טיול לקובה בזמן הוריקן וילמה
מאת: עוזי טאובר  


בחדשות דיברו על סופת הוריקן מאיימת, "וילמה" שמה. סופה שמתפתחת באזור ג'מאייקה, נודדת לעבר צפון מערב ואולי אף תכה את קובה בשוליה המערביים. דיברו על פינוי תושבים בהוואנה ועל כוננות נמשכת הכוללת הפסקות חשמל מרובות, פינוי גזם ומים שעלולים להציף את הדרכים ובעיקר, פחד ודאגה.


בתוך כל המהומה, גם קבוצת מטיילים מישראל...  
 
סנטיאגו דה קובה 
מחייכות, למרות כל הצרות בקובה...   (צילום: CC Adam Jones)


יעדים המוזכרים בכתבה  להגדלה לחץ למעלה משמאל 
 

 ברירת מחדל




 

סופת ההוריקן וילמה וקבוצת מטיילים מישראל

הבוקר למחרת היה לח מאין כמותו ואפילו גשום. מזג האוויר בחודשי מאי - אוקטובר הוא הגשום והלח ביותר בקובה וטומן בחובו סכנת סופות ולחות גבוהה בשל משטר הרוחות והקרבה לים הקריבי.
מדריכה מקומית החלה בהסבריה, לאן נוסעים, מה צפויים לראות ובעיקר, על המהפכה וגיבוריה ועל המונומנטים השונים המנציחים את תולדות המהפכה ואת גיבוריה. ביקשתי ממנה בעדינות את המיקרופון ואמרתי: "ברוכים הבאים לסנטיאגו דה קובה. העיר המזרחית הזו, שהייתה בעבר בירתה של קובה, מקבלת את פנינו ב"ענק" ובמפגש עם "קוקטייל קובני" בלתי רגיל. אז קצת לפני סיפורי המהפכות, לפני הגיבורים וההיסטוריה, אנא שימו לב לעשן השחור הנפלט מעשרות משאיות המובילות את האנשים למחוז חפצם. ראו את האופניים, מרכבות הסוסים והעגלונים, הבחינו במכוניות העתיקות המקרטעות אל יום חדש. שימו לב לדרכים ללא מדרכות. שימו לב לעיר המתעוררת אל בוקר נוסף, לח וגשום, אל בוקר של עבודה או בטלה, תעסוקה או לימודים, בוקר של הזדמנויות חדשות, בוקר קובני". 

כתבות נוספות על קובה
 
הוריקן וילמה, הוואנה 
גלים מכים בטיילת, הוריקן וילמה בהוואנה   (צילום: CC Victor Manuel)
 

סנטיאגו - העיר הקובנית ביותר בקובה

ואכן, סנטיאגו (Santiago de Cubaהיא העיר "הקובנית" ביותר בקובה. עיר של קרוב לחצי מיליון תושבים, רובם שחורים. עיר העבדים לשעבר, מולדת המוסיקה והריקודים הקובניים. עיר בה פרצו מלחמות העצמאות ובה התחוללו המהפכות. תושביה רואים עצמם קובנים אמיתיים ואותנטיים ויש בליבם נגד תושבי הוואנה, העיר שגזלה מהם את הבכורה, העיר המתוירת, המלוקקת - כלשונם, העיר בה האזרחים לבנים יותר ומתחנפים יותר לתיירים.
הפסקות החשמל המרובות והגשמים גרמו לסגירתם של מוסדות ומוזיאונים שונים, ואנו שוטטנו בעיר, מדלגים בין שלוליות ומדרכות שבורות, מציצים בפאר עברה המתקלף, בוחנים מספרה ישנה וסופרמרקט ישן ומנסים בכל כוחנו להתחמק מנודניקים קובנים, המציעים עיתון למכירה, סיגרים קובנים מוברחים (ומזויפים), עזרה בהדרכה או סתם מתחננים לתרומה.
כתבה על סנטיאגן דה קובה

"וילמה" חלפה לידינו, שוליה הכו בנו במזג אוויר סוער, ערפילים, רוחות עצומות וגשמי פתע. "וילמה" חלפה עברה מדרום לנו. משם פנתה צפון מערבה לכיוון חצי האי יוקטן שבמפרץ מקסיקו והדיה הותירו את רישומם בכמה מקומות במערב קובה, בפינאר דל ריו (Pinar del Ríoובהוואנה (Havana). ואולם אנו היינו במזרח, ב"אוריינטה". בקובה האמיתית, השחורה, קובה הענייה והנשכחת.

סנטיאגו דה קובה 
נגני רחוב בסנטיאגו דה קובה, מולדת המוסיקה והריקודים הקובניים   (צילום: CC Marika Bortolami)
 

הקרנבל בסנטייאגו דה קובה

קובה נחשבה מאז היווסדה לגן עדן. לראשונה, גן עדן טרופי למתנחלים הספרדים, אשר הופתעו לגלות בה זהב וטבק, מחצבים עשירים, חופים לבנים ויערות דקל מרהיבים. בהמשך הייתה קובה לגן עדן למגדלי קני סוכר, מגדלי בקר וקפה, ואלו התעשרו כאן והותירו אחריהם מורשת ארכיטקטונית מרשימה בכל מקום בו שהו.
עם התמעטות האוכלוסייה האינדיאנית בקובה (עד כדי היעלמות מוחלטת), בשל דיכוי ומחלות, החלו בעלי החוות לייבא עבדים, לקראת אמצע המאה ה- 16, וקובה הפכה לגן עדן לסוחרי עבדים. מהוואנה שווקו מאות אלפי עבדים אל הקולוניות החדשות של ספרד באמריקה הדרומית וגם ברחבי אמריקה הצפונית. אלו הנותרים בקובה נשלחו אל מטעי הסוכר, אל ה-Ingenio (אינחניו). זה היה כינויה של חוות הענק לגידול קני סוכר ולכל מה שכרוך בה. ב"אינחניו" עבדו מאות העבדים וחיו, שימרו את תרבותם ומיזגו אותה עם התרבות הלטינית - אירופאית שפגשו מצד האדונים הלבנים, והפכו את המפגש הצבעוני המסעיר הזה לקוקטייל מרתק של אמונה ופולחן, שפה ומנהגים, מוסיקה וריקודים, אשר אותם ניתן לראות ולשמוע עד עצם היום הזה.
ב"אינחניו" התפתחה הדת הקובנית המקבילה לנצרות, הנקראת סנטרייה (
Santería). זו יובאה ע"י העבדים הפגאניים מאפריקה, טופחה על ידם ונשמרה במחנות העבודה, תוך כדי הקבלתה לקדושים הנוצרים שזה מכבר למדו להכיר. 
ב"אינחניו" התפתחה תרבות הריקודים, שאחר כך השפיעה על כל עולם המחול הקובני. ריקודי פולחן שחורים וריקודי עבדים הכבולים בשלשלאות. עד היום נוהגים לקיים בסנטייאגו דה קובה את קרנבל הריקודים הצבעוני המסורתי בשלהי חודש יולי, ובקרנבל עשרות מופעים אפרו-קובניים מרהיבים.

הקרנבל 
בסנטייאגו דה קובה (Carnival of Santiago de Cuba) נחוג בשלהי חודש יולי, בין התאריכים 25 - 29 ביולי בכל שנה. זו גם הסיבה מדוע פידל קסטרו המהפכן ואנשיו בחרו בתאריך 26 ביולי (1953) לתקוף את המחנה הצבאי של חיילי בטיסטה - מונקדה (Moncada), ובכך להכריז על ראשיתה של המהפכה. כנראה רבים מן החיילים נהגו לחגוג ולרקוד וללגום במהלך הקרנבל, ובחסות שכרותם הותקפה המצודה הצבאית.
 

הקרנבל בסנטיאגו דה קובה, דוגמה קצרצרה
 





 

שמורה טרופית תחת סופה טרופית

הגשמים, הרוחות, העננים ובעיקר הלחות הכבדה הכו בנו בימים הבאים. אכן "וילמה" בשטח. יש קסם מיוחד בעננות מסתורית, יש הרבה התלהבות מגשם טרופי הניתך עליך כאשר הינך שוהה בבריכת השחייה של בית המלון. יש התרגשות וגם סימני שאלה כאשר, על פי התכנית, עלי להוביל קבוצה אל מעבה יערות הגשם ברכס הרי אסקמברה (Sierra del Escambray), הרכס המרכזי המוביל בין העיר טרינידאד לעיר סנטה קלארה.

יצאנו, למרות הכול, אל הכביש המפותל הבלתי אפשרי המוביל לכיוון טופה דה קוייאנטס (Topes de Collantes), עיירה שלווה שנבנתה כאן בזמנו של בטיסטה לצורך נופש ומרפא. הדרך לחה ומשובשת, הכביש המרופט כמו נשען על תוואי הדרך. אין מבתר ואין מעקה, אין תמרור ואין סימון, מימין ומשמאל רכסים עטורי ערפילים, לחות מעיקה רובצת על הכביש וצמחיית יער טרופי עבותה מלווה אותנו. מפעם לפעם חולפים על פני איכר מקומי הנוהג בעגלה רתומה לצמד שוורים, איש הרוכב על סוסו או על פני הולכי רגל המשרכים דרכם כמו משום מקום אל שום מקום.
למרות הלחות והערפילים הכבדים יוצאים אל עבר שמורת גואנייארה, שמורת טבע מרהיבה אליה אנו נוסעים על גבי רכב שטח, ספארי, שהוא בעצם משאית "זיל" סובייטית ישנה אך סוחבת. לאחר נסיעה של שעה בדרך לא דרך הגענו אל חלקת היער בה נפרדנו מן הרכב והתחלנו במסע רגלי. עצי מימוסה, שיחי קפה, מטעי גויאבה ומיני עצים ושיחים טרופיים היוו תפאורה מושלמת למסע מרתק והזוי אליו יצאנו. 
כתבה: קובה - סיפור אהבה
 
קובה, טופה דה קוייאנטס 
מפלים ליד טופה דה קוייאנטס   (צילום: CC Utkarshraj Atmaram)
 

יער גשם תחת גשם טרופי עז

המסע לאורך נהר גואנייארה מפגיש את המטייל עם מפלים מרהיבים, בריכות מים וגשרי עץ מאולתרים (בעצם, בולי עץ שהונחו משני צידי הנהר), עליהם יש לחצות את הנהר הגועש, לעתים תוך הליכה עקב בצד אגודל. מעטה יער הגשם הירוק והמלבלב הסתיר את עין השמים אשר הלכו והתקדרו, עד אשר לקראת סוף הדרך ניתך עלינו גשם טרופי חמים אך שוטף. אכן, יער גשם.
 
את הלילה שחלף אחרי אותו יום אני מתקשה לשכוח. אכן לילה הוריקני לכל דבר. "וילמה" יללה ושרקה כל הלילה, דלתות חדרי המלון החדיש נקשו ומטחי גשם טרטרו על חלוני במשך כל הלילה. שנתי נדדה והלחות בחדרי הלכה וכבדה, לאחר שהתברר כי, איך לא, יש כאן הפסקת חשמל. אמנם בבתי המלון קיים נוהל גנראטורים המחזיר את מערכת החשמל לסדרה מייד עם הפסקת החשמל, הפעם הנוהל לא פעל.
גיששתי את דרכי באפלת השחר אל דלפק הקבלה, חולף על פני מסדרונות חשוכים ושריקותיה המאיימות של "וילמה" כמו חתכו באזניי. "מה יהיה?" אני שואל את עצמי. בטחוני העצמי מתחיל להתערער ולבגוד בי. האם "וילמה" שינתה את כיוונה? מצאתי את פקיד הקבלה המוטרד ער ועונה לטלפונים בודדים. "יש מצב חירום לאומי, בגלל הסופה" הוא אומר לי. זאת הסיבה להפסקת החשמל היזומה. רק תאורה הכרחית פועלת, וודאי לא מזגנים ודברים זוללי אנרגיה שכאלו.

 
קובה נמצאת במשבר אנרגיה מתמשך. הדלק חסר, מקורות לאספקת הדלק מתדלדלים וכסף אין. במהלך נסיעה באוטוסטרדה הראשית, נדמה לך כי הנך לבדך. נדיר לחלוף על פני מכונית. מיעוט המכוניות הנוסעות בדרך כאילו מעורר חשד שמא טעית בדרך. המכוניות החולפות פה ושם, פולטות תמיד עשן שחור וסמיך, עשן שריחו הכבד ניכר ביותר בסמטאות הערים הצפופות. הדלק וודאי אינו מזוקק כראוי, מערכות הסינון במכוניות בוודאי סתומות וכל זה רק מצטרף לקוקטייל הקובני שלי, שבעצם לא יכול היה להתקיים ללא תופעות מסוג זה.
זה מה שיפה ונדיר בקובה. מעין גלישה בזמן לתקופות הזכורות מלפני חמישים שנה. ימים של צנע, של מחסור, ימים של ארגז קירור הפועל על בלוק קרח, טיח מתקלף, תפריט דל ובעיקר הרבה פנאי ומרחב. כך גם קובה. 
 
טיול לקובה, שמורת גואנייארה 
מפלים, גשרי עץ ובריכות מים בשמורת גואנייארה  (צילום: CC Guillaume Bavieres)
 

קובה העשירה וקובה הענייה

לא תמיד היו כך פני הדברים בקובה. עד ראשית שנות החמישים של המאה ה- 20 הייתה קובה בין הארצות העשירות והמובילות בעולם הלטיני. אוכלוסייתה, שמנתה אז כ- 6 מיליון תושבים הייתה משכילה, ההכנסה לנפש הייתה מדורגת במקום השלישי באמריקה הלטינית (אחרי ארגנטינה וונצואלה), המעמד הבינוני הקיף כרבע מכלל האוכלוסייה ופועלי תעשיית הסוכר היו מאוחדים וזכו לקביעות ולתנאים טובים. כמחצית מתושבי קובה חיו בערים, לרובם היו מכשירי טלפון (יותר מכל אחת מארצות אמריקה הלטינית) וגם רמת הבריאות הייתה מעולה.
ב- 10 במרץ 1952 תפס פולחנסו בטיסטה את השלטון בהפיכה ועורר טלטלה. מכאן ואילך החלו העניינים להתדרדר. בטיסטה צבר מתנגדים מימין ומשמאל ופעילות חתרנית רווחה בחוגי המפלגות הפוליטיות, ששללו את חוקיות שלטונו המושחת.
אחד מאותם מתנגדים היה פידל קסטרו, עורך דין צעיר מסנטייאגו דה קובה, בן לאב ספרדי בעל נחלות ענק לגידול סוכר ולאם קובנית-קריאולית שהייתה משרתת - בתחילה, פילגשו של האב, ולימים, רעייתו.

 
השאר הוא היסטוריה. מלחמות ומהפיכות טבען שהן מדרדרות את המצב הכלכלי. עם הצלחת המהפכה הסוציאליסטית של פידל, וברבות השנים, רכשה קובה את אחד מאויביה המושבעים ביותר, והמשפיעים ביותר בעולם. ארצות הברית של אמריקה. האמריקאים לא השלימו מעולם עם היעלמות "החצר האחורית" הנוחה שלהם בקובה, ועם הלאמת רכושם הרב שנותר בה. הממשל בוושינגטון לא קיבל מעולם את העובדה כי אחד ממעוזי הקומוניזם שוכן רק 170 ק"מ מדרום לפלורידה.  כיום משלמת קובה את מחיר המאבק הבין גושי. חרם ארוך שנים מקשה ביותר על חיי הקובנים וכמעט לא מאפשר חיים מודרניים ועדכניים.
זה מייאש, זה מתסכל, אך אין יפה ומיוחד מלראות עם שלם ממשיך לצעוד בזקיפות קומה אחרי מנהיגו, שמח עם מה שיש ושמח במורשתו ובמוסיקה שלו. 
 





 

וילמה - עוברת לארצות הברית

ואשר ל"וילמה"?, אכן היא חלפה עברה בסערה על פני מערב קובה. יומיים לפני הגעתנו להוואנה הספיקה הסופה לחולל אי סדרים, לעקור כמה עצים, להציף את הרחובות ולטלטל את חומות המלקון (הטיילת הארוכה לאורך הוואנה, הפונה אל האוקיינוס האטלנטי). הסופה פגעה גם במספר מבנים בעיר המערבית פינאר דל ריו, אך לא היו נפגעים בנפש. את עיקר הסופה ספגו אנשי מקסיקו, ואחריהם תושבי פלורידה.

הוואנה קיבלה את פנינו במזג אוויר מדהים, חם ויבש, עם שמיים בהירים, רחובות שטופים ונקיים, ועם תושבים קובנים שנשמו לרווחה בחלוף הסכנה. עכשיו הם יכולים להתפנות לטרדות היומיום. לעמוד בתור ב"בודגה" - החנות הממשלתית המספקת מצרכי יסוד תמורת תלושים מוקצבים, לטייל בשעת אחר הצהריים לאורך שדרת חוסה מרטי (פסאו דל פראדו) היפה שבלב הוואנה, ללקק "האלאדו" (גלידה) ולנדנד לתיירים החולפים: "און דולאר פור פבור..." (דולר אחד בבקשה..).  אכן, קוקטייל קובני...

כתבות נוספות


עוזי טאובר
 
אודות הכותב
עוזי טאובר, מדריך צלם וכותב. מדריך מזה שלושים שנה, בעל ניסיון רב וידע מקיף - גיאוגרפי, היסטורי ומדעי. מוביל קבוצות מטיילים בישראל ובעולם, מארגן קבוצת צלמים, לצילומי טבע ונוף עירוני.  כתב ארבעה ספרים שהאחרון שבהם "מציץ אל העולם". www.uzitauber.com







סטטיסטיקות

0
מגזינים שנשלחו

0
שאלות ותשובות

0
כותבים באתר

0
כתבות באתר