www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



סנטיאגו דה קובה - תקופה ומהפכה
מאת: עומר דותן


סנטיאגו דה קובה היא עיר נמל בת קרוב לחצי מיליון תושבים, לחופיו הדרום-מזרחיים של האי של קובה.


דרך הביקור בעיר ננסה להבין את המדינה הכל כך מיוחדת הזו, מנהיגיה, מנהגיה ותושביה.
 

סנטיאגו דה קובה
סנטיאגו דה קובה בשעת בין ערביים   (צילום: CC David Pedler)


מיקום העיר סנטיאגו דה קובה באי הקובני

 

שירי אהבה לכסף הלבן

בריזת אחר הצהריים מטפסת מהמפרץ, עולה דרך סמטאותיה המיוזעות של סנטיאגו דה קובה (Santiago de Cuba). הלך הרוח האיטי, המאפיין חברה בה אין מקום ליעילות, משרה אוירה רגועה בבית הטרובה הקרוב, המקדש הלא רשמי של המוסיקה הקובנית. זוג מבוגר שכבר ראה הרבה אחד לשני, מחבק וחולק עם הקהל שירי סון אהובים, הוא בגיטרה מלטפת, היא בקול קטיפתי. 

לא הרחק משם, בכיכר העיר, להקת נגנים שחורים מתקבצת על ספסל. שילוב של שחורים ועוני, תמיד הניב מוזיקה משובחת. שירים מקומיים מעומק הנשמה מחפשים בערגה כיסי כסף לבנים. 
 
סנטיאגו דה קובה
סנטיאגו דה קובה, מכוניות אמריקאניות ישנות וקירות מתקלפים   (צילום: CC gomveron)


אמריקה הלטינית




 

המבצר לפתחו של נמל סנטיאגו

על מנת להגיע אל מבצר אל-מורו, ניתן להיעזר בתחבורה מקומית. משאיות מכל סוג לשעבר הפכו עם השנים לכלי הסעה המוניים. לכשיגיע הרכב יעלו כולם לפי הסדר. זקנים ונשים בהריון יקבלו קדימות, אך כל השאר יעזרו במרפקים ומשמני גוף על מנת להבטיח את מקומם. המסע במשאיות מעורר מחשבות על תמונות מימים חשוכים. מאה איש דחוסים כסרדינים.  עשרים בעלי מזל יושבים על שני ספסלי עץ מתפוררים בדפנות המשאית.  יתר הנוסעים דחוקים בעמידה.  
 
המבצר, הבנוי על צלע הר לפתחו של נמל סנטיאגו, מספר את סיפורם של הפיראטים, אדוני הקאריביים. המבצר אדיר, עתיר טרסות הגנה ותותחים המתריסים כנגד הבוקנירים והפיראטים שיבואו מהים - והם אכן באו.  עוצמת אבן ופלדה לא יכלה לעוז הרוח ואומץ הלב, ויש עדויות רבות להשתלטות פיראטית על סנטיאגו. מאותו מקום בזמן אחר, יכלו צופי המגדלים בזמן מלחמת ספרד - ארה”ב להשקיף על תבוסת הצי הספרדי הנמוג הביתה, לימי פרנקו החשוכים. 

למרות שרשמית קובה הינה מדינה עצמאית מראשית המאה העשרים, הרי שבפועל הייתה לא יותר מאשר חוף השעשועים של מיאמי. כל מושליה היו בובות חוטים אמריקניות, כשהאחרון ביניהם, בטיסטה, אף העצים עצמו לרודן אלים וחסר רחמים שרצח אלפים על רקע פוליטי. טוב היה לאמריקנים בקובה, חיים חיי תענוגות במדינת הבת הכנועה שמעבר לים ולא רוצים ללכת. משורשי ההיסטוריה הללו צמחה המהפכה הקובנית. הזויה ויומרנית, אך גם המעניינת והמרתקת מכולן. המהפכה, בהנהגתו של פידל קסטרו ובכיכובו של צ'ה גווארה, החלה ב 1953 והסתיימה ב 1959, בכניסתם המפוארת של המנצחים להוואנה הבירה. המהפכה מביאה עימה שינויים חברתיים מרחקי לכת, ומדינת פאר-הקפיטליזם לשעבר תהפוך למעוז קומוניסטי, מרחק שייט אבובים ממעצמת העל שמצפון. ארה”ב, בתגובה, תנתק את כל קשריה עם קובה. מאז שורדת קובה בבידוד מדיני וכלכלי כמעט מוחלט.
שלט במוזיאון המהפכה (צילום: Leandro Neumann)
 




 

המבצר ותחילת המהפכה הקובנית

מבצר המונקדה במרכז העיר, חושף לראווה את נקבי הכדורים בקירותיו הפצועים, זכר לגבורה ולצדק בני חמישים שנה. המבצר נבנה ע”י הספרדים בתקופת שלטונם והוסב למבנה צבאי בימי השלטון האמריקני העקיף. שם התחילה המהפכה הקובנית - בכישלון חרוץ.
בשחר ה- 26 ליולי, שנת 1953, מאה צעירים בהנהגתו של הסינדרלה המהפכנית, פידל קסטרו, תקפו את שער מספר שלוש בכניסה למבצר. פעולת הסחה מקדימה בבית החולים הקרוב תוכננה בקפידה. אלות הגורל החליטו כי טרם הגיעה זמן מהפכה ואחת המכוניות בפטרול הצבאי המיועד לתקיפה שבקה חיים. כאשר מנועה התעורר באיחור, נפלה באחת תוכנית התקיפה השאפתנית, שהתבססה על מודיעין נטול הפרעות אקראיות.  
  
שישים ואחד צעירים עונו ונרצחו במרתפי המבצר, בהם גם האבל סנטה-מריה, שעל שמו קרוי המוזיאון הממוקם בבניין בית החולים דאז.
 
 
קובה, רכבים אמריקאיים משנות החמישים (צילום: Leandro Neumann)
 

מילה על כלכלה קובנית

בכיכר המרכזית של סנטיאגו שמש חזקה מכה ואני תופס סייסטת צהריים בבית השח המקומי. בכל כיכר עיר קובנית יש מקום המוקדש כולו למשחק השח הציבורי. שני רחובות מהכיכר שוכן לו בבטחה משרד ממשלתי לא ברור, ספק תפעולי, ספק תעמולתי. במשרד הממשלתי העזוב שני עובדים, אחד מהם משמש גם כמנהל. הם מסבירים לי בשמחה כי המשרד אחראי על הטיפול בעוני באזור סנטיאגו. מי שרוצה עזרה ממשלתית מוזמן להירשם. למרות העוני הגדול, תנועת המבקרים במשרד דלילה ביותר. אזרחי קובה אינם מאמינים עוד ביכולתו של המשרד לעזור.

מילה על כלכלה: שכרו של רופא בקובה יכול להגיע עד לכדי 25 דולר לחודש. משם המשכורות רק יורדות. עובדי ניקיון ושרתי בתי ספר, לדוגמא, לא מרוויחים יותר מ 10 דולר לחודש. כך, במשכורת ממוצעת של שמונה פזות ליום ניתן לקנות פיצה וחצי ולהישאר ללא גרוש. תעשו חשבון כמה צריך לחסוך על מנת לרכוש מאוורר קטן בעלות של ארבעים דולר, להקל על החום הנורא. והמצב רק מורע. מעניין כי שכר השוטרים הוא בין הגבוהים, יש האומרים כי אף יותר מרופאים.  זה מסביר את מספרם הגדול של השוטרים, כמו גם, ולו באופן חלקי, את התייחסותם הרצינית לעבודתם והעדר שחיתויות יחסי.  מאידך, ראו כוחו של סבסוד. במחירה של כוס מוחיטו רעננה בערב שירה, ניתן לנסוע 375 פעם באוטובוס מקומי! מחירם של מנוע וברזל, נהג וכרטיסן, עובדי מנהלה ותחשיבן מגולמים כולם בכוס אחת קטנה, 375 פעמים במדויק. עד כדי כך שונה ודחוקה כלכלת קובה, שנהוגים בה בשיטת כסף כפולה, אחת למקומיים ואחת לזרים, כאשר ערך כספם של הזרים גבוה פי עשרים וחמשה מזה של המקומיים.

קובה שוברת את חוקי המשחק העולמי בהציגה מודל ייחודי המשלב כלכלת עולם חמישי עם שירותי בריאות ורווחה שלא מביישים עולם ראשון, וחינוך שעולה עליו בהרבה. ויתור על נוחות חיים למען איכות חיים, עוני כגאווה לאומית. לשם כך נדרש סיגוף חברתי מודע לעצמו ודבקות עיקשת באבי האומה, פידל. אם תרצו, דמגוגיה שלטונית מוצלחת.
 
אוטובוס מודרני (צילום: Leandro Neumann)
 

שכונה צרפתית וכבוד למתים

טיבולי ,שכונה צרפתית לשעבר, מזכירה מעט את ניו-אורלינס לאחר פגיעתו של הוריקן “קטרינה”. הצרפתים היו אלה אשר לקחו את מוזיקת ה"סון" המסורתית, ערבבו והפיקו את ה"סלסה" המודרנית והבינלאומית. המכוניות האמריקאיות שופעות החמוקיים מפנות דרכן לכרכרות סוסים חשופי צלעות וריקשות אופניים מיוזעות.  בתחילת הרחוב, מעל אנדרטה לזכרו של גנרל רבי, בית קולוניאלי משופץ בולט מבין בתי השכונה הדהויים. בית זה שימש כיעד התקפה שמטרתו להסיח את דעת השלטונות מנחיתתה של יאכטת ה"גרנמה" על חופי קובה. שלושה חברי מחתרת נהרגו כאן. שאר הפצועים נכלאו ועונו.  פעולת ההסחה ההרואית בבית ברחוב גנרל רבי מספר אחד, מתועדת לפרטים במוזיאון הלאומי שבקרבו. בגדיהם המגואלים בדם של גיבורי הסיפור מוצגים לראווה בתיבות זכוכית.  מודל מוקטן של יאכטת ה"גרנמה" ניצב בחדר המרכזי. 

בית הקברות של סנטיאגו הוא מקום מטופח. בקובה יש מקום של כבוד גם לאלו שאיבדו את כוח הקנייה. פעם בחצי שעה משמר כבוד מחליף צוות שמירה מתחת לקברו של חוזה מרטי.  קבורים פה גיבורי עצמאות רבים ועימם גם גיבורי המהפכה. אלו זוכים לדגל כפול - דגלה של קובה והדגל השחור-אדום של תנועת ההתנגדות "26 ליולי", שחרטה על דגלה את תאריך התקיפה על המונקדה.
 
סנטיאגו דה קובה
בית הקברות המטופח של סנטיאגו דה קובה   (צילום: CC Peter Collins)
 

העיירה ברקואה והצלב של קולומבוס

שעת סייסטה בעיירה הקטנה ברקואה (Baracoa), השוכנת ממזרח לסנטיאגו דה קובה, מרחק של חמש שעות נסיעה בנוף מהמם של גבעות ירוקות. ברקואה זכתה להיות העיר הספרדית הראשונה על אדמת קובה. ולסקז קבע כאן את משכנו, לפני שהעביר את הבירה, כמו גם את מרפסתו, לסנטיאגו. בכנסייה הישנה במרכז העיירה ניתן לראות את הצלב אותו קולומבוס הביא עימו כל הדרך מספרד. ברקואה מציעה לאורחיה מטעמי טבע רבים. 
 
ערב אחרון בברקואה ואני יושב במרפסת עם בני הבית בו אני מתארח. הבישול הקובני מזכיר במידת מה את בישול הפיוז'ן מהמילואים - תוצאה של מצאי השוק היומי, אלתור כיד המלך והרבה אהבה.  לובסטרי הבית הינם תענוג לחיך ומצווה לכיס, עסקה לא רעה לאורח מסואב (עבדכם הנאמן).  באותו ערב כנה, הודתה בפניי דיווידס, כי העדפתה האמיתית ניהול מפעל הסיגרים, אך לשם כלכול משפחה יש להתפשר.
 

ברקואה, קובה
ברקואה, עיר קולוניאלית מנומנמת   (צילום: CC Aldo van Zeeland)


 






עומר דותן
 
אודות הכותב
עומר דותן, טייל רבות בעולם (דרום ומרכז אמריקה, אסיה, אפריקה, אירופה ואנטרקטיקה) כולל תקופות שהות ארוכות בדרום אמריקה ואפריקה. בעל תואר ראשון באומנויות ותואר שני בהיסטוריה של אמריקה הלטינית. צלם חובב. מדריך טיולים בחברת אקו טיולי שטח 

לקריאת כתבות נוספות של עומר








מספר צפיות: 8883
1981