www.goTravel.co.il
הכתבה מעניינת? שלחו אותה בדואר למי שתרצו

הקש בתיבה את רצף האותיות המופיע למטה:



קובה: סקס שקרים וסלסה
מאת: עדי אופנהיים


41 מעלות בצל, 98 אחוזי לחות. סוליית הסנדלים שלי נמסה אט-אט באספלט הלוהט. אני מרים ראשי ורואה שלט רעוע שעליו כתוב: "ברוכים הבאים לברקואה" לידו יש עוד שלט קטן עם תמונת בחור מזוקן המביט בי בעוצמה של חזון לעתיד, לבוש מגבעת מעוטרת בכוכב, מחייך אליי ואומר לי "Vamos bien" כלומר "אנחנו בדרך הנכונה והולכים בדרך הנכונה". רעש חזק תופס אותי ואני רואה תור ארוך של נשים מלאות, לבושות במכנסיים צהובות ופסים כחולים, כשעל ראשיהן גלולים רולים ענקיים אשר תופסים את תלתלי שערותיהן.
 


מאוחר יותר אבין שזאת המילה האחרונה באופנה של העיר ברקואה (Baracoa), לחופי דרום-מזרח קובה. אבל בינתיים נראה לי שהחום השפיע עלי והזיה תופסת אותי. אני רואה על אחד השלטים את השם שלי. אף פעם לא קבלתי קבלת פנים כזאת ובטח שלא חיכו לי בשדות תעופה, ובמיוחד לא בתחנות אוטובוס, מה שמרגש אותי עד מאוד.
כתבות נוספות על קובה

 
קובה, צילום משה שי
נערות קובניות בחצאיות צהובות  (צילום: משה שי)  
 

אמריקה הלטינית




 

אני והמאמיסטה שלי...

אישה גדולת מימדים מחייכת אלי ואומרת לי: "Mi hijo" – "בני" ( הבן שלי) ולוקחת אותי ביד.
הרחובות לוהטים, אדים עולים מהאדמה, חלק מהרחובות מרוצפים, בחלקם תלוליות עפר, אנשים יושבים, שומעים מוסיקה, מעשנים, קוראים, נראה כי להם לא מפריעה השמש היוקדת ורק הבתים סובלים ומתפוררים להם. פה טיח נופל, שם גג חסר, הזנחה בכל פרט. בכניסת הבית ניצבת מכונת קרח. כל אחד לוקח קרח לצנן את עצמו ולשים במקום אחר בגוף. אני מקבל את חדרי - חדר אצל משפחה, מה שנקרא בשפת המקומיים 
"Casa particular",  ועוצם עיניים.  

"תחתום לי פה" אומרת המאמסיטה שלי, על מה לחתום? אני מביע פליאה. היא מסדרת פתקים צהובים ומגישה לי עט. "פידל צריך לדעת איפה אתה נמצא", היא משפילה מבט ולאחר מכן מוסיפה, "ואם אתה לא ממלא אני לא מקבלת משכורת". תבינו, אדם הרגיל לטייל, ותר את אמריקה הלטינית במשך שנתיים, לא יכול לקבל את הדרישה הנוראית לבטל את החופש שלו והחירות האישית. מבחינתי זה נראה לי כאבסורד ועוד הזיה שתקפה אותי. בלי ברירה נאלצתי לחתום ויצאתי לשאוף אוויר.

 

אני וקולומבוס על שפת הים

הים של ברקואה קיבל את פני בשל צבעים. ים קריבי מקסים, עם חול זהוב אשר נושק לגו'נגלים הנופלים מהרי שולחן ענקיים. נוף שהזכיר לי את קולומביה בחלקה הצפוני. הבטתי בים וראיתי בחור צנום עומד ומצביע - זהו פסלו של קולון, או כפי שאנחנו מכירים אותו כריסטופר קולומבוס. כן הוא הגיע לאותה נקודה בה עמדתי רק ב- 1492, טיפה לפני, נחת בחופים המדהימים האלו, תקע דגל בעפר והחליט לקרוא למקום חואנה (Juana) .

קולומבוס תיאר את הנחיתה שלו כאן כגן עדן, מה הפלא? לנחות בחוף זהוב, ים קריבי, בחורות חשופות חזה, המגישות לך את משקה האלים שנקרא בשפתם Chocolatle – שאנו מכירים אותו כקקאו - בהחלט לא רע! וכך גם אני הרגשתי, אבל הבנתי שהים שקולומבוס פגש והים שאני פגשתי גבר על הכל. גבר על הזמן, גבר על החיים, גבר על הזיכרונות, ובעצם איכל את כל ברקואה במליחות שלו, יותר מכל תרבות קולוניאלית ששלטה ויותר מכל דיקטטור כזה או אחר שקם. 
 
ברקואה, קובה
איסוף עצים בג'ונגלים ליד ברקואה   (צילום: CC Dirk van der Made)

 

יריד הספרים של פידל

החלטתי להיכנס לעיר ברקואה, שם פגשתי בתור עצום של אנשים ובתפקיד מאוד מיוחד וחשוב, של האדם שאליו עמדו בתור. הוא ממלא מצתים בגז. כן זהו תפקידו והוא מאוד מבוקש. חשבתי לעצמי שהנה עוד הזיה פוקדת אותי והחלטתי להמשיך. למרות החום הכבד, בפלאזה המרכזית היה יריד. אם אנחנו חושבים שאנחנו עם הספר, אנחנו טועים בענק. לקובה יש "שבועיים הספר"... ובהם פידל תורם ומחלק ספרים. כמו כן בקובה מספר יודעי הקרוא וכתוב עומד על ממוצע חסר תקדים של 100 אחוזים יודעי קרוא וכתוב. לדבר הזה אין אח ורע ומקורותיו באותם שני סטודנטים, האחד לרפואה והשני לעריכת דין, אשר בשלושת החודשים הראשונים לשלטונם חוקקו יותר מ- 1500 תקנות. אחת הראשונות הייתה פיזור האוניברסיטאות. כן מה שאתם שומעים. כל הסטודנטים שוחררו – חופש, אבל לא מהסוג שאנחנו חושבים. כל סטודנט נדרש ללכת לכפר נידח, ואחרי שנה פידל דרש שכל אזרח קובני ישלח לו אישית מכתב. אחרי שנה - 85 אחוזים מתושבי קובה ידעו קרוא וכתוב.
 
את עיני תפסו התלמידים. כאן התלמידים לבושים בתלבושת אחידה, מגוהצים, מסורקים, מתורבתים. כמעט אבסורדי למנטאליות האפריקאית ובמיוחד לחום השורר בחוץ. מאיפה זה הגיע? הם שרו במקהלה, תזמורת ניגנה, ונאמו נאומים לחיי פידל והספרים. אחד המקומיים פנה אלי ונתן לי גביע עטוף ב"טאמאלס",  שזהו עלה תירס. זהו ה"קוקוצ'ורו" - גביע המכיל קקאו, דבש,אגוזים, תפוז וסוכר – כן, ביס אחד ויש לכם סכרת. אבל החבר'ה כאן משוגעים על זה, מה שהזכיר לי את קולומבוס ומתנת הקקאו של התושבים אליו. ברקואה היא אזור הייצור של הקקאו, מכאן מגיע הקקאו לשאר חלקי קובה והיא מתהדרת בו. יחד עם הקקאו יש גם את מטעי הבננה, התירס, הקוקוס וכמובן – קנה הסוכר שקולומבוס הביא וחרץ את דין קובה בהבאתם. שתיתי מיץ סוכר מקנה סוכר והמשכתי ללכת לאורך הים לעבר החוף הלבן  (Playa blanca).
 
 

כסף למקומיים וכסף לתיירים

השביל עובר בכפרים מדהימים, ללא חשמל ולא מים. על שירותים אין על מה לדבר. לגונות קסומות של מים מלוחים לצד מים מתוקים מחייכות לעוברים ושבים. מרבית התושבים הם דייגים. הילדים רצים לקראתי, רוצים שאשחק איתם בגלגל וניקל עם מקל. המבוגרים רוצים שאקנה לובסטר למאכל. המחיר הוא "קומפרטיבלה" (Compartible) אחד, שערכו כחמישה שקלים.

בקובה יש שני סוגי כסף. הראשון, כסף מקומי - "פסוס", השני, כסף של תיירים שנקרא "קומפרטיבלה", ואחד כזה שווה לאירו אחד. (חשוב לציין שעל כל דולר לוקחים 10% מס, ולכן לא כדאי שכיסכם יהיה מלא בדולרים אלא באירו). תיירים יכולים לקנות רק בכסף תיירים, יכולים לנסוע רק בתחבורה של תיירים ויכולים לישון רק במלונות ומקומות של תיירים. הדבר הופך את הטיול בקובה קשה ובעל רבדים גדולים, על מנת לחשוף את האמת הפנימית, את האנשים, ואת התרבות שמוסתרת סביב על ידי תעשיית התיירות והכסף.

קניתי את הלובסטר, אבל כשרציתי שהתושבים הקובנים יצטרפו אלי הם סרבו. לקובנים אסור לאכול לובסטר, יש לנצל את הלובסטר בשביל תיירים וכך להגדיל את ההכנסה של המדינה. כך מורה פידל.

ברקואה, קובה
בקתה בברקואה, לחיות מ- 10 דולר בחודש   (צילום: CC Dirk van der Made)
 
 



 
 

משקה, ריקוד ושיכחה

שוב תקפה אותי הזיה וניסיתי להבין - איפה אני נמצא? אבל בעודי הולך, פגשתי בשני קובנים, האחד רופא והשני איכר. די הפתיע אותי להבין ששניהם מרוויחים בדיוק אותו הדבר: 10 דולר לחודש! כן עשרה דולר לחודש. אבל מה שיותר הפתיע אותי זה שהמשטרה עצרה אותי ולקחה אותי לתחנה. מדוע? תקשיבו היטב. אסור לדבר עם קובנים ברחוב ואסור לערוך משא ומתן עם קובנים, ולכן בהוואנה ובערים אחרות ניצב שוטר בכל בלוק, אשר מבחין ומנסה להבין מי מדבר עם מי...
 
די נחרדתי מהתקנות המוזרות והחלטתי ללכת לרקוד בערב ב"בית הטורבה" La Casa de la Trova)). כאשר לצד זקנים עטופים בחליפות וכובעים של שנות ה- 50 (מזכיר לכם שבחוץ 37 מעלות), סובבות צעירות לבושות בבגדים מינימאליים. כולם רוקדים, כולם שותים את הרום, המוחיטו, והקובה-ליברה, אותו משקה שהמזוקן השולט על המדינה המציא במשפטו ב- 1952 כאשר הואשם בכפירה כנגד הממשלה. בסיום המשפט, אחרי שנאם כשלוש שעות, סיים בהרמת כוסית רום - "אנחנו הקובנים טהורים כמו הרום שלנו". אחר כך הרים בקבוק קוקה-קולה ושפך לכוס הרום - "וארה"ב המושחתת שולטת בנו" הוא סיים למזוג, הרים את הכוס באוויר, אמר "Viva Cuba libre" ושתה את הכוס בבת אחת.

מאז הכל היסטוריה. הייתה מהפכה ואנחנו קיבלנו משקה חדש בשם "קובה-ליברה", שעד היום בכל בר בקובה שותים אותו. אחרי כמה משקאות, כולם רוקדים ואתה באמת חושב שגם אתה יודע להזיז את הגוף, כמו אותן בנות אפריקאיות מדהימות, שמגדירות את הישבן כיישות נפרדת ובעלת עצמאות בגוף. כולם שמחים, כולם שרים, על עתיד טוב יותר ועל עבר הרואי, המוסיקה מטשטשת את הריקבון של הבתים, האלכוהול מסיט את תשומת הלב מבעיות היום יום, מחסור באוכל, מחסור בכסף. החושניות מזכירה את הדברים הבסיסים שבשבילם אנחנו חיים, ואחרי הערב כל אחד הולך למיטתו הוא, לבד, עם עצמו, חולם את עצמו, את עתידו, ומתעורר למחרת לבוקר חם, לח וקשה. האם זאת עוד הזיה? האם זהו עוד חלום? את זאת עדיין אינני יודע.

ברקואה, קובה
בית הטורבה, המוסיקה מטשטשת   (צילום: CC Mike Reys)
 

 

כתבות נוספות

אודות הכותב:

עדי אופנהיים - פסנתרן, סופר, מרצה וסטודנט לקולנוע. מדריך בחברת ברק אפיק טיולים - חברה המתמחה בטיולים אתנו-גיאוגרפיים בעולם. חי וניגן בקובה, טייל כשנתיים באמריקה הלטינית.
 








מספר צפיות: 30727
6714