טיול לקובה: הקסם של הוואנה
מאת: עוזי טאובר

בהוואנה כמעט לא נותרו כבישים, בוודאי לא בסמטאות העוני, רק טלאים של בטון, מרצפות שבורות, בורות, ערימות עפר. גשם זלעפות ניתך על העיר היפה, המסתורית, הענייה והעשירה, העצובה והשמחה. הוואנה, בירת קובה.

מאות שנים מעטרות את בתי העיר ומשוות להם את אופייה המיוחד, הקסום של הוואנה. כסות מתקלפת, החושפת שכבות צבע ישנות, טיח מתפורר, לבנים חשופות, ערוצים כהים של נזילות ישנות. אין אומן שיצליח לשוות מראה רומנטי ומסתורי יותר לקיר ולעיר, כמו עבודת הטבע, הרוח והמים, החום והקור, היושן והלחות.

בהוואנה כמעט לא נותרו כבישים, בוודאי לא בסמטאות העוני (צילום: diegograndi)

  טיולי אקטיב - אופניים, שייט והליכה לחצו לרשימת יעדים »
  טיולי עצמאי למדינות אירופה לחצו לרשימת היעדים »
  טיול עצמאי למזרח הרחוק לחצו לרשימת יעדים »

משעמם בהוואנה? אולי לקובנים...

משעמם מאוד בהוואנה (Havana), לקובנים. לא כך לתיירים הרבים הפוקדים את העיר והמוצאים בה, מן הסתם, עניין רב. אדריכלות קולוניאלית, סמטאות ציוריות מעוטרות יושן, מרפסות ברוקיות מפוסלות, כביסה (שנרטבה בגשם, אך מייד תתייבש) מתנופפת ברוח, שכנות מציצות מן המרפסות אל הרחוב שלמטה, מלהגות אישה לרעותה, זורקות חיוך להולכים ושבים. מוזיאונים, בתי מוסיקה, חנויות ודוכני מזכרות, דוכני ספרים משומשים, פסלים, גיבורי מהפכה, המון דברים יש בהוואנה, הגורמים לתייר עניין וקסם רב.

חודשי ינואר-מרץ נחשבים לתקופת החורף בהוואנה, נעים כאן, חם ויבש למדי במהלך היום, קריר ונעים בלילה, שישה ימי גשם בחודש, לא משהו, אבל בכל זאת. ימי הגשם העיקריים יגיעו לקובה דווקא בחודשי הקיץ.

סמטאות ציוריות מעוטרות יושן, מרפסות ברוקיות מפוסלות (צילום: ansalmo juvaga)

אבל לקובנים משעמם. הם כבר "מחונכים להפליא", כיוון שנהנו מחינוך מעולה חינם הניתן להם בארץ המהפכה, הם "בריאים להפליא", כיוון שהם נהנים מטיפולי בריאות מעולים הניתנים להם חינם. הם כבר למדו מקצוע, אך ברוב המקרים אינם יכולים להתפרנס ממנו, הם מקבלים הכנסה קבועה של לפחות 250 פסו קובני (כ-10 דולר אמריקאי) ויש להם פנקס הקצבות מזון באמצעותו הם זכאים למצרכי מזון בסיסיים מן הבודגה (חנות מרכזית למצרכי יסוד) בעלות של פרוטות קובניות. ובכל זאת משעמם להם.

משהו באוויר מגרה את הקובנים ליותר מכך, לשינוי, לפריצת דרך, ליוזמה פרטית, לרמת חיים אחרת, לקידום אישי. משעמם בהוואנה. בכל בוקר קמים לעבודה ולקראת הצהריים כבר היא מסתיימת. מי לעבודת השיטור, הפקידות, ההוראה, הבריאות ושאר מנגנוני המהפכה (כ-4 מיליון קובנים, מתוך אוכלוסייה של 11 נחשבים לעובדי מדינה), מי לעבודה בשדה, שכן החורף הוא עונת קציר קני הסוכר וכן עונת איסוף עלי הטבק בקובה, ומי לכל עבודה יזומה אחרת שהממשלה מציעה לאזרחיה (לעתים ניתן לראות פועלים קובנים קוצרים את העשב בצידי האוטוסטראדה עם מצ'טות). כך או כך, מן הצהריים מתמלאים רחובות העיר בהמוני קובנים משועממים. פה ושם בוקעת מוסיקה מן המסעדות והבארים, פה ושם חוטף קובני כריך עם בשר חזיר או הלאדו (גלידה קובנית טעימה), הערב יורד, יש מעט חשמל בבתים שכן צריכת יתר מחויבת בתשלום יתר, ובמפתני הבתים כבר מתיישבים הקובנים כדי להתבונן על העוברים ושבים, כמו על תצוגת אופנה.
כתבות נוספות על קובה

בניין הקפיטול של הוואנה, אדריכלות קולוניאלית (צילום: tunart)

הוואנה - החצר האחורית של ארה"ב

הוואנה וייחה היא המקום בו נבנתה הוואנה, לאחר שנקבע כאן מקומה האחרון בראשית המאה ה-17. אז (שנת 1607) גם נקבעה כעיר הבירה של קובה ונבנו בה בתי פאר, בתי סוחרים ואצילים ספרדים,בתי שלטון, ארמונות וכנסיות, כיכרות ציוריות וארמון המושל. הוואנה, ששמה נגזר משמו של צ'יף אינדיאני מקומי, הבאגואני, הייתה ליפה בין ערי האיים הקריביים.

מנמלה המבוצר בארבע מצודות עתיקות, נהגו ספינות הסוחר להפליג לאירופה, עמוסות סוכר, טבק, קפה וזהב. במהלך המאה ה-19 ידעה העיר התקוממויות לא מעטות ואי שקט חברתי. כולם התקוטטו עם כולם, כולם הכריזו על רצונם בחופש, כולם רצו לשלוט על קובה וגם ארצות הברית פזלה לעבר האי היפה, ואפילו שאפה לרכוש אותו מידי הספרדים.

ב- 1898 החריד פיצוץ עז את הנמל, אוניה אמריקאית בשם מיין חובלה באורח מסתורי ולמעלה מ-250 מלחיה נהרגו. הייתה זאת עילה לאמריקאים להכרזת מלחמה על השלטון הספרדי במקום, מלחמה אשר הובילה לסילוק הספרדים ולכינון רפובליקה קובנית, התלויה כמעט לחלוטין בגחמותיה של ארה"ב ובאינטרסים הביטחוניים וכלכליים שלה. למרות אי השקט החברתי והמהומות הפוליטיות שהפכו עניין בשגרה, פרחה העיר במהלך המאה ה-19 ומחצית המאה ה-20.

מאות אלפי תיירים נהרו אליה מכל קצווי אירופה וארה"ב. מועדונים, בתי מלון, מסעדות פאר, מופעי ראווה, חנויות פאר ושדרות רחבות ומהודרות קיבלו את פני המבקר בהוואנה של אותן שנים. בשנות החמישים של המאה ה-20 הייתה הוואנה למילה נרדפת לעיר בילויים אמריקאית. מאות אלפי אמריקאיים הוטסו מידי סופשבוע אל העיר, הוסעו אחר כבוד למלונות הפאר שלאורך המאלקון (Malecón), הטיילת לאורך האוקיינוס, בילו במועדוניה, עם נערותיה היפות והשחומות ובזבזו את מיטב כספם על בתי הקזינו שלה. למעלה מ- 75% מכלכלתה של קובה, והוואנה בפרט, היו בידי אמריקאיים. מטעי הסוכר, בתי הזיקוק, מפעלי תעשייה, מסילות הברזל ונכסים רבים אחרים היו רשומים בבעלות אמריקאית. הקובנים הפכו לחוטבי עצים ושואבי מים של הכלכלה האמריקאית בקובה, והוואנה הייתה לחצר האחורית של עסקי העולם התחתון האמריקאי.

מאות אלפי אמריקאיים הוסעו אחר כבוד למלונות הפאר שלאורך המאלקון, הטיילת של הוואנה (צילום: Bim)

ואז הגיעו צ'ה גווארה וחבריו

ואז הגיעו צ'ה גווארה, קמילו סיינפואגוס ופידל קסטרו והנה אנחנו בהוואנה של המהפכה. עדיין יפה ומסתורית, טובלת בזריחות קסם ושקיעות של זהב. עדיין מצועצעת בהיכלותיה המתפוררים ובמכוניות הישנות הגוררות עצמן בקושי ברחובותיה המטולאים, אבל בהחלט עיר פאר אשר בשנים האחרונות מנסה לשקם עצמה, ובאורח פלא. השקעות זרות זורמות אל העיר, בתי מלון ומבנים משופצים, קרן אונסק"ו משקיעה מיליונים בשיפוץ ומתיחת הפנים של היכליה וכיכרותיה והעיר יפה מתמיד. קובה חוזרת לעצמה, הוואנה שבה להיות "פנינת האיים הקריביים".

יש כאן היצע של מוצרי צריכה מפתיע בהיקפו, יחסית לעוני ולעליבות בהן הייתה קובה שרויה בשנות התשעים של המאה ה-20. חנויות המציעות מוצרי אלקטרוניקה, אופנת ביגוד והנעלה, צעצועים ועוד. המחירים נקובים בפסו קונברטיבלה, כלומר, רק לעשירי קובה. אכן, יש כבר עשירים בקובה שביכולתם לרכוש את המוצרים הללו. אם בשל היותם מקורבים לצלחת, אם בשל שחיתות ובעיקר בשל תמיכת קרובי המשפחה הנמצאים בגלות מיאמי.

תיירים בילו עם הנערות היפות והשחומות ובזבזו את מיטב כספם על בתי הקזינו (צילום: RODNAE Productions)

מלון רחל – כן, אתם לא טועים

עודני משוטט בעיר, רגלי נושאות אותי לאורך רחובות הוואנה ויאחה והנה אני ניצב אל מול מלון רחל (Hotel Raquel). זהו מלון פאר בן 100 שנים אשר חזיתו מעוטרת בשפע של קישוטים הלקוחים מעולם הבארוק והרוקוקו. אני מטפס על חמש מדרגות מהודרות, חולף על גרם מעוצב ומפוסל. "מהיכן אתה?", מזדעק שומר המלון, ואני אומר לו. הוא מזעיק את הקונסיירז' ואומר לו Israel, והקונסיירז' לוקח אותי אישית תחת חסותו. אני שואל לפשר המלון והוא אומר לי כי המלון מעוצב כולו בסגנון יהודי-עברי. כל חדר מ- 25 החדרים במלון מכונה על שם אחד מגיבורי המקרא, נביא או אב קדמון, או אישה חשובה מן התנ"ך. בכניסה לכל חדר מקובעת מזוזה, והטרקלינים מקושטים בציורים הלקוחים מן העולם היהודי ומסיפורי המקרא.

"נו, ומתארחים כאן הרבה יהודים?" אני שואל, לא בהכרח, הוא עונה, וגם מגניב מילה מבוישת בעברית. אני פוקח זוג עיניים, "מאין אתה יודע עברית?" אני שואל, והוא עונה, אני יהודי. ובכן, הכירו נא את יוהאן, יהודי בן 30 המתגורר בהוואנה, נשוי לקובנית לא יהודיה, אחד השרידים האחרונים ל- 25,000 יהודי קובה שחיו כאן ערב המהפכה. הוא מדבר אנגלית מצוינת, וכבר מתכנן עליה לישראל.

בית הכנסת בית שלום

יום קודם לכן ביקרתי בבית הכנסת הגדול של הוואנה, בית שלום. אירח אותנו נשיא הנוער היהודי בהוואנה, גבריאל, בן לאם קובנית ואב יהודי, אשר המיר באורח מוחלט את דתו ועבר ברית מילה לפני שנה בדיוק. בית שלום הוא המרכז של הקהילה היהודית בהוואנה, המונה כ- 800 יהודים ועוד 800 בני משפחה לא יהודים, הנשואים ליהודים.

"כן", סיפר לי גבריאל, "אנחנו מרגישים כאן מצוין. אין לנו רב, ואין גם בשר כשר, אבל אנחנו מקפידים לאכול עוף, ושלוש פעמים בשנה מגיע הרב מארגנטינה ועורך במכה אחת כמה חתונות, חגיגות ברית מילה ובר/בת מצווה. את המצות והיין הכשר לפסח אנחנו מקבלים בעיקר מיהדות קנדה אבל גם ממקורות אחרים, ומעת לעת גם הסוכנות היהודית מעורבת כאן בנעשה, בתרומה דלה או במילה טובה. חיי הקהילה היהודית במקום צנועים ומתבססים מסביב לבית הכנסת. במקום נמצאים משרדי הקהילה, בית תמחוי ושאר מוסדות עזרה ותמיכה. הממשלה מתייחסת אלינו בעין יפה ומתירה ליהודים לצאת ולחזור לקובה כאוות נפשם, ואפילו לעשות עלייה".

המפרץ של הוואנה

דרך כיכר סן-פרנצסקו שבעיר העתיקה אני ממשיך אל הטרמינל הימי הגדול של נמל הוואנה. אני פוסע לאורך קן המים, מנגד נשקף רובע קסבלנקה ושכונת רגלה. מפרץ הוואנה מפריד בין שני חלקי העיר. זהו נמלה של הוואנה, העטור מבנים, מחסני ערובה, מזחים, מעט ספינות וגם בית קפה אחד ישן הנשען על מזח מרופט. אני נכנס לבית קפה ומתיישב על קצה המזח, אל מול המפרץ. מלצרית חיננית נחפזת אלי ואני מזמין בוקאנרו, בירה מקומית מעולה. בשם בוקאנרוס כונו הפיראטים הרבים שפקדו את העיר במאות 16-18 ובזזו אותה ואת אוניותיה לא פעם.

המפרץ עטור מצודות אבן עתיקות. מצפון ניבטת מצודת אילמורו האימתנית ומעט מזרחה לה משתרעת מצודת לה קבאנייה. מכאן נצפו ספינות השודדים ומבין חומותיהן התגוננו חיילי העיר מפני תקיפותיהם. מצודת לה קבאנייה הייתה משכנו של צ'ה גווארה בחודשים הראשונים שלאחר המהפכה, וכאן נהג לערוך את משפטי הציבור הידועים לשמצה שלו, במהלכם הוציא להורג מעל 550 איש, נציגי השלטון של בטיסטה. כיום משמש המקום מוזיאון ומידי ערב בשעה 21:00 נורית יריית תותח מחומות המצודה, זכר למנהג עתיק יומין בו נהגו המושלים הספרדים עת הודיעו על סגירת הנמל לקראת לילה.

מפרץ הוואנה מפריד בין שני חלקי העיר (צילום: Brian Sevald)

עוד שלוש שעות לנסיעה לשדה התעופה. עדיין הזמן עימי, ובחרתי לעצור קוקו-טקסי, מונית מקומית שהיא קטנוע בעל מרכב קטן ועגול בצורת אגוז קוקוס. הנהגים כאן אדיבים ומסבירי פנים, מוכנים להביא אותך לכל פינה שתבקש, והפעם אני מבקש לחלוף שוב על פני מאלקון, הטיילת הארוכה של הוואנה, אבל בנסיעה איטית עם עצירה מעת לעת. שקיעה רכה נוחתת על העיר, צובעת את בתיה הישנים, בשלל גווני זהב וחום ואדום. הוואנה נכנסת לאטה לעלטה, אורות נדלקים לאורך המאלקון, אורות מנצנצים מבתי המלון, ורק בחדרים הישנים, העתיקים והמתפוררים יושבים מאות אלפי קובנים, משתעממים עד מוות ומחכים. למה? אולי למהפכה נוספת?

מידע נוסף

מתי לטייל בקובה ובמרכז ודרום אמריקה?
טיול לקובה: המלצות ואזהרות
טיול לקובה: רקע כללי

כתבות נוספות

סנטיאגו דה קובה
קובה: סקס שקרים וסלסה
טיול לקובה והוריקן וילמה

אודות הכותב

עוזי טאובר, מדריך צלם וכותב. מדריך מזה שלושים שנה, בעל ניסיון רב וידע מקיף - גיאוגרפי, היסטורי ומדעי. מוביל קבוצות מטיילים בישראל ובעולם, מארגן קבוצת צלמים, לצילומי טבע ונוף עירוני. כתב ארבעה ספרים שהאחרון שבהם "מציץ אל העולם". www.uzitauber.com

לקריאת כתבות נוספות של עוזי