בכל פינה, וציטוטים מדבריו מרוחים כגרפיטי על כל קיר של מפעל, הרי שלקיומו של פידל יש מעט מאד הוכחות.   פה ושם סיסמה, מעט מאד ציטטות ואף לא שלט חוצות ענק אחד ראיתי בכל שלושת השבועות.  פולחן האישיות הנערך כאן לצ'ה ולחוזה מארטי, משורר והוגה דעות לוחמני בן המאה ה-19 , שהוא הגיבור הלאומי הראשון במעלה של קובה, פוסח עבור התייר המערבי על דמותו של קסטרו. זהו כמובן אקט מכוון, ועבור הקובנים ה"מנהיג העליון" כפי שהוא מכונה, נוכח/נעדר בכל אספקט של חייהם.  אבל גם הם לא יודעים, למשל, היכן הוא גר.  "איפה שהוא בהוואנה, אומרים שיש מנהרה סודית מארמון הנשיאות לבית שלו" אמר לי חוזה, המדריך יפה התואר, דובר האנגלית הנהדרת.
"אומרים גם שיש לו כמה חברות, novias" , הוסיף בצחוק כשהתעקשתי לברר מה מצבו המשפחתי של המנהיג העליון.  על העובדה שרעייתו, בתו ואחותו היו בין הנמלטים לארה"ב בשנות שלטונו של האב והאח לא מרבים כאן לדבר. האם קסטרו נמצא במדינה והיכן, זאת האזרח הפשוט לא יודע.
האנשים מודעים לעובדה שמשקרים להם לעיתים קרובות בכל הקשור למעשיו ותנועותיו של המנהיג האהוב. אנריקה, שהדריך אותנו, טען שזה בגלל שהאמריקאים עדיין מנסים לחסל את קסטרו.  "אנחנו חושבים שהוא כאן בקובה, ופתאום שבוע אחר כך מגלים בעיתון שהוא היה בחו"ל. זה כדי לבלבל את האמריקאים" כאילו שגם האמריקאים נאלצים להסתפק בצינורות המצונזרים של האינפורמציה הקובנית.

הוואנה רועשת, דחוסה וחמה. המון אדם שוטף את הרחובות הראשיים, ממתינים לאוטובוס או למונית, עושים Window shopping למרות שמרבית חלונות הראווה ריקים מסחורה ואוכלים גלידה. הגלידה בקובה דווקא מצוינת. כל הזמן הקובנים מנסים. מנסים למכור משהו לתיירים, מנסים לבקש מהם משהו (לרוב עט או סבון רק לפעמים כסף), מנסים לסדר אותך, אבל עם חיוך. מנסים . ילך? מה טוב!  לא ילך? לא נורא!

ביקור בבית חרושת לסיגרים הוא מהדברים שחובה על התייר לעשות בהוואנה, בעיקר אם לא ממשיכים לאזור גידול הטבק, פינאר דל ריו.   בלב העיר, ממש מאחורי הקפיטוליו והתיאטרון הלאומי, עומד בית החרושת המפורסם ביותר בעיר. בית החרושת מייצר 25,000 סיגרים מדי יום ואלה נמכרים במחיר ממוצע של 4-5 $ - חשבו בעצמכם את ההכנסה. העובדים, לעומת זאת, מרוויחים 12-20 $ לחודש ובכל זאת התור לקבלה לעבודה ארוך ביותר וצריך להביא המלצות מוועד הרובע ורצוי שיהיו קשרים. 
את אמנות הפרדת עלי הטבק לפי איכות, צבע וגודל לומדים כאן במשך 9 חודשים. לפעמים מקבלים העובדים בונוסים על הספק גדול, וכן, הם יכולים לקחת את הסיגרים הפגומים.  זהו המקור לניסיונות הבלתי פוסקים למכור לך סיגרים בכל אשר תלך. השאלה "קוהיבה? סיגר?" מלווה אותך בכל קובה, בעיקר אם אתה תייר ממין זכר. תנאי העבודה איומים, אין מיזוג וגם המאווררים לא פועלים כל הזמן.  אבל התייר הממוצע מתפעל מכך ש"הם יכולים להקשיב לרדיו, ולפעמים מישהו קורא להם מהעיתון או מספר מהפכני", ממש קידמה….
 

תחנה שנייה - סנטה קלרה  

בסנטה-קלרה (Santa Clara) הייאוש נראה הרבה יותר נוח. הרחובות נקיים יותר מאשר בהוואנה, בכלל קובה היא ארץ נקייה ביותר, הן במרבית הערים (פרט להוואנה) והן בדרכים הבין עירוניות ובכפרים. צריך לקחת בחשבון את העובדה שפשוט אין הרבה מה לזרוק…..

בסנטה-קלרה השתמשנו לראשונה בכלי התחבורה הנפוץ ביותר בערים - ביקי-טקסי (טקסי אופניים). בשל המחסור בדלק ובכלי תחבורה חדשים משתמשים בקובה בכל אמצעי תחבורה חליפי העולה על הדעת: אופניים, כרכרות עם סוס, עגלות עם סוס, עגלות עם אופניים.  יש גם משאיות, מיניבוסים, אוטובוסים ומסחריות שהפכו לרכב להובלת נוסעים ורובם משנות יצור שסבא שלי (עליו השלום) כבר שכח. 

אנחנו כאמור הסתפקנו פה בביקי-טקסי. שיירת הרכבים שלנו עשתה דרכה ממרכז העיר לעבר המוזלאום, האנדרטה והמוזיאון לזכרו של צ'ה גווארה. זוהי למעשה הסיבה המרכזית לבוא לסנטה-קלרה. כאן מצוי אתר ההנצחה של צ'ה. מצבת הזיכרון לצ'ה בנויה בסגנון הסובייטי הגרנדיוזי המוכר מכיכרות רבות בעולם הקומוניסטי. פסל ברזל ענק שלו מתנוסס בראש גבעה שהיא בעצם מוזיאון מפורט של תולדות חייו והקרבות שבהם השתתף. הנושא שפוסחים עליו באלגנטיות הוא חיי המשפחה של צ'ה, ממש כמו במקרה של פידל.
בצמוד למוזיאון מצוי המוזילאום שנבנה להנצחתו של צ'ה ושל המפקדים הנוספים של המהפכה שנהרגו בקרבות. עצמותיו של צ'ה הובאו שם לקבורה רק ב- 1997. הקובנים מתייחסים למקום בחרדת קודש ממש, בפנים אסור כמובן לצלם ולא להוציא הגה, ושלא כמו במקומות אחרים בעולם, אין במקום חנות מזכרות.  מי שאינו מבין וקורא ספרדית יקשה עליו להבין, משום שבמקום אין מילה בשום שפה פרט לספרדית. אין גם להשיג חומרי הסברה, כי עקב המחסור החמור בנייר בקובה לא נתקלנו בשום עלון, פרוספקט או חוברת לתיירים. 

צ'ה-גווארה עדיין תופס מקום של כבוד בחיי היום יום של הקובנים. הם לובשים חולצות עם תמונתו, תולים פוסטרים ותמונות שלו בכל מקום, מצטטים אותו ואפילו תולים את דיוקנו, כמו גם דיוקנאות של קדושים אחרים, כדי שיגן עליהם מסכנות הכביש בכלי הרכב העתיקים שלהם.

בסנטה-קלרה אכלנו בפעם הראשונה בפלדרה (Paladera), מסעדה הנמצאת בבית פרטי. זהו פטנט קובני של השנים האחרונות, שהומצא עם התפתחות תעשיית התיירות. מי שרוצה להקים פלדרה בביתו מתחייב למלא אחרי חוקים והוראות שונים ומשונים, אבל, כמו שכבר הבנו, החוקים בקובה נועדו כדי שיעקפו אותם. כך אכלנו בפלדרות קטנות (חוקיות) וגדולות (לא חוקיות), טעמנו דגים (חוקי) לובסטרים (לא חוקי) וצב (ממש ממש לא חוקי) והתפעלנו מדרך ניהול העסק, שלפעמים עובדים בו כל בני הבית (חוקי) ולפעמים גם לא מעט שכירים (מאד לא חוקי).
בכל מקרה, האוכל בפלדרות עולה בטיבו, טעמו והחביבות שבה הוא מוגש על כל המסעדות שבהן נתקלנו בדרך. מומלץ בחום!

זה היה גם המקום בו נתקלנו לראשונה בסופה טרופית.  בעונה הזו של השנה זוכים המבקרים בקובה, וגם הקובנים כמובן, בחוויה המדהימה של סופות טרופיות. כמעט מדי יום, בשעה כלשהי אחה"צ, מתכסים השמים בעננים ומתחילה סידרה של ברקים מדהימים, החוצים את השמים ממש כמו זיקוקי דינור. 
לעיתים מלווים ברעמים, ולעיתים גם במטח סוחף של טיפות גשם ענקיות. לאחר חצי שעה או שעה הכל נרגע והשלווה חוזרת, כמו גם החום והלחות המעיקים. מי שלא חווה סופה טרופית כשהוא יושב בבר על גג המלון, עם קוקטייל ביד וקריאות של "וואו, וואו" נפלטות מפיו גם כנגד רצונו - הפסיד.






תחנה שלישית - רמדיוס
בעיירה רמדיוס (Remediosאנחנו רואים בפעם הראשונה מה זו עיירה קובנית קטנה ושלווה. ככר אחת לא גדולה, שתי כנסיות, מוזיאון לתולדות העיר (יש בכל עיר בקובה), קזה דה לה טרובה (בית המוזיקה, יש בכל עיר בקובה) ובר שמגיש בעיקר רום (יש בכל עיר). חברי הקבוצה, אנגלים כולם, לא חושבים שארבע אחה"צ היא שעה מוקדמת להתחיל לשתות. 

רק לאחר מכן אנחנו מתפנים לשוטט מסביב לכיכר ומבקרים בכנסייה - העתיקה ביותר בקובה.  משגיח עליה איש מדהים בן 79, כולו אש ולהבה למרות גילו, המספר את סיפור בניית הכנסייה ושיקומה לאורך השנים.  אחר כך הוא מספר לנו גם על תולדות משפחתו ועל משאלתו לבקר בספרד, ארץ מולדת אבותיו.  "למה לא נסעת עד עכשיו?" מתעניין אנגלי נאיבי אחד, עיניו של הקובני נוצצות "שתי סיבות" הוא אומר, "אחת - דולרים, והשנייה..." וכאן הוא עושה ביד תנועה של החלקה על זקן דמיוני- קסטרו.  בהמשך נתקלנו שוב בסימן הזה אצל אנשים שלא רצו לבטא את השם המפורש.

 
 

תחנה רביעית - טרינידד

טרינידד (Trinidadהיא הקסומה שבערי קובה. מרכז העיר שנראה כאילו קפא במאה ה- 17, הוכרז על ידי אונסק"ו כנכס עולמי לשימור.  מסביב לכיכר הראשית בעיר מספר מוזיאונים, מסעדות וחנויות, מרשימות ומלאות יותר מאשר בערים אחרות.  אבל הקסם של טרינידד טמון בבתים הקטנים המציעים חדרי אירוח מצוחצחים, בפלדרות המגישות את הארוחה על הגג הצופה על גגות הרעפים האדומים של העיר, בתענוג שבשוטטות מבר לבר, מקזה-דה-לה-טרובה לקאזה-דה-לה-מוזיקה, כשבכל מקום מנגנות להקות מצוינות הגורמות גם לעצור שבאנגלים לקום על רגליו ולהתחיל לרקוד סלסה כמו מקצוען (כמעט).
 
במרחק חצי שעה נסיעה מטרינידד מצויים כמה חופי רחצה, ביניהם פלאיה אנקון, המספקים את כל תפאורת החוף הטרופי. חול לבן, ים בצבע טורקיז, עצי דקל ושלווה אין סופית.

בטרינידד התיידדנו עם בעלות הבתים שהשכירו לנו חדרים ועם כמה נשים המנהלות בבתיהן פלדרות. זהו זן אחר של נשים קובניות, בעלות יוזמה ונחישות, שהחליטו להעניק לילדיהן חיים טובים יותר מאשר יש להן.  לשם כך הן חוברות יחד, מעבירות מידע על תיירים המגיעים לעיר, מפנות את התיירים זו לזו ומארחות את כולם בחיוך גדול.  בספר האורחים בבית שבו התארחתי הראתה לי מארי, בעלת הבית, הודעה שהשאירו מטיילים ישראלים שכבר התארחו אצלה.


במחיר 4-5$ לשעה האינטרנט אינו בהישג ידם של מרבית הקובנים, אבל בהסתמך על ראש הקומבינה שלהם, גם את הבעיות הללו הם יעקפו. האינטרנט, כמו גם שידורי הטלוויזיה מארצות הברית או ממקסיקו שיכולים לקלוט אלו הקרובים לחוף, יהוו נדבך חשוב בתהליך פתיחתה של קובה אל העולם, תהליך שכבר החל ובוודאי יצבור תאוצה בעתיד, גם אם הוא אינו לשביעות רצונות המלאה של קסטרו.

מה שכל הקובנים יודעים לעשות זה לרקוד, ובחינניות מדהימה, ללא קשר למין,גיל, גודל או צבע.כולם מתנועעים ומנענעים. לאוהבי הסלסה והרואדה, הריקוד הקובני, ביקור בקובה הוא חוויה שקשה לתארה במילים. גם לתיירים שאינם שרופים על המקצב, יציאה לברים ומועדוני מוזיקה וריקוד היא הבילוי הכמעט יחידי בקובה ומתמכרים לזה. עם חלוף הימים נכנסים יותר ויותר לקצב ולאווירה והזמן עובר בסחרור נעים שמקורו בשילוב הקטלני של רום וריקוד.
כתבה על מוסיקה קובנית
 

תחנה חמישית - קמגואיי  

מתוך יומן הנסיעה, אחרי שישה ימים בקובה :
"בקובה לא מתאהבים ממבט ראשון, במיוחד אם מתחילים את הטיול בהוואנה, עיר עצבנית ולא נעימה. צריכים לעבור 3-4 ימים של טיול, נסיעה בדרכים בין הערים הקטנות יותר כדי להתאהב לחלוטין באנשים הללו ובארץ המקסימה והנואשת שלהם. כאב הלב הוא בן לוויה תמידי להרגשת השמחה והנעימות שמרגישים כאן. כל כך כואב הלב על חוסר התפקוד, הפוטנציאל הלא ממומש, בזבוז כוח האדם וכו`.
כל מה שהתמוטט בצדק בגוש הסובייטי ממשיך להתקיים כאן בצרוף עוני מנוון".

בעיר קמגואיי (
Camagüey) נפגשנו לראשונה במונח "שוק חקלאי". מאחר ולא היה מבחר גדול או שפע של מצרכים לקניה ואכילה גם בחנויות בהן משלמים בדולרים, נראה לי שבשוק אפשר יהיה לפחות להצטייד בפירות וירקות לימים הקרובים. שכרנו ביקי-טקסי וביקשנו שייקח אותנו לשוק. אין מילים לתאר את עליבותו של המקום ועליבות התוצרת. סביר להניח שהכל כמובן אורגאני, כי אין לי ספק שאין שימוש בחומרי הדברה ודישון. הירקות המעטים שהוצגו למכירה (בצל, תפוחי אדמה, שום, פלפל ותירס) זעירים ממש, כמו גם הפירות (בעיקר בננות). על מצב הבשר והדגים שעל הדוכנים מוטב שלא להרבות במילים. פתאום מצאתי את עצמי עומדת בפינה ובוכה, מתסכול, קצת מרעב והרבה מכאב לב על האנשים שצריכים לחיות ככה.

בעיר הזו גם פיצחנו את שיטת העבודה של הנערות העובדות. קובה עומדת כנראה לרשת את מקומן של תאילנד והפיליפינים כבכירת מדינות תיירות הסקס. מופלא בעיני הדבר שכל זה מתרחש מול עיניהם של קסטרו ו"צבא" שוטריו.  מאחר שאחת הסיבות למהפכה של 1959 הייתה הפיכתה של הוואנה בשנות הארבעים והחמישים לבירת הזנות של הקריביים, והרצון לחסל את התופעה, הרי זה ממש פתטי ש- 42 שנה לאחר מכן ההיסטוריה חוזרת על עצמה. בכל מקום רואים זוגות המורכבים מנערה קובנית וגבר מערבי. חייבים לומר כי לא כל הנערות הן זונות מקצועיות. חלקן בחורות רגילות המקוות לקצת יותר מארוחה, יציאה למועדון או משקה.  במצב הכלכלי שבו נמצאים הקובנים כל דבר שתקבל הבחורה מה"חבר" שלה יועיל למשפחתה.

למקצועניות (זונות לתיירים בפי הקובנים) לעומת זאת שיטות עבודה משלהן. הן נמצאות בכל בר ובכל פארק, כשבמקרים מסוימים אפשר להבחין לא רחוק גם במי שמנהל להן את העסקים. אבל הן לא ייגשו לכל אחד. בקבוצה שלנו, למשל, היו שלושה בחורים מקסימים, בסוף שנות העשרים שלהם. שלישיה שכל בחורה בלונדון או תל אביב הייתה יוצאת בשמחה עם כל אחד מהם. בקובה לא נרשמה התעניינות מיוחדת. בעצם, בשום מקום לא ניסו להתחיל איתם. האמת היא שהם נעלבו ואנחנו, שאר הקבוצה, התפלאנו. 
בבר אחד נחמד בקמגוואי החלטנו לבדוק למה ומדוע. הושבנו אותם רחוק מאתנו על הבר, והתיישבנו לצפות. המקום המה מבחורות, חלקן מקצועניות וחלקן חובבות, כולן לבושות בהידור, מאופרות ומטופחות. חוץ ממבט חטוף פה ושם לא קרה כלום. לאחר כ- 45 דקות נכנסו לבר שני גברים מערביים, לבושים בחולצות כפתורים ומכנסי פנסים, חגורות ומוקסינים מעור משובח. לא עברה דקה והבחורות הקיפו אותם מכל עבר ולא השאירו להם פתח נסיגה. הסתכלנו שוב על החבר'ה שלנו, חולצות הטריקו, הכפכפים ומכנסי הברמודה שלהם בלטו אל מול האלגנטיות של השניים האחרים.
הבחורות בקובה לא פראייריות, למה להשקיע במי שלא בטוח כמה יש לו להשקיע בך, עדיף ללכת על בטוח ולהשקיע זמן במי שכבר מההתחלה נראה שארנקו תפוח יותר. בנסיבות החיים בקובה הן כמובן צודקות.
כתבה: קובה - סקס, שקרים וסלסה





 

תחנה שישית ביאמו

העיר ביאמו (Bayamo ) היא המקום החם ביותר עד כה. כשהגענו לעיר גם הכלבים שכבו מעולפים בכיכר, מתחת לעצים. אבל עם שקיעת השמש התעורר המקום לחיים. מגג המלון, כמובן עם משקה ביד, אפשר היה לראות את התושבים יוצאים לסיבוב בכיכר. את הילדים הקטנים הם מושבים בעגלות זעירות הרתומות לעזים (לא לסוסי פוני או חמורים) הסובבות את הכיכר הלוך וסובב במשך שעות לקול צהלות הילדים.
האנגלים, הרגישים לכל פגיעה בבעלי חיים, אפילו יותר מאשר לפגיעה בבני אדם, מתמלאים זעם ומנסים לשכנע את בעל העגלות לפחות לתת לעזים מים. לאחר דיון סוער בספרדית צחה (הוא) ומגומגמת (אני, בשום שעור ספרדית לא למדתי על זכויות בעלי חיים) הוא מתרצה. בקרב האנגלים נרשמת עוד נקודה לזכותי. עכשיו אנחנו כבר דמויות מוכרות בכיכר, וכל מי שיש לו מה להגיד, לשאול, לבקש או סתם רוצה להתחכך בזרים, מופיע. בערב אנחנו מוזמנים לקזה-דה-לה-טרובה המקומי, ובאווירה חברית מוצאים את עצמנו, התיירים היחידים, רוקדים במשך שעות עם חברינו החדשים מביאמו.
 

תחנה שביעית סיירה מאסטרה  

כשהגיעה המשאית לקחת אותנו במעלה ההר אל המלון שבלב רכס סיירה מאסטרה (Sierra Maestra), בדרום-מזרח קובה, לא האמנו למראה עיננו. משאית שנועדה להעברת בקר, ויצאה מפס הייצור של המפעל לא יאוחר משלהי שנות החמישים. כמובן שלא הייתה מצוידת בסולם לטיפוס (פרות לא מטפסות) ועבור מי שהתקשה לטפס על הדופן והגלגל רצנו להביא כסא מתוך החנות הקרובה. מי שלא ראה אותנו אוחזים בחוזקה במעקה הרופף של המשאית, כשעין אחת מסתכלת בדאגה על המטען שלנו שגלש באיטיות לכיוון פתח המשאית והעין השנייה צופה בחרדה בכביש הצר והמתפתל, לאורך 24 ק"מ אל מרומי הסיירה מאסטרה, לא ראה קבוצה של אנשים לחוצים.

הפרובינציה המקיפה את אזור הסיירה מאסטרה, ההרים הגבוהים בדרום מזרח האי, היא מקום הולדתה של המהפכה הקובנית לדורותיה. במרומי ההרים הסתתרו צ'ה, פידל ולוחמיהם, ומשם ירדו להתקפותיהם הראשונות על מצבורי הנשק של הצבא. כאן גם החלה המהפכה הראשונה, זו של 1868 שבסופה, לאחר 30 שנה, זכתה קובה לעצמאות.

אזור הרי הסיירה מאסטרה הוא כיום פארק לאומי. הפסגה הגבוהה ביותר בקובה, פיקו טורקינו נמצאת במרחק כמה שעות הליכה במעלה השביל.  אנחנו הסתפקנו בצעדה של שעה וחצי אל המפקדה של פידל וצ'ה, בליווי של שומרי הפארק.  במקום אפשר לראות את בית החולים שפעל במקום, את תחנת הרדיו המחתרתית והבקתה בה התגורר פידל, במרומי עץ מסיבי.   משום מה דווקא כאן אסור לצלם, ומכיוון שהמהפכה נגמרה כבר מזמן והמקום אינו משמש אלא כמוזיאון, הדבר ממש לא מובן.

אנחנו התגוררנו בוילה סנטו דומינגו (Villa Santo Domingo), המזכירה יותר מכל מחנה קיץ קומוניסטי מסרטי שנות ה- 70, אולם משמשת היום כבסיס לתוכנית תיירות אקולוגית המופעלת באזור. כדי לתייר באזור צריך לקבל רישיון וכך אפשר לשלוט על מספר המבקרים במקום, לכן גם ליווי השומרים בצעידה במעלה ההר. מה שמייחד את המקום הוא כמובן שפע הצמחייה הטרופית המקיף את הביתנים הספרטניים קמעה.  מסביב דממה מכיוון שרק מספר מועט של מכוניות עוברות באזור, והקולות היחידים הנשמעים הם של ציפורים, צפרדעים ונהר יארה הזורם למרגלות הביתנים. והמוסיקה, כמובן.  גם כאן הופיעה משום מקום (או מהכפר הסמוך) תזמורת שניגנה ושרה ממיטב הרפרטואר הקובני, עם דגש על שירי הלל לצ'ה ולמהפכה. בסופו של הערב, כמו בכל מקום אחר בקובה, ניסו הנגנים למכור לנו קלטת ובה מבחר משיריהם. הבונוס הפעם, בן דודו של הזמר שר, לצ'ה ופידל בשעה שהסתתרו במחנה שלהם במרומי ההרים. לא קנינו.

לעומת זאת כן שחינו בפעם הראשונה בנהר. מרבית הנהרות שעברנו בדרך נראו מזוהמים למדי, למרות שבחלקם ראינו מתרחצים - אנשים, נשים, טף וחיות. נהר יארה במרומי ההרים היה צלול וקריר, תענוג אמיתי בימים שהטמפרטורה 34 מעלות והאוויר רווי בלפחות 95% לחות.
 

תחנה שמינית - סנטיאגו דה קובה  

ככל שמתקדמים מזרחה לאורכה של קובה הולכת הנוכחות האפריקאית והופכת לבולטת יותר ויותר. בעיר סנטיאגו דה קובה (Santiago de Cuba) הרבה יותר תושבים שחורים מאשר במקומות אחרים. אלילי הוודו והסנטרייה שהגיעו עם העבדים מאפריקה נפוצים כאן יותר, והמוסיקה מושפעת ממקצבים שמקורם ביבשת השחורה. לסנטיאגו מורשת תרבותית עשירה וגם כיום היא בירת האומנות והמוסיקה של קובה. זוהי מולדת סגנון ה"סון" הקובני והרבה מוזיקאים ומשוררים גדולים, קומפאי סגונדו הוא רק אחד מהם, נולדו כאן.
כתבה על מוסיקה קובנית

אחד האתרים החשובים בעיר הוא בית הקברות סנטה איפיגנייה. למעלה מ- 8000 קברים מרשימים, של בני משפחות עשירות וחשובות נמצאים כאן כמו גם קברו של הגיבור הלאומי, חוזה מארטי וקיר הנצחה לחללי המהפכה. המקום בהחלט שווה ביקור. כדאי מאוד גם לבקר בקסרקטין מונקדה, היכן שנערך אחד הקרבות העקובים מדם של מהפכת הנפל של 1953. במוזיאון כמות מרשימה של מוצגים הקשורים למהפכה, כמו גם דגם של המבנה שעליו מודגם הקרב שנערך במקום ומדים ספוגי דם. יש גם תיאור מצמרר של העינויים שעברו הכלואים במקום לאורך השנים שהוא שימש כבית כלא. בשום מקום אין עדות, כמובן, למה שעבר על אילו שהתנגדו למהפכה או שלא "התאימו" לה לאחר ניצחון פידל והצבא שלו.  אגב צבא, כיום השרות אינו חובה וזאת בגלל המצב הכלכלי.  משפחות רבות אינן יכולות להרשות לעצמן בן או בת בצבא, כי הן זקוקות למשכורת נוספת וחיילים אינם מרוויחים משכורת. לכן היום משרתים בצבא רק מתנדבים.

כ- 20 ק"מ צפונית-מערבית לעיר נמצא אתר העלייה לרגל הקדוש ביותר בקובה.  הכנסייה ובה פסל הקדושה הפטרונית של קובה, El Cobre ניצבת ממול למכרה הנחושת הגדול בקובה. הכל החל בשנת 1606 כאשר שלושה דייגים מצאו את פסל הקדושה צף על המים והביאו אותו למקום. מאז הפך המקום לאתר עלייה לרגל ודמותה הקטנה והשחורה של הקדושה מערבת עבור רבים מהמבקרים את האמונה הקתולית עם אמונת הסנטרייה. ההמולה בכניסה לאתר מזכירה כניסה להרבה אתרים קדושים וקברות צדיקים במקומות אחרים בעולם, כולל ישראל. עשרות ילדים מוכרים כל דבר החל מזרי פרחים המוגשים לקדושה , דרך פסלים קטנים וגדולים שלה ועד חתיכות נחושת מהמכרה הסמוך. בתוך הכנסייה האווירה רגועה הרבה יותר, הארון ובו פסל הקדושה מוקף בכל כך הרבה זרי פרחים שקשה ממש להבחין בפסל, מה עוד שהוא קטן ביותר.

סנטיאגו דה קובה
סנטיאגו דה קובה   (צילום: CC Peter Collins)





 

תחנה תשיעית ברקואה

ברקואה (Baracoa), עיר קולוניאלית ומנומנמת, היא העיר המזרחית ביותר בקובה, והמקום בו עלה כריסטופר קולומבוס על אדמת האי. זו הייתה בירתה הראשונה של הקולוניה הספרדית, אולם המבנה הטופוגרפי של האזור גרם לבידודה של העיר, שהכביש אליה נסלל בסיוע סובייטי רק בשנות ה-60 של המאה הקודמת. זוהי דרך יפהפייה, שחלקים ממנה הם ממש עוצרי נשימה, המצויה במצב מצוין עקב מיעוט התחבורה וכלי הרכב המשתמשים בה. האזור שופע צמחייה, ועצי הקוקוס ומטעי הקקאו מעניקים לאזור אווירה של אי בים הדרומי.

בברקואה קיימתי את השיחות המעניינות ואני מאמינה שהכנות ביותר שהיו לי בקובה.  טוני היה המדריך שלנו בברקואה, הבחור הפתוח והגלוי ביותר שפגשתי בקובה.  הגדרתו את השינוי שחל בחייהם של הקובנים בעשור האחרון הייתה מקסימה. "עד 1989 היינו ילדים מפונקים של אבא עשיר (בריה"מ).  מרבית הסחר שלנו היה עם הגוש הקומוניסטי, קבלנו תנאים מועדפים, נפט במחיר מוזל שיכולנו למכור הלאה במחיר מלא ועוד. ואז אבא פשט את הרגל, ונשארנו יתומים".
כיום רוצים כל הקובנים להשתלב בתעשיית התיירות, היכן שמצויים הדולרים. "הרבה יותר כדאי לפתוח פלדרה (מסעדה) מאשר להיות מהנדס. מהנדס מרוויח לא יותר מ- 20 $ בחודש. בפלדרה כל סועד משלם 8-10 $ לארוחה… ובכלל, בעשור האחרון כל הדיבורים על השכלה גבוהה בקובה הם רק דיבורים. בגלל המצב הכלכלי הקשה האוניברסיטאות בקושי תיפקדו, אולי 15% ממספר התלמידים בשנות ה- 80 , אז אין בכלל כל כך הרבה בעלי השכלה גבוהה כמו שאומרים. היום מה שמבוקש זה קורסים שיעזרו להשתלב בתיירות: שפות, מחשבים, נהיגה. זה מה שכולם רוצים".
 
ברקואה, קובה
ברקואה, עיר קולוניאלית מנומנמת   (צילום: CC Gerry Balding)
 

תמצית ההוויה הקובנית 

כמעט שלושה שבועות עברו מאז שעזבנו את הוואנה ועד ששבנו אליה.  במהלך הימים האלו נפלה בחלקנו הזכות להכיר את נופיה ועריה של קובה (גם אלה שלא נזכרו כאן) ובמיוחד את האנשים הנפלאים החיים בארץ הנהדרת והקשה הזאת.
בערב האחרון שלנו בקובה, בבר לה פלורדיטה, הבר האהוב על המינגווי, פגשנו את מיגל, ("באמריקה קוראים לי מייקל"), גולה קובני החי בניו-יורק מאז 1961.  הוא ישב לי הבר, לוגם, כמונו, מהדאקירי המפורסם של לה פלורדיטה (רק אחרי 3 שבועות של שתיית רום אפשר להעריך את גודל כישרונם של הברמנים בלה פלורדיטה ).  הוא כאן בביקור מולדת בפעם השנייה.

כשמתו הוריו הוא לא הורשה לחזור ללוויות.  ב- 1980 היו מוכנים לאפשר לו לבוא לביקור אולם רק עם דרכון קובני, מה שהיה יכול להיגמר ברע אם היה נקלע לצרה בעת הביקור. בשנים האחרונות אפשר כבר לבוא עם דרכון אמריקאי.  הוויזה אומנם עולה הון (150$), צריך גם 5 תמונות ולמעלה מחודש של מריטת עצבים עד שמקבלים אותה.  אבל הפעם הוא כאן לחתונת בתו של בן דוד והמפגש המשפחתי הזה, כמו גם האפשרות לשתות דאקירי בפלורידיטה עשו את הכל שווה.
"שנים חלמתי על זה" הוא מסתכל סביבו על ההמולה בבר, "כל דבר כאן מזכיר לי משהו.  הצ'יפס (בננה מטוגנת...) - בדיוק כאלה אמא שלי הייתה מטגנת לי כל יום כשהייתי ילד.  הדאקירי כאן, הכי טוב בעולם.   זה הדבר האמיתי".  עיניו של האיש בן ה-70 מתמלאות דמעות, "זאת הארץ שלי ואני אוהב אותה, היא יפהפייה והאנשים הפשוטים נהדרים. אבל אני לעולם לא אסלח לשלטונות שלא נתנו לי לבוא להלוויה של אמא שלי".

וזוהי כנראה תמצית ההוויה הקובנית - ארץ יפה, אנשים נהדרים ומשטר קשוח ורודני שניסה אולי לעשות טוב עבור אזרחיו, אך נכשל בגדול ועכשיו האנשים האלה משלמים על הכישלון.

 

הכי כדאי בקובה

לאכול גלידה
לבקר בעיר טרינידד
לנסוע בקוקו-טקסי בהוואנה
לשמוע מוזיקה ולרקוד בקזה-דה-לה-טרובה (בעיקר בבייאמו ובסנטיאגו)
לנסוע בביקי-טקסי למצב הזיכרון של צ'ה בסנטה-קלרה מוקדם בבוקר לפני התיירים
להסתכל על סערות טרופיות מגג המלון
לטעום את כל משקאות הרום.

 






דפנה אשכול Daphna Eshkol אודות הכותבת
דפנה אשכול, מזה שנים רבות שהיא חורשת את העולם ועובדת כאופריטורית בחברות טיולים גיאוגרפיים וטיולים למטייל העצמאי לדרום אמריקה ויעדים נוספים.



דפנה עונה לשאלותיכם בפורום מומחי תיירות
לקריאת כתבות נוספות של דפנה








מספר צפיות: 14445
2823